פרולוג
לפני חמש שנים...
יאגו מצא אותה בחדר השינה של סבתה בקומה העליונה, יושבת על קצה המיטה, זרועותיה הדקות עוטפות תצלום ממוסגר של לילי וראשה האדמוני מושפל. היא סירבה ללבוש שחורים להלוויה, ויאגו חשב שהיא נראית קטנה אפילו יותר בשמלת הקרם הפשוטה שלבשה ובנעלי העקב הנמוכות – אם זה היה בכלל אפשרי. קטנה יותר, חסרת הגנה, שבורה.
הוא התבונן בדמעה זולגת מאפה אל רצפת העץ הישנה ובלע את רוקו, נלחם בדחף להסתובב לאחור ולחזור לטקס האשכבה שנערך למטה. מה הוא עושה כאן? נכון, הוא הכיר אותה שנים, ובגלל ת'אדי, ראה אותה באירועים משפחתיים של משפחת לה רו, אבל הם לא היו חברים. במקרה הטוב, היה יכול לקרוא להם מכרים. אבל כל אחר הצוהריים, עיניו עקבו אחריה, וכשהיא רצה במעלה המדרגות, כשהיה ברור שהיא זקוקה להפסקה מהאבלים על מותה של סבתה, הוא הלך בעקבותיה.
יאגו דחף את ידו בשערו ושפשף את לסתו, ולא הצליח להוריד את העיניים מראשה הבהיר והמוכר, מהצדודית החיוורת שלה. אהבה – הרגש המסובך, הבלתי נשלט והמבלבל הזה – וכל מה שנלווה אליו, אנשים מתאבלים ושבורים. כמו מכת ברק, האהבה הייתה עוצמתית והרסנית, דורסנית, מהירה ובלתי סלחנית, שהבעירה כל דבר וכל מי שנקרה בדרכה. היא הייתה חסרת רחמים, חסרת התחשבות, הרסנית.
פלא שהוא נמנע ממנה?
יאגו הניח יד רחבה על ראשה של דודי, והיא הרימה אליו את מבטה, אפה אדום מבכי והעיניים האפורות-כחולות היפות האלה היו מלאות דמעות. למרות חומרת האירוע, כשהביט בעיניה, הרגיש כאילו מוט דקר את בטנו. הוא הצטער שאינו יכול לתאר את הצבע במדויק, אבל הוא לא היה סופר או משורר, והטוב ביותר שהיה יכול לתארן היה שהכחול המעושן הזכיר לו ערפל כבד מגשם ומשמש.
בפעם הראשונה שהבחין בה, לפני שש שנים בערך, הוא נכנס למסעדה כשכלתו החדשה, אנג'ו, על זרועו. הוא הבחין מיד באדמונית שצחקה עם אחותו, לבושה בשמלת קיץ קצרה בהדפס נועז. היא יפה, החליט. צעירה, ואם הייתה חברה של אחותו, היא הייתה קצת מרדנית. ואז מישהו בירך אותו במזל טוב, ודודי נשכחה.
יותר מדי מקרי מוות קרו בין אותה חגיגת נישואים צנועה לאנג'ו לבין היום: יותר מדי דמעות זלגו, יותר מדי שוטטות מקומה לקומה, ויותר מדי לילות חסרי שינה שבוזבזו על התאבלות.
יאגו הוציא בעדינות את התצלום מאחיזתה והניח אותו על שולחן האיפור מאחוריו. לאחר שקבר את אשתו ואת אביו בהפרש של חודשים זה מזה, ידע יאגו מה עובר על דודי ומה עוד המתין לה. לאחר הלוויתם, בילה זמן רב בניתוח הנישואים האינטלקטואליים שלו, שהיו מבוססים על ידידות ועל אינטרסים משותפים, ובחן את מערכת היחסים שלו עם אביו ההפכפך. הוא ידע שבשבועות ובחודשים הבאים, גם דודי תעשה חשבון נפש מר.
