חגורת הרסס

*

עמדנו שם, שעונים על מעקה הבטון בקומה השנייה של בניין מגורי החיילים, מרפקינו נעולים. צפינו בצוות שעד לפני רגע היינו חלק ממנו. הם העמיסו ציוד על משאית תובלה, עלו על טיולית ויצאו למסכם האחרון. הם לא העזו להרים את המבט לכיווננו ואנחנו לא ניגשנו להיפרד.

הבטתי בהם כמו מבעד ללהבי מאוורר תעשייתי שמסתובב במהירות עצומה. הם יסיימו את מסלול ההכשרה, נישאים ברוח. אנחנו לא. ולא יכולתי לשאת את העובדה שבעוד רגע הם ישיגו דבר־מה חזק ובעל ערך שלעולם לא יהיה שלי. זאת היתה תנועת הלהבים החותכת באוויר.

קטנתי וקטנתי בתוך העור שלי. בכל מקום שבו נגעתי בגוף הרגשתי דופק. קים התבונן בי בפנים שלוות, ואחר כך התרחק לאורך המסדרון אל חדר המגורים והשאיר אחריו את הדלת פתוחה למחצה. הנחתי את מרפקַי על המעקה, דוחה את הרגע שבו אצטרף אליו, וניסיתי לחשוב מה יקרה מעכשיו.

כשנכנסתי לחדר קים כבר הספיק לפשוט את מדיו ונשכב בתחתונים על מיטתו המוצעת. שׂער החזה שלו, כהה וסמיך, נראה מסודר כמו קצה של סנפיר. הוא קרא מעט ואז שקע בשינה. יחד מילאנו את החדר מקצה אל קצה.

*

הפעם הראשונה שהיינו יחד, רחוקים מהצוות, היתה מיד לאחר סיום קורס לוחמה זעירה. היינו כבר עשרה חודשים בתוך המסלול, ומפקד הצוות שלח אותנו לייצג את היחידה באזכרה של חייל שנהרג לפני שנים במבצע חשאי שהסתבך מעבר לגבול.

הנסיעה אל בית העלמין היתה ארוכה, והחלפנו במהלכה שני אוטובוסים. שרכי תיקים השתלשלו ממדפי האחסון והתחככו בראשי. מדי פעם רשמתי מחשבות בפנקס הצבאי שהוכתם בשמן רובים.

קים נשען על החלון וקרא בספרון הכיס של יהושע עובד, שאותו נשא תמיד. שאלתי אותו מה הוא קורא. הוא העביר לי את הספרון כשאצבעו, עבה וסדוקה בקצוות, מפשקת את הדפים. תמונה של החברה שלו לשעבר, שהיתה שמורה בין הדפים כסימנייה, נפלה על רצפת האוטובוס. הוא הרים את התמונה ונשף עליה ברוך. נשמתי את הבל פיו שנישא מהתמונה אלי. הוא הכניס את התמונה אל הכיס של חולצת המדים וסגר אחריה כפתור. כף ידו החליקה על הכיס מלמעלה למטה. הוא פיהק, השעין את ראשו על מושב הכיסא ועצם את עיניו. המתנתי כמה רגעים ואז רכנתי מעט לעברו והתחלתי לקרוא:

"או־אז¹

"אי־אז במדרונות ההרים, נדדה להקת צבועים בין כרמים. מדי לילה התגבבו, ראשם מוטה לרחרח זה באחורי זה, ונעו בדבוקה דחוקה אל הנער, שומר הכרם. לרוב מצאוהו סמוך לסוכת השמירה, משתופף על עקביו, גבו רחב ולבו מאפיל בקרבו עקב דבר־מה שכמו ניצת בתוכו בעוז ומיד כבה.

"לרוב היה הנער בוהה בגחלי המדורה, מחטט באש במקל השמירה המגולף ומוציא מפיו קולות רחוקים מדיבור. או־אז היו הצבועים נעמדים מולו, גופם קשוי וקיבתם ריקה. ירח ניחת ממעל וזהרורי המדורה גוועו לפניהם.

"תחילה היה הנער שומע אותם פוכרים רגבי אדמה יבשה בכפותיהם המחוספסות כדי לבסס עמדת זינוק, ואז היו מגחכים אליו מבין שורות הגפנים, במין התגרות שכמותה לבחון כמה מובס הוא. קולם דמה לשירת מקהלת ילדים קטנים וצרודים.

"הנער ידע: הכרח הוא לשמור מרחק. לעתים דמיין אותם כשיחי קוצים מאווששים ברוח, לעתים חשק את שיניו לעומתם או חפר בידיו באדמה מסביב לאיזו אבן גדולה לשחררה, אמד את המרחק ויידה אותה לעברם. לעתים דחס עלים רטובים לתעלות השמיעה באוזניו וכפת עצמו בחבל לעמוד הסוכה כקנוקנת.

"אך למרות כל אלה, הצבועים באו ובאו, מתחמקים בקלות מהנחשים ומהעקרבים שהיה מטמין בבורות מכוסי ענפים, נמנעים ממלכודת המקלות ולולאות החבלים שהיה מותח בין גזעי הגפנים.

