בוחרים במיעוט

פתח דבר

"המיעוט תמיד טועה, בהתחלה" (הרברט פרוקנואו)

אהבת אֵם היא לעתים אהבה עיוורת ופנטית, המתבססת על פינוק יתר. אהבה כזו עלולה להיות הרסנית, ופעמים רבות היא אף מובילה לטרגדיה. לצד זאת, ישנה אהבה אימהית כנה. אם המעניקה לילדיה אהבה מסוג זה יכולה להנחות, לעזור, לתקן, להצביע על טעויות, ולשמש דוגמה ומופת אשר מניעים לניצחונות, להתנהגות ראויה ולמעשים טובים. אהבתה של קלרה שגנובנה היתה אהבה כנה. היא העניקה אותה לִבְנָהּ - וגם לכל חבריו. היא התייחסה אליהם בדיוק כשם שהתייחסה לגארי, ואהבתה ללא ספק הטביעה את חותמה על חיי.

בכל מעשיה קבעה קלרה שגנובנה סטנדרטים גבוהים - ביחסיה עם אנשים, בגישתה לשלטון ובהתנהגותה. משום מה, לא העלינו על הדעת שלא נעמוד בסטנדרטים הגבוהים האלה שלה. אנחנו, חבריו של גארי, התאמצנו לנהוג על פי דרכה. אני יכול לומר כאן במפורש שנוסף על כך שטיפחה את בנה באהבה, היא העניקה יחס דומה לרבים מחבריו הקרובים, וליוותה אותם עד לבגרות.

כל מי שהיה אז חלק מהמעגל החברתי הליברל־דמוקרטי, ידע שמן הראוי שיבקר לפחות פעם אחת בדירתם של הקספרובים בסמטת גגרין שבמוסקבה. מוקד המשיכה העיקרי של הבית לא היה גארי קספרוב - אלוף העולם בשחמט ומתנגד בולט וגלוי לשלטון ברוסיה (סלח לי, גארי!) - אלא קלרה שגנובנה.

אפשר היה לשבת ולשוחח איתה במשך שעות, להתווכח, להביע אי־הסכמה, לנסות להוכיח דבר־מה, ואישה יפה זו, שעמדה על דעותיה העצמאיות תוך הבעת אמפתיה אצילית כלפי שותפיה לשיח, צדקה בכל פעם מחדש. היא ידעה לקרוא אנשים לעומק וחשה היטב מהן כוונותיהם. כך היא קלטה מיד מיהו חבר־אמת ואיש מעשה, ומי טיפוס דו־פרצופי שלא צריך לצפות ממנו לדבר.

למותר לציין שהיא לא אהבה מי שפיזר הבטחות ללא כיסוי. היא ממש לא יכלה לשאת זאת. אנשים מהסוג הזה לא שרדו לאורך זמן בדירתם של הקספרובים. הם הבינו זאת לבדם, ופשוט הפסיקו להגיע.

עם זאת, קלרה שגנובנה לא נרתעה מלהתחבר לאנשים בעלי דעות שונות שנמנו עם מחנות מקוטבים, והיא אף עשתה זאת בחיבה אמיתית ובכנות. לביתה הם היו מגיעים כיריבים, ואפילו אויבים, והיא מעולם לא ניסתה לפייס ביניהם, אלא יצרה קשר עם כל אחד מהם בנפרד, ותמיד כיבדה את עולמם ואת עמדותיהם. בדרכה היא ידעה להביע אהדה לערכים שבהם החזיקו, והיתה יכולה לאהוב כל אחד בנפרד - ואת כולם ביחד.

היתה לה, לקלרה שגנובנה, השפעה רוחנית עצומה עלי. היכרותי איתה והקשר הקרוב שנוצר בינינו היו נקודת מפנה בחיי, ואין על כך כל עוררין. במובנים רבים, היא זו שקיבעה את השקפת העולם שבה אני מחזיק כיום, כמו גם את היעדים שהצבתי לעצמי ואת מהות החיים עבורי. היא עודדה אותי להתייחס ברצינות רבה ובאחריות לכל דבר שבו אני עוסק, לכל מה שאני אומר ולכל צעד שאני עושה. חתירתה המתמדת לעטוף אנשים קרובים ביחס אכפתי ואוהב היא נר לרגלי. הנושאים הללו הם לכאורה שגרתיים, אך החיים מלמדים אותנו שלא תמיד קל ליישמם. היא שימשה לי דוגמה חיה שלמדתי ממנה המון.

