"...מעבר לערפילי הזמנים, אח יקר, אך במרחק נגיעה בלבד, נמצא עולם אחר.
שנים־עשר שערים חוצצים בין עולמנו לעולם זה, שהאגדות המספרות על פשטותו ותמימותו כה רבות הן. עולם זה, שנטשנו מאחור בשחר הימים, רבים לועגים לפשטותו, אך אין אחד בנו שאינו מתגעגע ליופיו הרך. בסתר ליבם רבים מייחלים לשוב ולראותו, אך שנים־עשר השערים חסומים הם מפנינו: אין יוצא ואין בא. על כן נקרא הוא: העולם האסור.
שבע קליפות ייאלץ להסיר מי אשר יבקש לקרוא תיגר ולעמוד בפני אחד השערים, שבע קליפות וכל אחת קשה מקודמתה. וגם אם יהיה מי שיצליח להסיר את הקליפות, עדיין יעמוד בפני החַיִץ המפריד בין שני העולמות. אותו חיץ רוחבו כאין וכאפס ובה בעת הוא יקום שלם אשר איש מבני שני העולמות לא יכירנו..."
טוּרְנֶל, מספר הסיפורים
פרק ראשון:
דיירים חדשים בפְּרֶצְלְוִויל
צירוף מקרים 
מעניין קרפדה ולא צפרדע גברת וִיזְלְטְרוֹמְפְּ מתחילה לחטט אייזק ניוטון והמורה למדעים ילד ושמו בילי
הביצה נבקעה ביום שישי, שישה־עשר באוקטובר, בשעה תשע בבוקר. "צירוף מקרים מעניין", אמר אביה של סְטִילְיָה, כי האירוע קרה בדיוק ביום הולדתה. סטיליה חשבה שמדובר ביותר מסתם צירוף מקרים, אבל כרגיל שמרה את מחשבותיה לעצמה. היא הייתה בת אחת־עשרה, והיצור הירוק הקטן היה בן אפס וכמה דקות, כשהבחינה שהוא קורץ לה. רק היא הבחינה בכך. אבא וגברת אַנְחֵלוּפּ היו עסוקים באותו הרגע במדידה ובשקילה שלו, כשהיצור, שחתיכה קטנה של קליפה עדיין כיסתה את ראשו כמו כובע מצחיק, הסתכל אליה ישר בעיניים וקרץ. אולי בעצם זה היה רק מצמוץ, אבל באותו רגע היה ברור לסטיליה שהיא מצאה לה חבר לכל החיים.
שנה שלמה (ליתר דיוק: שלוש מאות חמישים ושמונה ימים, עשר שעות ושלושים ואחת דקות) הייתה הביצה בדגירה בתנור. כך לפחות היה כתוב ביומן המעקב הקפדני שניהל פרופסור ג'פרי סְטוֹרְמְווֹל. בעצם, כשסטיליה חשבה על כך, זה היה צירוף מקרים לא פחות מעניין, שהביצה הגיעה אליהם בדיוק כשאבא שלה החליט שהגיע הזמן לנהל חיים מסודרים ורכש את הבית הפרטי ברחוב הכְּרוּכִית 12 בעיירה פְּרֶצֶלְוִויל. הבית היה מלא בארגזים, וגברת אַנחֵלוּפּ עמדה במרכז חדר האורחים ונבחה הוראות במבטא הגרוני המשונה שלה לשלושת הסבלים — איפה בדיוק לפרוק ומה בדיוק לא לשים על מה כדי שלא יישבר. "ואתה שם, בחור צעיר, תשים טוב־טוב לב, יש פה הררבה דברים של מדע מזכוכית, שאם האדון הפרופסור מגלה שאתה שברת, אתה תשלם עד הפרררוטה האחחחרררונה, שמעת אותי?!"
הסבלים פרקו הכול במהירות שיא ונמלטו מגערותיה הנמרצות של גברת אנחלופ, לא לפני שזו הוציאה מהתיק הגדול השחור שלה שלושה שטרות ירוקים וחילקה אותם ביושר, שטר אחד לכל אחד. הצעיר שבהם, בעל רעמה בלונדינית וחיוך ממזרי, פרע את שערה השחור הארוך של סטיליה בהבעת השתתפות בצער, לפני שנמלט למשאית הגדולה. ואילו גברת אנחלופ, שגילתה שאין לה על מי עוד לנבוח, התנפלה במרץ על הארגזים והתחילה לפרוק אותם.
סטיליה עצמה הלכה לחדרה, שבו מצאה מסודרים זה לצד זה את ארגז הבגדים שלה, ארגז הספרים והארגז עם אוסף האבנים הגוארניוֹת שלה. את האבן הראשונה מצאה במקרה בגיל שבע באחד מהרי הגעש שאבא שלה חקר. שנתיים וחצי אחר כך, כשפגשה את הקָאהְלוּ (מילה שמשמעותה מכשף בגוארנית), למדה ממנו שזאת אבן כוח מיוחדת במינה. הקאהלו היה גם מי שהסביר לה מהן אבני כוח, ואף לימד אותה לזהות אותן בעצמה (מצמצמים את העיניים לסדק צר ונותנים לאור לחדור דרך הריסים. האבן הראשונה שמנצנצת היא אבן כוח גוארנית). האימונים היו ממש קשים, ודווקא כשהצליחה להשתלט על העניין, אבא שלה החליט שהוא חוזר הביתה להשתקע אחת ולתמיד. סטיליה הצטערה מאוד על ההחלטה הזאת כי בדיוק אז הקאהלו התחיל ללמד אותה איך להשתמש באבנים הגוארניות, מידע שלדעתה היה הרבה יותר חשוב ומרתק מלימודים רגילים.
אבל אבא שלה היה נחוש בדעתו. "סטיליה הולכת וגדלה מיום ליום. הגיע הזמן שתדע מהו בית אמיתי", כתב לידידו, פרופסור סָמוּאֵל סְטֶנְדְבַּיי. "היא זקוקה לחברים קבועים, שאיתם תוכל לגדול ולהתבגר בלי לחשוש שמחר תעזוב אותם. היא צריכה סדר יום קבוע, ארוחות מסודרות, אווירה של ילדות רגילה וסביבה יציבה. בקיצור, הגיע הזמן שסטיליה תהיה ילדה רגילה כמו כולם".
אבא של סטיליה ביקש מידידו הטוב למצוא להם בית קטן אך מרוּוח, בעיירה שקטה אבל לא רחוקה מדי מהקולג' שבו התכוון ללמד. בעקבות עבודת מחקר יסודית המליץ להם הפרופסור המכובד על מקום שאותו הגדיר כ"שקט להפליא, קטן וסימפתי, מקום שבו כולם מכירים את כולם ואיש אינו עוזב, אלא אם כן יש לו סיבה מיוחדת".
כך קרה שבבוקר קיצי אחד הגיעו לעיירה פרצלוויל שבמדינת רֶגִ'ילְטַנְיָה פרופסור ג'פרסון סטורמוול וּבתו סטיליה כחולת העיניים. שבוע קודם הצטרפה אליהם גברת אַנְחֵלוּפּ. היא הגיעה בעקבות מודעה בעיתון, שפרסם אביה של סטיליה: "דרושה סוכנת בית רצינית ואחראית, בעלת ניסיון עם ילדים, לניהול ענייני הבית השוטפים ודברים נוספים". הם נפגשו בלובי של בית המלון שבו סטיליה ואביה לנו בינתיים. שלוש דקות בדיוק לפני מועד הפגישה הופיעה בפתח בית המלון דמות גבוהה ומרובעת, עטופה במעיל חום גברי שכיסה את כל גופה. כשהדפה את דלת הזכוכית לפניה, לא היה ברור אם תצליח להידחק פנימה. אין מה לדבר — האישה הזאת הייתה פשוט ענקית, עם גוף מוצק וחסון וכתפיים רחבות כמו של שחקן בייסבול. פרופסור סטורמוול מיהר לקום ממקומו והזמין אותה לשבת, תוך שהוא מסיט באבירות את הכיסא שלה לאחור. זו ללא ספק הייתה מחווה יפה, אבל לא ממש יעילה. כדי שגברת אנחלוּפּ תצליח להתיישב, היה צורך להרחיק את השולחן הסמוך על כל ארבעת הכיסאות סביבו. המלצר בלובי התגייס לעזרתם, ואחרי כמה רגעים של הזזות ודחיפות גברת אנחלופ דחסה את גופה לתוך כיסא רחב, שלמרבה המזל היה עשוי ממתכת יצוקה. פרופסור סטורמוול מזג לה קפה מתוך הקנקן המהביל, והיא המתיקה אותו בשני שקיקי סוכר ועליהם חותמת בית המלון. בזמן ששני המבוגרים ניהלו שיחה עניינית, סטיליה ישבה בשקט לצידם, בידה כוס מיץ רימונים סחוט, וניסתה לשרטט מהזיכרון שלד של טירנוזאורוס רקס. גברת אנחלופ, עם הקוקו האסוף במהודק אל קודקודה והפנים הקפוצות, נראתה לה כמו אם מנזר קפדנית או מנהלת בית יתומים שבו הילדים לא צוחקים אף פעם. מחלקי השיחה שקלטה פה ושם, הבינה עד מהרה שגברת אנחלופ הייתה כנראה גם זה וגם זה.
"...ויותררר משנה עבדתי, בהתנדבות, כמובן", המשיכה גברת אנחלופ להרצות את תולדות חייה במבטא גרוני משונה, "כאחות אחחרררראית בבית חולים שדה לילדים באפררריקה. הייתי חלק מצוות מיוחחחד שטיפל במחחחלות זיהומיות בקרררב ילדים" — היא הגתה את המילים כאילו מחלות זיהומיות היו הרפתקה מרתקת, ואילו הילדים עצמם היו סוג של מחלה זיהומית.
"אני מקווה שהדברים הנוספים שהזכרררת במודעה לא כוללים..." גברת אנחלופ היססה לרגע, כאילו היא עומדת להגות מילה גסה... "חחחיתולים".
פרופסור סטורמוול הבטיח לה שבשום פנים ואופן לא בכך מדובר. הוא הסביר לה שכמדען (ליתר דיוק, הוא היה פרופסור לאנתרופולוגיה וגם דוקטור לזואולוגיה, לגיאולוגיה ולעוד כמה תחומים שסטיליה לא זכרה), הוא זקוק לאסיסטנטית נמרצת, "ובמיוחד מישהי אחראית ומסורה, שתעזור לי להכניס סדר ברישומי המחקרים שערכתי בשנים האחרונות ושיש בכוונתי להוציא לאור. אני זקוק לעזרה באופן נואש", אמר ופרע את שערו הבהיר בחוסר ישע של ממש, "מאחר שהצטברו אצלי ארגזים של ניירת בכמות שכמעט בלתי ניתנת לשליטה".