אבל בניגוד אליו, דודי תתאבל לבד, בלי תמיכת משפחה או אחים. ת'אדי, שהייתה מקסימה ונאמנה, ניסתה למלא את החסר, אבל היא לא הייתה יכולה להיות זמינה לדודי עשרים-וארבע שעות ביממה.
ליבו, כואב ככל שהיה, כאב עליה.
יאגו התיישב על המיטה לצידה והחליק את ידו מעלה ומטה על גבה, והרגיש כל בליטה בעמוד שדרתה. היא הייתה רזה כל כך, קטנה כל כך. בגיל עשרים-וארבע, הייתה עדיין צעירה כל כך. "איך את מרגישה, אלודי קייט?"
הוא הרגיש, יותר מששמע, את השיהוק הרגשי שלה בגלל השימוש בשמה המלא. לפני שנים, החליט ששמה המיושן הולם את פניה השמיימיות ואת מבנה גופה הצר. ולמיטב ידיעתו, הוא היה האדם היחיד שקרא לה בשמה המלא. יאגו ידע שזה מרגיז אותה, אבל זו לא הייתה סיבה טובה דיה שלא ישתמש בשם זה. הוא אהב את שמה המלא, ולכן השתמש בו.
דודי הייתה מותשת, ורק הניחה את ראשה על כתפו. המוות נוטה לשים ויכוחים חסרי משמעות בפרספקטיבה חדשה.
"אני מרגישה שחלק מהנשמה שלי נכרת. זה כזה בזבוז ארור, יאגו. לילי לא הייתה מבוגרת כל כך."
יאגו הסכים בליבו. הוא לא הכיר היטב את סבתה של דודי, אבל לפי מה ששמע מאחותו, ת'אדי, הבין שלילי הייתה אישה תוססת וכריזמטית, אנרגטית ומקסימה. היא קיבלה את דודי אל ביתה כשדודי הייתה נערה, ודודי העריצה אותה, כמו גם אחותו. מותה של לילי ישאיר חור בחייה של ת'אדי, ובור עצום בחייה של דודי.
דודי התכרבלה על זרועו והרימה יד אל חזהו. למרות ההווה הקודר, לא היה יכול לעצור את התגובה המיידית שלו למגעה, את הדם שזרם אל מפשעתו. מה לעזאזל...?
זו הייתה החברה הטובה ביותר של אחותו, מישהי שבא לנחם, לא לפתות. היא התאבלה, הצער קרן ממנה בגלים, אבל כל מה שהיה יכול לחשוב עליו היה האם פיה חריף או מתוק והאם עורה רך כמשי כפי שהוא נראה.
יאגו כעס על עצמו ונענע את ראשו. מה הוא חושב לעצמו? לא רק שדודי התאבלה, אלא שאף הייתה צעירה ממנו בתשע שנים והחברה הכי טובה של אחותו, ואשתו מתה רק לפני שנה. תגובתו לדודי הרגיזה והכעיסה אותו – הוא תיעב את חוסר השליטה שלו. הוא לא היה אביו, שהיה יכול להמשיך הלאה בקלות אחרי אבל ואובדן.
אבל זה היה עינוי, להחזיק כך את דודי.
יאגו העביר יד עייפה על עיניו והתרחק מדודי, שמיד נצמדה והתכרבלה אליו, כאילו חיפשה את חמימותו.
דודי ניגבה את עיניה בכרית ידה. יאגו חייך חיוך קטן. זו הייתה אותה מחווה שעשו אחייניו כשהיו עצובים או עייפים.
"היא הורישה לי את העסק שלה, אבל אני לא חושבת שאוכל לקחת אותו על עצמי, יאגו," היא מלמלה.
יאגו נאנח, כרך את זרועו סביב כתפה והטה את ראשו לצד כך שראשו נגע בראשה. "למה לא?"
