אהבה בדוגווד ליין 1 - בחירה

פרק 1

נילי

"אתה בטח צוחק עליי."

אני לוחצת על הבלמים, והמכונית השכורה הקטנה שלי, שלא גדולה בהרבה מקופסת קרקרים, מאטה לכדי עצירה מוחלטת. באמצע הכביש, בדיוק במקום שבו היו אמורים להיות פסים צהובים, אם הייתה זו עיירה שבה מתגוררים יותר מאלף איש, שוכב כלב המרים את ראשו. אני צופרת לו, והוא מניח את ראשו בחזרה ומפהק.

"חכי רגע, גרייס." אני נאנחת ומרחיקה את הטלפון מהאוזן. כשהחלון גולש מטה והשמש שוטפת את פניי אני תוהה במעורפל מתי בפעם האחרונה ראיתי בוקר כה בהיר. השמש לא זורחת ככה בניו יורק.

אני מוציאה את ראשי מהחלון. "קדימה, בלו. זוז!"

הוא לא זז. הוא אפילו לא טורח למצמץ.

"מי זה בלו?" שואלת גרייס. "בלו כמו הצבע? כחול?"

"הוא כלב."

"חשבתי שאת במכונית שלך."

"אני במכונית," אני רוטנת. "בלו, בחייך, כלב. זוז מהדרך. בבקשה?"

"למה את מנהלת משא ומתן עם כלב?"

אני מתעלמת ממנה, מתבוננת בבלו המפהק בעצלתיים ואז עוצם את עיניו בלי לחשוב עוד על בקשתי. פרוותו זרועה אפור, עיניו שמוטות יותר מאשר בתקופה שהיינו מרימים אותו אל חלקו האחורי של הטנדר ונוסעים איתו למשך כל סוף השבוע. זה די עצוב.

"בסדר," אני אומרת, מזעיפה פנים, "איך שאתה רוצה." אני מנווטת את הרכב סביבו ומתקדמת.

"אני לא מאמינה שדיברת הרגע עם כלב," אומרת גרייס. "את בטנסי שתים־עשרה שעות בערך, וכבר את מאבדת את השפיות."

"כמה מתוק מצידך לרמוז שעדיין יש לי שכל."

שתיקה ארוכה משתררת בינינו כשאני עוצרת בתמרור 'עצור'.

כשגרייס הורידה אותי בשדה התעופה אתמול בלילה כדי שאתפוס את טיסת הלילה לטנסי, דמעותיי הכתימו במריחות מסקרה את הז'קט החדש שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי בוכה בכל השנים שאנו חברות. בכי הוא משהו שאני לא טובה בו. שנים של תחרויות התעמלות חישלו אותי מלבכות בקלות.

"אני יודעת שעדיין יש לך שכל," מלגלגת גרייס. "ואני יודעת שאת בסדר, אפילו כשאת לא, מפני שאת אחת הנשים החזקות ביותר שאני מכירה, אם כי אני מודה שהדמעות שלך אתמול בלילה די בלבלו אותי."

"אה, בטח. ברור שמדובר בך." אני מנידה בראשי. הלוואי שהיינו מנהלות את הדיון הזה כשאנחנו יושבות ושותות קפה ולא בטלפון.

"לא התכוונתי לזה ככה."

"אל תדאגי בקשר לזה. יותר מכול דבר אחר, זה היה בכי של כעס." אני מורידה את מגן השמש, משתמשת בקצת יותר כוח מכפי שצריך ומאיצה בעודי חוצה את הצומת. "הדמעות נגמרו."

"הן לא חייבות להיגמר, ומותר לך להתעצבן. רק תבטיחי לי שאת בסדר."

אני שוקלת את העניין. יהיה קל כל‏־כך להיות לא בסדר כרגע; אני מובטלת, שכר הדירה שלי בניו יורק נוראי והתפטרתי מהעבודה בלי לחשוב על זה ואפילו אין לי תוכנית גיבוי.

ואני כאן, במקום היחיד שממנו נמנעתי מהיום שעזבתי.

אני חולפת על פני עצי האורן ואין חמיצות בבטני על כך שחזרתי לדוגווד ליין. גם אין בי חרטה על שרכשתי כרטיס טיסה אתמול בלילה וקפצתי על מטוס כדי לחזור הביתה וזאת תוך כדי שהחלטתי לא לספר לאימא שלי עד שאנחת. ציפיתי לפחות לאחת מהן, וזה מבלבל.

"אני לא בסדר בשום אופן, אבל הבוקר המצב טוב יותר." אני מושכת בכתפי, מנסה למצוא דרך לנמק זאת. "את יודעת מה אומרים, אור השמש מביא איתו הזדמנויות."

"אממ... אף אחד לא אומר את זה."

"אז הם צריכים."

"אם השמש הדרומית מרפאת בעיות מהר כל־כך, אני בדרך."

