אהבה בדוגווד ליין 2 - תסבוכת

פרק 1

היילי

"בבקשה תגידי לי שיש לך אחד." התיק שלי צונח על הדלפק בקול חבטה רם. "אני זקוקה נואשות לדונאט בציפוי קרמל. נקודות בונוס אם יש בו מילוי קרם. נקודות בונוס כפולות אם יש פקאנים מעל הציפוי."

חברתי קלייר מביטה בי מצידו האחר של הבר של 'קפה דוגווד'. "בוקר עד כדי כך מעולה, הא?"

"משהו כזה." מושב הבר משמיע קול חריקה כשאני מתיישבת עליו. הצליל צורם באוזניי ורק מגביר את התסכול שבו החל יומי. "אני זקוקה גם לכוס הקפה הגדולה ביותר שאת מסוגלת להכין."

"אין בעיה לגבי הקפה, אבל עם הדונאט דווקא תהיה בעיה."

"נו, קלייר. בבקשה," אני אומרת, מרימה את אפי ומרחרחת, "יש לך. אני מריחה אותו."

"את לא יכולה להריח אותו."

"את לא מעריכה כראוי את החושים החדים שלי."

היא מציצה מתחת לדלפק, עיניה מתמקדות באזור הקרוב לקצהו, שם מסודרים הדונאטס תחת מגן זכוכית כבד. את הדונאטס האלה יש להשיג רק ב'קפה דוגווד'; אלו חתיכות אושר טהור מעשה ידיה של אשת הבעלים.

אני חיה בשביל הדונאטס הללו, וכך גם קלייר, והמבט בעיניה אומר לי שנותר אחד מהדונאטס האהובים עליי. הבעיה היא שהם גם האהובים עליה.

"אני אקפוץ מעבר לדלפק ואקח אותו בעצמי," אני מזהירה אותה.

צחוקה רם, ממלא את חללו הריק של בית הקפה. "נשאר אחד אחרון, אבל — "

"אין 'אבל'. פשוט אין," אני אומרת במהירות כדי שלא תוכל לקטוע אותי, "אני. זקוקה. לדונאט. הזה. היום התחיל לגמרי ברגל שמאל, ואני חייבת משהו שיגרום לי לחייך, טוב?"

"יש לך אותי. אנחנו חברות. תחייכי אליי."

"דונאטס גורמים לי לחייך. לא אנשים."

אני מושיטה את ידי ומביטה בעיניה. היא ממתינה שאשבר. לאחר שחולפות שניות ארוכות שבהן אני אפילו לא ממצמצת, היא נאנחת.

"מישהו כבר הזמין אותו," היא אומרת, "באמת."

אני מסיטה מפניי קווצה משערי השחור כמי שמתכוננת לקרב, ומצמצמת את עיניי. "לא."

"לא מה?"

"אסור לך לשמור לעצמך דונאט אם יש לקוח שרוצה לקנות אותו."

"היילי — "

"לא. אני אוהבת אותך, קלייר. באמת," אני אומרת ומנידה בראשי, "אבל לא יותר מדונאטס."

"היילי — "

"ולא יותר מדונאטס ביום כמו זה." אני מעווה את פניי כשלחרדתי מוחי מחליט לשחזר שוב את הבוקר שעבר עליי. "במיוחד לא ביום כמו זה."

"הוא נמכר."

אני מגרשת אותה מפניי וכמו ילדה קטנה, מטפסת ונעמדת כך שברכיי על המושב. אני מציצה אל מעבר לדלפק, ובדיוק כפי שחשבתי, יושב לו על מגש, כמו מתנה קטנה מאלוהים, דונאט בציפוי קרמל עם אגוזי הפקאן המושלמים ביותר שראיתי מעודי.

המראה לבדו ממוסס חלק מהמתח שאני מרגישה. האופן שבו הציפוי מבריק באור השמש החודר מבעד לחלון גורם לי לשכוח את הפגישה שהייתה לי לפני שעות אחדות. אני בוהה באגוזי הפקאן, כמעט שוכחת מההודעה המטומטמת של האקס שלי ומכמה הפרידה שלנו עודנה כואבת, על אף שאיני רוצה שתכאיב לי.

"את רוצה שאני אקח אותו?" אני שואלת, דבריי נשמעים חנוקים בשל התנוחה שבה אני עומדת. כשקלייר לא משיבה, אני מרימה את מבטי ורואה שהיא מביטה בנקודה כלשהי מאחוריי ומחליקה את סינרה הכחול בעוד החיוך הפלרטטני שעל שפתיה בבירור אינו מכוון אליי.

"היי," אני אומרת בניסיון למשוך את תשומת ליבה בחזרה אליי, "תני לי אותו."

"אם את מתעקשת."

אני קופאת.