גברת אנחלופ זרחה מעונג, עד כמה שמשהו הצליח לזרוח מהפנים הקשות שלה, וקיבלה מייד את המשרה. היא ראתה את עצמה בעיני רוחה יושבת במשרד הצמוד למעבדת הפרופסור, ממיינת ומקטלגת את הררי הניירות, והופכת אותם לשורות של קלסרים מתויקים וממוספרים להפליא. כל־כך התלהבה מהרעיון להשתלט על ניירת בלתי ניתנת לשליטה, עד שלגמרי שכחה לשאול אם הילדה הכלולה בעסקה גם היא בלתי ניתנת לשליטה.
פרופסור ג'פרי סטורמוול רצה באמת שהבת שלו תהיה ילדה רגילה, עם חברים רגילים והכול, אבל כעבור לא יותר משלושה ימים בבית הספר המקומי הבינה סטיליה שאין סיכוי בעולם שהיא תהיה כמו הילדים הרגילים בכיתה הרגילה שבה למדה.
קודם כול, העיירה פְּרֶצְלְוִויל הייתה המקום הכי שגרתי שיכול להיות, הרבה יותר שגרתי משיכלה לצפות ילדה שכל חייה נדדה בין ג'ונגלים להרי געש. הגאווה הגדולה ביותר של אנשי העיירה הייתה מפעל הכעכים המקומי — פְּרֶצְל אינְדַסְטְרי. כמעט כל מי שגר בעיירה עבד במפעל, ובזכות זה אכלו ילדי פרצלוויל באופן קבוע בייגלך חמים לארוחת בוקר, לחמניות (מתוקות, חריפות או עם בצל) לארוחת עשר, עוגיות מכל מיני צורות לארוחת ארבע, ולפני השינה קיבלו שוקו עם פצפוצי בצק מתוקים, שאריות מהמפעל. העיתון המקומי "פְּרֶצְלנְיוז" דיווח בכל שבוע על הגידול בשיעורי השיווק של הכעכים והלחמניות, לצד סקירה חדשותית של התנודות במחירי הקמח, עלייתם ונפילתם של מפעלי פיצות קפואות ועוד כל מיני חדשות דביקות ומשעממות מסוג זה.
בעצם, החדשה הכי מרעישה בחמישים השנים האחרונות התרחשה ביום שבו פרופסור סטורמוול ובתו הגיעו לעיירה. אחד הדוודים הענקיים במפעל התפוצץ והשבית פס ייצור למשך שבוע. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קרתה תאונה בסדר גודל כזה בפרצלוויל, ובמשך חודש שלם הפיצוץ הזה היה נושא השיחה היחיד בעיירה כולה. בערך שנה אחר־כך נבקעה הביצה במרתף הבית ברחוב הכרוכית 12, ואחרי שנתיים, כשאנשים התחילו להאשים את סטיליה ואת החבר הירוק שלה בכל מיני דברים מוזרים שקרו, היו גם מי שנזכרו בפיצוץ ואמרו שללא ספק גם הוא אירע באשמתה. ככה הם אמרו, אף על פי שלא ידעו להסביר איך בדיוק יכולה ילדה שקטה כמו סטיליה לפוצץ דוד במשקל שתי טונות, אבל היו עוד המון דברים אחרים שלא יכלו להסביר בנוגע לסטיליה, דבר שלא מנע מהם להמשיך בהאשמותיהם.
ובכן, בעיירה שגרתית ורדומה כזאת, הילדים השגרתיים בבית הספר על שם לורד סנדוויץ' בפרצלוויל חשבו שהדבר המצחיק ביותר בעולם היה לטמון בתוך התיק של הילדה החדשה, ילדה שתקנית עם עיניים כחולות ענקיות ושיער שחור קלוע בשתי צמות, קרפדה גדולה. למעשה, הוגה הרעיון היה ג'ימי רֶדְסְפּוֹט, הג'ינג'י של כיתה ד', ואם ג'ימי חשב שזה מצחיק, כל הכיתה חשבה בדיוק כמוהו. הבנות לא העזו לצייץ כי חששו שלמחרת גם הן יזכו לקבל קרפדה (או משהו גרוע יותר) בתוך התיק. הבנים לא התנגדו כי ג'ימי היה הילד הכי חזק בכיתה, וחוץ מזה, אבא שלו היה סרן בצבא וגיבור מלחמה או משהו דומה לזה.
הקרפדה ישבה בשקט במהלך כמעט כל שיעור מדעים ושמעה מתוך התיק את ההרצאה המרדימה של המורה, גברת בְּרוּמְסְטִיק, על השמרים שכמו בקסם מתפיחים כל בצק, אבל בעצם אין שום קסם אלא תהליך מדעי מדויק, עם נוסחה מתמטית פשוטה. אחר־כך הודיעה המורה שאת סוף השיעור היא תקדיש לחלוקת מבחנים מהשבוע שעבר, שהיו, כהגדרתה, "אסון טבע שהיה צריך לדווח עליו בחדשות".
סטיליה פתחה את התיק כדי להחזיר את הקלמר והמחברת, כשלפתע זינקה מתוכו הקרפדה המבוהלת, קפצה ישר על ערמת המבחנים שהייתה על השולחן ופיזרה אותם בכל רחבי הכיתה. גברת ברומסטיק פלטה צרחה, ובזמן שניסתה לקפוץ מהכיסא התהפכה איתו על הרצפה, ראש למטה ורגליים למעלה. הילדות הצטרפו לצעקות וטיפסו בבהלה על השולחנות. לוסי בְּרֶנְדְל, היפהפייה המפונקת של הכיתה, התחילה לבכות וצרחה לבנים: "איכס, תעיפו את זה מפה!" אבל הבנים רק עמדו בצד והתפקעו מצחוק, חוץ מדייבי דֶשְווּד, שחייך חיוך חיוור ולא העז לספר שגם הוא, בעצם, פוחד מקרפדות.
רק סטיליה לא התרגשה. היא קמה בשקט מהכיסא והושיטה יד לקרפדה, בזמן שזו רבצה על השולחן וניפחה בבהלה את צווארה. ואז, לתדהמת כולם, הביטה הקרפדה בסטיליה, סטיליה הביטה בקרפדה, וזו פשוט ניתרה אל תוך ידה.
"אני אומרת לכם", סיפרה גברת ברומסטיק בחדר המורים כעבור זמן קצר, "נראָה כאילו הן מדברות זו עם זו. מדברות עם העיניים, אני מתכוונת. בחיים לא ראיתי דבר כזה. זאת ילדה משונה, משונה מאוד. ילדה שצריכה השגחה מיוחדת, אם תשאלו אותי".
גם הילדים חשבו שסטיליה מתנהגת מוזר, במיוחד כשהושיטה את ידה שעליה הקרפדה אל התיק, וזו פשוט קיפצה בחזרה לתוכו. הקרפדה לא ניסתה לברוח אפילו כשסטיליה סגרה את הרוכסן מעליה. ג'ימי לא התאפק ואמר: "אה, אז זה מה שאת אוכלת בארוחת עשר", וכל הילדים פרצו בצחוק, כאילו שמעו את בדיחת המאה. סטיליה לא אמרה דבר. היא בסך הכול התכוונה לשחרר את הקרפדה אחרי הלימודים בחורשה הסמוכה לעיירה. הקרפדה לא התנגדה. היא ידעה היטב שאם תישאר בבית הספר, קלושים סיכוייה לצאת ממנו בשלום.
"אז זאת הצפרדע שלך, גברת צעירה", אמרה גברת ברומסטיק. לא היה מי שיעיר לה שבתור מורה למדעים היא אמורה לדעת שיש הבדל בין צפרדע לקרפדה. העיניים שלה הבריקו בזעם מאחורי המשקפיים, שעדיין נתלו ברעד על קצה אפה. "אם את חושבת שאת יכולה לבוא לעיירה המקסימה שלנו ולעולל כאן כל מיני תעלולים, את טועה בהחלט. עוד היום אשלח מכתב לאבא שלך על התנהגותך, ואני דורשת לראות את החתימה שלו כבר מחר, על הבוקר, בשעת אפס. ושיהיה לך ברור, גברתי הצעירה, לבית הספר הזה מביאים עפרונות ומחקים, לא צפרדעים!"
כל הילדים צחקו שוב, בעיקר כדי להתחנף למורה, אבל הצחוק שלהם התחלף עד מהרה בשתיקה עגומה כשהתחילו לקבל לידיהם את דפי המבחן. אין מה לדבר, הפעם גברת ברומסטיק צדקה. המבחנים היו באמת אסון טבע.
פרופסור סטורמוול לא התרגש מהמכתב של המורה למדעים, שנחתם בשלושה סימני קריאה זועמים. הטרידו אותו דברים הרבה יותר חשובים מתעלולים שטותיים של ילדי בית ספר. באותו רגע היה עסוק בתכנון תנור ענקי שהיה בכוונתו להקים במרתף (לצורך ניסוי מהפכני, כרגיל), ולכן הסתפק בלעבור ברפרוף על המכתב וקשקש עליו חתימה חפוזה לפני ששלח את סטיליה לדרכה.
"מה זה כל העסק הזה, אני באמת לא מבינה", לחששה בחשדנות גברת וִיזְלְטְרוֹמְפְּ, השכנה מצד ימין של הבית ברחוב הכרוכית 12, שהתארחה לכוס קפה אצל גברת אוֹפֶּרְהָאוּס, השכנה מצד שמאל.
במשך כל השעה האחרונה עמדה גברת ויזלטרומפ והציצה מאחורי הווילון אל החצר של השכנים החדשים. המשאית של ג.ג חומרי בניין בדיוק הגיעה (בפעם השלישית באותו יום) לפרוק ערמות של לבנים ושקי מלט על המדרכה מול הבית. היא ראתה את הפרופסור מעיף מבט בדף שנתנה לו הילדה המוזרה עם העיניים הענקיות, ואחר־כך חוזר לפקח על העבודה.
"הוא פרופסור, אני אומרת לך. כזה צעיר וחתיך. איזה שיער בלונדיני, אילו עיניים ירוקות. מי היה מאמין?" גברת ויזלטרומפ נאנחה בהבעה חולמנית ולא שמה לב שאפה הארוך הציץ ובלט מחוץ לווילון. ובאמת, היה קשה מאוד לדמיין שהאיש הצעיר והנמרץ, במכנסי חאקי ובנעלי עבודה, הוא פרופסור מן השורה.
"פרופסור לְמה?" שאלה גברת אופרהאוס בלי להרים את מבטה מהעיתון, שבו קראה כתבה מרתקת על אישה שילדה שישייה ובתוך שנה סיימה תואר במשפטים.
"לאנתרופולוגיה ו..." גברת ויזלטרומפ שאפה אוויר והחלה יורה בצרורות, "ארכיאולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה ואסטרולוגיה".
"נו, באמת", אמרה גברת אופרהאוס בזלזול. "אסטרולוגיה זה בכלל לא מדע".