הודות לקלרה שגנובנה התגבשתי והייתי לאדם שאני כיום, ובזכותה גם כתבתי את הספר הזה. על כן הוא מוקדש לה - לאישה שמעולם לא חששה להיות במיעוט, ותמיד עשתה זאת בראש מורם ובאצילות, לצד יכולת נפלאה ונדירה לאהוב אחרים.

קלרה שגנובנה כבר לא איתנו. ב־25 בדצמבר 2020, הקורונה הארורה לקחה אותה מאיתנו.

קלרה שגנובנה היקרה, אזכור אותך תמיד.

לאוניד נבזלין

הקדמה

אני ילד בן שבע, בכיתה א' בבית ספר במוסקבה, וכבר יודע קרוא וכתוב. באחת ההפסקות המורה שלנו, אלנה ניקולייבנה, יצאה מהכיתה והשאירה על השולחן את יומן הנוכחות הכיתתי. רוח קלה שנשבה מהחלון הפתוח הפכה את הדפים עד שנגלה העמוד האחרון. ברשימת התלמידים שבעמוד צוינו שמו הפרטי של כל תלמיד, שם המשפחה, שם האב, כתובתו, והלאום שלו.

לפי סדר האלף־בית, ממוקם שמי איפשהו במחצית השנייה של כל רשימה. אחוז סקרנות, התבוננתי בטור הלאום, ושם ראיתי: "רוסי", "רוסי", "רוסי" ולפתע, ליד "נבזלין, לאוניד" היה כתוב "יהודי". ובהמשך, שוב, "רוסי", "רוסי", "רוסי".

הרגשתי פחד כשמילאה אותי ההבנה שאני לא כמו כולם! היחיד שאינו רוסי. היחיד שהוא יהודי. אני שונה מכולם, ואם לא די בכך, אני גם במיעוט, וזה הרי די ברור שלא טוב להיות במיעוט! כנראה משהו לא בסדר איתי.

במשך שנים רבות חייתי מתוך מודעות לשונוּת שלי, לכך שאני שונה מכולם. יהדותי הביאה לבידולי ומנעה ממני להשתלב ברוב הרוסי של מדינתי - ברית המועצות. עם זאת, כמעט שלא הרהרתי בשאלות זהות - מיהם היהודים? מהו העם היהודי? מהי המשמעות של להיות יהודי? אבל המשמעות המלאה של המוצא שלי היתה דווקא מאוד ברורה לי: אני שונה מכל השאר. אמנם ברית המועצות הצהירה על עצמה כעל מדינה שמתקיימת בה ברית בין העמים, אבל פעולותיה הסגירו את מדיניותה ההפוכה, המַפלה.

עוד בהיותי ילד למדתי שכל האזרחים הסובייטים חיים תחת הגבלות מסוימות, אך על היהודים מוטלות הגבלות רבות יותר. קיבלתי זאת כעובדה שאין לחלוק עליה. זה היה סדר הדברים "הטבעי" - גם אם זה לא היה הוגן.

לקראת סוף שנות ה־80 סדר הדברים הזה החל להיסדק ולהתפרק - ועמו קרס גם השלטון הסובייטי. חלו שינויים בעקרונות שנוצקו בברזל ובשאלת ההגדרה העצמית. באותה עת בערך התחלתי לחוש חופשי ועצמאי יותר, ולא נרתעתי מנוכחותו של הרוב. עם זאת, חיכתה לי עדיין דרך ארוכה וקשה עד שהפנמתי שהחופש שלי, הזכויות שלי, העמדות שלי קודמים לכל דבר אחר. שכן, אלה בדיוק הדברים שהופכים את האדם לאינדיווידואל ייחודי.

