המלך הרועה 2 - שני כתרים מפותלים

קלף צמד האלמונים מוחבא במקום שאין לו עיתים. מקום של צער גדול, שפיכות דמים וביעותים. בין עצים עתיקים, בערפל חודר עצמות, נם הקלף האחרון בעיניים עצומות. ליער אין דרך — שום שביל לא נרשם. את צמד האלמונים אוכל למצוא רק אני...

שכן אני הטמנתי אותו שם.

פתח דבר

אלספת

חשיכה התמזגה בחשיכה — בלי התחלה ובלי סוף. צפתי בקלילות על גאות של מי מלח. מעליי השחירו שמי הלילה — הירח והכוכבים הסתתרו מאחורי עננים כבדים, עמוסי מים, שלא נסוגו.

היטלטלתי בלי כאב, בשרירים רפויים ובנפש שקטה, בלי לדעת היכן גופי מסתיים והמים מתחילים. לא עשיתי דבר, רק נכנעתי לחשיכה והתמסרתי לתנודת הגלים ולצליל המים השוטפים אותי.

הזמן עבר בלי כל סימן. אם היתה שמש, היא לא הגיעה אליי בעלות השחר. דקות, שעות וימים צפתי בגאות של לא־כלום, וראשי ריק מלבד מחשבה אחת ויחידה.

שחרר אותי.

הזמן חלף. אבל המחשבה לא הרפתה. שחרר אותי.

נינוחות המים בלעה אותי בשלמותי. בלי כאב, בלי זיכרון, בלי פחד, בלי תקווה. הייתי החשיכה והחשיכה היתה אני, ויחד התגלגלנו עם הגאות לעבר חוף שלא יכולתי לראות ולא לשמוע. הכול היה מים — הכול היה מלח.

אבל המחשבה התמידה והטרידה. שחרר אותי.

בדקתי את המילים בקול רם. קולי נשמע כמו נייר שנקרע. "שחרר אותי." אמרתי זאת שוב ושוב, ומים מלוחים מילאו את פי. "שחרר אותי."

דקות. שעות. ימים. שחרר. אותי.

ואז, מהכלום, הופיע חוף שחור מוארך. משהו נע על החוף. מצמצתי בניסיון לסלק את דוק המלח שכיסה את עיניי.

גבר בשריון זהוב עמד על החוף השחור, מעבר לגלים הנשברים, וצפה בי.

הגלים קירבו אותי אל החוף, עוד ועוד. האיש היה זקן. הוא נשא את משקל שריונו בלי קושי, בעוצמה ששורשיה עמוקים — כמו עץ עתיק.

ניסיתי לקרוא אליו, אבל ידעתי רק את שתי המילים.

"שחרר אותי!" קראתי. נעשיתי מודעת לשמלת הצמר שלי, לכבדות שלה. היא משכה אותי מטה ושקעתי מתחת לפני המים, דבריי נקטעו. "שחרר —"

ידיו הקרות משו אותי מהמים.

הוא נשא אותי אל חול שחור. כשניסה להעמיד אותי, רגליי כשלו כרגלי עופר שזה עתה נולד.

לא הכרתי את פניו. אבל הוא הכיר את פניי.

"אלספת ספינדל," אמר חרש, ועיניו — הצהובות והמשונות כל כך — ריתקו אותי. "חיכיתי לך."

חלק ראשון

דם

פרק 1

רייבן

דם זלג מידיו של רייבן.

הוא לא שם לב לכך עד שראה את הדם זולג. בשלוש טפיחות על שולי הקטיפה של המראָה, קלף ההשגחה הסגול, מחק רייבן את עצמו. הוא היה בלתי נראה לחלוטין, גם לעיני עצמו. אצבעותיו, מפרקיהן וכפות ידיו חפרו באדמה הקשה שבקרקעית החדר העתיק בקצה האחו.

לא היתה לכך חשיבות. עוד חתך ועוד צלקת לא משנים דבר. ידיו של רייבן לא היו אלא כלים קהים. לא כלים של ג'נטלמן אלא של לוחם — מפקד משמר המלך. שודד דרכים.

בוגד.