"לא?" תהתה גברת ויזלטרומפ. אבל היא הייתה בסך הכול עקרת בית, ואילו גברת אופרהאוס למדה עשרים שנה קודם בקולג', כך שלא העזה לערער על דבריה. "אז איזה משהו־לוגיה אחר. מה זה משנה? יש לנו פרופסור אמיתי בעיירה, זה כבוד מספיק גדול".
"ומה לגבי אשתו?" שאלה גברת אופרהאוס ופרסה לחברתה פרוסת עוגת פרג חמה שזה עתה אפתה. "אני מקווה בשבילו שזו לא הדינוזאורית שראינו הבוקר בסופרמרקט".
"אוה, לא", גברת ויזלטרומפ הניחה את כוס הקפה מידה ופרצה בצחוק צווחני, "חס וחלילה. זאת בסך הכול סוכנת הבית שלו. אשתו..." היא העיפה מבט לצדדים ואז לחשה לחברתה בקול דרמטי, "סיפור נורא. טרגדיה ממש. אני באמת לא יודעת אם אני יכולה לספר..."
זיק רכלני נדלק בעיניה של גברת אופרהאוס, והיא מיהרה להניח את העיתון. "קדימה, רוזה. ספרי כבר".
"אומרים ש..." גברת ויזלטרומפ העיפה מבט עצבני לצדדים, לפני שרכנה על אוזנה של חברתה ולחשה אל תוכה.
"מה את אומרת?!" הזדעזעה גברת אופרהאוס, "תאונה מסתורית?"
"אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה שם", המשיכה גברת ויזלטרומפ ללחוש בהתרגשות, "רק יודעים שהפרופסור חזר משם לבדו עם התינוקת. המשטרה רצתה לחקור, אבל היו הוראות מלמעלה לסגור את התיק".
"והתינוקת הזאת שהוא חזר איתה", הפעילה גברת אופרהאוס את הגלגלים במוחה, "היא בעצם הילדה שראינו עכשיו?"
"כן, כן. טרגדיה אמיתית", גברת ויזלטרומפ משכה באפה באנחה צדקנית. "יתומה מסכנה".
"יתומה מסכנה ואומללה", חזרה והוסיפה גברת אופרהאוס.
"חכי, יש עוד", לחשה שכנתה בהתרגשות. "מתברר ש... זאת אומרת, זה לא שאני אומרת, אבל שמעתי דיבורים... אשתו של הפרופסור..." היא העיפה מבט מהיר לכל הצדדים ורכנה שוב ללחוש על אוזנה של חברתה. הפעם לחשה כל־כך בשקט, שאפילו זבוב שהיה על הקיר לא הצליח לשמוע דבר. אבל גברת אופרהאוס שמעה, ומייד עיקמה את אפה בזלזול.
"שטויות במיץ עגבניות", חרצה את משפטה, "כישוף? נו, באמת!"
"ככה אומרים", גברת ויזלטרומפ נעלבה, "לא אני המצאתי".
"אבל את, רוזה, ישר מאמינה לכל מה שאומרים לך. מה שנכנס לך לאוזניים ישר יוצא דרך הפה, בלי שום סינון. אם היית הולכת לקולג', כמוני, היית מבינה שאלה שטויות. אנחנו חיים בעידן של טלוויזיה, חלליות, איינשטיין. היום המדע מוצא הסברים לכל דבר, ואת מדברת איתי כאילו שאנחנו בימי הביניים".
"אה, באמת?" העזה חברתה הנעלבת להרים את ראשה, "אז יש דברים שאפילו המדע לא יכול להסביר. אני אומרת לך", המשיכה ונופפה בידה כמו נביאת זעם, "עוד יקרו דברים משונים, משונים מאוד בבית מספר שתים־עשרה, דברים שאפילו הפרופסור שלך לא יוכל או לא ירצה להסביר".
אחחח, מה שגברת ויזלטרומפ הייתה מוכנה לעשות כדי להיות במרתף בית מספר 12 ביום שבו בקעה הביצה. אילו דברים הייתה יכולה לספר לגברת אופרהאוס, איך הייתה יכולה להגיד לה בקול מתנשא: "אמרתי או לא אמרתי לך?" לפני שהייתה יוצאת בריצה לחלוק את החדשות המרעישות עם תושבי העיירה כולה.
אבל השכנה הרחרחנית לא הייתה שם במרתף באותו בוקר גורלי. לא שהיא לא רצתה, ולא שלא ניסתה. מאז אותו יום שבו עבר הפרופסור המוזר עם בתו השתקנית וסוכנת הבית הענקית לגור על ידה, ערכה תצפיות שעות על גבי שעות על הבית השכן. לפחות חמש פעמים ביום חלפה, כאילו במקרה, על פני החלונות וניסתה להציץ דרכם, אך לשווא.
גברת ויזלטרומפ ניסתה גם את הגישה הישירה. בשבוע השני לבואו של הפרופסור היא דפקה על דלת השכנים, בידיה מאפה תפוחים שזה עתה יצא מהתנור, ועל פרצופה מרוח חיוך מתוק מדבש. כעבור דקות ארוכות נשמע קרקוש המפתחות, הדלת נפתחה, וגברת אנחלופ התגלתה לפניה במלוא קומתה ומילאה את כל החלל שבין הרצפה למשקוף.
"כן?" אמרה ומדדה בפנים חמורות סבר את גברת ויזלטרומפ מכף רגל ועד ראש.
גברת ויזלטרומפ התגברה על החשש שנחת עליה וצעדה צעד אחד קדימה, ועל פניה המבט הכי לבבי שהצליחה לגייס.
"אחר צהריים נפלאים, יקירתי", בירכה את סוכנת הבית בקול מתרונן, "בדיוק אפיתי משהו קטן וחשבתי לעצמי, למה שלא איכנס..."
"הפרררופסור עסוק כרגע", קטעה אותה גברת אנחלופ בלי גינונים מיותרים.
"אוה, כמה חבל. מובן שלא התכוונתי להפריע, אבל אמרתי לעצמי... שכנים חדשים, את יודעת", היא צחקקה במבוכה, "אולי יש משהו שאני יכולה לעזור בו... אם רק תרשי לי להיכנס לרגע".
"אני מצטעררת, הפרררופסור עסוק", חזרה גברת אנחלופ בנוקשות על דבריה, "ואני חחייבת לעזורר לו. אולי בפעם אחחחרררת". הדלת החלה להיסגר לאיטה.
אבל את גברת ויזלטרומפ אי־אפשר להדוף כל־כך בקלות, לא אחרי שגייסה את כל אומץ ליבה למבצע הריגול שיזמה.
"עסוק", זמררה בעליצות. "אני מבינה, לי את לא צריכה להסביר. פרופסור מכובד כמוהו עסוק בוודאי כל היום בניסויים שלו. אני רק רוצה שתדעי שאנו כולנו, כל אנשי פרצלוויל, גאים מאוד שיש לנו בעיירה פרופסור משלנו".
"תודה, אמסוררר לו", השיבה גברת אנחלופ וחתמה את השיחה בכך שסגרה את הדלת בתקיפות על חוטמה של גברת ויזלטרומפ, בדיוק כשזו התכוונה לומר: "למה שהילדה לא תבוא אלינו לשחק עם בילי שלי אחרי הצהריים?" בילי שלה היה ילד בן עשר, שרוב הזמן עסק בניסיונות לברוח מהבית, ובמעט הזמן שנשאר לו ניסה למצוא תירוצים לאן נעלם ולמה. האמת, שאותה בילי לא העז לומר בקול רם, הייתה שנמאסו עליו הנדנודים של אימו. בחוץ, על שפת הנחל או בחורשה, היה לו הרבה יותר שקט בראש.
"נו, באמת", אמרה לעצמה גברת ויזלטרומפ, אחרי שהתאוששה מן התדהמה הראשונית וכשהבינה שלדלת שנסגרה בפניה אין שום כוונה לחזור ולהיפתח. "איזו התנהגות מוזרה, גסות רוח ממש, ועוד בביתו של פרופסור", והיא חזרה על עקבותיה בצעדים נמרצים, עם מאפה התפוחים בידיה, לא לפני שניסתה להגניב הצצונת דרך מרפסת חדר האורחים. לשמחתה, הצליחה להבחין בסטיליה שרכנה מעל השולחן כאילו היא מסתירה משהו, אבל כעבור רגע נוכחה לדעת שהילדה פשוט מכינה שיעורים. כמה מאכזב.
גברת ויזלטרומפ לא הייתה היחידה שהרגישה שיש משהו מוזר בדיירים החדשים ברחוב הכרוכית 12. אילו במקום לכרכר סביב הבית של השכנים, הייתה מזמינה את המורה למדעים למאפה תפוחים חם, הייתה לומדת יותר מדבר אחד על הילדה השתקנית ועל אביה המסתורי. אבל ההיכרות היחידה של גברת ויזלטרומפ וגברת ברומסטיק הייתה רק דרך האיקסים האדומים שהמורה למדעים נהגה לסמן על כל המבחנים של בילי, ולפעמים גם על שיעורי הבית, כשבילי טרח להכין אותם. השתיים מעולם לא תיארו לעצמן שיש להן אובייקט משותף לחקור.
גברת ברומסטיק סימנה את סטיליה עוד לפני תקרית הקרפדה, כבר ביומה הראשון ללימודים. בשיעור מדעים, שהתקיים בשעה השלישית, נכנסה גברת ברומסטיק לכיתה בצעדים מהירים ונוקשים, עברה במהירות האור על רשימת השמות, עד שהגיעה לשם החדש שמחנכת הכיתה הוסיפה בכתב יד בתחתית הרשימה.
"סטיליה סטורמוול", קראה בקול חד בלי להרים את הראש מהיומן.
אין תשובה.
גברת ברומסטיק חיכתה וקראה שנית, "סטיליה סטורמוול".
שוב שקט. רק לחישות וצחקוקים וקול אחד שקרא בלחישה, "נו, תעני לה כבר. מה את, חירשת?"
גברת ברומסטיק הסירה את משקפיה וסקרה את הכיתה בחוסר סבלנות. שם, בקצה הכיתה, ממש בשולחן האחרון שליד החלון, ילדה חיוורת, בעלת עיניים כחולות ענקיות ושתי צמות שחורות, הרימה את ידה ומתחה אותה גבוה לתקרה.
"אה, סטיליה סטורררמווללל", אמרה גברת ברומסטיק, גלגלה את השם באריכות על לשונה וסקרה את סטיליה בעיניים מצומצמות. "זו את, אני מבינה? הילדה החדשה?"
סטיליה הנהנה קלות בראשה.
"ובכן, סטיליה סטורררמווללל", המשיכה גברת ברומסטיק ומשכה שוב את השם בהבעה מתנשאת, "אצלנו בכיתה, כשהמורה קוראת לנו בשם, אנחנו עונים: כן, המורה. אנחנו לא שותקים ומבזבזים את הזמן היקר של המורה. ברור, סטיליה סטורמוול? או שאבא שלך לא לימד אותך?"
סטיליה שתקה.