אני מאיטה כדי לפנות. "הבעיות שלי לא נפתרו, אבל יש משהו באוויר כאן. הוא מטהר את הנשמה או משהו כזה."

היא צוחקת. "אני אקח את הקרדיט על הטיהור הזה שלך מפני שלטוס הביתה היה הרעיון שלי. אני זו שיש לה רעיונות טובים."

"בקושי. בגלל העצה האחרונה שלך קיבלתי אזהרה מאבטחת המלון היוקרתי שבמרכז העיר."

"כדאי שתקשיבי לי יותר. אני מבטיחה שיהיו לך חיוכים רבים יותר, אור שמש, ואולי הרבה יותר סקס. סקס מעולה."

"אלוהים יודע שאני צריכה יותר מכל אלה, אבל לא היה לי זמן אליהם לפני שהחלטתי להיכנס למשרד של הבוס שלי ולהתפטר כמו איזו נסיכה שלא צריכה כסף, ועכשיו בכלל אין לי זמן אליהם."

"יש לך זמן למה שאת מפנה זמן. עלינו לזכור שיש עשרים וארבע שעות ביממה, ואם נהיה בוסיות בניו יורק, יהיה עלינו לנצל את כל עשרים וארבע השעות."

רק מלשמוע את הדברים שלה אני מרגישה כאילו משקל רב מכביד על כתפיי. "אני יודעת. את צודקת. אני חייבת לוותר על ארבע שעות השינה שאני ישנה בלילה ולהתנהל לפי לוח שנה חברתי." אני בוכה לנוכח הרעיון. "אני מבינה עכשיו למה יש נשים רודפות בצע. אם הייתי יוצאת עם הברוקר מהמעדנייה, לא הייתי מודאגת."

"לא. בלי ברוקרים." הקו מתעמעם לפתע. "חכי רגע, נילי."

קולה מתערבב עם אחר, מתגבר ואז מתרכך לפני שהיא שבה אליי. "מצטערת. הם מנסים להימנע מלפרסם את המאמר שלי בנוגע לטניס נשים ואילו אני עומדת על שלי. זה המאמר הכי טוב שכתבתי אי פעם."

הקו מתעמעם שוב ומחשבותיי נודדות ליצירה האחרונה שכתבתי עבור מגזין הספורט שאני עובדת בו. בעצם שעבדתי בו. המאמר עקב אחר שחקן כדורגל בקולג' שהגיע מכלום וזכה בעמדת שוער ראשון בבית ספר מובחר. סיפור על עבודה קשה ועל התגברות על מכשולים, מסוג הסיפורים שנשמתי השתוקקה להם.

הכתבה הזאת היא מהסוג שכדי לכתוב אותו נעשיתי עיתונאית ספורט.

זה היה סיפור מושלם לפתוח איתו את החטיבה החדשה במגזין.

אני מכריחה את עצמי לבלוע רוק בניסיון להקהות את הטעם המר שבפי ומפנה את תשומת ליבי לחברה שלי.

"את עדיין כאן?" גרייס שואלת.

"כן."

"בסדר. הייתי צריכה להעלות בפני הבנים מופע קטן של 'הביצים שלי גדולות משלך'. את יודעת איך זה." היא נאנחת. "אני אוהבת שהם חושבים שהם יכולים להחליט החלטות בלי לכלול אותי. מטומטמים."

זה פוגע בנקודה רגישה. אני מכריחה את עצמי לבלוע שוב. "לגמרי."

גרייס כנראה שומעת את הרעד הקל בקולי כי הטון שלה יורד. "את יודעת מה? בואי נשנה את נושא השיחה הזאת."

"זה בסדר," אני מבטיחה. "מותר לך לדבר על העבודה שלך."

היא מתעלמת ממני. "אני תקועה בעבודה, מתעסקת בפוליטיקה משרדית וחולמת על חופשה ואילו את, חברתי, את חופשייה. את צריכה לגמרי ליהנות מזה למשך כמה ימים."

"ליהנות מזה בדוגווד ליין הישנה והטובה," אני אומרת וצוחקת בעודי חולפת על פני בניין קטן הצבוע צהוב, גגו מטולא. "אולי אני אכנס לחנות הפיתיונות ואספור תולעים."

"תולעים? דוחה. אבל אם חושבים על זה, אני בטוחה שיש שם גברים כפריים נחמדים, כנראה אפילו כאלה שלובשים חולצות פלנל."

"פלנל?" אני צוחקת. "זה מקורי."

"כן, פלנל. התפקיד שלך הוא למצוא גבר כפרי ולוהט שלובש פלנל ולהתגלגל איתו באיזו ערמת חציר. לשתות קצת לימונדה. לנסוע בטנדר ישן. תעשי את הדברים שעושים שם ותשכחי מהכול למשך כמה ימים. בינתיים אני אעבוד כאן על כמה עניינים."