עלייתי לישראל ב־2003 השפיעה עמוקות על השקפת עולמי ועל מערכת ערכַי. השנים שלי בישראל הפכו אותי לאדם אחר לחלוטין. כאן הבנתי שהאדם חשוב כשלעצמו. ובניגוד למה שהטמיעו בנו בברית המועצות, הכול צריך לנוע סביבו - ולא סביב ממשלה מסוימת או רוב כזה או אחר.

יתרה מכך; בישראל התעורר בי עניין אמיתי בתולדות משפחתי. כשאתה צעיר, העבר פחות חשוב לך. אנחנו כמעט שלא שואלים את הסבים והסבתות שלנו איך הם חיו לפני 20, 30, ואף 40 שנה, ולעתים אף קשה לנו לדמיין אותם בצעירותם. ומדוע שנעשה זאת בעצם? הרי נדמה לנו שחיֵינו יימשכו לנצח, ואנחנו רק מצפים לרגע שבו נהיה גדולים ועצמאיים ונשתחרר מחסותם של ההורים והסבים שלנו. כך היה גם איתי. עד גיל 50 התמקדתי רק בהווה ובעתיד, ולא בזבזתי את זמני במחשבות על העבר. אבל פתאום הבנתי שחייתי בלי שאדע אפילו מהי משמעותו של שם המשפחה שלי - נבזלין - ומה מקורו.

או אז החלטתי לחקור את שורשַי. שני היסטוריונים, ולדימיר לוין וארקדי זלצר, ביצעו עבורי עבודת חקר מקיפה ונרחבת כדי לחשוף את סיפורה של משפחתי. הודות להם אני יודע כיום מהם שמותיהם של אבותי שבעה דורות לאחור, ואף למדתי איך הם חיו לאורך שתי המאות שחלפו. לא ניתן להשוות את כל מה שאני יודע היום למעט שידעתי קודם לכן, ועדיין אני שואף לדעת עוד. קראתי ברוסית את עבודת החקר בת שני הכרכים, ״תולדות משפחתו של לאוניד נבזלין״,1 התבוננתי בצילומים ישנים בשחור־לבן, ובנקודה כלשהי חשתי בעבותות שקושרים אותי לאנשים האלה, שהיו עבורי בני משפחה וזרים בו־זמנית. חשתי חוליה בשרשרת הנצחית של העם היהודי, שרשרת שנמשכת אלפי שנים, וחוצה תקופות, מדינות ויבשות.

אמנם אני חוליה בשרשרת כל הדורות, אבל איני רוצה להישאר אלמוני לדורות שיבואו אחרי, כיוון שהחיים הם בני חלוף, וזיכרון הפרטים והאירועים מתפוגג עם הזמן, ועמו נשכחים רגשות ותחושות.

התחלתי לכתוב את הספר הזה כשמלאו לי 55. לא מדובר באוטוביוגרפיה רגילה, וּודאי שאין זה וידויו של אדם שהגיע הזמן לסכם את חייו. החלטתי שאמַעט לכתוב על חיי הפרטיים ושאתייחס בקווים כלליים בלבד לסיפורה של חברת הנפט יוקוס. איני מרבה להזכיר דמויות פוליטיות, אף כי מיותר לציין שאני מכיר רבים מאלה ש"עשו" היסטוריה ברוסיה. עם זאת, שמות רבים, שנחשבים כיום למי "שעושים היסטוריה", יישכחו בתוך עשר שנים, ואולי אף קודם לכן. אותי מעניין הרבה יותר לנתח את השינויים ואת ההתפתחות הפנימית שחוויתי בעשורים האחרונים.

אני מקדיש את הספר הזה גם לילדַי ולנכדַי. בניגוד אלי, הם אינם מתחילים את חייהם בתחושה שהם שונים מהרוב. הם חיים במדינה שבה היהודים הם הרוב. לצד זאת, יש לומר שבדרכו של אדם לחופש ולעצמאות ובחיפושו אחר אמת, החיים תמיד מעניקים לו בחירה בין להיות רוב לבין מיעוט. אני גם טוען כי היותך מיעוט אינו תולדה של דחייה, אלא דווקא סימן לעצמאות ולאומץ.