המורה למדעים נעצה בה מבט ארוך וחד. "ילדים", אמרה, "אני משערת שאינכם יודעים שכאן, בכיתה, יושבת בתו של פרופסור ג'פרסון סטורמוול המהולל".
גברת ברומסטיק החלה לפסוע בכיתה הלוך ושוב, חיככה את שתי ידיה זו בזו, כמו תמיד לפני שפתחה בהרצאה. "פרופסור סטורמוול, לידיעתכם, הוא מדען שזכה לשם עולמי בזכות התיאוריות ה... המעניינות שלו בזואולוגיה ובאנתרופולוגיה. אה, כן. הוא גם היה החוקר הראשון בכל היבשת שזכה בתואר פרופסור בגיל צעיר כל־כך. עשרים ושש, אם אני לא טועה? בכל העיתונים כתבו עליו", אמרה ושלחה אל סטיליה חיוך מזויף. "זה היה בימים הטובים שלו, שהיו, עד כמה שאני זוכרת, עוד לפני שנולדת. אבל לפרופסור סטורמוול עלתה מהר מאוד התהילה לראש, והוא התחיל לבזבז את זמנו על כל מיני מחקרים שהקשר בינם לבין המדע מקרי בלבד. נדמה לי שהמחקר האחרון שפרסם היה בנושא דרקונים: מציאות או אגדה? זה כבר היה יותר מדי, ומאז איש בקהילה המדעית לא התייחס אליו ברצינות. מה היה במחקר הזה, את יודעת? אבא שלך טען שם במלוא הרצינות שהדינוזאורים, לא פחות ולא יותר, הם אבות־אבותיהם של הדרקונים האגדיים, האם אני טועה?"
צחקוקים כבושים נשמעו ברחבי הכיתה. ג'ימי רדספוט סובב אצבע לצידי הרקה וגלגל עיניים לתקרה. סטיליה לא הזיזה שריר בפניה.
"נו, זה רק מראה עד כמה קצרה וחולפת תהילת עולם, ועד כמה חשוב להתרכז בעבודה שיטתית וחרוצה במקום להיתפס לרעיונות הֶבֶל. זכרו זאת, תלמידים, בזמן שאתם מתכוננים למבחן המסכם", הצליחה גברת ברומסטיק לחלץ מוסר השכל קלוש מהסיפור שגוללה בפניהם. "ועכשיו לעבודה, לעבודה כולם. לפתוח בעמוד תשעים ושמונה ולהגיד לי בהצבעה בלבד: איך גילה אייזק ניוטון את חוק כוח המשיכה?"
כבר בשיעור הראשון אצל גברת ברומסטיק הבינה סטיליה שהמורה למדעים לא מתכוונת לעשות לה חיים קלים, אבל אחרי תקרית הקרפדה היה לה ברור שהיא מסומנת לנצח אצל המורה היבשה כמטאטא קש.
לעובדה המצערת הזאת לא הייתה שום משמעות בעיני סטיליה, שאפילו לא ניסתה להסביר שזו בכלל לא הייתה הקרפדה שלה. כל מה שעניין אותה באותו רגע היה לעזור לקרפדה האומללה להיחלץ מהכיתה ולחזור אל חיק הטבע. היא המתינה בסבלנות עד לסיום הלימודים ויצאה מהכיתה. חלק מהילדים המצחקקים רדפו אחריה וביקשו שתוציא את הקרפדה להראות להם אותה, וג'ימי רדספוט התחכם אפילו יותר כשהתפאר איך לכד את הצפרדע (גם הוא לא ממש ידע איך להבדיל בין שני סוגי הדו־חיים המרתקים האלה) בחצר בית הספר, ליד הברז הדולף.
סטיליה התעלמה מהצחקוקים, ובלי לומר מילה חצתה את חצר בית הספר. עד השער האחורי הצליחה לנער מעליה את אחרוני הסקרנים, ואלה ויתרו בסופו של דבר כשראו שהילדה המוזרה לא מתכוונת לעצור ולהיענות לבקשתם. סטיליה המשיכה בדרכה לבד לכיוון החורשה, שבמורדה זרם הנחל של פרצלוויל. רק כשהגיעה אל גדת הנחל, נעמדה והסירה מעליה את התיק הכבד.
הקרפדה רבצה בדממה מעל כל הספרים שבתיק, וברגע שנפתח, זינקה החוצה ודילגה לכיוון הנחל. סטיליה המשיכה לעמוד עוד דקות ארוכות אחרי שנעלמה, הביטה במבט מהורהר באדוות הרכות שהתפשטו על פני המים, והקשיבה למלמולם המרגיע. באותו רגע הבינה שאפילו שהבית והחדר שלה, עם אוסף הספרים והאבנים הגוארניות, נמצאים בלב העיירה, רק כאן, במקום השקט הזה, היא מתחילה להרגיש בבית. שעת ארוחת הצהריים התקרבה, ולמרות שגברת אנחלופ הקפידה מאוד על לוחות הזמנים, לסטיליה לא היה שום חשק לחזור לעיירה שכבר החלה להסתמן בעיניה כמקום לא ממש נעים. היא החליטה שסיור קצר לאורך גדת הנחל שווה נביחת נזיפה מפיה של סוכנת הבית הקפדנית.
בהמשך הדרך גילתה גשר עץ קטן שחצה את הנחל. על קורות הגשר ישב ילד קטן קומה ונדנד רגליים יחפות מעל המים. בין רגליו הייתה חכה מאולתרת מקנה דק ומחוט דיג, והילד ישב והיה מרוכז לגמרי בחוט הטבול במים. הוא לא הבחין בסטיליה כי בדיוק ברגע שהגיחה מאחורי השיחים, החל החוט שבקצה הקנה לרטוט ולהימתח. הילד התרומם על רגליו, משך את הקנה בזהירות לאחור, וכעבור רגע כבר התנוצץ באוויר דג קטן ומפרפר שנלכד בקרס.
"יו־הו־וי־הי!" צווח הילד בשמחה. הוא גרר את החוט ובחן בעיניים מצומצמות את הדג, לפני ששחרר אותו והשליך אותו בחזרה אל המים. כשהרים את עיניו, נתקל מבטו המופתע בסטיליה. עיניו החומות התרחבו וסומק קל כיסה את הנמשים שעל לחייו כשנוכח לדעת שהוא לא לבד. סטיליה נשארה לעמוד על שפת הנחל, ובמשך רגע ארוך סקרו השניים זה את זה במבוכה. לבסוף התעשת הילד, גלגל את החוט, נטל זוג נעלי התעמלות ישנות שהיו זרוקות על הגשר, ופנה אליה. כשהתקרב, הבחינה שהוא נמוך ממנה בראש לפחות.
"הי!" אמר הילד והושיט את ידו, "אני בילי. נדמה לי שאנחנו שכנים".
סטיליה זכרה היטב את הפעם הראשונה שראתה אותו. זה היה ביום שבו עברו לבית החדש, והשכנה צעקה על הילד שלה שיחזור הביתה להכין שיעורים לפני שתתקשר לאבא שלו. סטיליה הציצה מהחלון וראתה ילד קטן יורד מבית עץ שהיה בחצר ופונה הביתה בכתפיים שחוחות. מאז ראתה אותו כמה פעמים בהפסקות וזכרה שבבית הספר הילדים לא קראו לו בילי אלא מוּסְקִיטוֹ, אולי משום שהיה קטן וזריז כמו יתוש, ואולי גם מפני שהצליח לעצבן ילדים גדולים ממנו ולהתחמק עוד לפני שהספיקו להניף עליו יד. ג'ימי, למשל.
הוא חיכה לתגובה, והיא נענעה בראשה ולחצה את ידו. ככה עמדו כמה רגעים בלי שידעו מה להגיד. כעבור זמן־מה הילד שוב שבר את השתיקה.
"אני..." הוא פרשׂ את ידו והחווה לכיוון הנחל, "לפעמים אני בא לפה לדוג קצת. לא ממש לדוג, כי אם אימא שלי תדע שהברזתי מבצפר, היא תחסל אותי".
אז בגלל זה הוא השליך את הדג בחזרה למים. סטיליה חזרה והנהנה בהבנה.
"כבר תפסתי היום איזה עשר", התפאר הילד ועיניו ניצתו בהתלהבות. כשחייך, גילתה שעיניו מתקשתות בהבעה שובבית. זה היה חיוך שונה לגמרי מחיוכו הזדוני של ג'ימי.
היא שוב לא ענתה, ובילי נעץ את מבטו באי־נוחות בקרקע ולכסן את מבטו אל התיק שלו, שהיה זרוק בצד הגשר. "טוב", אמר כשהשתיקה החלה להעיק עליו, "כבר מאוחר ואני צריך ללכת הביתה".
סטיליה שוב הנהנה, ובילי מיהר לנעול את נעלי ההתעמלות. את הגרביים תחב לכיסו, ואת החכה המאולתרת החביא היטב בתוך סבך השיחים.
"זאת לא החכה האמיתית שלי", הסביר. "יש לי אחת משוכללת בבית, שאני לוקח כשאני הולך עם אבא שלי לדוג בשבת. אבל אני לא יכול להוציא אותה מהבית, את מבינה? כי אם אימא שלי תראה..."
הוא סימן באצבעו קו לרוחב גרונו והעווה את פניו בטרגיות. סטיליה הנהנה קלות לאות השתתפות ושבה וסקרה אותו בעיניה הכחולות, החודרות. השקט חזר אל החורשה. בילי גירד בראשו, ואחר־כך משך בכתפיו במעין התנצלות, אפילו שלא היה לו על מה להתנצל.
"טוב, אז... שלום". לפני שהלך החליק מטה את מכנסי הג'ינס שהיו מופשלים עד לברכיו, ופניו קדרו כשראה שלמרות זהירותו נרטבו שולי המכנסיים. הוא קיווה שאימו, שהיו לה עיני נץ, לא תספיק להבחין במכנסיים הרטובים לפני שיעלה מהר לחדרו להחליף אותם. אחרי כן התחיל להתרחק דווקא בכיוון ההפוך מזה שמוביל חזרה לעיירה. היא עצמה המתינה מעט עד שייעלם. בדיוק כשהחליטה שהגיע הזמן שגם היא תחזור הביתה, נשמע רשרוש מכיוון השיחים, ואחריו הציץ ראשו המודאג מאחוריהם.
"את..." הוא היסס ואז כחכח בגרונו במבוכה, "את לא תגידי לאימא שלי, נכון?" עיניו המודאגות חיפשו אישור בעיניה. היא הבליעה חיוך ונענעה בראשה לצדדים. הוא חייך בהקלה, ושוב התקשתו עיניו בהבעה ממזרית. "לא, כי זה לא שאני מבריז הרבה מבצפר", הסביר, "רק לפעמים".
הוא שב ופנה אל השביל, הפעם בכיוון הנכון, בלי שהציע לה להצטרף אליו, ונעלי ההתעמלות שלו דשדשו קדימה במהירות. היא המתינה עוד דקות אחדות לבדה, לפני שטיפסה גם היא אל העיירה.