רוחי שוקעת, ממש כמו שהשמש שוקעת מאחורי העננים. חיי בניו יורק עיגנו את תפקידי במגזין. כל השגרה שלי סבבה סביב העבודה שלי. הסיפורים. האנשים.

אני מתכווצת לנוכח המצב החדש. להתחיל מחדש, מאפס, ולדבוק באנרגיה ובהרגשה הטובה שמקורה באוויר ובניחוח האורנים. "תזכירי לי שוב שלא סתם דפקתי את החיים שלי."

"תפסיקי עם זה," מזהירה גרייס. "לא דפקת כלום, והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. אני יודעת את זה."

"אני מקווה, אבל להיות עם גבר דווקא עכשיו, כשהאדרנלין התפוגג..." אני מנסה לצחוק, להתייחס למצב כאל בדיחה, אבל שום קול לא יוצא מפי.

"תראי, יש לי חברים בעלי מעמד. להשיג לך עבודה יהיה קשה כמו המוזיקאי ששכבתי איתו אתמול, ותאמיני לי, זה דבר טוב עבורך."

"אני מבינה שהוא לא היה מדהים מאחר שאת מכנה אותו במקצוע שבו הוא עוסק ולא בשמו."

"הוא אמר לי ששמו גבריאל, אבל מאחר שאמרתי לו ששמי לידיה, מי יודע אם זה נכון? ועכשיו את מסיחה את דעתי." היא צועקת על מישהו לפני שהיא חוזרת לטלפון. "יש לי רשימה של אנשים שאתקשר אליהם השבוע כדי לראות אם מישהו מחפש עיתונאית ספורט מבריקה."

אצבעותיי אוחזות בהגה. גרייס היא כמו כלב ציד. ברגע שהיא מכוונת מטרה, אין דרך חזרה. נפגשנו לפני כמה שנים בכנס והבנו ששתינו גרות בניו יורק, וממש קרוב זו לזו. התחברנו בזכות קופסאות דגנים, סרטים המוקרנים בשעות אחר הצהריים ונקניקיות. גרייס החליטה שאנחנו חברות, וזהו. אני אוהבת אותה בזכות זה.

"אני יודעת שאת רוצה לעזור," אני אומרת, "אבל אני אמצא משהו. הבוקר כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. אני מטפלת בזה."

"בסדר, אבל לא תוכלי להאשים אותי אם משהו פשוט ייפול לחיקי בזמן שאת בחופשה."

"לא הייתי קוראת לזה חופשה," אני מציינת. "יותר כמו הזדמנות לראות את אימא שלי."

"טוב, אני עדיין חושבת שאת צריכה להפיק מזה את המיטב. רק אל תתאהבי יותר מדי בעיירה שבה נולדת כי את לא עוזבת אותי."

אני נוסעת במרכז העיירה, סופגת את מראות הבניינים הישנים והילדים הרוכבים על אופניהם על המדרכות. אין בתי קפה, אין שורות של מסעדות. הניקוי היבש הקרוב ביותר נמצא במרחק שתי עיירות מכאן, ואם את רוצה נייר טואלט איכותי יותר מהנייר הזול שנמכר כאן, אין לך מזל. שום דבר לא השתנה בעשור שלא הייתי פה. לא באופן פיזי, בכל מקרה. הבטן שלי שוקעת כשאני חושבת על האנשים ועל הדברים שנמנעתי מהם כל חיי הבוגרים, ורוחי נופלת כשאני מהרהרת בנושאים שאסרתי על אימי אפילו להזכיר לאורך השנים.

אני מנערת אותם מראשי ונאנחת. "תסמכי עליי. אני לא אתאהב במקום הזה. אני אהיה בבית לפני שתרגישי."

"למה? מה רע בדוגווד ליין, טנסי?" היא שואלת במבטא הדרומי הטוב ביותר שלה.

"בתור בחורה מניו יורק, הניסיון שלך לדבר במבטא דרומי הוא פתטי."

"אני אעבוד על זה. עכשיו ספרי לי מה את רואה. אני רוצה להצליח לדמיין ככה שתהיה לי תמונה מלאה, ואם הסיפור הזה יכלול פלנל, זה יהיה בונוס."

אני מביטה אל הבניין הראשון מימיני. "הבניין שבו הדואר נבנה לפני מאה שנה, והוא זקוק לשכבת צבע חדשה כבר עשרים שנים לפחות." אני מאותתת. "מעבר לרחוב נמצאת כנסייה שכדורי רובי 'מוסקט' הותירו חורים בצריח מגדל הפעמון שלה עוד בימי מלחמת האזרחים."

"את צוחקת."