הקול, צרוד ועמוק, אינו של קלייר, אלא אם כן היא למדה לדבר מהבטן ובלי להזיז את שפתיה וכעת היא משתמשת בבושם גברי שהניחוח שלו שולח צמרמורות במורד עמוד השדרה שלי ומשם אל ישבני העטוף מכנסי יוגה הדוקים; ישבן המורם גבוה באוויר.

שיט.

אני בולעת את הרוק ובוחנת את המצב מהתנוחה המוזרה שבה אני ניצבת. לחייה של קלייר סמוקות והיא משפילה אליי את מבטה. הצחקוק העדין שלה אומר לי את מה שאני כבר יודעת; מי שזה לא יהיה שעומד מאחוריי כנראה יפה תואר במיוחד, מה שאמור להצדיק את פניה הקורנות.

אני מורידה את גופי בחזרה למושב, מדביקה את מבטי למזלג העץ הגדול המעטר את הקיר שמאחורי תלתליה האדמוניים של קלייר ותוהה עד כמה צבע לחיי דומה כעת לאדום הבוהק של שיערה.

"אני אקח את הדונאט בשקית בבקשה," אני אומרת תוך כדי בליעת אוויר.

"ואני אוכל פה."

קולו נשמע כאילו הוא סנטימטרים ספורים מאחוריי, והקירבה גורמת לי לזנק. הוא משמיע גיחוך ומתיישב.

עושר ניחוחו מתמזג עם הנופך הדבשי של קולו, ואני תוהה מה היה קורה לו הייתי נמסה לתוך כיסוי הוויניל של המושב. השעה הרבה יותר מדי מוקדמת מכדי שאשפיל את עצמי מול זרים יפי מראה.

למה החיים לא יכולים להגיע עם כפתור 'מחק'?

אני חוטפת את התיק שלי ומחטטת בו בהתעמקות יתרה, כאילו בתחתיתו נמצא כפתור כזה. אני מפשפשת בהררי עטיפות סוכריות ובקבלות שרק מזכירות לי כמה גרוע אני מנהלת את החיים שלי כעת, אולם זה הרבה יותר טוב מלבהות בבחור שרק לפני דקה צפה בישבני מונף באוויר במכנסי היוגה הדקיקים ביותר שיש לי, ומתחתם התחתונים בוורוד הבוהק ביותר שיש במגירה שלי.

הארנק שלי נחבט מצד לצד קצת יותר מדי בפראות בעודי מבינה כמה מיותר היה ללבוש את התחתונים היפים שלי דווקא היום. אף אחד מלבדי לא יראה אותם, וזאת בגלל איזו עסקה מטומטמת שעשיתי עם דודני דיין, שלפיה אסור לי לצאת לדייטים למשך שישה חודשים.

זה לטובתי, אני מזכירה לעצמי בעודי מטיחה בארנק את בקבוקון הלחות לשפתיים. הבחורים שאני בוחרת לגמרי לא מתאימים לי.

זרוע שרירית מושטת מעל לדלפק, נוטלת כוס קפה מקלייר. "תודה," הוא אומר.

ידיי עדיין תחובות בתיק ואני בוהה בקלייר.

היא מחייכת חיוך משועשע. "אמרת שאת רוצה קפה?"

אני מכחכחת בגרוני, מנסה להתעלם מהאנרגיה המושכת שקורנת מהגבר שלצידי. "כן, בבקשה. קפה לקחת."

היא לוקחת את הדונאט, וברגע שהיא נעלמת, אני מרגישה כאילו החדר מתכווץ. אני נעה במקומי בחוסר נוחות, מודעת לכך שהבחור זה עתה ראה אותי בתנוחה ממש לא מחמיאה, ולבסוף נעמדת.

"אני מבין שגם את לא מכאן," הוא אומר לפני שאני מצליחה להוציא לפועל את תוכנית הבריחה שלי. "זאת אומרת, לפי המבטא שלך וכל זה."

אני שוקלת להעמיד פנים שהוא אינו מדבר אליי ולהתעלם ממנו לגמרי, אבל זה פשוט יהיה גס רוח מצידי, ולנוכח השתלשלות העניינים, הקול שלו עשוי להיות נקודת השיא של היום שלי, כך שאני שבה ומתיישבת.

"אתה מתכוון שאיני נשמעת כמו מישהי מטנסי?" אני שואלת, עדיין לא מביטה בו ישירות. "אני בהלם. חשבתי שהצלחתי ללמוד להגות את המבטא באופן מושלם."

הוא מגחך. "מצטער. את ממש נשמעת כמו מישהי מהמערב, אם אני מנחש נכון."