ערפל חדר לתוך החדר מבעד לחלון. הוא התגנב בין סדקי התקרה הרקובה, ומלח נדבק לעיניו של רייבן. אולי היתה זו אזהרה, סימן לכך שהדבר שחיפש בבסיס האבן הגבוהה והרחבה אינו רוצה להימצא.

רייבן לא שם לב לערפל. גם הוא היה יצור של מלח. של זיעה, דם וקסם. ובכל זאת, ידיו המיובלות לא יכלו לאדמה בקרקעית החדר. הזמן הקשה אותה והיא לא היתה סלחנית. היא קרעה את ציפורניו ופערה מחדש את הסדקים בכפות ידיו. אבל רייבן המשיך לחפור, עטוף בצינה של קלף המראה, והחדר ששיחק בו פעמים רבות כל כך בילדותו השתנה מול עיניו לכדי מקום מאיים — מקום של תורה עתיקה ושל מוות.

של מפלצות.

הוא התעורר לפני שעות. שנתו הופרעה בהתהפכויות מצד לצד ובזיכרון העיניים הצהובות הנוקבות. קולה של אלספת ספינדל הדהד וצרם בראשו.

הטירה היתה שלו — החורבות, היא אמרה לו, ועיניה השחורות כפחם נרטבו מדמעות כשדיברה על המלך הרועה, הקול בתוך ראשה. הוא קבור תחת האבן בחדר בטירת יו.

רייבן קרע את עצמו מהמיטה בסטון ורכב אל חדר האבן כמו רוח רפאים הנישאת על כנפי הרוח. הוא השתוקק נואשות להגיע לאמת. כל מה שקרה לא נראה אמיתי. המלך הרועה, בעל העיניים הצהובות והקול החלקלק המאיים, כלוא בראשה של עלמה. המלך הרועה, שהבטיח לעזור להם למצוא את קלף צמד האלמונים האבוד.

המלך הרועה, שמת לפני חמש מאות שנה.

רייבן ידע מהו מוות — הוא המית אנשים במו ידיו. הוא ראה את האור בעיניהם כבה, שמע את נשימותיהם האחרונות, המשתנקות. מעברו האחר של המסך שוכנות רק רוחות רפאים. אין חיים אחרי המוות. לא לשום אדם, גנב או שודד דרכים — אפילו לא למלך הרועה.

ובכל זאת.

לא כל האדמה למרגלות האבן היתה קשה. במקומות מסוימים היו רגבים הפוכים. מישהו היה שם לפניו — בזמן האחרון. אולי היתה זו אלספת, שחיפשה תשובות בדיוק כמוהו. שם, בבסיס האבן, בעומק יד אחת מתחת לאדמה הקשה, נחרטה כתובת. מילה אחת, שהזמן הפך אותה לבלתי קריאה. סימון קבר.

רייבן המשיך לחפור עד שציפורנו נקרעה ובשר אצבעו החשוף פגע בדבר־מה חד. הוא קילל ונסוג. גופו היה בלתי נראה, אבל דמו היה גלוי לעין. הנוזל הארגמני הופיע ברגע שהתנתק מידו והתפזר על הבור שחפר, והאדמה שתתה אותו בצמא.

משהו היה חבוי באדמה, חיכה שם. כשרייבן נגע בו היה הדבר חד יותר מאבן — קר יותר מאדמה.

פלדה.

בגרון חנוק חפר רייבן עד שחשף חרב. היא נחה עקומה, מכוסה עפר. אבל לא היה אפשר לטעות בחומר שממנו יוצרה — פלדה מחושלת — והעיטורים המורכבים על הניצב הבהירו שזאת לא חרב של חייל פשוט.

הוא הושיט את ידו לחרב בנשימות קצרות וקדחתניות. המלח באוויר ניקב את ריאותיו. אבל לפני שהצליח לשחרר את החרב, הבחין במה שנקבר מתחתיה.

דבר־מה נח שם בלי נוע במשך מאות שנים. משהו בהיר, מסוקס. אנושי. שלדי.

עמוד שדרה.

שריריו של רייבן ננעלו. פיו יבש ובחילה עלתה בגרונו. הדם המשיך לזלוג מידו. כל טיפה שזלגה הקנתה לו עוד פיסה של צלילות נוקבת: בלנדר מלאה קסם. קסם נפלא ונורא. זוהי גופתו של המלך הרועה. הוא מת באמת.

