מונה ליזה של חיפה

תמונה

באותו בוקר של יום שוק היה אליהו מורגנטל מחפש דרכו בין אבני המדרכת, מהלך על בהונותיו, ומשפיל עיניו שלא לדרוך על גללי הסוסים שמא יידבקו לנעליו שעל הברקתן טרח אמש. שלא כהרגלו היה לבוש בחליפת היום־טוב שלו, וכתפיו שחו קמעה מקצרות את גובה קומתו.

בקצה רחוב וורשבסקה נכנס לצלמנייה של פנחס־יעקב והעיר את צלצול פעמון הדלת.

עיניו של פנחס־יעקב אורו למשמע הצלצול, כדרכו לקבל כל אדם שהיה נכנס לחנותו הקטנה כאילו היה אורח שרק לו ציפה באותו רגע.

״שולם עליכם אליהו, איזו הפתעה! שמח לראותך ומאוד נאה הופעתך בעיניי״, ובחיוך טוב צחקק והוסיף: ״מנחש אני שכבודו חפץ בתצלום״. אליהו הנהן ללא קול. ״ולאיזו מטרה בדיוק אם יורשה לי לשאול...?״

שפתיו של אליהו התמהמהו בעודו שולף ביד רועדת מעטפה שהחזיק בכיס פנימי.

פנחס־יעקב חיכה בסבלנות עד שהצליח אליהו לשלוף את התמונה והוא זיהה את ביילה, הנערה הנאה לבית אלטער. מילים התגמגמו בפיו של אליהו להסביר את פשר התמונה שהביא עמו…״ביילה… פלשתינה… להצטלם… חיים־לייב… סרטיפיקט…״

פנחס שצילם את משפחתו של חיים־לייב אך לפני ימים אחדים, ניחן מאז ומתמיד ביכולת התבוננות והבין את התמונה שבין המילים, החווה בידו והזמין את אליהו ליישב אל הכורסה הכבדה. את תמונת הנערה ביילה העמיד על השולחן לצידו וכיוון מבטו של אליהו אליה.

פעם ועוד פעמיים התכופף פנחס־יעקב אל מתחת לפרגוד השחור, הדליק את המנורה בקול פיצוץ קל כשהוא קורא את אליהו לחייך ולו במעט, אך הוא לא הצליח להעלות אפילו בדל של חיוך על פניו הרציניות.

כעבור שלושה ימים התייצב אצלו אליהו שוב, הפעם בבגדי עבודתו המקומחים, כדי לקבל את התמונה. פנחס־יעקב הוציא הצילום מהמעטפה הנושאת את השם ״אליהו מורגנטל״ תוך שהוא משבח את יפי התמונה ועד כמה מיוחדת היא. אליהו הביט בצילום זמן ארוך, שפתיו נעו אך מילה לא יצאה מפיו עד שעלתה שאלתו של פנחס־יעקב: ״נו, ומה אומר יהודי?״ ורק אז שטפו המילים והתגמגמו עד שהסתדרו לכדי משפט מסודר: ״וונדערשיין… פלא… ממש פלא פלאים!״ הוא לחש, והמשיך לבחון את התמונה בריכוז. ואז אחרי שתיקה ארוכה זרמו ממנו שאלות רבות שהפליאו את פנחס־יעקב שהכירו כבחור שתקן.

״איך הצלחת להוציא תמונה כזאת? שרואים בה כל פרט? נראה כאילו ביילה מחזירה לי מבט אפילו שלא נמצאה עימדי בחדר!״ והוא המשיך ותהה, מבקש לדעת איך קורה המעבר מן האדם החי אל הנייר השטוח שכן לראשונה חזה בבבואתו בתצלום. הקשיב רוב קשב לכל הסבריו של פנחס־יעקב, אף שלא הבין את כל דבריו על האור שחוצה את קופסת המצלמה מתהפך בתוכה וצורב את האמולסיה, עיניו ברקו ואדמומית של התרגשות עלתה בלחייו. הרגיש רגע מיוחד שבו דברים מתחברים — גילוי של דבר שנשגב מבינתו והוא אוחז בו בכף ידו. על כן הצליח לאזור כוח, וביקש לבוא ולחזות במו עיניו איך מועברת התמונה מן הזכוכית אל הנייר. פנחס־יעקב שמצא עצמו מסביר לצעיר הסקרן את המלאכה, שמח והזמינו ברצון להצטרף אליו עוד באותו שבוע ולחזות בחדר האחורי שבו בתאורה אדומה נצבע הדף באפורים ושחורים היוצרים דמויות ומנציחים חיים.