"ניחוש טוב. אני מאוהיו. אולם אני גרה פה כבר די הרבה זמן..." קולי דועך, ואיתו כל מחשבה צלולה. לפתע מבטי מוסט, ואפילו שהסקתי מתגובתה של קלייר שהוא חמוד, לגמרי לא ציפיתי למכלול המהמם היושב לצידי.

זוג העיניים הכחולות ביותר שאי פעם ראיתי מביטות בי. צבען כצבע השמיים ביום חורפי; צלולות ובורקות. הגבות שלו עבות וריסיו ארוכים, ולו רק יכולתי למצוא את קולי, הייתי גם מחמיאה לו.

עור חלק ושזוף ושיניים לבנות ובוהקות. לסת חזקה מרוככת בקמטי הצחוק שבזוויות שפתיו המלאות. יציבתו מלאת ביטחון ואיכשהו מכילה את ההלם שלי, והאדיבות שבחיוכו גורמת לי להרגיש נינוחה יותר.

"אוהיו, הא? אני אוהד של 'מישיגן'. מקווה שלא תחשיבי את זה כנקודה לרעתי."

"אני לא אוהדת נבחרות ספורט. אני מקווה שאתה לא תחשיב את זה כנקודה לרעתי."

חיוכו מתרחב. "הוגן למדי."

מה שלא הוגן הוא שאני לא מסוגלת לזכור מה אני עושה פה או מה אני אמורה לעשות אחר כך. אני מתיקה את מבטי ממבטו בדיוק בזמן כדי להבחין בקלייר, מגיחה מעבר לפינה עם הדונאט שלי בצלחת. והכול חוזר בשטף.

לא שמתי לב שהכתפיים שלי רפויות ממתח או שהכאב ברקתי נרגע, אולם אני בהחלט חוזרת להיות מודעת כשהם מכים בי שוב במלוא הכוח.

"שכחת שאמרתי שאני רוצה לקחת את הדונאט?" אני שואלת, משפשפת את צד ראשי.

"אמרת לי," היא אומרת ומניחה את הצלחת לפניו.

"היי," אני אומרת ומצביעה על הצלחת, "זה שלי."

הוא מביט בדונאט ואז בי, ואני לגמרי מצפה שהוא יחליק את הצלחת בכיווני. אין חלק ממני, אף לא פיסה בגודל של אחד מאגוזי הפקאן הללו, שחושב שהוא לא יעשה כן.

אבל הוא לא.

במקום זאת, הוא מחייך בזחיחות.

"למרות הסכנה שתנעצי בי מזלג, אני חולק על דעתך." ואז הוא מביט בקלייר ואומר, "זה נראה טעים. תודה."

"על לא דבר," משיבה לו קלייר.

אני נועצת מבט בחברתי. "את לא יכולה לתת לו את הדונאט רק מפני שהוא חמוד, קלייר."

"היי, רגע," הוא מתערב, גבותיו מכווצות. "אני לא בטוח ש'חמוד' מוצא חן בעיניי. אולי 'גבר מחוספס'? או 'יפה תואר'?"

"גנב?" אני מציעה.

הוא מרים את מזלגו בצורה מתגרה, אבל בוחר לא להתגרות יותר מדי בגורל ולא לנעוץ אותו בדונאט.

"אמממ... אולי נתתי לו אותו כי הוא הזמין אותו קודם?" אומרת קלייר. "תשלטי בעצמך, היילי."

זהו.

"לשלוט בעצמי?" הסכר שעצר את הרוגז שהלך ונבנה בתוכי במשך כל הבוקר נפרץ במופע מרהיב. אני ספק עומדת ספק יושבת על המושב ומטיחה בחברתי, "אין לך אפילו מושג מה קרה לי הבוקר, קלייר?"

"לא."

"אז תני לי לעדכן אותך," אני אומרת מבעד לשיניים חשוקות, "גלאי העשן החל לצפצף בארבע לפנות בוקר כי הסוללות התקלקלו, אפילו שרק בשבוע שעבר החלפתי אותן. בסדר? ואני נמוכה מדי מכדי להגיע אל הגלאי בלי לטפס על כיסא, ומשום שהשעה הייתה ארבע לפנות בוקר וטרם שתיתי קפה, נפלתי. נחבלתי בברך וספגתי מכה במרפק ובכיתי. כי אני תינוקת."

קלייר נושכת את השפה התחתונה כדי לא לפרוץ בצחוק.

"ואז — "

"רגע," הוא אומר.

"שקט, גנב דונאט שכמותך," אני אומרת ומשתיקה אותו בנפנוף יד. "ואז לא יכולתי להכין קפה כי שטפו את צינורות המים אתמול והמים עדיין אדומים. ואז, פשוט כי זה ממשיך להשתפר, אני זוכה לשיחת טלפון מסנדרה מהספרייה המבקשת ממני להגיע היום לשיחה, ואני מתפללת בטירוף שאין לזה קשר לשמועות שעומדים לקצץ לנו בתקציב." אני נושמת מלוא הריאות. "אני גמרתי עם היום הזה, והוא אפילו עוד לא ממש התחיל."