"אני חוששת שלא," אני אומרת לה. "חביות הוויסקי שהושכבו בצד הרחוב הראשי מלאות פרחי אמנון ותמר, וזאת מפני שבשנה ששתלו אותם קבוצת הכדורגל של התיכון עלתה לגמר המדינה. זה מעולם לא נשמע לי הגיוני כי הם הפסידו, אבל נראה שזה קרוב מספיק ואף אחד לא רצה לנדנד את הסירה. אמונות טפלות וכל זה."

גרייס נושאת מונולוג רק כדי לשמוע את המבטא החדש שלה בזמן שאני חולפת על פני דוגווד ליין. כוסות קלקר עם כיתוב 'מזל טוב לקבוצת הכדורסל' תלויות על שרשרת המוצמדת לגדר שמקיפה את בית הספר התיכון.

"בסדר. אני עוצרת עכשיו ב'קפה דוגווד'. זה המקום היחיד בעיירה שבו את יכולה להשיג כוס קפה, מלבד תחנת הדלק, אבל אפילו אני לא נואשת עד כדי כך."

"אין לאימא שלך מכונת קפה?"

"אימא שלי התחילה לשתות קפה נטול קפאין." אני מתכווצת ומדוממת את המנוע. "אני מרגישה כאילו אני אפילו לא מכירה אותה."

"אה. בסדר. תתקשרי אליי מאוחר יותר."

"להתראות, חברה."

שערי הבלונדיני אסוף על ראשי ופניי נטולות איפור, למעט מעט מסקרה, כשאני מתקדמת לעבר דלת הכניסה לבית הקפה. אני עולה אל המרפסת וכמעט נתקלת במשהו.

"וואו," אני אומרת וזזה מהדרך כשילדה קטנה מסיימת את תרגיל ההתעמלות שלה. "זה די טוב."

היא מסתובבת להביט בי, שערה שצבעו בלונד־תות והנמשים הפזורים על גשר אפה מזכירים לי גרסה צעירה יותר של עצמי. חיוך מרים את לחייה.

"זה כל מה שמותר לי לעשות כאן בחוץ," היא אומרת ומיישרת את החולצה בצבע לבנדר שלגופה, שבחזיתה כתוב באותיות זהב 'אריאל'. "המטפלת שלי אומרת שאני אפתח את הראש והיא תצטרך לקחת אותי כדי שיתפרו את הפצע. היו לך פעם תפרים?"

"לא," אני אומרת וצוחקת על האופן שבו האף הקטן שלה מתרומם כמו זה של ארנב. "ולך?"

"פעם. נפלתי מהטרמפולינה ופתחתי את צד הרגל. יכולתי לראות את העצמות שלי," היא אומרת וקולה הופך חורש מזימות, "זה היה מגעיל כל־כך."

"זה מגעיל."

היא מביטה בי, עיניה הכחולות והבוהקות נוצצות. יש בה קלילות שמושכת אותי, מעין קסם, אלמנט כריזמטי שבמשך כל חיי הרגשתי רק אצל קומץ אנשים. לרוב האנשים אין את זה, אבל לה יש.

היא מושכת בכתפה ומסיטה ממנו את שערה. "קיבלתי הרבה גלידה לארוחת הערב, אז זה לא היה דבר רע לגמרי."

"גלידה מרפאת הכול."

"כן. והרגל שלי חזקה מתמיד. אני כמעט יכולה לעשות גשר לאחור ללא עזרה."

עכשיו היא מדברת בשפה שלי.

אני מגחכת. "זה מגניב. גם לי נדרש הרבה מאוד זמן כדי להצליח לעשות גשר לאחור. אני חושבת שהייתי כמעט בת שתים־עשרה."

"טוב, אני כמעט בת עשר. לא היית גדולה ממני בהרבה, אבל אני עושה את זה מגיל שלוש."

אני מחניקה צחקוק ומהנהנת. "את מתאמנת ב'אריאל'?"

"כן. מופע הקיץ מתקרב. הוא עומד להיות מדהים. מיס אריאל אומרת שהוא הטוב ביותר אי פעם!"

הגאווה בקולה פוגעת בליבי. מופע הקיץ הוא הדבר הגדול ביותר שיש לעיירה הזאת להציע. כשהייתי ילדה קטנה זה התחיל בתור מופע ריקודים. כעת המופע מתרחש במשך סוף שבוע שלם ויש בו מופעי התעמלות, ריקודים ומצעד. אנשים מגיעים מכל רחבי המדינה כדי לתמוך בעמותות הצדקה לילדים ש'אריאל' מטפחת. מדובר בגולת הכותרת של כל העיירה.

"כדאי שתבואי," היא מתעקשת.

"אני אשתדל."

דלת בית הקפה נפתחת ואישה בעלת שיער שחור וארוך ושפתיים מבריקות מחייכת וצועדת אל המרפסת. "את מוכנה, שובבה?" היא מסתובבת ורואה אותי עומדת ליד החלונות. "הו, שלום. לא ראיתי אותך."