אבל נשמתו עדיין קיימת, טמונה עמוק בתוך אלספת ספינדל, האישה היחידה שרייבן אהב אי־פעם.

הוא פרץ החוצה מהחדר ולקח איתו את החרב.

תחת עץ הטקסוס שבחוץ התכופף רייבן, השתעל ונלחם בדחף להקיא. העץ היה עתיק, ענפיו לא נגזמו וצמרתו הכבירה סוככה עליו מגשם הבוקר. הוא נשאר זמן־מה בתנוחה הזאת, ופעימות ליבו סירבו לשוב לסדרן.

"למה אתה חופר, עורב?"

רייבן הסתובב בבת אחת, ולפת את ניצב השנהב של פגיונו. אבל הוא היה לבד. האחו היה ריק מלבד העשב היבש, ואיש לא היה על השביל הצר המוביל אל טירת יו.

קריאה נוספת נשמעה, והפעם בקול רם יותר. "שמעת אותי, עורב?"

על עץ הטקסוס, מעל ראשו של רייבן, ישבה ילדה ורגליה השתלשלו מן הענף העתיק. היא היתה צעירה — צעירה יותר מאחיו אמורי — גילה לא עלה על שתים־עשרה, כך שיער. צמות כהות ירדו על כתפיה וכמה תלתלים סוררים עיטרו את פניה. גלימתה היתה ארוגה מצמר אפור שלא נצבע, והצווארון היה מעשה אומן. רייבן חיפש סמל משפחה, אך לא מצא.

הוא לא זיהה אותה, ובוודאי היה זוכר פנים מרשימות כל כך — אף בולט כל כך. עיניים חיוניות וצהובות כל כך.

צהובות.

"מי את?" שאל רייבן בקול מחוספס. היא הביטה בו בעיניה הצהובות והטתה את ראשה. "אני טילי."

"מה את עושה פה, טילי?"

"כמו תמיד," לרגע חטוף היא הזכירה לו את ג'ספיר בילדותה. "אני מחכה."

הגשם התחזק ונישא על גבי רוח מהירה. טיפות נחתו על לחיו של רייבן, והרוח הסירה את הברדס מעל ראשו. הוא הרים יד וגונן על עיניו מפני הדקירה.

אבל הילדה המשיכה לשבת על העץ בלי נוע, אף שהענף רעד תחתיה ועליו של עץ הטקסוס שרקו ברוח. גלימתה לא זעה, שערותיה לא התנופפו. דומה היה שהמים והרוח חולפים דרכה בשלמותם, כאילו היא עשויה ערפל או עשן.

כאילו היא עשויה מאין.

רק אז עלה בדעתו של רייבן שהוא עדיין משתמש במראה.

זאת היתה מטרתו — לשם כך ויתר על השינה ובא לחדר. הוא חפר באצבעות פצועות, דמו ניגר על עצמות והוא מצא את גוויית המלך הרועה. אבל התשובות שביקש באמת היו טמונות בקלף המראה.

הוא השתמש בקלף המראה כבר מאות פעמים כדי להיות בלתי נראה. אבל תמיד הקפיד להימנע משימוש ממושך מדי. לא היה בו כל רצון לסבול מתופעות הלוואי של הקלף — להסיר את הלוט מעל עולם הרוחות. הוא מעולם לא רצה לשוחח עם רוח רפאים.

עד לאותו רגע.

רייבן כחכח בגרונו. הוא לא ידע דבר על רוחות ועל המזג שלהן. האם האופי שלהן נשאר כפי שהיה בחייהן? ואולי הצד השני... משנה אותן?

הוא הרים את קולו כדי לגבור על הרוח הנושבת. "למי את מחכה, טילי?"

עיניה של טילי עברו מהחרב שבידו אל החדר.

"את מכירה את האיש שקבור כאן?" שאל רייבן.

היא צחקה בקול חד. "כמו שאני מכירה את הגיא הזה, עורב. כמו שאני מכירה את העץ הזה, ואת הפנים של כל מי שישבו מתחתיו." היא סובבה את הצמה שלה באצבעה. "אני מניחה ששמעת עליו." שפתיה התרוממו בחיוך. "הוא אדם מוזר, אבא שלי. זהיר. נבון. טוב לב."