המשך העלילה בספר המלא
"...מעבר לערפילי הזמנים, אח יקר, אך במרחק נגיעה בלבד, נמצא עולם אחר.
שנים־עשר שערים חוצצים בין עולמנו לעולם זה, שהאגדות המספרות על פשטותו ותמימותו כה רבות הן. עולם זה, שנטשנו מאחור בשחר הימים, רבים לועגים לפשטותו, אך אין אחד בנו שאינו מתגעגע ליופיו הרך. בסתר ליבם רבים מייחלים לשוב ולראותו, אך שנים־עשר השערים חסומים הם מפנינו: אין יוצא ואין בא. על כן נקרא הוא: העולם האסור.
שבע קליפות ייאלץ להסיר מי אשר יבקש לקרוא תיגר ולעמוד בפני אחד השערים, שבע קליפות וכל אחת קשה מקודמתה. וגם אם יהיה מי שיצליח להסיר את הקליפות, עדיין יעמוד בפני החַיִץ המפריד בין שני העולמות. אותו חיץ רוחבו כאין וכאפס ובה בעת הוא יקום שלם אשר איש מבני שני העולמות לא יכירנו..."
טוּרְנֶל, מספר הסיפורים
פרק ראשון:
דיירים חדשים בפְּרֶצְלְוִויל
צירוף מקרים מעניין קרפדה ולא צפרדע גברת וִיזְלְטְרוֹמְפְּ מתחילה לחטט אייזק ניוטון והמורה למדעים ילד ושמו בילי
הביצה נבקעה ביום שישי, שישה־עשר באוקטובר, בשעה תשע בבוקר. "צירוף מקרים מעניין", אמר אביה של סְטִילְיָה, כי האירוע קרה בדיוק ביום הולדתה. סטיליה חשבה שמדובר ביותר מסתם צירוף מקרים, אבל כרגיל שמרה את מחשבותיה לעצמה. היא הייתה בת אחת־עשרה, והיצור הירוק הקטן היה בן אפס וכמה דקות, כשהבחינה שהוא קורץ לה. רק היא הבחינה בכך. אבא וגברת אַנְחֵלוּפּ היו עסוקים באותו הרגע במדידה ובשקילה שלו, כשהיצור, שחתיכה קטנה של קליפה עדיין כיסתה את ראשו כמו כובע מצחיק, הסתכל אליה ישר בעיניים וקרץ. אולי בעצם זה היה רק מצמוץ, אבל באותו רגע היה ברור לסטיליה שהיא מצאה לה חבר לכל החיים.
שנה שלמה (ליתר דיוק: שלוש מאות חמישים ושמונה ימים, עשר שעות ושלושים ואחת דקות) הייתה הביצה בדגירה בתנור. כך לפחות היה כתוב ביומן המעקב הקפדני שניהל פרופסור ג'פרי סְטוֹרְמְווֹל. בעצם, כשסטיליה חשבה על כך, זה היה צירוף מקרים לא פחות מעניין, שהביצה הגיעה אליהם בדיוק כשאבא שלה החליט שהגיע הזמן לנהל חיים מסודרים ורכש את הבית הפרטי ברחוב הכְּרוּכִית 12 בעיירה פְּרֶצֶלְוִויל. הבית היה מלא בארגזים, וגברת אַנחֵלוּפּ עמדה במרכז חדר האורחים ונבחה הוראות במבטא הגרוני המשונה שלה לשלושת הסבלים — איפה בדיוק לפרוק ומה בדיוק לא לשים על מה כדי שלא יישבר. "ואתה שם, בחור צעיר, תשים טוב־טוב לב, יש פה הררבה דברים של מדע מזכוכית, שאם האדון הפרופסור מגלה שאתה שברת, אתה תשלם עד הפרררוטה האחחחרררונה, שמעת אותי?!"
הסבלים פרקו הכול במהירות שיא ונמלטו מגערותיה הנמרצות של גברת אנחלופ, לא לפני שזו הוציאה מהתיק הגדול השחור שלה שלושה שטרות ירוקים וחילקה אותם ביושר, שטר אחד לכל אחד. הצעיר שבהם, בעל רעמה בלונדינית וחיוך ממזרי, פרע את שערה השחור הארוך של סטיליה בהבעת השתתפות בצער, לפני שנמלט למשאית הגדולה. ואילו גברת אנחלופ, שגילתה שאין לה על מי עוד לנבוח, התנפלה במרץ על הארגזים והתחילה לפרוק אותם.
סטיליה עצמה הלכה לחדרה, שבו מצאה מסודרים זה לצד זה את ארגז הבגדים שלה, ארגז הספרים והארגז עם אוסף האבנים הגוארניוֹת שלה. את האבן הראשונה מצאה במקרה בגיל שבע באחד מהרי הגעש שאבא שלה חקר. שנתיים וחצי אחר כך, כשפגשה את הקָאהְלוּ (מילה שמשמעותה מכשף בגוארנית), למדה ממנו שזאת אבן כוח מיוחדת במינה. הקאהלו היה גם מי שהסביר לה מהן אבני כוח, ואף לימד אותה לזהות אותן בעצמה (מצמצמים את העיניים לסדק צר ונותנים לאור לחדור דרך הריסים. האבן הראשונה שמנצנצת היא אבן כוח גוארנית). האימונים היו ממש קשים, ודווקא כשהצליחה להשתלט על העניין, אבא שלה החליט שהוא חוזר הביתה להשתקע אחת ולתמיד. סטיליה הצטערה מאוד על ההחלטה הזאת כי בדיוק אז הקאהלו התחיל ללמד אותה איך להשתמש באבנים הגוארניות, מידע שלדעתה היה הרבה יותר חשוב ומרתק מלימודים רגילים.
אבל אבא שלה היה נחוש בדעתו. "סטיליה הולכת וגדלה מיום ליום. הגיע הזמן שתדע מהו בית אמיתי", כתב לידידו, פרופסור סָמוּאֵל סְטֶנְדְבַּיי. "היא זקוקה לחברים קבועים, שאיתם תוכל לגדול ולהתבגר בלי לחשוש שמחר תעזוב אותם. היא צריכה סדר יום קבוע, ארוחות מסודרות, אווירה של ילדות רגילה וסביבה יציבה. בקיצור, הגיע הזמן שסטיליה תהיה ילדה רגילה כמו כולם".
אבא של סטיליה ביקש מידידו הטוב למצוא להם בית קטן אך מרוּוח, בעיירה שקטה אבל לא רחוקה מדי מהקולג' שבו התכוון ללמד. בעקבות עבודת מחקר יסודית המליץ להם הפרופסור המכובד על מקום שאותו הגדיר כ"שקט להפליא, קטן וסימפתי, מקום שבו כולם מכירים את כולם ואיש אינו עוזב, אלא אם כן יש לו סיבה מיוחדת".
כך קרה שבבוקר קיצי אחד הגיעו לעיירה פרצלוויל שבמדינת רֶגִ'ילְטַנְיָה פרופסור ג'פרסון סטורמוול וּבתו סטיליה כחולת העיניים. שבוע קודם הצטרפה אליהם גברת אַנְחֵלוּפּ. היא הגיעה בעקבות מודעה בעיתון, שפרסם אביה של סטיליה: "דרושה סוכנת בית רצינית ואחראית, בעלת ניסיון עם ילדים, לניהול ענייני הבית השוטפים ודברים נוספים". הם נפגשו בלובי של בית המלון שבו סטיליה ואביה לנו בינתיים. שלוש דקות בדיוק לפני מועד הפגישה הופיעה בפתח בית המלון דמות גבוהה ומרובעת, עטופה במעיל חום גברי שכיסה את כל גופה. כשהדפה את דלת הזכוכית לפניה, לא היה ברור אם תצליח להידחק פנימה. אין מה לדבר — האישה הזאת הייתה פשוט ענקית, עם גוף מוצק וחסון וכתפיים רחבות כמו של שחקן בייסבול. פרופסור סטורמוול מיהר לקום ממקומו והזמין אותה לשבת, תוך שהוא מסיט באבירות את הכיסא שלה לאחור. זו ללא ספק הייתה מחווה יפה, אבל לא ממש יעילה. כדי שגברת אנחלוּפּ תצליח להתיישב, היה צורך להרחיק את השולחן הסמוך על כל ארבעת הכיסאות סביבו. המלצר בלובי התגייס לעזרתם, ואחרי כמה רגעים של הזזות ודחיפות גברת אנחלופ דחסה את גופה לתוך כיסא רחב, שלמרבה המזל היה עשוי ממתכת יצוקה. פרופסור סטורמוול מזג לה קפה מתוך הקנקן המהביל, והיא המתיקה אותו בשני שקיקי סוכר ועליהם חותמת בית המלון. בזמן ששני המבוגרים ניהלו שיחה עניינית, סטיליה ישבה בשקט לצידם, בידה כוס מיץ רימונים סחוט, וניסתה לשרטט מהזיכרון שלד של טירנוזאורוס רקס. גברת אנחלופ, עם הקוקו האסוף במהודק אל קודקודה והפנים הקפוצות, נראתה לה כמו אם מנזר קפדנית או מנהלת בית יתומים שבו הילדים לא צוחקים אף פעם. מחלקי השיחה שקלטה פה ושם, הבינה עד מהרה שגברת אנחלופ הייתה כנראה גם זה וגם זה.
"...ויותררר משנה עבדתי, בהתנדבות, כמובן", המשיכה גברת אנחלופ להרצות את תולדות חייה במבטא גרוני משונה, "כאחות אחחרררראית בבית חולים שדה לילדים באפררריקה. הייתי חלק מצוות מיוחחחד שטיפל במחחחלות זיהומיות בקרררב ילדים" — היא הגתה את המילים כאילו מחלות זיהומיות היו הרפתקה מרתקת, ואילו הילדים עצמם היו סוג של מחלה זיהומית.
"אני מקווה שהדברים הנוספים שהזכרררת במודעה לא כוללים..." גברת אנחלופ היססה לרגע, כאילו היא עומדת להגות מילה גסה... "חחחיתולים".
פרופסור סטורמוול הבטיח לה שבשום פנים ואופן לא בכך מדובר. הוא הסביר לה שכמדען (ליתר דיוק, הוא היה פרופסור לאנתרופולוגיה וגם דוקטור לזואולוגיה, לגיאולוגיה ולעוד כמה תחומים שסטיליה לא זכרה), הוא זקוק לאסיסטנטית נמרצת, "ובמיוחד מישהי אחראית ומסורה, שתעזור לי להכניס סדר ברישומי המחקרים שערכתי בשנים האחרונות ושיש בכוונתי להוציא לאור. אני זקוק לעזרה באופן נואש", אמר ופרע את שערו הבהיר בחוסר ישע של ממש, "מאחר שהצטברו אצלי ארגזים של ניירת בכמות שכמעט בלתי ניתנת לשליטה".