"אאוץ','" אומר הגבר, מפרש את הצורך שלי בחמצן כסימן לכך שהוא יכול להשמיע את דעתו. "זה באמת בוקר קשוח."

"או, זה רק משתפר," אני מתעקשת, מרגישה כיצד הדם זורם בשצף בעורקיי, "ג'ואל שלח לי הודעה."

הגבות של קלייר מתרוממות לתקרה.

"ג'ואל ההיפי?"

"תפסיקי לכנות אותו כך."

"כך דיין היה מכנה אותו בזמן שיצאת איתו," היא אומרת.

"יצאת עם היפי?" האיש שואל. "זה מפתיע."

אני נועצת בו מבט זועם. "רוצה לדעת מה מפתיע? הצלחתי להתנהג כמו ליידי ולא לחטוף את הדונאט הזה ישר מהצלחת שלך. זה מפתיע."

הוא מגחך.

"זה לא מצחיק," אני מקפצת במושבי, מנסה לא להתחנן ומשתדלת לא לחטוף את המאפה מהצלחת שמולו. זה לא שאני ממש זקוקה לדונאט עצמו, אני זקוקה לנחמה שפחמימות יכולות להציע לי ולתזכורת למאפי הקינמון שאימי הייתה מכינה, שמעניקות לי את האשליה שהכול יהיה בסדר. "החיים שלי מתפרקים."

הוא מתעלם ממבטי המפציר ומוציא את הנייד שלו מכיס הג'ינס. בזמן שאצבעותיו מרחפות על גבי המסך, אני מנצלת את ההזדמנות ובוחנת את צדודיתו. האור נופל על שערו החום הבהיר המסופר בקפידה. פניו מגולחות למשעי, ואני תוהה מעט איך הוא היה נראה עם זיפים בני שלושה ימים.

לרגע הדונאט המוטל בצלחתו נשכח, ובמקומו עולה בראשי מחשבה ערבה לחיך לא פחות מציפוי הקרמל שלו; טעם שפתיו של הגנב על שפתיי. החלום בהקיץ הקטן שלי נפסק כשהוא תוחב את הנייד שלו בחזרה לכיסו.

"כמה אני חייב לך?" הוא שואל את קלייר.

"דונאט וקפה עולים ארבעה דולרים ושמונים ושישה סנט," היא אומרת.

הוא שולף מארנקו שטר של עשרה דולרים ומניח אותו על הדלפק. "קחי גם עבור הקפה שלה, ותשמרי את העודף לעצמך, אבל תוכלי להחליף לי את הכוס כך שאוכל לקחת איתי את הקפה הזה?"

"אין בעיה," קלייר אומרת ואז הולכת באיטיות אל הקופה הרושמת, מותירה אותי לבד עם הגנב.

אני נאבקת בחיוך המאיים להפציע על שפתיי. "אתה ברגע זה קנית לי קפה?"

"כן."

"אתה יודע מה הולך ממש טוב עם קפה..." אני מביטה בצלחתו ואז בו, וכל מה שהוא עושה זה לצחוק.

הוא קם, מיישר גוף גבוה יותר וחזק יותר מכפי שציפיתי. הוא לובש ג'ינס וחולצת פלנל אפורה־שחורה שמאפשרת לראות את קווי המתאר של גופו; תפיחתם של שרירי זרועותיו, קימורי מותניו והזוויות שבין כתפיו לצווארו. כל אלה פשוט אלוהיים.

"סיימת?" הוא שואל.

אני משיבה את מבטי ממגפיו לפניו. "למה אתה מתכוון?"

"אני לא רוצה לצאת מפה לפני שתסיימי לבחון אותי." הוא מחייך. "אם סיימת, אני צריך ללכת."

פרק 2

היילי

"גם אם הוא מסתובב עכשיו וחוזר הנה, זה לא יהיה מהר מספיק," אומרת קלייר.

"כל עוד הוא לא חוזר כדי לקחת את הדונאט שלו בחזרה." אני מסתובבת במושבי אליה. "דרך אגב, אני צריכה לפטר אותך מתפקיד החברה שלי."

"למה שתעשי את זה?"

"ידעת שהוא פה ובכל זאת אפשרת לי לטפס על כיסא הבר הזה ולהרים את התחת שלי באוויר."

היא מושכת בכתפה. "לא אפשרתי לך לעשות דבר."

"לא הזהרת אותי, מה שאומר שבדרך עקיפה אפשרת לי. ובתור חברתך הטובה ביותר זה שמונה שנים, אני מצפה ממך ליותר."