נשימתו של רייבן התגמגמה. "המלך הרועה הוא אבא שלך?"

חיוכה דעך ובעיניה הצהובות עלה מבט מרוחק. "לא קברו אותו כראוי למלך. אולי לכן הוא לא..." עיניה שבו אל רייבן. "לא ראית אותו בעזרת קלף המראה שלך, נכון? הוא הבטיח שהוא ימצא אותנו כשיעבור לצד השני. אבל הוא לא בא."

"'אותנו'?"

הילדה נפנתה וסקרה את היער שבעברו האחר של האחו. "אימא נמצאת שם, איפשהו. היא כבר לא באה לעיתים קרובות כמו פעם. איליק ואפטון נמצאים בגן הפסלים. פנלי ולנור נמצאים בטירה שלכם." היא כיווצה את מצחה. "בנט במקום אחר רוב הזמן. הוא לא מת כאן, כמונו."

מת. גרונו של רייבן התכווץ. "אלה... בני המשפחה שלך? המשפחה של המלך הרועה?"

"אנחנו מחכים," אמרה ושילבה את זרועותיה. "לאבא."

"למה הוא לא חוזר?"

הילדה לא השיבה. מבטה נדד על פני האחו אל החורבות. "היה נדמה לי ששמעתי את הקול שלו," מלמלה. "הלילה ירד. הייתי לבדי כאן, על העץ האהוב עליי." היא שלחה מבט אל רייבן. "ראיתי אותך, עורב. באת כמו תמיד, אתה והגלימה השחורה שלך, העיניים האפורות החכמות והשליטה בהבעות הפנים. אבל הפעם לא היית לבד. באה איתך אישה. אישה מוזרה, עם עיניים שיש בהן הבזק צהוב־זהוב, כמו שלי. כמו של אבא."

בטנו של רייבן התהפכה.

"ראיתי את שניכם הולכים, אבל העלמה חזרה." טילי הצביעה על חלון החדר. "היא נכנסה. ואז שמעתי אותם — את השירים שאבא שלי המהם כשכתב את הספר שלו. אבל כשנכנסתי, הוא לא היה שם. האישה המהמה וחפרה באדמה מעל הקבר של אבא."

"אלספת," לחש רייבן, והשם גזל ממנו משהו. "קוראים לה אלספת."

נדמה שטילי לא שמעה אותו. "פעמיים ביקרה כאן העלמה וחפרה באדמת המצבה שלו. היא שוטטה באחו, בחורבות." שפתיה התהדקו לקו דק. "אבל עם עלות השחר העיניים הצהובות שלה נעשו שחורות כמו פחם. אז חזרתי לכאן, לקבר שלו. לצפות. לחכות."

רייבן לא אמר דבר, לא היו לו תשובות. הוא זכר את הלילה שבו הביא את אלספת אל החדר. ריח שערה עדיין עלה באפו — הוא עדיין חש את מגע לחייה על כף ידו. הוא נשק לה עמוקות והיא השיבה לו נשיקות. כל־כולו חשק בכל־כולה.

אבל היא התנתקה ממנו בעיניים פעורות, וקולה רעד. משהו בחדר הפחיד אותה. בשעתו היה רייבן משוכנע שהיא נבהלה ממנו. אבל התברר לו שהיא נבהלה ממשהו אחר — גדול ממנו בהרבה — משהו שנשאה איתה תמיד.

הוא החזיר את מבטו אל הילדה שעל ענפי עץ הטקסוס. "מה קרה לאבא שלך?"

טילי לא השיבה.

רייבן ניסה שוב. "איך הוא מת?"

היא הסיטה את מבטה, ואצבעותיה נעו במקצב אילם על ענף הטקסוס. "אני לא יודעת. תפסו אותי לפני כולם." קולה נעשה מהוסה. "עברתי לצד השני לפני אבא ולפני האחים שלי."

הצינה שאחזה ברייבן לא נבעה מקלף המראה. היתה לה סיבה אחרת. שאלה שבפינה חשוכה כלשהי של תודעתו כבר ידע את התשובה עליה. "מי הרג אותך?"

עיניה הצהובות ניצתו. הן נחתו על רייבן. "אתה יודע את שמו." קולה נעשה נמוך ובקע בלחישה עמוקה וחורקנית. "רוואן."