"כי זה גורם לי להרגיש לכודה," לחשה דודי. לפני שהספיק לבקש ממנה להסביר את ההערה המוזרה שלה, היא דיברה שוב. "עשינו הכול ביחד. היא הייתה העוגן שלי."
מה הוא יכול להגיד לה? הוא היה עצמאי ואטום רגשית, בכוונה, ולא היו לו מילות נחמה.
דודי פלטה יבבה. "יאגו, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" היא בכתה, כשדמעות זלגו על פניה וסערה רעמה בעיניה.
הוא הרגיש חסר אונים, לא בנוח, אבל מה זה משנה כשהוא מוכן לעשות הכול כדי להקל על הסערה הרגשית ששטפה אותה? "מה אני יכול לעשות, דודי? תגידי לי, מתוקה, איך אוכל לעזור לך?"
דודי הרימה את עיניה היפות, והן פגשו בעיניו, הציתו אותן ואחזו בהן. היא הסתובבה אליו והניחה את מצחה על מצחו. "עזור לי לשכוח, יאגו, ולו רק לזמן קצר. בבקשה, רק תן לי את זה."
הוא היה המום כששפתיה כיסו את שפתיו, וברק הכה בו. הוא ניסה להתרחק, אבל היא רק נצמדה אליו וידיה ליטפו את חזהו ולשונה הייתה בפיו. פתאום זה היה יותר מדי, הוא לא היה מסוגל להתנגד לה, והוא כרך את זרועו סביבה ונפל ליקום שלא ידע על קיומו.
היה לה טעם של מנטה ושל טירוף, של אבל ושל עצב. הוא ידע שזה לא היה הזמן או המקום הנכונים, שהיא הרגישה המומה וחסרת שליטה, אבל הוא היה מוכרח להכיר את טעמה, לשאוף את ניחוחה, להרגיש את גופה הדק נלחץ אל גופו. ישבנה היה מלא יותר משציפה, ירכיה היו מקומרות יותר, והשדיים שלה מילאו את ידיו בצורה מושלמת.
יאגו משך את שמלתה מעל לירכה הדקה, נאנח כשהיא רעדה, והרגיש יותר גבר משהרגיש אי פעם. וכן, עורה אכן היה רך כמו משי חם, שערה הדיף ניחוח של אור השמש ומתחת לידו, ליבה, כמו ליבו, הלם בקצב מהיר.
פתאום, השתוקק לראות אותה עירומה. הוא היה מוכרח להכיר את גופה, לספור כל נמש, ללטף כל קימור. הוא השתוקק להרגיש את רגליה הארוכות כרוכות סביב מותניו. זה היה חיוני לו לחוות את החום הנשי שלה, להיות בתוכה.
יאגו שכח היכן הם ומי הוא, ומשך אותה אל המיטה, כשידו מקיפה את ירכה ופיו צמוד אל פיה. הזמן עצר מלכת והעולם הפסיק להסתובב על צירו, והייתה רק דודי...
אבל קריאתה של ת'אדי בשמה של דודי ניפצה את הרגע. דודי הגיבה מהר יותר ממנו, קפצה מהמיטה ורצה אל דלת חדר השינה. הוא ניסה עדיין להבין מדוע היו זרועותיו ריקות, כשדודי יצאה מהחדר לפגוש את ת'אדי במסדרון וסגרה את דלת חדר השינה מאחוריה לשמור על נוכחותו בסוד.
יאגו ישב על קצה המיטה הרבה מאוד זמן, כשראשו בידיו, והלקה את עצמו על חוסר שליטתו העצמית. ואז, יצא מהחדר, מביתה ומחייה.
דודי גרמה לו לאבד שליטה. זה לא היה מקובל עליו, ולכן עליו לשמור ממנה מרחק.
1
דודי דייויס עמדה ממש ליד דלת הכניסה של בוטיק 'אהבה וקסם', חנות הכלות שירשה מסבתה, לילי, וניסתה להתעלם מהכאב המוכר, אי שם סביב ליבה.