גברת אנחלופ זרחה מעונג, עד כמה שמשהו הצליח לזרוח מהפנים הקשות שלה, וקיבלה מייד את המשרה. היא ראתה את עצמה בעיני רוחה יושבת במשרד הצמוד למעבדת הפרופסור, ממיינת ומקטלגת את הררי הניירות, והופכת אותם לשורות של קלסרים מתויקים וממוספרים להפליא. כל־כך התלהבה מהרעיון להשתלט על ניירת בלתי ניתנת לשליטה, עד שלגמרי שכחה לשאול אם הילדה הכלולה בעסקה גם היא בלתי ניתנת לשליטה.
פרופסור ג'פרי סטורמוול רצה באמת שהבת שלו תהיה ילדה רגילה, עם חברים רגילים והכול, אבל כעבור לא יותר משלושה ימים בבית הספר המקומי הבינה סטיליה שאין סיכוי בעולם שהיא תהיה כמו הילדים הרגילים בכיתה הרגילה שבה למדה.
קודם כול, העיירה פְּרֶצְלְוִויל הייתה המקום הכי שגרתי שיכול להיות, הרבה יותר שגרתי משיכלה לצפות ילדה שכל חייה נדדה בין ג'ונגלים להרי געש. הגאווה הגדולה ביותר של אנשי העיירה הייתה מפעל הכעכים המקומי — פְּרֶצְל אינְדַסְטְרי. כמעט כל מי שגר בעיירה עבד במפעל, ובזכות זה אכלו ילדי פרצלוויל באופן קבוע בייגלך חמים לארוחת בוקר, לחמניות (מתוקות, חריפות או עם בצל) לארוחת עשר, עוגיות מכל מיני צורות לארוחת ארבע, ולפני השינה קיבלו שוקו עם פצפוצי בצק מתוקים, שאריות מהמפעל. העיתון המקומי "פְּרֶצְלנְיוז" דיווח בכל שבוע על הגידול בשיעורי השיווק של הכעכים והלחמניות, לצד סקירה חדשותית של התנודות במחירי הקמח, עלייתם ונפילתם של מפעלי פיצות קפואות ועוד כל מיני חדשות דביקות ומשעממות מסוג זה.
בעצם, החדשה הכי מרעישה בחמישים השנים האחרונות התרחשה ביום שבו פרופסור סטורמוול ובתו הגיעו לעיירה. אחד הדוודים הענקיים במפעל התפוצץ והשבית פס ייצור למשך שבוע. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קרתה תאונה בסדר גודל כזה בפרצלוויל, ובמשך חודש שלם הפיצוץ הזה היה נושא השיחה היחיד בעיירה כולה. בערך שנה אחר־כך נבקעה הביצה במרתף הבית ברחוב הכרוכית 12, ואחרי שנתיים, כשאנשים התחילו להאשים את סטיליה ואת החבר הירוק שלה בכל מיני דברים מוזרים שקרו, היו גם מי שנזכרו בפיצוץ ואמרו שללא ספק גם הוא אירע באשמתה. ככה הם אמרו, אף על פי שלא ידעו להסביר איך בדיוק יכולה ילדה שקטה כמו סטיליה לפוצץ דוד במשקל שתי טונות, אבל היו עוד המון דברים אחרים שלא יכלו להסביר בנוגע לסטיליה, דבר שלא מנע מהם להמשיך בהאשמותיהם.
ובכן, בעיירה שגרתית ורדומה כזאת, הילדים השגרתיים בבית הספר על שם לורד סנדוויץ' בפרצלוויל חשבו שהדבר המצחיק ביותר בעולם היה לטמון בתוך התיק של הילדה החדשה, ילדה שתקנית עם עיניים כחולות ענקיות ושיער שחור קלוע בשתי צמות, קרפדה גדולה. למעשה, הוגה הרעיון היה ג'ימי רֶדְסְפּוֹט, הג'ינג'י של כיתה ד', ואם ג'ימי חשב שזה מצחיק, כל הכיתה חשבה בדיוק כמוהו. הבנות לא העזו לצייץ כי חששו שלמחרת גם הן יזכו לקבל קרפדה (או משהו גרוע יותר) בתוך התיק. הבנים לא התנגדו כי ג'ימי היה הילד הכי חזק בכיתה, וחוץ מזה, אבא שלו היה סרן בצבא וגיבור מלחמה או משהו דומה לזה.
הקרפדה ישבה בשקט במהלך כמעט כל שיעור מדעים ושמעה מתוך התיק את ההרצאה המרדימה של המורה, גברת בְּרוּמְסְטִיק, על השמרים שכמו בקסם מתפיחים כל בצק, אבל בעצם אין שום קסם אלא תהליך מדעי מדויק, עם נוסחה מתמטית פשוטה. אחר־כך הודיעה המורה שאת סוף השיעור היא תקדיש לחלוקת מבחנים מהשבוע שעבר, שהיו, כהגדרתה, "אסון טבע שהיה צריך לדווח עליו בחדשות".
סטיליה פתחה את התיק כדי להחזיר את הקלמר והמחברת, כשלפתע זינקה מתוכו הקרפדה המבוהלת, קפצה ישר על ערמת המבחנים שהייתה על השולחן ופיזרה אותם בכל רחבי הכיתה. גברת ברומסטיק פלטה צרחה, ובזמן שניסתה לקפוץ מהכיסא התהפכה איתו על הרצפה, ראש למטה ורגליים למעלה. הילדות הצטרפו לצעקות וטיפסו בבהלה על השולחנות. לוסי בְּרֶנְדְל, היפהפייה המפונקת של הכיתה, התחילה לבכות וצרחה לבנים: "איכס, תעיפו את זה מפה!" אבל הבנים רק עמדו בצד והתפקעו מצחוק, חוץ מדייבי דֶשְווּד, שחייך חיוך חיוור ולא העז לספר שגם הוא, בעצם, פוחד מקרפדות.
רק סטיליה לא התרגשה. היא קמה בשקט מהכיסא והושיטה יד לקרפדה, בזמן שזו רבצה על השולחן וניפחה בבהלה את צווארה. ואז, לתדהמת כולם, הביטה הקרפדה בסטיליה, סטיליה הביטה בקרפדה, וזו פשוט ניתרה אל תוך ידה.
"אני אומרת לכם", סיפרה גברת ברומסטיק בחדר המורים כעבור זמן קצר, "נראָה כאילו הן מדברות זו עם זו. מדברות עם העיניים, אני מתכוונת. בחיים לא ראיתי דבר כזה. זאת ילדה משונה, משונה מאוד. ילדה שצריכה השגחה מיוחדת, אם תשאלו אותי".
גם הילדים חשבו שסטיליה מתנהגת מוזר, במיוחד כשהושיטה את ידה שעליה הקרפדה אל התיק, וזו פשוט קיפצה בחזרה לתוכו. הקרפדה לא ניסתה לברוח אפילו כשסטיליה סגרה את הרוכסן מעליה. ג'ימי לא התאפק ואמר: "אה, אז זה מה שאת אוכלת בארוחת עשר", וכל הילדים פרצו בצחוק, כאילו שמעו את בדיחת המאה. סטיליה לא אמרה דבר. היא בסך הכול התכוונה לשחרר את הקרפדה אחרי הלימודים בחורשה הסמוכה לעיירה. הקרפדה לא התנגדה. היא ידעה היטב שאם תישאר בבית הספר, קלושים סיכוייה לצאת ממנו בשלום.
"אז זאת הצפרדע שלך, גברת צעירה", אמרה גברת ברומסטיק. לא היה מי שיעיר לה שבתור מורה למדעים היא אמורה לדעת שיש הבדל בין צפרדע לקרפדה. העיניים שלה הבריקו בזעם מאחורי המשקפיים, שעדיין נתלו ברעד על קצה אפה. "אם את חושבת שאת יכולה לבוא לעיירה המקסימה שלנו ולעולל כאן כל מיני תעלולים, את טועה בהחלט. עוד היום אשלח מכתב לאבא שלך על התנהגותך, ואני דורשת לראות את החתימה שלו כבר מחר, על הבוקר, בשעת אפס. ושיהיה לך ברור, גברתי הצעירה, לבית הספר הזה מביאים עפרונות ומחקים, לא צפרדעים!"
כל הילדים צחקו שוב, בעיקר כדי להתחנף למורה, אבל הצחוק שלהם התחלף עד מהרה בשתיקה עגומה כשהתחילו לקבל לידיהם את דפי המבחן. אין מה לדבר, הפעם גברת ברומסטיק צדקה. המבחנים היו באמת אסון טבע.
פרופסור סטורמוול לא התרגש מהמכתב של המורה למדעים, שנחתם בשלושה סימני קריאה זועמים. הטרידו אותו דברים הרבה יותר חשובים מתעלולים שטותיים של ילדי בית ספר. באותו רגע היה עסוק בתכנון תנור ענקי שהיה בכוונתו להקים במרתף (לצורך ניסוי מהפכני, כרגיל), ולכן הסתפק בלעבור ברפרוף על המכתב וקשקש עליו חתימה חפוזה לפני ששלח את סטיליה לדרכה.
"מה זה כל העסק הזה, אני באמת לא מבינה", לחששה בחשדנות גברת וִיזְלְטְרוֹמְפְּ, השכנה מצד ימין של הבית ברחוב הכרוכית 12, שהתארחה לכוס קפה אצל גברת אוֹפֶּרְהָאוּס, השכנה מצד שמאל.
במשך כל השעה האחרונה עמדה גברת ויזלטרומפ והציצה מאחורי הווילון אל החצר של השכנים החדשים. המשאית של ג.ג חומרי בניין בדיוק הגיעה (בפעם השלישית באותו יום) לפרוק ערמות של לבנים ושקי מלט על המדרכה מול הבית. היא ראתה את הפרופסור מעיף מבט בדף שנתנה לו הילדה המוזרה עם העיניים הענקיות, ואחר־כך חוזר לפקח על העבודה.
"הוא פרופסור, אני אומרת לך. כזה צעיר וחתיך. איזה שיער בלונדיני, אילו עיניים ירוקות. מי היה מאמין?" גברת ויזלטרומפ נאנחה בהבעה חולמנית ולא שמה לב שאפה הארוך הציץ ובלט מחוץ לווילון. ובאמת, היה קשה מאוד לדמיין שהאיש הצעיר והנמרץ, במכנסי חאקי ובנעלי עבודה, הוא פרופסור מן השורה.
"פרופסור לְמה?" שאלה גברת אופרהאוס בלי להרים את מבטה מהעיתון, שבו קראה כתבה מרתקת על אישה שילדה שישייה ובתוך שנה סיימה תואר במשפטים.
"לאנתרופולוגיה ו..." גברת ויזלטרומפ שאפה אוויר והחלה יורה בצרורות, "ארכיאולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה ואסטרולוגיה".
"נו, באמת", אמרה גברת אופרהאוס בזלזול. "אסטרולוגיה זה בכלל לא מדע".