סמל המשפחה של המלך עלה בדעתו של רייבן. הדגל של דודו — עץ בן־החוזרר, הוא רוואן חסר הפשרות. קלף מגל אדום, עיניים ירוקות. ציידים אכזריים.

קרובי משפחתו.

ידיו המדממות של רייבן רעדו.

"חיכינו לאבא הרבה זמן," אמרה טילי, והביטה מעלה כאילו היא מדברת רק אל עץ הטקסוס. קולה נעשה תקיף, אצבעותיה התעקלו כמו טפרים בחיקה. "נמשיך לחכות, עד שמשימתו תושלם."

צמרמורת טיפסה במעלה עורפו של רייבן. הוא חשב על היצור השוכן בגופה של אלספת ספינדל — על העיניים הצהובות ועל המילים המפותלות, המשייות, שנאמרו בצינוק. הבטחה לעזור במציאת קלף צמד האלמונים האבוד.

אבל רייבן לא היה פתי. אין הבטחה שלא גוררת אחריה תשלום. בלנדר היא מקום אחוז קסם — עסקאות וסחר חליפין. אין דבר שניתן בלי תמורה. "מה המלך הרועה רוצה?" שאל את רוחה של הנערה. "לְמה הוא חותר?"

"לאיזון," השיבה והטתה את ראשה כמו עוף דורס. "לתקן מעשי עוול איומים. לשחרר את בלנדר ממשפחת רוואן." עיניה הצהובות התכווצו במבט מרושע ומוחלט. "לגבות את המגיע לו."

פרק 2

אלְם

הנסיך רכב מהר יותר משני סוסי המלחמה האחרים. אלְם רוואן ירד מסוסו ליד בית הלבנים הישן ונדהם מחוסר התנועה של העולם כשאינו על גב סוסו. התחושה הזאת מתחה את עצביו.

מעליו המתה יונה. אלְם הסיר לרגע את כפפותיו וטמן את ידו בכיס חולצתו. מגע הקטיפה המעטרת את שולי קלף המגל היה מוכר ומנחם.

הוא ניגש אל הדלת, וכפפותיו נמתחו כשקיפל את אצבעותיו לאגרופים. הדלת היתה עתיקה, וחזזיות התחפרו בסדקיה. כל הצד הצפוני של הבית היה מכוסה טחב וקיסוס, כאילו היער גורר את בית הותורן אל מעמקיו, וצמחים מטפסים בעובי של זרוע התלפפו סביב הארובה.

לא היה איש בבית. האזהרה ניתנה לפני כמה ימים. אבל אלְם הצמיד את אוזנו לדלת והאזין.

שום דבר. לא קריאות חנוקות של ילדים, לא קרקוש סירי ברזל מהמטבח. אפילו לא נביחת כלב. הבית דמם, כאילו קנוקנות הצמחייה שבקעו מן הערפל משתיקות אותו.

סוסי המלחמה השיגו אותו וירדו מסוסיהם. "הוד מעלתך?" אמר וִיקֶר.

אלְם פקח את עיניו ונשף. לא היתה לו שום כוונה לפקד עליהם. אבל רייבן נעלם, וג'ספיר נשארה בסטון להשגיח על אמורי, וכך אלְם — שהיה קצר רוח עד עמקי נשמתו — נאלץ לעשות כמצוות המלך ולחפש את קרוביה הנעדרים של אלספת ספינדל.

"הבית ריק," סינן מבין שיניו. "אופל הותורן לא טיפשה. היא והילדים שלה לא היו חוזרים למקום הזה."

"נראה שבעלה חושב שהם כאן," מלמל סוס המלחמה השני, גוֹרְס.

אלְם סובב את ידית הפליז ופתח את דלת בית הותורן. הצירים החלודים חרקו. "טירן הותורן יגיד כל דבר כדי להינצל מהצינוק."

"יש לו קלפים," אמר ויקר בהדגשה. "לפי ההתרברבויות שלו אפשר לחשוב שטירן הזקן אסף את החפיסה בעצמו."

"אז המעט שנוכל לעשות הוא להקל עליו ולקחת ממנו את האוצרות הגדולים האלה. תעשו חיפוש בבית." אלְם שלח מבט אל השמיים. "מהר. אני רוצה להשיג את העננים האלה."