האם לא היה חוק שאמר שבעלת חנות המספקת שמלות ואביזרים לכלות אמורה ל... טוב, להתרגש?
או לכל הפחות, להאמין בנישואים ובאהבה, ובסוף טוב מהאגדות?
דודי לא האמינה בזה.
"דן לא התאים, אבל כשתמצאי את הגבר הנכון, תרגישי אחרת, יקירתי," אמרה לילי ונשמעה בטוחה לחלוטין, כמה ימים לפני מותה שהתרחש לפני חמש שנים. דודי לא רצתה להתווכח עם האישה שהייתה נמל המבטחים שלה בכל הסערות בחייה, האדם המבוגר היחיד בחייה שהעניק לה אהבה ותשומת לב, שנתן לה תחושת ביטחון. כמה שבועות לאחר האבחנה הקטלנית שלה, הן שוחחו על מותה – הרופאים רמזו שנותרו לה שלושה חודשים בלבד, אם בכלל – ועל מה יקרה אחר כך. זו הייתה שיחה נוראה וקשה, שקרעה את ליבה. בדמעות זולגות על פניה, היא לא הייתה יכולה להגיד ללילי שהיא ראתה מה אהבה יכולה לעשות, שהיא לא מאמינה בה ובטח שאינה רוצה לבזבז את חייה בעידוד התרמית הזו.
לילי, שהייתה חלשה ממחלתה, לא נזקקה לתזכורת שחייהם של בנה ושל כלתה היו רכבת הרים של דרמה אינסופיות.
הוריה של דודי נפרדו כשהיא הייתה בת שלוש, והתגרשו כשהייתה בת ארבע. הם נישאו בשנית כשהייתה בת שתיים-עשרה והתגרשו שוב, כשהייתה בת ארבע-עשרה. בסך הכול, בכל הנישואים והרומנים שלהם, התחתן אביה פעם אחת ואימהּ – פעמיים. דודי זכרה במעורפל את אימהּ החורגת האחת ואת שני האבות החורגים שלה, אבל איבדה את הספירה של מספר השותפים והמאהבים שפגשה בדרך.
הוריה אהבו לגוון, והרבה. עבורם, אהבה הייתה רכושנות ותשוקה, והיא הייתה רק נזק משני – חבילה עוברת אנושית – שאבדה ונשכחה בחיפושיהם אחר השיא המיני או הרגשי הבא שלהם.
כחודש לפני מותה של לילי, קיבלה דודי שיחה שהרעידה את עולמה וריסקה את נפשה. האישה שהתקשרה סיפרה לה שהיא ניהלה רומן עם דן – החבר האמיתי הראשון של דודי, המאהב הראשון שלה והגבר איתו חשבה שתהיה לנצח – ושהיא לא המאהבת הראשונה שהייתה לו... באותה שנה.
דודי פתחה בסדרה של מחאות כמו 'הוא לא יעשה את זה', אבל למתקשרת היו הוכחות, תמונות, הודעות טקסט וקבלות של כרטיסי אשראי על מלונות וארוחות ערב לשניים, במקומות שהיא מעולם לא הייתה בהם.
המאהבת של דן, שנמאס לה להיות כינור שני, אף שמחה לספר לה שהוא שיחק בה מהיום שנפגשו ושההכרזות שלו על אהבה לנצח הן שקר. היא נאלצה להתמודד עם האמת הקשה שהחבר הכי טוב שלה, האדם בו בטחה ואהבה, שני רק לאהבתה ללילי, בגד בה יותר מפעם אחת ועם יותר מאישה אחת.
בקהות חושים, דחתה את ההתעמתות עם דן עד לאחר מותה של לילי, בין השאר משום שלא הייתה יכולה להתמודד עם ההשלכות הרגשיות אחרי שצפתה במותה של לילי, וגם כי לא רצתה להעציב את לילי, שהעריצה את דן.