פרק 1
מסע שורשים

ב־1958 מלאו 19 שנים לצעירה מוסקבאית בשם אירינה או אירה לייקינה. היא סיימה שנה שנייה באוניברסיטה והחליטה לבלות את חופשת הקיץ בעיר פאודוסיה שבחצי האי קרים, עם חברתה זויה. אירה וזויה בילו את הערבים בטיולים נעימים בטיילת שעל חוף הים, שנקראה אז ״שדרות לנין״. באחד מטיוליהן לעת ערב פנו אליהן בחורים בני המקום בבדיחות ובהלצות. אחרי זמן־מה המשיכו כולם בדרכם.

באותו ערב הציעה אירה לזויה ללכת לאולם הריקודים שבסנטוריום הצבאי המקומי.2 היא ומשפחתה נפשו שם כמה שנים קודם. אולם הריקודים שימש מקום מפגש לאזרחים סובייטים. אלא שהצעירות לא הורשו להיכנס לאולם, כיוון שהוא הוכרז "לחברים בלבד". כלומר, רק למי שנפש בסנטוריום. עם זאת, מי שהכיר את הפִּרצה בגדר המקיפה את המקום הצליח לפעמים גם הוא להיכנס.

אירה הכירה את הפרצה. היא גילתה אותה מזמן, בעת שהתאכסנה שם עם משפחתה. מובן שהפרצה נותרה כשהיתה, אף אחד לא טרח לתקן אותה, ושתי העלמות החליטו לנצל את ההזדמנות. זויה טיפסה ועברה ראשונה.

לפתע שמעה מאחוריה קריאה, "איי יאי, יאי! תתביישי לך!"

היא העיפה מבט לאחור וראתה את הבחורים הצעירים שאותם פגשו קודם לכן בטיילת. התברר כי הן לא היחידות שהכירו את הכניסה הסודית לאולם הריקודים.

אחד מהם שיווה לעצמו פנים רציניות ואמר: "אני בטוח שאתן קומסומוליות - ראשי תיבות ברוסית של איחוד הנוער הקומוניסטי־לניניסטי של ברית המועצות - וסטודנטיות, והנה אתן מטפסות על הגדר!"

זויה אישרה: "כן, אנחנו סטודנטיות וקומסומוליות!" ופילסה לעצמה ראשונה את הדרך לאולם הריקודים. אירה הלכה בעקבותיה, ואחריהן הגיעו גם הבחורים.

עד מהרה הזמין אחד מהם את אירה לריקוד סלואו, ואז לעוד ריקוד, שלאחריו הציג עצמו. בוריס שמו. בהמשך התיישבו השניים על אחד הספסלים ושוחחו עד אחרי חצות. בתום הערב הוא ליווה את שתיהן לביתן, ושאל את אירה אם תרצה להיפגש גם למחרת.

יומיים אחר כך, בוריס - אבי, הציע נישואים לאירה - אמי.

היא אמרה כן!

עד היום אין לאמי הסבר הגיוני לכך שהסכימה להצעת הנישואים של אבי כל כך מהר ובלי לחשוב פעמיים.

הוריהם של הזוג הצעיר הגיבו בסקפטיות להחלטתם של השניים להינשא. אביו של בוריס הזמין את הבחורה המוסקבאית לביתם, שם היא עברה חקירת שתי וערב על משפחתה. התברר שהוריו של בוריס יהודים - יוסף בוריסוביץ ורחל זחרובנה נבזלין, וכך גם הורי אמי - מרק אייזיקוביץ ויבגניה סמיונובנה לייקין. מידע זה חימם במהירות את יחסם הצונן כלפי אירה ומוסס את התנגדותם לנישואים.