ראשית ניגשו לספרייה, רוקנו מדפים וניערו כרכים ישנים עד שניחוח עור ואבק התפשט בבית. "מצאתי נביא!" שאג גורס מבעד לשורת מדפי מהגוני.

אלְם העביר את אצבעו על מדף האח העקלקל. האבנים היו סדוקות, אך הטיח נותר יציב — לא היה שם מקום נסתר להחביא בו קלף. הוא יצא מהספרייה והתחיל לעלות במדרגות. נרות משומשים עמדו בגומחות מוארכות, ובכל אבן בקיר ארב צל.

החדר הראשון שגרם המדרגות הוביל אליו היה שרוי באי־סדר, בכל פינה הושלכו בגדים ושמיכות וגרביים בודדים. שתי מיטות צרות, שתי חרבות עץ. החדר של בני הדוד הצעירים של אלספת, ניחש אלְם.

החדר הבא היה נשי הרבה יותר. אלְם השתהה על המפתן ושאף אוויר קר לתוך אפו — ריחות צמר ולוונדר. המצעים על המיטה היו מתוחים היטב, ועל גביהם נפרש כיסוי מיטה. נר ניצב על שולחן קטן שצבעו הירוק מתקלף, ולידו עמדה מראה מוארכת. למרגלות המראה נח מסרק עדין.

בין שיני העץ שלו היו כמה קווצות שיער שחור ארוך.

"לא נשאר כאן שום דבר ממנה," קרא קול מאחורי כתפו של אלְם. "מה שאלספת לקחה מהמקום הזה, היא נושאת איתה."

אלְם זינק וידו נשלחה אל חגורתו. קול פלדה צלצל במסדרון והוא נע על מקומו ונופף בפגיונו לעבר הקול.

הוא עצר את הלהב רגע לפני שנגע בצווארה של איוני הותורן.

היא עמדה לפניו, לבושה בלבן כמו כלה. שמלתה הארוכה והשופעת הגיעה עד הרצפה. רוח הפרצים במסדרון הניעה את שערה הצהוב, וכשהביטה באלְם נקפצו שפתיה הוורודות בשאלה שלא העזה לבטא.

היא השפילה את עיניה אל הפגיון. "הנסיך רנלם."

המחשבות דהרו בראשו וליבו התפרע בחזהו. "מה לעזאזל את עושה כאן?"

"זה הבית שלי. למה שאני לא אהיה כאן?"

לסתו של אלְם התהדקה. הוא סילק את הפגיון והחזיר אותו למקומו בחגורה. "חי העצים, הותורן, הייתי עלול להרוג אותך."

קולה היה חד כמו קצה מחט. "אני בספק."

אלְם טמן יד בכיסו וחיפש את המגע המנחם של המגל. הוא לא השתמש בקלף האדום כבר ארבעה ימים — מאז אותו לילה בבית ספינדל.

אחרי שסוסי המלחמה זומנו ונשאו משם את הות השבור והמגואל בדם, רייבן כבל את אריק ספינדל ואת טירן הותורן בשלשלאות. ג'ספיר רכבה לבית הותורן כדי להזהיר את דודתה של אלספת, אופל הותורן, מפני סוסי המלחמה. ואלְם — אלְם טפח על קלף המגל שלוש פעמים ואילץ את בני משפחתה הנותרים של אלספת להימלט: את אימה החורגת, ניריום, את אחיותיה למחצה, נאיה ודימיה —

ואת בת דודתה, איוני הותורן. כולם נעלמו לתוך הלילה ולא הותירו זכר.

עד לאותו רגע.

איוני עמדה לפני אלְם, ונשאה אליו עיניים ירוקות־חומות בוחנות. היא הזכירה לו מגילת קלף חדשה. נטולת רבב, מלאת הבטחה. זאת היתה השפעתו של קלף העלמה — הוא גרם לנושאת אותו להיראות חדשה להחריד. נראה לאלְם מוזר שהיא עדיין משתמשת בקלף הוורוד של היופי כשהיא לבדה בבית הותורן, רחוקה כל כך מהעיניים הבוחנות בחצר המלך אשר בטירת סטון.