"לילה אחד כבר לא היה יכול לשאת עוד את שאון הגיחוך. הוא כרע אל המדורה, קירב אצבעותיו לשפתיו ושרק בחֵמָה את מלוא אוויר ריאותיו אל בעירת גזמי העץ. האש געשה. דמותו התערפלה מעשן. בעזרת מקל השמירה בחש וערבל ארגמן גחלים לכדי גבבה אחת לוהבת, ואז העיפם בחבטת בזק אל עבר הצבועים כמו מתוך מקלעת.

"שובל ניצוצות סימן את תעופת הגחלים המשתפשפות באוויר. אש נאחזה בשיח קוצים יבש ומיד תזזה. הצבועים העלו גיחוך על גבי גיחוך מתוך מלתעותיהם, אד לוהט נשב מפיהם. צללי האש הסתנפו לטלאי פרוותם. או־אז שעט לעברם הנער בַּעְיָם רוּחוֹ, מקל השמירה יוקד בידו.

"חיש־חיש הטילו הצבועים שתן חם על ציצת זנבם, ובהרף הנפה התיזו את שהפרישו אל תוך עיני הנער. ראייתו התערפלה בנתזים. שעטתו נבלמה. פלג גופם התחתון של הצבועים נדרך. עיני הנער צרבו ויציבתו התערערה לכדי נפילה. האש נשמטה מידו.

"רק אז זינקו לעברו הצבועים, רעמתם סמורה, ונדחקו תחתיו כשמיכה גסה ומלאת אבק. קולות הגיחוך גברו על שלל קריאות הלילה, ולסתות ננעלו על בשרו בשקט. מטושטש, הוא נישא אבוד על גבם למרחק, רגליו נרעדות באוויר. להרף עין הצטללה ראייתו מתוך הטלטלה ומיד נסכרה שוב באפלת מאורתם".

*

בית העלמין נבנה בין אורנים על גבעה מוקפת טרסות. הרכנתי מעט את ראשי וצפיתי בריכוז גדול במתרחש. בין הסופדים לחייל המת היתה גם אחותו, שנראתה מעט מבוגרת מאיתנו. היא עמדה רחוק מהמיקרופון, לבושה בסוודר כהה מעל לשמלה. היא הסתכלה היישר אל הקהל, עיניה אדומות, ותיארה כמה חי הוא היה ואיך היה בולע את העולם לו נשאר בחיים. "אני כבר לא אבלע את העולם", הוצאתי את הפנקס הצבאי מכיסי בזהירות, בלי למשוך תשומת לב, וכתבתי.

בסוף האזכרה ניגשנו להניח אבן על הקבר. קים החווה בידו אל הסמל שנחקק בפינת המצבה וסינן לעברי בלחישה, "תראה, הצבא לא עבר לו," ואז ניגש אל האחות, הציג את עצמו וניסה, כפי שנהג לעשות לעתים קרובות, להשיג את מספר הטלפון שלה.

האוטובוס בדרך חזרה לבסיס היה חשוך כולו למעט שלט העצירה שזהר באדום מעל לראש הנהג. ישבנו במושב האחורי וקים סיפר לי איך בתור ילד היה טרוד במשך שנים אם אביו הרג אדם במלחמה. לבסוף שאל אותו.

*

ביום שלמחרת ההדחה, עם טופס טיולים ביד, נדדנו בין המחלקות השונות ביחידה. כבר הסתובבו שמועות על מה שקרה לנו, ופה ושם חיילים מהמפקדה התלחששו ביניהם, אבל אף אחד לא העז לברר איתנו פרטים ישירות.

לקראת הערב הנהג של מפקד הפלגה הקפיץ אותנו לצומת הראשי. קים התיישב לידו והחליק את מושב הנוסע לאחור. גופו התרפה אל הכיסא. אני התיישבתי במרכז המושב האחורי והתבוננתי בצדודית פניו של קים. הוא לא הסתכל לעברי ולא הרגיש את עיני עליו.

הנהג מילא את כרטיס הנסיעה, רכן אל ההגה, החליק את ידו על העיגול שבראש מוט ההילוכים, שילב הילוך ונסע לאט עד לשער היחידה. נשמרתי לא לחפש סמליות או כל דבר אחר שיחקוק את הנסיעה הזאת בזיכרון, אבל בכל זאת הרגשתי שכל מה שקורה מופנה ישר לתוכי.

הנהג פתח את החלון שלצדו ונתן לאבק להתערבב בחלל הרכב. נשענתי מעט קדימה. "תגיד, אתה יודע למה העיפו אותנו?" שאלתי אותו בקול רם. המרפק של הנהג בלט אל מחוץ לחלון. הוא הגביר את מהירות הנסיעה. מהמורות הדרך נספגו בבולמי הזעזועים של הרכב. עיני דמעו מהאבק. הנהג לא השיב, וקים לא חזר על דברי, כאילו הם שוחררו מהפה ישר אל הרוח. מחיתי דמעה בגב כף היד. "מהירות היא רעש", כתבתי בפנקס.