"כל הזמן קטעת אותי עם החיפוש הזה שלך אחר הדונאט עם ציפוי הקרמל," היא מנפנפת באצבעה לעברי. "זו אשמתך."

אני שומטת את לסתי בהלם מעושה. "את מאשימה אותי בזה?"

"לגמרי. לא הייתי מצליחה להשחיל מילה גם אם החיים שלי היו תלויים בכך."

"בואי רק נציין שלא טרחת לפלוט 'בחור לוהט' או 'זר סקסי'. כל אחד מהביטויים האלה היה זוכה לתשומת ליבי המלאה."

קלייר נשענת על הדלפק, חיוך צופן סוד על שפתיה. "אני מגיעה לעבודה מדי יום ומגישה קפה לחבורה של חקלאים זקנים שממתינים לכך. לו היית אומרת לי הבוקר שהיום אני עומדת לפגוש את הבחור הלוהט ביותר שראיתי מעודי, הייתי אומרת לך שאת שקרנית."

"גם אני." אני מעבירה את אצבעי בציפוי. "מעניין מאיפה הוא הגיע. אין משפחת קלי בדוגווד ליין, נכון?"

"אני גרה כאן כל חיי, ומעולם לא פגשתי מישהו ששם משפחתו קלי."

"עמדתי לומר שאם יש משפחה של גברים כאלו פה באזור, ולא ערכת היכרות בינינו, אז את בהחלט כבר לא החברה שלי."

הציפוי מיטלטל מאצבעי ואני תוחבת אותה לפי. גל של מתיקות מציף את לשוני ואני מתאמצת ממש שלא לגנוח.

קלייר מושיטה לי מזלג. "כאילו יש לך בעיה להכיר בחורים."

"או, אני בהחלט מסוגלת להכיר בחורים, רק שאני לא מצליחה לפגוש את הסוג הנכון." אני מלקקת את שפתיי. "יש לך עצות בשבילי? לא שאני מחפשת, אני פשוט ארשום אותן לעתיד."

"את ממש נואשת, אם את רוצה לקבל עצות ממני." היא מושיטה את זרועה כדי להראות לי את המילה 'הפי' המקועקעת על עורה. "קעקעתי על גופי שם של בחור העובד למחייתו בברים שבהיעדר מילה מתאימה יותר נקרא להם מפוקפקים. וגרועה מכך היא העובדה שקוראים לו הפי. את לא רוצה לבקש ממני עצות."

"יש משהו בדברייך."

אני ממלאת את פי בדונאט. הוא עבה מהרגיל ונדרש לי יותר זמן משחשבתי כדי ללעוס אותו. עד שאני מסיימת לבלוע, קלייר כבר מוזגת שתי כוסות קפה לשני חקלאים הממתינים ליד הדלת.

אני נוגסת שוב, מאפשרת לעצמי להירגע בפעם הראשונה הבוקר. עיניי נעצמות, אוויר זורם לתוך ריאותיי ואז באיטיות החוצה, בדיוק כמו שהגורו הראתה לעוקבים שלה באחת הרשתות החברתיות שאני חברה בהן. אני מתמקדת בלשחרר את המהומה של הבוקר ובלצעוד קדימה בביטחון כשבראשי מחשבות חיוביות, ואז אני מדמיינת כיצד אני מתחילה שוב את היום מתוך כוונה ומיקוד.

עד שקלייר שבה.

"את יודעת," היא אומרת, "כשאני מסתכלת על האופן שבו את אוכלת אני חושבת שאולי אני עושה את זה לא נכון. אני לא נהנית מאוכל כמוך."

אני מנגבת את פי במפית ומושכת בכתפיי. "הפסד שלך."

"איכשהו יש לך ציפוי על הלחי." היא מצביעה אל מתחת לעיני. "איך הצלחת לעשות את זה?"

"זה מצריך כישרון." אני מוחה את המקום וקלייר מחווה באגודלה באישור שהכתם נוקה.

"אני אמורה לקבל נקודות חברות נוספות על שלא אפשרתי לך לאכול את הדונאט לפני טרוור."

"מה זה משנה? לעולם לא נראה אותו שוב," אני אומרת.

"מתגנב לתוכי חשד שזה ממש לא נכון. הוא שאל לשמך, היילי."

"אז?"

"אז בחורים בדרך כלל לא עושים את זה. פשוט אל תהיי מופתעת אם טרוור קלי יסתובב ויחזור כדי לראות אותך שוב. זה הכול."

נראה כי משמע שמו מצית מחדש את האנרגיה שלו בחדר. בלי להיות מודעת לכך, גופי נשען לעבר המושב שבו הוא ישב. נדרשות לי בסך הכול שתי שניות כדי לדמיין אותו במערומיו, גוהר מעליי, על פניו נסוך החיוך הזחוח והמהמם הזה, שאין לי ספק כי אזכור מאוחר יותר הלילה כשאלך לישון. וכנראה מחר גם כן.