"אל דאגה," אני אומרת, "רק באתי לשתות קפה ונקלעתי לשיחה על מופע הקיץ עם..."

"מיה," מצייצת הילדה הקטנה.

"עם מיה," אני מוסיפה. "נשמע שהמופע עומד להיות מעולה."

האישה מהנהנת ומביטה אל הילדה. "זה יהיה לא בסדר להגיד שאני אשמח כשזה ייגמר?"

"כן," אני והילדה הקטנה אומרות יחד וגורמות לה לצחוק.

"טוב, אז אשמור את זה לעצמי," היא מתבדחת. "את מוכנה לקצת עבודה?"

מיה מהנהנת.

"שיהיה לכן יום טוב," אני אומרת להן ומושיטה יד אל הדלת.

"גם לך," קוראת הגברת מעבר לכתפה.

"להתראות!" הילדה הקטנה מנופפת לי כשהן נכנסות לחניון.

אני מושכת בידית הדלת ונכנסת, וריחות של בייקון ושל סירופ מתוק עומדים באוויר. פטפוטי הלקוחות הנותרים המספרים סיפורים מתערבבים ברעשי כלי הכסף המקרקשים וברחשים העולים מהמטבח.

להיכנס לבית הקפה הקטן והנעים הזה זה כמו לפסוע צעד לאחור בזמן. הקירות צבועים באותו צבע לבן המוכתם בנגיעות של צהוב שנוצרו לנוכח הטיגונים שמאחור. שורות של כיסאות בצבע כחול כפרי נשענים על ארבעת הקירות של פינת האוכל. בר מפריד בין החלק הקדמי לאזור המטבח וכיסאות בר מרופדים בעור מלאכותי בצבע חום שמתפצח כשיושבים עליהם, או לפחות אני מניחה שזה עדיין כך.

הקופה משמיעה צלצול כשאני כופה על רגליי לצעוד קדימה לעבר הבר. אני לא מסתכלת על אף אחד. אני רק צריכה קפה.

אני פוסעת צעד נוסף לעבר הדלפק ועוצרת. הירך שלי מתנגשת בשולחן, והמלחייה והפלפלייה מקרקשים על השולחן.

עיניים שצבען כצבע העלים בתחילת האביב תופסות את מבטי ממרחק כמה מטרים. הן בצבע ירוק בהיר כל־כך, תוסס כל־כך, מוכר כל־כך.

או, לעזאזל.

פרק 2

נילי

המוח שלי חדל מפעילותו. כל המחשבות והתהליכים הקוהרנטיים נעצרים. זמזום נמוך חולף בראשי כשאני רואה את עיניו של דיין מאדן נוצצות, כתמי זהב וירוק תופסים את האור כשזוויות שפתיו נמשכות בכיוון התקרה.

לא, לא, לא.

מערכת ההגנה העצמית נכנסת לפעולה ואני פוסעת צעד לאחור. הוא מתקדם צעד אחד לעברי.

"היי, נילי." גוון קולו קשוח יותר משזכרתי, עמוק יותר, מחוספס אפילו, מתפשט אל עורי ללא רשות, חודר עמוק לתוכי ומפעיל מתגים כאילו היה זה הרגל, ואני יכולה להרגיש את המאבק השקט על שליטה הרוחש סביבנו.

אני מכחכחת בגרוני. "היי, דיין." קולי רגוע, ואני נושאת תפילת תודה על שיעורי התקשורת שנכפו עליי במכללה.

גבותיו העבות, שצבען כהה יותר בטון אחד משערו שבצבע החול, נצמדות זו לזו. לסתו המרובעת נעה קדימה ואחורה כאשר הרמז לחיוך נעלם.

"לא ציפיתי לראות אותך כאן," הוא אומר.

"גם אני לא."

הנשימה שלי חמה כשהיא חולפת על שפתיי כאילו מבטו מעלה את חום גופי. הלחות מצטברת בכפות ידיי ואני מחליקה אותן על מכנסיי הקצרים כשהמלצרית מושכת את תשומת ליבו. אני שומעת אותו במעורפל מזמין קפה.

חולצת טריקו בגוון אפור־חום נמתחת על חזהו הרחב, רחבה מספיק כדי לא להיות יומרנית אך גם צמודה מספיק כדי להדגיש את מותניו. כמה סנטימטרים מתחת לכיס הג'ינס שלגופו יש חור, וזוג מגפי עבודה חומים ומלוכלכים לרגליו.

הוא הכי שונה שאפשר מהברוקר מהמעדנייה. יש לכך סיבה, אני מזכירה לעצמי.

כשעיניי עולות אל שרירי בטנו ומוחי מנסה להשתמש בעובדות ובהיגיון כדי לכבות את האש שמתחילה להיווצר בלבתי, דיין מנתק את מבטי הבוהה במבט משלו.