אמי, אירינה מרקובנה, ואבי, בוריס יוסיפוביץ'

למחרת התקשרה אירינה למוסקבה והפתיעה את הוריה בהודעה הלא צפויה. אמה, ז'ניה, סבתי לעתיד, הביעה חששות רבים. מוּניה, סבי לעתיד, הגיב בעצבנות. הם נסעו לפאודוסיה להכיר את מי שבקרוב ייהפכו לקרוביהם. כשנפגשו, עברו הגברים לדבר ביניהם ביידיש - שפה שבה דיברו יהודים שנולדו בתחילת המאה ה־20.

ככל שהתקדמה השיחה, כך גילו השניים שהם מגיעים במקור מעיירות יהודיות קטנות בבלארוס, שזכתה אז לעצמאות: יוסף מדוברובנה ומרק מקלימוביצ'י. המרחק בין שתי העיירות הוא כ־150 קילומטרים בסך הכול. גילוי זה היווה בסיס לחברות אמיצה שצמחה ביניהם ונותרה איתנה כל ימי חייהם.

אירינה לייקינה ובוריס נבזלין קיבלו אפוא את ברכת הוריהם לבוא בברית הנישואים. העלם הצעיר עבר למוסקבה, וב־28 בספטמבר 1958 קיבלו בני הזוג את רישיון הנישואים האזרחיים שלהם ממשרד הרישום האזרחי, שם נהגו לבצע תיעודים של לידות, נישואים, פטירות וכדומה. שבוע אחר כך נערכה מסיבת חתונה.

בחלוף שנה, ב־21 בספטמבר 1959, נולדתי במחלקת היולדות מספר 25 שבמוסקבה. שנים רבות ליוותה אותי התחושה שיותר מכול אני מוסקבאי. את בלארוס, מולדת אבותי, שבה הם חיו במשך מאות שנים, ראיתי כמחוז פרובינציאלי מרוחק ולא מצאתי בו כל עניין, מה עוד שלאחר מלחמת העולם השנייה כמעט שלא נותרו בבלארוס קרובי משפחה. כיום, הודות למחקר המקיף שנערך על ההיסטוריה של בלארוס, ובעיקר הודות לחקר השורשים שהוזכר לעיל - תולדות משפחתי - אני יכול לדמיין באופן ברור יותר איך נראו בעבר חייהם של אבותי. אשתמש בדוגמה של העיירה - או השטעטל, ביידיש - שממנה הגיעו הנבזלינים, כדי לספר לכם בשמחה על תולדותיה של דוברובנה.

■■■

מאז ימי הביניים היתה מזרח בלארוס שטח הגובל בממלכת ליטא ובדוכסות הגדולה של מוסקבה. ב־1569 התאחדה ליטא עם פולין - כך נולד האיחוד הפולני־ליטאי - הדוכסות של מוסקבה היתה לרוסיה הצארית, ובלארוס שוב נותרה כלואה בין שני מוקדי כוח גדולים ממנה. במחצית השנייה של המאה ה־18, ממשלותיהן של שלוש מדינות - אוסטריה, פרוסיה ורוסיה - חילקו ביניהן בהדרגה את שטח האיחוד הפולני־ליטאי, וב־1772 נהפכה מזרח בלארוס לחלק מן האימפריה הרוסית. מיקומה היווה מובלעת בין תחום המושב - שם, לפי חוקי האימפריה הרוסית, הורשו היהודים להתיישב - לבין רוסיה פנימה, שבתחומיה נאסר על היהודים לקבוע את מקום מגוריהם.

יהודים הגיעו למזרח בלארוס בשלב מאוחר למדי, בערך במחצית השנייה של המאה ה־16. הקהילות היהודיות הראשונות צצו בערים גדולות כמו ויטבסק, מוהילב אורשה ומסטיסלבל. במאה ה־17 כבר היו קהילות גם בערים קטנות יותר ובעיירות. משמעות המילה miasteczko בפולנית או שטעטל ביידיש היא "עיירה קטנה".