ימים אחדים עוד החזיק אליהו את תמונתו ליד מיטתו. היא האירה את חדרו הדל שבו בגדי עבודה מקומחים תלויים על מסמר וספר של שלום עליכם על מדף. לא שבע מלהביט בה ניצבת לצד זו של ביילה, וזכר מגע השפתיים המרפרף על לחיה ערב נסיעתה עוד צרוב על שפתיו, ואף את ניחוח הווניל בשערה זוכר הוא כאחת העוגות שיוצאות מהתנור בערב חג.

אחרי מספר ימים ועוד ביקור בחנותו של פנחס־יעקב (הפעם בחדר האחורי שרק אור אדום דולק בו), חיפש את חיים־לייב שמתעתד לעלות לישראל כדי למסור לו את התמונה שיעבירה לביילה. תאריך יציאתו של חיים־לייב לדרך נקבע למוחרת יום הכיפורים, כך שיוכל, אחרי צאת היום ואכילת ארוחת סיום הצום, לתקוע את היתד הראשונה לסוכה. השנה ישבו בה בני המשפחה בלעדיו. הוא יצא בדרכו אל אחיו התאומים שכבר בנו בית בחיפה, העיר שעל ההר בפלשתינה. את מכתביהם הייתה ברכה, אם המשפחה, קוראת לכל מי שהסכים לשמוע, ובהם תיארו את חייהם החדשים בארץ הנכספת הרחוקה והחמה.

חיים־לייב היה בן הזקונים של ברכה שהעסיקה את אליהו כעובד במאפייה. זריז ידיים היה אליהו והבצק התערבל ונגלל תחתן כמו בריקוד אוורירי מהפנט. הגדיל לעשות בימי שישי השכם בבוקר כשקלע את החלות בצמות של שלושה וארבעה ובמעגל מושלם לחגים ומועדים. כשפיזר עליהן פרג נראו בצאתן מהתנור כמו פרחי אביב רעננים.

חיים־לייב עמד מאחורי הדוכן שבקדמת המאפייה ושירת את קהל הלקוחות. במאור פנים ובדיבור קל בירך לקוחה במזל טוב והשתתף בצערה של אחרת.

אליהו טרח על הבצק במאפייה שבחדר האחורי, וביקש לו שעת כושר על מנת למסור את המעטפה עם התמונה לחיים־לייב, ולבקש ממנו שיעשה עבורו את המשלוח, ובכך לחסוך דמי הבול ולדאוג שלא תתקמט התמונה.

אליהו לא רצה לחלוק עם בן מעסיקתו את הקשר שלו לביילה, אך עוד יותר חשש שהתמונה שנמצאת בתיקו תתלכלך ולא תגיע ליעדה בצורה טובה. משום כך, בסוף יום העבודה העז ופנה אליו.

לייבל’ה חייך אליו, שאל לשלומו, וחלק עימו את המחמאות של הקונות לחלות השבת שהיטיב לקלוע. אליהו רכן אליו, הראה לו את המעטפה, ובקול שקט ביקש ממנו למסור אותה לביילה שכתובתה בחיפה רשומה שם.

״בשמחה רבה״ חייך אליו חיים לייב. ״אני זוכר את ביילה. היא הייתה איתי בקבוצת ״השומר־הצעיר״ ואף השתתפנו בהצגה ביחד״, החל משתפך בזיכרונות בעוד אליהו מעביר את משקלו מרגל לרגל, נרתע מלדבר על הנערה עם אדם אחר. כשחיים־לייב ביקש לראות את התמונה עלה סומק בלחייו של אליהו, והוא הראה לו שהמעטפה חתומה ויאלצו לקרוע אותה כדי לפתחה. חיים־לייב לקחה כפי שהיא, והזמין את אליהו להיכנס לחדרו ולהראות לו תמונה אחרת. הוא שלשל את המעטפה לכיס פנימי במזוודה שהלכה והתמלאה, והראה לאליהו את תמונת הנשף שצילם פנחס־יעקב כאשר הוזמנו כל בני המשפחה להיפרד ממנו עם עלייתו הקרבה לארץ הקודש. השתפך בשבחים לצלם שהצליח לדחוס לתוך תמונה אחת קטנה את כל בני המשפחה והקרובים: במרכז ישבה ברכה ולצדדיה שני בניה שעזרו לה בניהול המאפייה, לצידם נשותיהם, ולרגלי המבוגרים חמשת הנכדים הקטנים שהיו מתרוצצים תמיד בחנות ובחצר.

אליהו נזכר באימו שמחכה לו גלמודה בבית כדי לאכול יחד את ארוחתם המשותפת. הודה לחיים־לייב ופנה לביתו שבקצה העיירה.