הוא רכן אליה וצילו בלע את כולה. "את לא בטוחה כאן."

עיניה של איוני נפערו. אבל היא לא הספיקה לומר דבר, וכבר נשמעו מאחוריה צעדים.

גורס קפא בראש גרם המדרגות, ומבטו התעכב על איוני.

"אם אתה מחפש את אבא, אני חוששת שתתאכזב," אמרה וסקרה אותו בחוסר עניין. "אני לבד. המשפחה שלי הסתלקה בלי להשאיר אפילו פתק."

גורס כיווץ את גבותיו. הוא נפנה אל אלְם. "הוד מעלתך?"

צעדים נוספים נשמעו על גרם המדרגות. "לעזאזל." ויקר נעצר מאחורי גורס ואצבעותיו נשלחו אל נדן חרבו.

פיה של איוני התהדק לכדי קו תקיף. "כנראה אני מחמיצה משהו. למה אתם כאן?" מבטה התקדר. "הות איתכם?"

"יורש העצר נלחם על חייו בסטון," השיב גורס ברוגז. "בת הדודה שלך תקפה אותו. הכול קרה כי בני המשפחה שלך לא העזו לשרוף אותה כשהיה אפשר."

איוני שלחה מבט אל ידו של ויקר, שלפתה את קת חרבו. "בת הדודה שלי," היא לחשה באיטיות. החדות שבה לקולה. "מה הות עשה לה?"

"לא יותר ממה שהגיע לה," השיב גורס.

פניה של איוני לא הביעו הרבה, אבל עיניה הסגירו אותה. אלמלא לפת ויקר את חרבו, היה אלְם בוחן עוד את פניה. "אל תרים יד, סוס מלחמה," אמר.

ידו של גורס נשלחה אל חרבו שלו. "המלך ירצה אותה מייד."

"חי העצים." שוב הושיט אלְם את ידו אל המגל שבכיסו. כשחש במגע הקטיפה טפח על הקלף. "תתעלמו ממנה," פקד על סוסי המלחמה. "תמשיכו לחפש קלפים."

אחיזתם בחרבות התרופפה. ויקר וגורס מצמצו והסבו את מבטם, ועיניהם נראו מזוגגות.

אלְם זינק קדימה ואחז בזרועה של איוני. "אף לא מילה," הזהיר אותה. הוא משך אותה קדימה והם חלפו על פני סוסי המלחמה ומיהרו במורד המדרגות. קול רגליה היחפות של איוני על רצפות האבן הדהד בבית הריק. כשהגיעו לטרקלין היא משכה את זרועה והשתחררה מלפיתתו. "מה קורה?"

גרונו של אלְם נחנק, וקולו היה מחוספס. "בת הדודה שלך אלספת..." לא, היא כבר לא אלספת. הוא חשק את לסתו. "היא התנפלה על הות בבית ספינדל. שברה לו את עמוד השדרה. הוא בקושי חי. אבא שלי רוצה נקמה. החקירה שלו —" עיניו סקרו את איוני וצמרמורת אחזה בו. "אני מוכרח להביא אותך לסטון."

איוני לא נרתעה. היא כמעט לא מצמצה. "אז תעשה את זה."

"את לא —" הוא נשם עמוק כדי לייצב את עצמו. "ברור שאת לא מבינה."

"אני כן מבינה, נסיך. אילו לא היית בא ומציע לי ליווי, הייתי מגיעה לסטון בכוחות עצמי."

"אני לא המלווה שלך, לעזאזל," השיב אלְם. "אני עוצר אותך."

איוני נפנתה והביטה בו, והבעת פניה לא השתנתה — אדישה לחלוטין. היא היתה אמורה לבכות. או לצרוח. זה מה שרוב האנשים עושים כשצפויה להם חקירה. אבל היא היתה פשוט... שלֵווה. שלווה עד אימה.

אלְם אמד אותה במבטו, וטעם מר בפיו. "השתמשת בקלף העלמה יותר מדי זמן, נכון? איפה הוא?"

"למה? אתה רוצה לשאול אותו ממני, נסיך?" איוני בחנה את פניו של אלְם. "אולי הוא יעזור עם העיגולים השחורים האלה מתחת לעיניים."