אין בידי מידע על התאריך המדויק שבו הוקמה העיירה שלי, דוברובנה, הממוקמת בנקודה שבה זורם יובל היוצא מן הגדה השמאלית של נהר הדנייפר. בתחילת המאה ה־16 העניק הדוכס אלכסנדר, ששלט בדוכסות הגדולה של ליטא, את העיירה דוברובנה, על טירות העץ שלה, לנסיך יורי גלבוביץ ששלט בסמולנסק. היא נותרה בידי משפחתו של הנסיך עד לסוף המאה ה־17. ב־1630, ניקולאי גלבוביץ, נסיך דוברובנה, בנה בעיר קתדרלה ומנזר פרנציסקני.

האירוע החשוב ביותר בתולדות דוברובנה הוא מצור שהטיל הצבא הרוסי על הטירה המקומית ב־1654. באותה עת תמך הצאר אלכסנדר מיכאילוביץ במרד שהוביל בוגדן חמלניצקי, ואשר גרם למלחמת רוסיה־פולין, שהתנהלה בשנים 1667־1654. בתחילת המלחמה, ביולי 1654, הקיפו כוחות רוסיים את טירת דוברובנה. מגיני הטירה לחמו בגבורה, והתוקפים הצליחו להשתלט עליה רק אחרי ארבעה חודשים. עם כיבושה גורשו אנשי חיל המשמר ותושבי העיירה לרוסיה, והטירה והעיירה הועלו באש.

מאחר שרוסיה הצארית לא התירה ליהודים שלא הוטבלו לגור בתחומיה, כל האסירים היהודים שנתפסו במהלך המלחמה הוטבלו בכפייה לנצרות. ביניהם היו גם יהודי מקומי בשם יקושקה יעקובלב ואשתו, ילדיהם וכלותיהם - כ־20 איש שהוטבלו בכפייה לכנסייה הרוסית האורתודוקסית לפני שנשלחו למוסקבה. ועדיין זה לא היה הגרוע מכול. ב־1655 החיילים הרוסים, ולא הקוזקים של חמלניצקי, טבחו בקהילה היהודית של מוהילב.

בתום המלחמה, לקראת סוף 1667, הוחזרה דוברובנה לאיחוד הפולני־ליטאי, וסביר שגם היהודים חזרו לשם באותה עת. על כל פנים, פיוטר טולסטוי - חברו של הצאר פיוטר הראשון - שטייל במחוז מוהילב 30 שנה מאוחר יותר, כתב על דוברובנה כך: "בעיר הזו חיים יהודים רבים".

בין תושבי דוברובנה היו גם יזמים שהיו מוכנים ליטול על עצמם סיכונים. הם ראו את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם הודות לקרבה הגיאוגרפית לרוסיה, אך לרבים מסיפורי ההצלחה הכלכלית של היהודים הללו היה סוף טרגי. כך, לדוגמה, סיפורו של ברוך לייבוב מדוברובנה, שהיה נתין של האיחוד הפולני־ליטאי והצליח בעסקים שונים שעשה ברוסיה. הוא היה פקיד שומה שידע להרוויח גם מעסקי אלכוהול ומכס בסמולנסק. הגיוני להניח שברוך, איש העסקים מדוברובנה, המשיך להרחיב את עסקיו, אבל באחת מהפעמים ששהה במוסקבה הוא פגש את אלכסנדר ווזניצין, איש צבא שיצא לגמלאות. הם החלו להתווכח ביניהם איזו דת חשובה יותר, ויכוח שבסופו החליט הסגן הרוסי להתגייר! בחורף 1737 העתיק היהודי החדש את מקום מגוריו לדוברובנה, שם עבר ברית מילה.

למרבה הצער, אשתו של ווזניצין סירבה ללכת בעקבות בעלה, שלא יכול היה, כמובן, להסתיר מפניה את התהליך הדרמטי שעבר. תחת זאת היא החליטה לדווח עליו לרשויות. אלה נהגו לעצום עין אל מול עסקאות מפוקפקות שבהן היו מעורבים יהודים - במיוחד כאשר הדבר שירת גם אינטרסים שלהן - אך במקרה זה הן לא יכלו לשאת חריגה כה בוטה, ואף בגידה, בתפיסתם הדתית. ווזניצין ולייבוב הושלכו שניהם לכלא, וב־15 ביוני 1738 הועלו על המוקד בסנט פטרסבורג בצו של הצארית הרוסייה אנה. הסיבה שניתנה להוצאתו להורג של אלכסנדר היתה "כפירה בישו המושיע, דחיית חוקי הדת הנוצרית וקבלת הדת היהודית". ברוך לייבוב, לעומת זאת, הורשע ב"שידול ליהדות תוך שימוש באמצעי שקר".