ללילי היו נישואים כמעט מושלמים, שנקטעו בגלל התקף הלב של סבה, והיא ידעה אהבה. היא אהבה את החנות שלה ואהבה את נכדתה היחידה. על כן, בעיני לילי, היה הגיוני שדודי תירש את החנות, את בוטיק הכלות המפורסם שלה אשר היה ממוקם במלוויל, פרבר אומנות בוהמי ביוהנסבורג, המעצמה הכלכלית של דרום אפריקה.
היא אהבה את העיר הזו, שהייתה בנויה מזהב ואחת הערים הגדולות ביבשת. היא אהבה את החיוניות ואת המנהגים המטורפים שלה, את ההמולה ואת ההטרוגניות של הקהילה והלאומים שלה. היא אהבה את הדינמיות של סווטו, את הבלגן של אלכס, את האצילות של רוזנבק. היא אהבה את ימי החורף הקרים שלה, וכשהסופות הפראיות פקדו את העיר בקיץ החם, את האנרגיה העיקשת והבוטה של העיר.
הבוטיק הכיל את המבחר הגדול ביותר של שמלות הכלה ושמלות השושבינות במדינה, והציג את הכישורים, האומנות והיצירתיות של מעצבי שמלות הכלה המובחרים ביותר מעולם.
דודי העריכה את המוצר עצמו, אבל לא התלהבה ממה שהשמלות וכל שאר האביזרים – שמלות שושבינה ונערות פרחים, הינומות, נעליים ותכשיטים – ייצגו. כשעמדה בבוטיק הריק, הרגישה דודי כמו רמאית, לכודה ומתוסכלת.
רק פעם אחת, רצתה לבחור את המצב שבו הייתה...
היא עברה בין הוריה מבית לבית, וכשהייתה בת שש-עשרה, בלי לדבר איתה על כך ובלי שום אזהרה, נזרקה אצל סבתה, אישה שמעולם לא פגשה. הבגידה והשקרים של דן פגעו בה מאוד, וניהול הבוטיק נכפה עליה...
טוב, די! את נשמעת כמו ילדה מפונקת וכפוית טובה!
הילדות שלה הסתיימה, אמרה דודי לעצמה, ודן היה טעות שהיא לעולם לא תחזור עליה כי היא סיימה עם מערכות יחסים. המעבר לביתה של לילי היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה אי פעם, ואיך היא מעזה להתלונן על שהורישה לה את נכסיה הניכרים ואת עסקיה המדהימים? אם היא שנאה כל כך את החנות, למה לא מכרה אותה, עברה למקום אחר או עשתה משהו אחר?
היא למדה עיצוב באוניברסיטה, ולאחר מכן, למדה תואר נוסף במנהל עסקים, מתוך מחשבה שתשמח לטייל לפני שתצטרף לתחום האופנה כמזהה טרנדים או כקניינית אופנה. היא חלמה לטייל בעולם, ללבוש בגדי מעצבים, ליצור קשר עם המעצבים המובילים בעולם...
כשלילי מתה, חלפו רק כמה חודשים מסיום לימודיה ואז היא ירשה את הבוטיק. שני התארים שלה אפשרו לה לנהל את העסק מבלי לעשות יותר מדי טעויות שאולי היה קשה לצאת מהן, והיא התפרנסה לא רע. לא הייתה משכנתא על הבית שלה, וגם לא על החנות.
אבל היא בכל זאת הרגישה ממורמרת שהבחירות שלה נלקחו ממנה.
צאי מזה כבר!
הבוטיק היה הקשר שלה לאדם היחיד שאהב אותה בלי תנאי, שהיה נמל המבטחים שלה אחרי חיים של סערות, המצפן שלה... הנאמנות שלה ללילי הייתה מוחלטת. בחיים, ובמוות.