"מה את עושה פה?" הוא שואל.

"קונה קפה."

"לא לזה התכוונתי," הוא אומר, הגרגרת שלו נעה בגרונו.

אני נאבקת לנשום נשימה עמוקה תחת מבטו. "אסור לי לבוא כאן?"

"לא התכוונתי גם לזה."

המחסור בחמצן מקשה על המילים לצאת מפי. אני מסתכלת עליו כאילו אנחנו צריכים להתחיל לפטפט על החיים שלנו, להתבדח על דברים שפעם גרמו לנו לצחוק, רק שאנחנו לא יכולים. יש בינינו חומה שאנחנו לא יכולים לעקוף. היא בנויה מהרבה דמעות ומבגידה, בדיוק כמו כל תקופה טובה שחלקנו.

אני מעבירה את משקלי מרגל לרגל, מרימה את סנטרי ומרגישה איך החומות שלי מתחילות להיחלש. שפתיי נפרדות כדי לדבר כשקול גבוה חותך אותי.

"נילי! זו את?"

אני קורעת את עיניי מדיין והן מתמקדות ברעמת תלתלים אדומים ובוהקים. "קלייר! הו, אלוהים. מה שלומך?" אני מושכת אותה לחיבוק בעודה מחזיקה כוס בכל יד.

"אני מתרגשת כל־כך לראות אותך, ילדה," היא אומרת, "לא ראיתי אותך, מה? עשר שנים?"

"מספיק קרוב," אני צוחקת. "מה שלומך? מה את עושה? את עדיין יוצאת עם האפי?" אני שואלת ומצביעה על שמו המקועקע על מפרק כף ידה.

"לעזאזל, לא. זו הייתה טעות של שיכורה שנעשתה לפני שנים." היא נאנחת ומגלגלת את עיניה. "אני אומרת לאנשים שקעקעתי את המילה רק בגלל ההתנהגות העליזה שלי."

"אלו שטויות במיץ עגבניות," ממלמל דיין וקלייר מכה אותו בעזרת הירך, מקפידה לא לשפוך את הקפה שבידיה.

"אני צריכה לחזור ולעזור להכין את ההזמנה של הכבאים." היא מושיטה לדיין את אחת הכוסות. "זה בשבילך. וזה," היא אומרת ופונה אליי, "חייב להיות בשבילך."

"עדיין לא הזמנתי, אבל אני רוצה כוס קפה. שחור, בבקשה."

היא נושכת את שפתיה. "קפה. שחור." היא מהנהנת לעבר הכוס ומושיטה שוב את ידה. "דיין הזמין את זה עבורך. או שאני מניחה שזה היה עבורך."

אני מציצה בכיוונו של דיין. הוא מהנהן ומחייך לעברי חיוך קטן שמטריף אותי. הקרביים שלי מתהפכים כאילו היו דג מחוץ למים, מכיוון אחד לאחר, ורגע לאחר מכן בכיוון שונה. תשומת ליבי מופנית אליו בן‏־רגע.

הוא לוגם מהמשקה שלו, קפה עם שתי כפיות סוכר ומנת שמנת אחת, אם הוא עדיין שותה אותו כמו פעם. לכל מי שצופה מהצד הוא נראה מגניב ורגוע, אולם אני רואה את האש המסתתרת בעיניו. אני מרגישה את החום במבטו. אני שומעת את השאלות שעומדות על לשונו.

הפעם האחרונה שהתראינו הייתה מעין סוף, כזה שהיה קשה לקבל אותו אם כי הוא היה נחוץ. היה בה יותר כאב מכפי שסבלתי אי פעם על רצפת אולם ההתעמלות או בעולם העסקים. כל הסיבות עולות וחוזרות בראשי כשאני מרגישה אותו, שורף את דרכו מבעד להגנות שלי.

אני מכריחה את עצמי לבלוע ולהסתכל על קלייר. "כמה זה?"

"תרשמי את זה על החשבון שלי," אומר דיין.

"לא. אני אשלם על זה. " אני מכניסה את היד לכיס.

"אם את חושבת שאני אקח את הכסף שלך כשהוא עומד פה, אז שכחת איפה את נמצאת, נילי. אני לא אעיר את החלק הרע שבו בשביל כוס קפה." היא מושכת בכתפיה. "עכשיו קחי את זה. אני צריכה להגיע למטבח." היא דוחפת את הכוס לידי.

"אממ, תודה," אני אומרת, עדיין לא בטוחה אם לקבל זאת. "תאפשרי לי לפחות להשאיר לך משהו על השירות?"

"אני מוסיפה עשרה אחוזים לחשבון של דיין מדי חודש. אל תדאגי." היא קורצת וזזה כדי לחבוט קלות בכתפו של דיין. "את מתכוונת להישאר כאן זמן רב? אני רוצה להתעדכן."