קלייר פורצת בצחוק. "אני יודעת על מה חשבת עכשיו."

"אין לי מושג על מה את מדברת," אני אומרת, תוחבת עוד חתיכה לפי. "חשבתי על כמה שאני אוהבת לאכול ארוחת בוקר."

ומשום כך אנו חברות. הראש של קלייר מלוכלך לא פחות משלי, אבל אין לי מושג למה היא סבורה שטרוור קלי ישוב למצוא אותי. כן, הוא שאל לשמי, אבל הוא גם יודע היכן קלייר עובדת. ולנוכח פניה המלאכיות והמתוקות, שערה היפהפה ואופייה המקסים, ייתכן שהוא דווקא היה רוצה לחזור אליה לקפה. אני הייתי מישהי שהוא הקניט כי בואו נודה, זה הגיע לי. בערך... אבל קלייר היא מציאה אמיתית.

"את מבינה? אני לא ממש אוהבת ארוחות בוקר. מה לא בסדר איתי?" היא נאנחת.

אני בולעת, פי דביק מסוכר. "אני חושבת שהבעיה שלך היא בגישה."

מטלית מתעופפת לעברי. אני מתכופפת והבד הלבן עף מעל ראשי ונוחת בתחתית בר הסלטים.

"מה ג'ואל רצה בכלל?" קלייר שואלת.

למשמע שמו של ג'ואל כל האנרגיה שאפפה אותי לנוכח המחשבה על טרוור נעלמת באחת. אני תולשת פיסה של דונאט, משתמשת ביותר כוח מהנדרש, ונזכרת בהודעה שלו. הוא היה מתוק, שאל אותי מה שלומי ורצה לדעת אם נוכל להיפגש לארוחת ערב. לרגע זה היה כמו פעם, אותו ג'ואל שבו הייתי מאוהבת כמעט שנה. ואז, למזלי, נזכרתי איך הוא התחמק ממני במשך שבוע שלם עד שאזר אומץ להיפרד ממני. בהודעת טקסט.

"מה שהוא אמר לי שהוא רוצה, או מה שהוא רוצה באמת?"

"מה שבאמת."

אני שומטת את המזלג ומביטה בקלייר. "הוא רוצה לשכב איתי."

היא פולטת אנחה מכוונת, מניעה את ראשה מכתף לכתף בתסכול. "מובן שזה מה שהוא רוצה. הוא היפי. אהבה חופשית וכל זה."

"תהיי גאה לדעת שאמרתי לו ללכת להתכרבל עם כוס תה ירוק." אני אוחזת בכוס הקפה ומחזיקה אותה בצמוד לחזה. "זאת אומרת, התפתיתי להסכים, אבל הייתי חזקה."

"אני מצטערת, אבל אני ממש לא מבינה מה מפתה בו כל־כך. הוא היפי, למען השם."

אני צוחקת. "הוא לא היפי."

"בכל זאת."

"בכל זאת, אמרתי לא ו... את יודעת מה?" אני מחייכת בשביעות רצון, "זה לא היה ממש קשה. ולא מפני שהוא היפי," אני לועגת ואז, בטרם היא מספיקה לומר מילה, אני מוסיפה, "אלא משום שההימנעות שלי מדייטים עובדת."

"כמה שבועות כבר לא יצאת לדייט?"

"הרבה, אבל זה יותר מאשר אמצעי בטיחות עבורי. קשה לשנות הרגלים, וייתכן שלמעשה הייתי מכורה לדייטים." אני עוצרת לרגע. "אפשר להתמכר לדייטים?"

היא מושכת בכתפה.

"חוץ מזה," אני ממשיכה, "אם אני מנצחת, אני מקבלת את הזכות להעניק לתינוק של דיין ונילי את שמו."

קלייר מכווצת את גבותיה. "לא ידעתי שנילי בהריון. וואו, זה היה מהר."

"היא לא. טוב, וגם אם היא כן, אני לפחות לא יודעת על זה." אני מושכת את התיק שלי לחיקי ומוצאת את כרטיס האשראי שלי. אני מחליקה אותו לעברה על גבי הדלפק.

"האמת היא שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי אותך עם גבר."

"לא חשבתי שאחזיק מעמד זמן רב כל־כך. אני חושבת שזה השבוע השביעי. אולי השמיני." אני מעווה את פניי. "בכל מקרה, מדהים כמה זמן פנוי יש כשלא צריכים לחשוב על סדר היום של מישהו אחר, על הרצונות שלו ועל כל החרא הזה."

"כן, אבל את לא רק יוצאת לדייטים, את גם מתאהבת. זו רמה אחרת לגמרי של מחויבות."