דודי הרימה בקבוק מים אל שפתיה, לגמה והביטה בשעון הגדול שעל הקיר ממול. נותרה חצי שעה לפני הפגישה הסודית ביותר, שנקבעה לאחר שעות העבודה. כל צוות העובדים שלה, מלבד המלבישה המנוסה ביותר שלה, הלכו הביתה והיא תתמודד עם הכלה הבאה ועם הפמליה שלה לבד.
דודי חייכה וחשבה על העלייה במספר הפגישות בבוטיק מאז ת'אדי לה רו, משפיענית דמוי גוף חיובי, אשת חברה ויורשת, פרסמה באינסטגרם שהיא רוכשת את שתי שמלות הכלה שלה – אחת לכנסייה ואחת לקבלת הפנים – בבוטיק 'אהבה וקסם'. כולם רצו ללכת בדרכה של ת'אדי ודודי לא האשימה אותם – החברה הכי טובה שלה לא הייתה רק יפהפייה, אלא אף מצחיקה, עם רגליים על הקרקע, ובאמת מקסימה.
והיא מתחתנת בסוף מאי ותקשור את חייה לשחקן רוגבי מפורסם ונערץ, שהפך לפרשן ספורט. קלייד, שהוביל את קבוצתו הצעירה והבלתי מנוסה לזכייה בגביע העולם ברוגבי, היה אוצר לאומי ומוערץ ברחבי העולם. דודי הצמידה את בקבוק המים למצחה והצטערה שאינה מחבבת את הארוס של ת'אד.
קלייד היה תמיד מקסים אליה – לחברה הקרובה ביותר של אשתו לעתיד. הוא היה תמיד מתחשב ומכבד, אבל משהו בו הציק לה.
דודי נשכה את שפתה התחתונה והתנדנדה על עקביה. האם אוטומטית חשדה בכל גבר שפגשה, בגלל מערכת היחסים הדפוקה של הוריה ובגלל מה שדן עשה לה? האם השליכה את פחדיה ממערכות יחסים ומנישואים על ת'אדי?
היא לא ידעה. אולי. כנראה.
דודי הביטה מבעד לחלונות שכיסו את הקיר מהתקרה ועד לרצפה, והבחינה בדמותו הגבוהה של יאגו לה רו חוצה את הכביש, כשהוא נראה טוב כל כך בחליפה האיטלקית שנתפרה לו אישית, כמו גם מתוחכם ורגוע, למרות הערב הקיצי החמים ביוהנסבורג. היא מיד חשבה על הגיבורים הקודרים האהובים עליה – הית'קליף מאנקת גבהים ואוליבר מלורי, שומר היער של ליידי צ'טרלי. כמוהם, היה יאגו כמו סופת טורנדו של אפלה ועוצמה.
בכל פעם שראתה את יאגו, נזכרה מיד בטקס האשכבה של לילי, נזכרה בנשיקה מלאת התשוקה שלהם, בכוח זרועותיו כשהחזיק אותה צמוד לגופו החטוב להפליא. במשך ימים ושבועות, לפני ואחרי מותה של לילי, הרגישה כאילו הייתה עטופה בבועה קרה ורטובה, כשהעולם האמיתי מעוות ורחוק ממנה. הנשיקה של יאגו פוצצה את בועת הצער והבדידות שלה לחמש דקות – עשר, אולי? – היא הרגישה חיה, נשית, חזקה. חופשיה מצער.
לולא הפריעה להם ת'אדי, אלוהים יודע כמה רחוק הם היו הולכים. די רחוק, הודתה באי רצון.
אלוהים, הוא נראה טוב. גבוה, רחב, חטוב, מקסים, מנומס, האח הגדול של חברתה הטובה סובב ראשים, משך אנחות מנשים, וגרם למכוניות להתנגש בעמודי תאורה. דודי הצטערה שאינה חסינה מפני הסקס-אפיל שלו.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