לסיפור זה היו השלכות דרמטיות על משפחתו של לייבוב - וגם על כלל היהודים. ב־1740 גורשו היהודים מרוסיה הקטנה, הנמצאת בימינו בצפון־מזרח אוקראינה. שנתיים מאוחר יותר הם גורשו גם מאמא רוסיה.

ואף על פי כן, קהילת יהודי דוברובנה המשיכה לשגשג. מפקד אוכלוסין שנערך ב־1764 העלה כי הקהילה היהודית במקום מונה 800 איש. זהו התיעוד הראשון בכתב על קרובַי הרחוקים: יוזל (יוסף) לייבוביץ, מאיר (בנו), רחלה (אשתו), צביה (בתו), שמואל (בנו).

מקורותיו של שם המשפחה נבזלין, שתועד עוד בדוברובנה, מתוארכים לתקופה זו. סביר שהדברים קשורים גם למאיר, שמוזכר במפקד האוכלוסין של 1764. אביו של מאיר נקרא יוזל - יוסף ביידיש.

רוב היהודים במזרח אירופה - לבד ממשפחות אצולה - לא החזיקו בשמות משפחה. זאת תופעה נפוצה בימים ההם, וידוע כי גם לנוצרים רבים באותו אזור לא היו שמות משפחה. ב־1804, כשהשלטונות הרוסיים דרשו מהיהודים לאמץ לעצמם שם משפחה, סביר להניח שאז קיבל מאיר את השם אבזלין - אבזל כשיבוש של יוזל. לימים תועד השם אבזלין בצורות שונות. לעתים הושמטו אותיות ולעתים נוספו, כיוון שהרבנים או הפקידים הרוסים שהכינו את הרשימות ואת המסמכים לא התעמקו במיוחד בהגייה ובכתיבה נכונה של השמות ברוסית. בשלב כלשהו נוספה האות נון לתחילת השם - הצורה הזאת אופיינית ליידיש הצפון־בלארוסית - וכך נהפך אבזלין לנבזלין.

ב־1772, זמן קצר לאחר חלוקתה הראשונה של פולין, הועברו שטחי מזרח בלארוס, יחד עם דוברובנה, לידי רוסיה. עד מהרה התברר שאלכסנדר־מיכאיל סאפגה, מושל העיר, פוליטיקאי ליטאי חשוב ואיש צבא, מכר את דוברובנה לנסיך גרגורי פוטיומקין.

בדומה לנציגי שלטון רוסים רבים שבאו אחריו, רצה גם גרגורי אלכסנדרוביץ פוטיומקין לשנות מן היסוד את אורח החיים המסורתי של היהודים במקום. אומרים שבנה בית חרושת לאריגה על אדמותיו החדשות, ושכפה על היהודים המקומיים לעבוד בו. כמה חבל שבמאה ה־18 בני עמי לא ראו את היוזמות האלה דווקא בעין יפה.

תחת זאת, היהודים ראו ברעיון הזה של פוטיומקין אסון נורא שנפל עליהם, ומיהרו לכנס אסיפה שבה החליטו ללכת לצארית להתלונן בפניה על הנסיך החביב עליה. נראה כי יהודי דוברובנה חשבו לא מעט על האופן שבו יוכלו להטות לטובתם את יקטרינה הגדולה, ולבסוף הוחלט להציע לה שוחד כבד. נבחרו שני נציגים שנשלחו לפטרסבורג. במהלך פגישה עם הקיסרית הבטיחו לה השניים "10,000 רובל ואולי אף יותר", אם רק תעצור את הקמת בית החרושת בדוברובנה. אמנם הקיסרית הנאורה סיננה לעברם "אידיוטים!" אך למראה כספי השוחד ציוותה, כמובן, על הפסקת הבנייה.³

דוברובנה לא נותרה זמן רב בידיו של הנסיך הרדיקלי. ב־1787 החליף פוטיומקין את אדמותיו - ובכלל אלו את העיירה - באדמותיו של האציל פרנטישק קסאוורי לובומירסקי אשר ״באוקראינה של הגדה הימנית״.⁴ אחד ממעונותיו הראשיים של לובומירסקי נבנה בדוברובנה. האחוזה שלו כבר לא קיימת, אבל הפארק נותר על תלו עד עצם היום הזה.