היא צודקת. זה מעגל קסמים אכזרי שבו אני לכודה רוב חיי; אני פוגשת גבר, יוצאת איתו לכמה דייטים ואז נקשרת אליו כאילו החיים שלי תלויים בו. באיזה יום גשום אחד קראתי ספר שבו היה כתוב שזה הרגל של אנשים שלא זכו למספיק תשומת לב כשהיו ילדים. אני לא בטוחה לגבי זה. הייתה לי ילדות נפלאה; הורים שהעניקו לי את מלוא תשומת הלב, דודות, דודים ובני דודים שאהבו אותי. מעולם לא הרגשתי חסך בתשומת לב.

האמת לאמיתה היא שאני עייפה. ועד כמה שאני נלחמת בזה ושונאת להודות בכך, דיין צדק. אני חייבת להפסיק עם דייטים ולהתמקד בעצמי זמן מה.

"אני לא מחפשת מערכת יחסים מחייבת עד שאסיים את הלימודים," אומרת קלייר. "אין בחור ששווה את הסחת הדעת כשאני קרובה כל־כך לסיום."

"אני ממש גאה בך," אני אומרת ומקמטת את אפי. "הלוואי שהייתי מצליחה למצוא דרך לסיים את התואר שלי כשעברתי לגור פה."

"באותו זמן איבדת את אימך. עברת למקום חדש וטיפלת בתינוקת של הדודן שלך, היילי," היא אמרה ברכות. "עשית נכון."

אני מרימה את המזלג, חותכת פיסה מהדונאט וממלאת את פי. "בטח שעשיתי נכון. אני בת עשרים ושש, עובדת במשרה חלקית בספרייה ואני לבד."

היא מנידה בראשה. "זה מדהים שאף אחד עוד לא התחתן איתך לנוכח נימוסי השולחן המדהימים האלו שלך."

אני יורה לעברה מבט, גורמת לה לצחוק ובולעת את המזון שבפי. "טוב, אף אחד גם לא יתחתן איתי בעתיד הנראה לעין. אני חייבת לנצח בהתערבות עם דיין."

"את עדיין השמרטפית של מיה?" שואלת קלייר. "עכשיו, כשדיין ונילי חיים יחד?"

"כן. אני עדיין אוספת אותה הרבה פעמים אחרי בית הספר, והיא ישנה אצלי פעם או פעמיים בשבוע. למעשה אני חייבת לעבור אצל דיין ולהביא לו את בגד הגוף שלה לפני שאלך לספרייה."

אני חושבת על דיין ומחייכת. אף אחד לא היה יכול לבקש דודן טוב יותר. יש בינינו הפרש של שנתיים בלבד, ואנחנו רבים יותר כמו אחים מאשר כמו דודנים, אבל הוא תמיד היה שם בשבילי. ולמרות חיבתנו להתערבויות מטופשות, הוא אדיב ומתחשב. נילי ממש מתאימה לו, ואני שמחה שהוא סוף־סוף מצא את האושר שמגיע לו.

קלייר מחליקה את הכרטיס שלי בחזרה אליי. "טרוור שילם עבורך, שכחת?"

שמו מצית רטט במורד עמוד השדרה שלי. "טוב, אם לא יקרה שום דבר טוב נוסף היום, לפחות בחור לוהט הזמין אותי לארוחת בוקר. אני אסתפק בזה."

"את בהחלט עשית רושם טוב יותר ממני," אומרת קלייר.

"למה? אמרת משהו ממש מטומטם לפני שהגעתי?"

"כמו לומר לו שהוא הקסים אותי עד התחתונים? או כמה שהחיוך שלו גורם לי לרצות להתפשט באמצע בית הקפה הזה?"

אני מתכווצת במקומי. "לא אמרת את זה."

"לא," היא צוחקת. "לא אמרתי את זה. אפשר קצת אמון, בבקשה?"

"נראה לי שאני זוכרת איזשהו סוף שבוע בנאשוויל שבו דווקא כן ניסית להתפשט באמצע הבר וצעקת כמה הברמן גורם לך לרצות..." אני מחייכת חיוך רחב. "מה זה היה? לגמור — "

"עצרי," היא אומרת, נבוכה, "אנחנו לא צריכות להיזכר בזה."

"או, אבל אני חושבת שאנחנו כן."

"זו הייתה הטקילה, לא אני."

"אז מה לגבי הפעם ההיא בממפיס, כשאנחנו — "

היא מנפנפת ביד. "בסדר. הבנו."

"או־קיי, אז למה את חושבת שהותרת רושם רע?"

קלייר משעינה את אמותיה על הדלפק ומביטה בי. "זה לא בדיוק מה שאמרתי. רק אמרתי שאת עשית רושם טוב יותר."