היא לא חיכתה עד שיצליח לנסח תשובה ופתחה את דלת הכניסה. הגשם ירד על גג הרעפים של בית הותורן ברעש עז, ופיו של אלְם העלה אדים באוויר הקר. סבלנותו למזג אוויר קשה — ולנשים קשות — היתה מועטה אפילו בימים טובים.

"טוב, בואי נניח לעלמה," אמר וחלף על פניה. שמלתה הלבנה הסתחררה בעקבותיו. "הקמע שלך אצלך, לפחות?"

איוני שלפה שרשרת זהב ממחשוף שמלתה. הקמע שלה — שן סוס, כנראה — היה תלוי על השרשרת. החפץ הזה ישמור על נפשה ועל גופה בערפל. היא שלחה מבט אל בית הותורן. "מה קרה למשפחה שלי?"

"אבא שלך בסטון, וגם אריק ספינדל. אימא שלך והאחים שלך אינם — נעלמו. גם ניריום והבנות שלה." הוא הסב את מבטו. "בת הדודה שלך כבולה בשלשלאות בצינוק."

איוני יצאה החוצה. היא תלשה עלה רטוב מעץ עוזרר והעבירה אותו בין אצבעותיה. טיפות קטנות זלגו במורד הענף ונשרו על קצה אפה ובמורד הקפל בשפתיה. כשאמרה את השם של בת דודתה, הוא יצא מפיה בלחש — חרישי כמו סוד של ילדה. "אלספת."

היא נשאה את עיניה אל אלְם. "היא הסתירה כל כך הרבה דברים, גם ממני. שמעתי את הצעדים שלה במסדרון בלילה, אחרי שכולנו שכבנו לישון. הקשבתי לשירים שהיא המהמה. היא דיברה כאילו היא מנהלת שיחה, אף על פי שלעיתים קרובות כל כך היתה לבד. והעיניים שלה," מלמלה. "שחורות. ופתאום, בבת אחת, הן היו נעשות צהובות כמו זהב דרקונים."

השקר חמק מפיו של אלְם עוד לפני שהספיק לחשוב. "אני לא יודע על זה כלום."

"לא?" איוני תחבה קווצת שיער לח מאחורי האוזן. "חשבתי שאולי כן, הרי ביליתם איתה בטירת יו אחרי חגיגת השוויון. אתה, ג'ספיר, וכמובן מפקד משמר המלך."

אלף דאגות כרסמו באלְם. המלך ידע שאלספת ספינדל מסוגלת לראות קלפי השגחה. הוא לא ידע שבדיוק משום כך רייבן גייס אותה. הוא לא ידע שרייבן וג'ספיר ואלְם, חייליו הנבחרים של המלך, צירפו אליהם אישה נגועה כדי לגנוב קלפי השגחה. להשלים את החפיסה. לפזר את הערפל ולרפא את הנגע.

להציל את אחיו של רייבן, אמורי.

לבגוד במלכות.

הוא חש כאילו זכוכית חותכת את ראשו. המגל. הוא שכח שהוא עדיין כופה את רצונו על גורס ועל ויקר. אלְם הושיט יד לחולצתו, טפח שלוש פעמים על הקלף, והכאב חלף.

איוני התבוננה בידו הנתונה בכיסו.

רעם התגלגל. אלְם הביט מעלה אל השמיים ונרעד. "עוד מעט תתחיל סערה." הוא הוביל את איוני אל סוסו. "הרכיבה לא תהיה קלה."

היא לא אמרה דבר. כשהרים אותה אלְם והושיב אותה על הסוס, משכה את שמלתה מעל ברכיה ופישקה את רגליה. הוא התיישב מאחוריה, לסתו התהדקה כשהתמקמה באוכף וקימור ישבנה נצמד אליו. ניחוח מתוק עלה משערה.

הוא דרבן את סוסו. בית הותורן נעלם בתוך היער, והדיירת האחרונה נלקחה ממנו בסערה של מי גשם ובוץ.

איוני נשענה על חזהו ובהתה בדרך. אלְם שלח אליה מבט ותהה אם היא מבינה איזה גורל מצפה לה בסטון. אם היא יודעת שזוהי כנראה הפעם האחרונה שבה היא יוצאת מבית משפחתה ורוכבת בשביל היער. אם תביט לאחור.

היא לא הביטה.