"נראה לי שלא. יומיים לכל היותר."

"טוב, אני אמצא אותך." היא מביטה לעבר המטבח. "אני באמת חייבת ללכת. אדבר איתך בקרוב."

"בסדר. ביי, קלייר," אני אומרת ומנופפת אליה נפנוף קטן.

עם כל צעד שהיא מתרחקת מאיתנו, האוויר מתעבה. פעם ידעתי גם בלי להסתכל מתי דיין נכנס לשיעור ביולוגיה. נשבעתי שהאוויר השתנה. כשאני עומדת קרוב אליו עכשיו, אני מאמינה שההערכה שלי אז כנראה הייתה נכונה. האוויר סביבו טעון אנרגיה מגנטית בלתי נראית שאיני יכולה לתאר, אך היא פוגעת בסיבי ההוויה שלי.

אידיוט.

"תודה על הקפה," אני אומרת, מוצאת את קולי. "אני אגיד שאני די מופתעת שזכרת איך אני אוהבת אותו."

"זה לא סיפור גדול."

הבטן שלי מתהפכת כאילו הייתי נערה מתבגרת, ואני מנסה להתעלם מההרגשה ולהזכיר לעצמי שאני אישה בוגרת. אישה בעלת יכולות. חכמה, או חכמה מספיק כדי לא להסתנוור מחיוך.

הוא במרחק כמה צעדים, אבל אני מרגישה כאילו הוא ממש מולי. החולצה שלי נצמדת לחזה והאוויר נעשה חם כך שהריאות שלי כמעט מסרבות לקבל אותו.

הוא מסובב לאחור את כובע 'הדודג'רס' שלו, כאילו אני זקוקה לסיבה נוספת כדי לגרום ללב שלי להשתולל, ואני מביטה טוב יותר בפניו. עורו שזוף, זיפים בני כמה ימים פזורים על לחייו. מתחת לעינו השמאלית יש כתם ארגמן, ואני יכולה רק לדמיין איך קיבל אותו.

"מה שלומך?" הוא שואל, מקיש באגודל על צד הכוס.

"מצוין."

"איפה את גרה בימים אלה?"

"ניו יורק," אני אומרת, מייחלת לכך שהייתי מתכוננת יותר לתרחיש הזה, ובעודי עומדת מולו, אני סוטרת לעצמי בדמיוני על כך שלא חשבתי על זה.

"ניו יורק? נחמד."

"כן. אני אוהבת אותה. מה איתך? מה שלומך?"

"אני בסדר. אני עובד על בית בגבעת ציון. עורך דין כלשהו מנאשוויל קנה אותו ומשפץ מהיסוד את כל המקום. כבר כמעט סיימתי."

"נגרות?"

הוא מכווץ את שפתיו ומהנהן.

"המשכת בדרכו של אביך, אחרי הכול."

אנחנו מחליפים חיוכים רכים ואמיתיים. עצם האזכור של אביו מרכך את כדור העצבים המרופטים שבבטני.

תמיד אהבתי את ניק מאדן. הוא עבד קשה והיה די קשוח, אבל הוא היה מתוק כמו פאי כשהכרת אותו. גם הוא אהב אותי. הוא לימד אותי כיצד להחליף שמן במכונית ולהחטיף אגרוף, למקרה שאצטרך לדעת.

"איך הוא?" אני שואלת בידיעה שלא כדאי לי.

"כמו תמיד. קורע לי את התחת כל הזמן."

"נראה שאתה צריך את זה." אני מגחכת ומתעלמת מהקלילות שבמילים. "יש דברים גרועים יותר מלטפל בו, אתה יודע."

"קצת נפלתי לזה." דיין מושך בכתפיו, מרים את ידו אל לחיו ומחליק אותה אל סנטרו. צמיד צהוב־ירוק כרוך סביב מפרק כף ידו, צבעיו מחקים את גווני עיניו. "פוטרתי מהמפעל לפני כמה שנים כך שלא באמת הייתה לי ברירה, אבל אני די אוהב את זה."

אני מקרבת את הכוס אל פי. "אל תדאג. אני לא אספר לאבא שלך שאמרת את זה."

הוא צוחק. "בבקשה אל. הוא בחיים לא יפסיק לדבר על זה."

הצחוק שלי משתלב בשלו, ולשבריר שנייה אני נושמת בקלות רבה יותר ונהנית מכך שאני מכירה אותו, הרגשה שלא הייתה לי עם אף אחד במשך זמן רב כל־כך. "מה שלום אחיך?"

"אותו דבר. אידיוט מוחלט. אבל מאט עובד בשבילי עכשיו, כך שזה מעניק לי כמה יתרונות."

"אני בטוחה שאתם נהנים באתר העבודה."