"לא?" תהתה גברת ויזלטרומפ. אבל היא הייתה בסך הכול עקרת בית, ואילו גברת אופרהאוס למדה עשרים שנה קודם בקולג', כך שלא העזה לערער על דבריה. "אז איזה משהו־לוגיה אחר. מה זה משנה? יש לנו פרופסור אמיתי בעיירה, זה כבוד מספיק גדול".
"ומה לגבי אשתו?" שאלה גברת אופרהאוס ופרסה לחברתה פרוסת עוגת פרג חמה שזה עתה אפתה. "אני מקווה בשבילו שזו לא הדינוזאורית שראינו הבוקר בסופרמרקט".
"אוה, לא", גברת ויזלטרומפ הניחה את כוס הקפה מידה ופרצה בצחוק צווחני, "חס וחלילה. זאת בסך הכול סוכנת הבית שלו. אשתו..." היא העיפה מבט לצדדים ואז לחשה לחברתה בקול דרמטי, "סיפור נורא. טרגדיה ממש. אני באמת לא יודעת אם אני יכולה לספר..."
זיק רכלני נדלק בעיניה של גברת אופרהאוס, והיא מיהרה להניח את העיתון. "קדימה, רוזה. ספרי כבר".
"אומרים ש..." גברת ויזלטרומפ העיפה מבט עצבני לצדדים, לפני שרכנה על אוזנה של חברתה ולחשה אל תוכה.
"מה את אומרת?!" הזדעזעה גברת אופרהאוס, "תאונה מסתורית?"
"אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה שם", המשיכה גברת ויזלטרומפ ללחוש בהתרגשות, "רק יודעים שהפרופסור חזר משם לבדו עם התינוקת. המשטרה רצתה לחקור, אבל היו הוראות מלמעלה לסגור את התיק".
"והתינוקת הזאת שהוא חזר איתה", הפעילה גברת אופרהאוס את הגלגלים במוחה, "היא בעצם הילדה שראינו עכשיו?"
"כן, כן. טרגדיה אמיתית", גברת ויזלטרומפ משכה באפה באנחה צדקנית. "יתומה מסכנה".
"יתומה מסכנה ואומללה", חזרה והוסיפה גברת אופרהאוס.
"חכי, יש עוד", לחשה שכנתה בהתרגשות. "מתברר ש... זאת אומרת, זה לא שאני אומרת, אבל שמעתי דיבורים... אשתו של הפרופסור..." היא העיפה מבט מהיר לכל הצדדים ורכנה שוב ללחוש על אוזנה של חברתה. הפעם לחשה כל־כך בשקט, שאפילו זבוב שהיה על הקיר לא הצליח לשמוע דבר. אבל גברת אופרהאוס שמעה, ומייד עיקמה את אפה בזלזול.
"שטויות במיץ עגבניות", חרצה את משפטה, "כישוף? נו, באמת!"
"ככה אומרים", גברת ויזלטרומפ נעלבה, "לא אני המצאתי".
"אבל את, רוזה, ישר מאמינה לכל מה שאומרים לך. מה שנכנס לך לאוזניים ישר יוצא דרך הפה, בלי שום סינון. אם היית הולכת לקולג', כמוני, היית מבינה שאלה שטויות. אנחנו חיים בעידן של טלוויזיה, חלליות, איינשטיין. היום המדע מוצא הסברים לכל דבר, ואת מדברת איתי כאילו שאנחנו בימי הביניים".
"אה, באמת?" העזה חברתה הנעלבת להרים את ראשה, "אז יש דברים שאפילו המדע לא יכול להסביר. אני אומרת לך", המשיכה ונופפה בידה כמו נביאת זעם, "עוד יקרו דברים משונים, משונים מאוד בבית מספר שתים־עשרה, דברים שאפילו הפרופסור שלך לא יוכל או לא ירצה להסביר".
אחחח, מה שגברת ויזלטרומפ הייתה מוכנה לעשות כדי להיות במרתף בית מספר 12 ביום שבו בקעה הביצה. אילו דברים הייתה יכולה לספר לגברת אופרהאוס, איך הייתה יכולה להגיד לה בקול מתנשא: "אמרתי או לא אמרתי לך?" לפני שהייתה יוצאת בריצה לחלוק את החדשות המרעישות עם תושבי העיירה כולה.
אבל השכנה הרחרחנית לא הייתה שם במרתף באותו בוקר גורלי. לא שהיא לא רצתה, ולא שלא ניסתה. מאז אותו יום שבו עבר הפרופסור המוזר עם בתו השתקנית וסוכנת הבית הענקית לגור על ידה, ערכה תצפיות שעות על גבי שעות על הבית השכן. לפחות חמש פעמים ביום חלפה, כאילו במקרה, על פני החלונות וניסתה להציץ דרכם, אך לשווא.
גברת ויזלטרומפ ניסתה גם את הגישה הישירה. בשבוע השני לבואו של הפרופסור היא דפקה על דלת השכנים, בידיה מאפה תפוחים שזה עתה יצא מהתנור, ועל פרצופה מרוח חיוך מתוק מדבש. כעבור דקות ארוכות נשמע קרקוש המפתחות, הדלת נפתחה, וגברת אנחלופ התגלתה לפניה במלוא קומתה ומילאה את כל החלל שבין הרצפה למשקוף.
"כן?" אמרה ומדדה בפנים חמורות סבר את גברת ויזלטרומפ מכף רגל ועד ראש.
גברת ויזלטרומפ התגברה על החשש שנחת עליה וצעדה צעד אחד קדימה, ועל פניה המבט הכי לבבי שהצליחה לגייס.
"אחר צהריים נפלאים, יקירתי", בירכה את סוכנת הבית בקול מתרונן, "בדיוק אפיתי משהו קטן וחשבתי לעצמי, למה שלא איכנס..."
"הפרררופסור עסוק כרגע", קטעה אותה גברת אנחלופ בלי גינונים מיותרים.
"אוה, כמה חבל. מובן שלא התכוונתי להפריע, אבל אמרתי לעצמי... שכנים חדשים, את יודעת", היא צחקקה במבוכה, "אולי יש משהו שאני יכולה לעזור בו... אם רק תרשי לי להיכנס לרגע".
"אני מצטעררת, הפרררופסור עסוק", חזרה גברת אנחלופ בנוקשות על דבריה, "ואני חחייבת לעזורר לו. אולי בפעם אחחחרררת". הדלת החלה להיסגר לאיטה.
אבל את גברת ויזלטרומפ אי־אפשר להדוף כל־כך בקלות, לא אחרי שגייסה את כל אומץ ליבה למבצע הריגול שיזמה.
"עסוק", זמררה בעליצות. "אני מבינה, לי את לא צריכה להסביר. פרופסור מכובד כמוהו עסוק בוודאי כל היום בניסויים שלו. אני רק רוצה שתדעי שאנו כולנו, כל אנשי פרצלוויל, גאים מאוד שיש לנו בעיירה פרופסור משלנו".
"תודה, אמסוררר לו", השיבה גברת אנחלופ וחתמה את השיחה בכך שסגרה את הדלת בתקיפות על חוטמה של גברת ויזלטרומפ, בדיוק כשזו התכוונה לומר: "למה שהילדה לא תבוא אלינו לשחק עם בילי שלי אחרי הצהריים?" בילי שלה היה ילד בן עשר, שרוב הזמן עסק בניסיונות לברוח מהבית, ובמעט הזמן שנשאר לו ניסה למצוא תירוצים לאן נעלם ולמה. האמת, שאותה בילי לא העז לומר בקול רם, הייתה שנמאסו עליו הנדנודים של אימו. בחוץ, על שפת הנחל או בחורשה, היה לו הרבה יותר שקט בראש.
"נו, באמת", אמרה לעצמה גברת ויזלטרומפ, אחרי שהתאוששה מן התדהמה הראשונית וכשהבינה שלדלת שנסגרה בפניה אין שום כוונה לחזור ולהיפתח. "איזו התנהגות מוזרה, גסות רוח ממש, ועוד בביתו של פרופסור", והיא חזרה על עקבותיה בצעדים נמרצים, עם מאפה התפוחים בידיה, לא לפני שניסתה להגניב הצצונת דרך מרפסת חדר האורחים. לשמחתה, הצליחה להבחין בסטיליה שרכנה מעל השולחן כאילו היא מסתירה משהו, אבל כעבור רגע נוכחה לדעת שהילדה פשוט מכינה שיעורים. כמה מאכזב.
גברת ויזלטרומפ לא הייתה היחידה שהרגישה שיש משהו מוזר בדיירים החדשים ברחוב הכרוכית 12. אילו במקום לכרכר סביב הבית של השכנים, הייתה מזמינה את המורה למדעים למאפה תפוחים חם, הייתה לומדת יותר מדבר אחד על הילדה השתקנית ועל אביה המסתורי. אבל ההיכרות היחידה של גברת ויזלטרומפ וגברת ברומסטיק הייתה רק דרך האיקסים האדומים שהמורה למדעים נהגה לסמן על כל המבחנים של בילי, ולפעמים גם על שיעורי הבית, כשבילי טרח להכין אותם. השתיים מעולם לא תיארו לעצמן שיש להן אובייקט משותף לחקור.
גברת ברומסטיק סימנה את סטיליה עוד לפני תקרית הקרפדה, כבר ביומה הראשון ללימודים. בשיעור מדעים, שהתקיים בשעה השלישית, נכנסה גברת ברומסטיק לכיתה בצעדים מהירים ונוקשים, עברה במהירות האור על רשימת השמות, עד שהגיעה לשם החדש שמחנכת הכיתה הוסיפה בכתב יד בתחתית הרשימה.
"סטיליה סטורמוול", קראה בקול חד בלי להרים את הראש מהיומן.
אין תשובה.
גברת ברומסטיק חיכתה וקראה שנית, "סטיליה סטורמוול".
שוב שקט. רק לחישות וצחקוקים וקול אחד שקרא בלחישה, "נו, תעני לה כבר. מה את, חירשת?"
גברת ברומסטיק הסירה את משקפיה וסקרה את הכיתה בחוסר סבלנות. שם, בקצה הכיתה, ממש בשולחן האחרון שליד החלון, ילדה חיוורת, בעלת עיניים כחולות ענקיות ושתי צמות שחורות, הרימה את ידה ומתחה אותה גבוה לתקרה.
"אה, סטיליה סטורררמווללל", אמרה גברת ברומסטיק, גלגלה את השם באריכות על לשונה וסקרה את סטיליה בעיניים מצומצמות. "זו את, אני מבינה? הילדה החדשה?"
סטיליה הנהנה קלות בראשה.
"ובכן, סטיליה סטורררמווללל", המשיכה גברת ברומסטיק ומשכה שוב את השם בהבעה מתנשאת, "אצלנו בכיתה, כשהמורה קוראת לנו בשם, אנחנו עונים: כן, המורה. אנחנו לא שותקים ומבזבזים את הזמן היקר של המורה. ברור, סטיליה סטורמוול? או שאבא שלך לא לימד אותך?"
סטיליה שתקה.