המנזר הקתולי־פרנציסקני, שנבנה בדוברובנה ב־1630, הוענק למסדר הפיאריסטים,⁵ שב־1785 ייסדו בדוברובנה קולגיום, מוסד חינוכי לילדים נוצרים, שהלימודים בו היו חינם. בסוף המאה ה־18 התרחש בדוברובנה אירוע, שכמו יצא מדפי הרומנים של אותה תקופה: בלי לקבל את רשות אביה, החליטה בתו של הנסיך קסווארי לובומירסקי להינשא לאציל שירד מנכסיו, והזוג בא בברית הנישואים באירוע שנערך בסתר במנזר הפיאריסטי.

מספרים כי לובומירסקי רתח מזעם, וכי היה נחוש לנקום. לא הרחיק היום שבו קרתה "תאונת" שריפה במנזר, ושני הנזירים אשר השיאו את הזוג המאוהב נמצאו ללא רוח חיים בדנייפר. הפיאריסטים המסכנים הוגלו, ובמקומם הזמין הנסיך את הטראפיסטים.⁶

לאחר מהפכת 1917 הוגלו כל הנזירים, כמילות השיר "הלאה הנזירים, הרבנים והכמרים". מבני המנזר נהפכו לבית ספר טכני, שסיפק כוח עבודה לבית החרושת דנפרובסקיה. אחד מבוגרי בית הספר הזה - סבי יוסף - סיים את לימודיו ב־1930 עם תואר מורה, ואז מונה למנהל. המבנה שנותר מהמנזר עומד על תלו עד היום.

מקורה של תנועת החסידות, מיסודו של רבי ישראל בן אליעזר - הבעל שם טוב - הוא באזור זה, העיירה מז'יבוז' שבמחוז פודוליה. באותה עת חי בדוברובנה הרב אליהו ירוחם, שכינויו היה "שָֹרָף״ (מלאך). בני תקופתו סיפרו ש״כשהוא התפלל, בית הכנסת כולו רעד". כאשר שמע על הבעל שם טוב, נסע הרב ירוחם 750 קילומטרים עד למז'יבוז', והיה לחלק מתנועת החסידות. לאחר מותו של הבעל שם טוב, נסע הרב ירוחם כמה פעמים לחצרו של דב בער ממזריטש (1772־1704), הידוע גם כ״מגיד ממזריטש״, שהיה המנהיג השני של תנועת החסידות ויורשו של הבעל שם טוב.

ב־1803 התיישב רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, שעמד בראש חסידי בלארוס, בעיירה ליאדי, כ־40 קילומטרים מדוברובנה. עוד קודם לכן, ב־1796, גייס דב בער מדוברובנה כספים למען חסידים בארץ ישראל. זלמן מדוברובנה היה קשור קשר הדוק לחצרו של הרבי שניאור זלמן שבעיירה ליוזנו בסוף 1790.

עם החסידים שהיו מקורבים לרבי שניאור זלמן נמנה גם מאיר יוזלס מדוברובנה, שאותו כבר למדנו להכיר כאבי משפחת אבזלין (נבזלין).

יהיו מי ששמות האנשים הללו לא יאמרו להם דבר, אך הם יקרים ללבם - ואף קדושים - לדידם של יהודים דתיים רבים ועבור אין־ספור חסידים הפזורים ברחבי העולם; בדיוק כפי ששמות השליחים הנוצרים קדושים עבור מאמיני הנצרות. נוסף על כך, בישראל יש גם רחובות הקרויים על שמם של האנשים הללו.