"זה פינוק אמיתי." הוא מניח את הכוס שלו, הוורידים בזרועו בולטים. "למעשה אנחנו עובדים די טוב יחד. יש לנו צוות קטן, והרבה עבודה."

עיניי נעות במעלה זרועו השרירית, אל כתפיו הרחבות ועד צווארו העבה. אני לוגמת מהקפה. "אני בטוחה שאתה טוב בזה." אני נזכרת שהוא יכול לפרוט על גיטרה ולתקן כמעט כל דבר. "תמיד ידעת לעשות טוב בידיים האלו שלך."

ברגע שהמילים יוצאות משפתיי אני מבינה מה אמרתי. הוא נלחם בחיוך. מתחשק לי למות.

"תודה," הוא צוחק, והחיוך מתרחב בשנייה.

אני מניחה את הקפה בינינו ומנידה בראשי. "לא התכוונתי לזה ככה."

"אני בטוח שלא התכוונת."

אני מקרבת שוב את הכוס אל שפתיי כדי להסתיר את הסומק שמציף את פניי, עוקפת את החלק במוחי שאומר לי לעזוב את המקום. חיוך עולה על שפתיו, ואני עוצרת את נשימתי לקראת כל מה שיבוא.

"אם יש מישהו שידע כמה אני טוב במשהו, זו את," הוא אומר.

על פניו זה נכון, אבל הרמז נמצא שם. הירכיים שלי נצמדות זו לזו כשאני שוקלת מה דיין יכול היה לעשות לי עכשיו. עם הגוף הזה. עם השפתיים האלו. עם החיוך המחורבן הזה.

האחרון הולך ומעמיק. הוא חושב שהוא השיג אותי, ויכול להיות שהוא צודק, אבל כשם שהוא אולי כבר לא הילד הרע מהבית השכן, כך גם אני כבר לא הנערה הנאיבית שענדה את ליבה על שרוולה. ואני בהחלט לא טיפשה.

אני מותחת את כתפיי ומושכת בהן. "קשה לזכור, אחרי כל השנים האלה. קצת נעלמת ממוחי."

שקרים, שקרים. הכול שקרים.

אנחנו עומדים זה מול זה, החזה שלי עולה ויורד בסנכרון עם שלו. אני חייבת לצאת. אני צריכה אוויר צח, להתרחק מהניחוח של דיין, אבל אם אתרחק הוא עלול לפרש זאת באופן שגוי, ואני מסרבת לתת לו לנצח.

"את נשואה?" הוא שואל בנונשלנטיות, אבל בעיניו יש רמז להטעיה. הוא מכין את עצמו לקראת התגובה שלי, יודע, או לפחות חושד, שטבילת קצות אצבעותיו במים האלה לא תתקבל בחסד.

והוא צודק.

כאילו שפכו עליי דלי מים קרים, כך מתפוגג החום שאפף אותי. אני רועדת. החומות שלי עולות וננעלות. "אני חושבת שהשאלה האמיתית היא האם אתה?"

"לא. מעולם לא התחתנתי."

עיניי נפערות לרווחה לפני שאני מצליחה לעצור בעדן. אין לי מושג למה התשובה הזאת מפתיעה אותי, ולפני שאני יכולה לחשוב על זה יותר מדי, אני משנה את הנושא.

"פנס נחמד יש לך שם," אני מציינת ומהנהנת לעבר עינו.

"אם הייתי מספר לך איך הגעתי לזה, לא היית מאמינה לי."

"זו עובדה." וכדי לעצור את הדברים הנוספים שעמדתי להגיד על כך שלא הייתי מאמינה להרבה ממה שיש לו לומר, אני נושכת את שפתי ומוותרת. הגיע הזמן ללכת. "אתה יודע מה? אני חייבת ללכת. תודה על הקפה."

"אני יודע שאת חושבת שאז, לפני שעזבת, שאני... שהדברים..." הוא מסיר את כובעו ומעביר את ידו בשערו. "את יודעת מה? זה לא משנה." הוא מוריד את ידו, לסתו מתהדקת.

"אתה צודק," אני אומרת, פי חם כשאני נושמת נשימה עמוקה. "זה לא משנה. טוב לראות אותך, דיין. שמור על עצמך." אני מרימה את הקפה שלי לעברו.

הוא לא זז כשאני עוקפת אותו ופוסעת לעבר הדלת. הוא לא קורא לי כשכף ידי אוחזת בידית ומסובבת אותה. הוא לא עוקב אחריי כשאני חולפת בסמוך לחלונות ומתקדמת לעבר המכונית שלי בצעד מהיר יותר מכזה שניתן להגדיר כטבעי.

הוא גם לא מפסיק לצפות בי, מבטו נעוץ בפרופיל שלי, חורך אותו.

זו הפעם השנייה שהוא שורף אותי. זו תהיה גם הפעם האחרונה.