המורה למדעים נעצה בה מבט ארוך וחד. "ילדים", אמרה, "אני משערת שאינכם יודעים שכאן, בכיתה, יושבת בתו של פרופסור ג'פרסון סטורמוול המהולל".
גברת ברומסטיק החלה לפסוע בכיתה הלוך ושוב, חיככה את שתי ידיה זו בזו, כמו תמיד לפני שפתחה בהרצאה. "פרופסור סטורמוול, לידיעתכם, הוא מדען שזכה לשם עולמי בזכות התיאוריות ה... המעניינות שלו בזואולוגיה ובאנתרופולוגיה. אה, כן. הוא גם היה החוקר הראשון בכל היבשת שזכה בתואר פרופסור בגיל צעיר כל־כך. עשרים ושש, אם אני לא טועה? בכל העיתונים כתבו עליו", אמרה ושלחה אל סטיליה חיוך מזויף. "זה היה בימים הטובים שלו, שהיו, עד כמה שאני זוכרת, עוד לפני שנולדת. אבל לפרופסור סטורמוול עלתה מהר מאוד התהילה לראש, והוא התחיל לבזבז את זמנו על כל מיני מחקרים שהקשר בינם לבין המדע מקרי בלבד. נדמה לי שהמחקר האחרון שפרסם היה בנושא דרקונים: מציאות או אגדה? זה כבר היה יותר מדי, ומאז איש בקהילה המדעית לא התייחס אליו ברצינות. מה היה במחקר הזה, את יודעת? אבא שלך טען שם במלוא הרצינות שהדינוזאורים, לא פחות ולא יותר, הם אבות־אבותיהם של הדרקונים האגדיים, האם אני טועה?"
צחקוקים כבושים נשמעו ברחבי הכיתה. ג'ימי רדספוט סובב אצבע לצידי הרקה וגלגל עיניים לתקרה. סטיליה לא הזיזה שריר בפניה.
"נו, זה רק מראה עד כמה קצרה וחולפת תהילת עולם, ועד כמה חשוב להתרכז בעבודה שיטתית וחרוצה במקום להיתפס לרעיונות הֶבֶל. זכרו זאת, תלמידים, בזמן שאתם מתכוננים למבחן המסכם", הצליחה גברת ברומסטיק לחלץ מוסר השכל קלוש מהסיפור שגוללה בפניהם. "ועכשיו לעבודה, לעבודה כולם. לפתוח בעמוד תשעים ושמונה ולהגיד לי בהצבעה בלבד: איך גילה אייזק ניוטון את חוק כוח המשיכה?"
כבר בשיעור הראשון אצל גברת ברומסטיק הבינה סטיליה שהמורה למדעים לא מתכוונת לעשות לה חיים קלים, אבל אחרי תקרית הקרפדה היה לה ברור שהיא מסומנת לנצח אצל המורה היבשה כמטאטא קש.
לעובדה המצערת הזאת לא הייתה שום משמעות בעיני סטיליה, שאפילו לא ניסתה להסביר שזו בכלל לא הייתה הקרפדה שלה. כל מה שעניין אותה באותו רגע היה לעזור לקרפדה האומללה להיחלץ מהכיתה ולחזור אל חיק הטבע. היא המתינה בסבלנות עד לסיום הלימודים ויצאה מהכיתה. חלק מהילדים המצחקקים רדפו אחריה וביקשו שתוציא את הקרפדה להראות להם אותה, וג'ימי רדספוט התחכם אפילו יותר כשהתפאר איך לכד את הצפרדע (גם הוא לא ממש ידע איך להבדיל בין שני סוגי הדו־חיים המרתקים האלה) בחצר בית הספר, ליד הברז הדולף.
סטיליה התעלמה מהצחקוקים, ובלי לומר מילה חצתה את חצר בית הספר. עד השער האחורי הצליחה לנער מעליה את אחרוני הסקרנים, ואלה ויתרו בסופו של דבר כשראו שהילדה המוזרה לא מתכוונת לעצור ולהיענות לבקשתם. סטיליה המשיכה בדרכה לבד לכיוון החורשה, שבמורדה זרם הנחל של פרצלוויל. רק כשהגיעה אל גדת הנחל, נעמדה והסירה מעליה את התיק הכבד.
הקרפדה רבצה בדממה מעל כל הספרים שבתיק, וברגע שנפתח, זינקה החוצה ודילגה לכיוון הנחל. סטיליה המשיכה לעמוד עוד דקות ארוכות אחרי שנעלמה, הביטה במבט מהורהר באדוות הרכות שהתפשטו על פני המים, והקשיבה למלמולם המרגיע. באותו רגע הבינה שאפילו שהבית והחדר שלה, עם אוסף הספרים והאבנים הגוארניות, נמצאים בלב העיירה, רק כאן, במקום השקט הזה, היא מתחילה להרגיש בבית. שעת ארוחת הצהריים התקרבה, ולמרות שגברת אנחלופ הקפידה מאוד על לוחות הזמנים, לסטיליה לא היה שום חשק לחזור לעיירה שכבר החלה להסתמן בעיניה כמקום לא ממש נעים. היא החליטה שסיור קצר לאורך גדת הנחל שווה נביחת נזיפה מפיה של סוכנת הבית הקפדנית.
בהמשך הדרך גילתה גשר עץ קטן שחצה את הנחל. על קורות הגשר ישב ילד קטן קומה ונדנד רגליים יחפות מעל המים. בין רגליו הייתה חכה מאולתרת מקנה דק ומחוט דיג, והילד ישב והיה מרוכז לגמרי בחוט הטבול במים. הוא לא הבחין בסטיליה כי בדיוק ברגע שהגיחה מאחורי השיחים, החל החוט שבקצה הקנה לרטוט ולהימתח. הילד התרומם על רגליו, משך את הקנה בזהירות לאחור, וכעבור רגע כבר התנוצץ באוויר דג קטן ומפרפר שנלכד בקרס.
"יו־הו־וי־הי!" צווח הילד בשמחה. הוא גרר את החוט ובחן בעיניים מצומצמות את הדג, לפני ששחרר אותו והשליך אותו בחזרה אל המים. כשהרים את עיניו, נתקל מבטו המופתע בסטיליה. עיניו החומות התרחבו וסומק קל כיסה את הנמשים שעל לחייו כשנוכח לדעת שהוא לא לבד. סטיליה נשארה לעמוד על שפת הנחל, ובמשך רגע ארוך סקרו השניים זה את זה במבוכה. לבסוף התעשת הילד, גלגל את החוט, נטל זוג נעלי התעמלות ישנות שהיו זרוקות על הגשר, ופנה אליה. כשהתקרב, הבחינה שהוא נמוך ממנה בראש לפחות.
"הי!" אמר הילד והושיט את ידו, "אני בילי. נדמה לי שאנחנו שכנים".
סטיליה זכרה היטב את הפעם הראשונה שראתה אותו. זה היה ביום שבו עברו לבית החדש, והשכנה צעקה על הילד שלה שיחזור הביתה להכין שיעורים לפני שתתקשר לאבא שלו. סטיליה הציצה מהחלון וראתה ילד קטן יורד מבית עץ שהיה בחצר ופונה הביתה בכתפיים שחוחות. מאז ראתה אותו כמה פעמים בהפסקות וזכרה שבבית הספר הילדים לא קראו לו בילי אלא מוּסְקִיטוֹ, אולי משום שהיה קטן וזריז כמו יתוש, ואולי גם מפני שהצליח לעצבן ילדים גדולים ממנו ולהתחמק עוד לפני שהספיקו להניף עליו יד. ג'ימי, למשל.
הוא חיכה לתגובה, והיא נענעה בראשה ולחצה את ידו. ככה עמדו כמה רגעים בלי שידעו מה להגיד. כעבור זמן־מה הילד שוב שבר את השתיקה.
"אני..." הוא פרשׂ את ידו והחווה לכיוון הנחל, "לפעמים אני בא לפה לדוג קצת. לא ממש לדוג, כי אם אימא שלי תדע שהברזתי מבצפר, היא תחסל אותי".
אז בגלל זה הוא השליך את הדג בחזרה למים. סטיליה חזרה והנהנה בהבנה.
"כבר תפסתי היום איזה עשר", התפאר הילד ועיניו ניצתו בהתלהבות. כשחייך, גילתה שעיניו מתקשתות בהבעה שובבית. זה היה חיוך שונה לגמרי מחיוכו הזדוני של ג'ימי.
היא שוב לא ענתה, ובילי נעץ את מבטו באי־נוחות בקרקע ולכסן את מבטו אל התיק שלו, שהיה זרוק בצד הגשר. "טוב", אמר כשהשתיקה החלה להעיק עליו, "כבר מאוחר ואני צריך ללכת הביתה".
סטיליה שוב הנהנה, ובילי מיהר לנעול את נעלי ההתעמלות. את הגרביים תחב לכיסו, ואת החכה המאולתרת החביא היטב בתוך סבך השיחים.
"זאת לא החכה האמיתית שלי", הסביר. "יש לי אחת משוכללת בבית, שאני לוקח כשאני הולך עם אבא שלי לדוג בשבת. אבל אני לא יכול להוציא אותה מהבית, את מבינה? כי אם אימא שלי תראה..."
הוא סימן באצבעו קו לרוחב גרונו והעווה את פניו בטרגיות. סטיליה הנהנה קלות לאות השתתפות ושבה וסקרה אותו בעיניה הכחולות, החודרות. השקט חזר אל החורשה. בילי גירד בראשו, ואחר־כך משך בכתפיו במעין התנצלות, אפילו שלא היה לו על מה להתנצל.
"טוב, אז... שלום". לפני שהלך החליק מטה את מכנסי הג'ינס שהיו מופשלים עד לברכיו, ופניו קדרו כשראה שלמרות זהירותו נרטבו שולי המכנסיים. הוא קיווה שאימו, שהיו לה עיני נץ, לא תספיק להבחין במכנסיים הרטובים לפני שיעלה מהר לחדרו להחליף אותם. אחרי כן התחיל להתרחק דווקא בכיוון ההפוך מזה שמוביל חזרה לעיירה. היא עצמה המתינה מעט עד שייעלם. בדיוק כשהחליטה שהגיע הזמן שגם היא תחזור הביתה, נשמע רשרוש מכיוון השיחים, ואחריו הציץ ראשו המודאג מאחוריהם.
"את..." הוא היסס ואז כחכח בגרונו במבוכה, "את לא תגידי לאימא שלי, נכון?" עיניו המודאגות חיפשו אישור בעיניה. היא הבליעה חיוך ונענעה בראשה לצדדים. הוא חייך בהקלה, ושוב התקשתו עיניו בהבעה ממזרית. "לא, כי זה לא שאני מבריז הרבה מבצפר", הסביר, "רק לפעמים".
הוא שב ופנה אל השביל, הפעם בכיוון הנכון, בלי שהציע לה להצטרף אליו, ונעלי ההתעמלות שלו דשדשו קדימה במהירות. היא המתינה עוד דקות אחדות לבדה, לפני שטיפסה גם היא אל העיירה.
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