"או, בטוח," אני נוחרת בבוז, "ובלי להיות מודעת, הרמתי את ישבני לפרצופו, התחננתי אליו שיוותר לי על ארוחת הבוקר שלו וקראתי לו גנב. זה רושם ברמת חמישה כוכבים ממש."

"נראה לי שהוא מצא שאת... מעניינת."

"בלתי נשכחת, זה בטוח, ולא מהסיבות שהייתי בוחרת לו הייתה לי האפשרות." אני תוחבת את כרטיס האשראי שלי בחזרה לארנק. "נו, טוב. אי אפשר לנצח את כולם, נכון?"

חברתי הודפת את עצמה מהדלפק. היא מטה את ראשה הצידה, וניכר שיש משהו בפיה שהיא חוששת לומר.

"כשאת מביטה בי כך," אני אומרת לה, "אני מתחילה לפחד."

"פשוט ניסיתי לחשוב עם איזה סוג של גברים אני יכולה לדמיין אותך."

אני מקרבת את הקפה אל פי, לוגמת ממושכות ואז מניחה את הכוס על הדלפק בינינו, וזה עוזר קצת, כאילו מעניק לי מעט מרחק מרעיונותיה, שהם משוגעים אך מפתים.

היא מביטה בי, אבל אני מתעלמת ממנה בכוונה, וברגע שהיא מבינה היא מרחיקה ממני את הצלחת.

בתנועה מהירה אני חוטפת אותה בחזרה אליי כדי לנגב באצבעי את שאריות ציפוי הקרמל. "ראשית, אני בהפסקה."

"אז?"

"אז אני לא יוצאת עם אף אחד. שנית, לעולם לא אראה אותו שוב, אלא אם כן צרכי הקפה והדונאטס שלנו מתואמים בזמן ובמקום. וזה לגמרי לא סביר. ושלישית, אם למישהי יש סיכוי איתו, זה לך."

היא פורצת בהתקף צחוק שמבלבל אותי.

"למה את צוחקת?" אני שואלת.

"הוא לא הביט בי כמו מישהו שרוצה למרוח את הציפוי על הפטמות שלי וללקק אותו מהן."

"קלייר!"

היא משלבת את זרועותיה על החזה, לחלוטין לא נרתעת. "זה נכון."

אני נעה במקומי בחוסר נוחות. המצב שהיא תיארה מספיק כדי לגרום לי לרצות ללכת הביתה ולהתקלח במים קרים, אך בעודי שומעת את קול צחוקו מהדהד בראשי, תוהה כמה מחוספס או עדין המגע שלו, אני שבה באחת למציאות.

"אני מסכימה איתך שהוא מהמם," אני אומרת.

"וסקסי."

"ומקסים," אני מוסיפה.

"והוא נראה אינטליגנט."

"והוא יכול להיות אדיב," אני מודה, נוקשת על הצלחת במפרקי אצבעותיי.

"אז מה הבעיה?" שואלת קלייר.

אני מביטה בה. "זה. כל זה. זו הבעיה."

"בתור מישהי חכמה כל־כך, את מדברת לא בהיגיון."

מובן שזה לא הגיוני מבחינתה. אפילו לי זה נשמע לא הגיוני, אלא אם כן אני יושבת וחושבת בכנות, וכשאני כנה אני יודעת שהייתי מתאהבת בבחור כמו טרוור קלי עד כדי כך שראשי היה מסתחרר.

אני נאנחת. "התאהבתי בג'ואל. ובהנרי. ובמרקוס. ובגברים נוספים לפניהם. גם אם טרוור היה מעונין, מה שהוא לא, זה לא היה מסתדר. וגם אם הייתי בהלך רוח של לרצות להיות עם מישהו, מה שאני לא..." הנייד שלי מזמזם בתיק ואני מוציאה אותו משם, רואה שהתקבלה הודעה חדשה מדיין.

"אני צריכה ללכת." אני נעמדת.

פעמוני הדלת מצלצלים וקלייר מרימה את מבטה. "אני מייד איתך," היא אומרת ואז מביטה בי. "תתקשרי אליי הערב. אנחנו יכולות לצאת לאכול פיצה."

"אין בעיה, אלא אם כן יפטרו אותי היום."

"אל תחשבי ככה," היא אומרת, "הם בטח רוצים לקדם אותך."

אני מחייכת בתגובה למחמאה ועושה את דרכי אל הדלת.

"ואם טרוור קלי ירצה שתחזירי לו על הדונאט, אני הייתי מסכימה," היא קוראת אחריי.

"ביי, קלייר." אני יוצאת אל השמש, מרגישה קצת יותר קלה מכפי שהרגשתי כשנכנסתי. גבר יפהפה, שאותו לא אראה שוב לעולם, קנה לי דונאט היום.

החיים טובים.