אימא שלי
סימנים
“או, טוב שהגעת! כבר הרבה זמן לא ביקרת אצלנו! אני רוצה שתיקחי אותי לאימא, אני לא יודעת איפה היא.”
באתי לבקר את אימא, והיא בדיוק התעוררה מהשינה. מייד היא מתגעגעת לאימא שלה. על שפתיה מרוח האודם האדום שלה, חוצה כסורר את גבולות שפתיה בכמה מקומות, משווה לשפתיה מראה פצוע כאילו נפגעו בקרב בין ידה של אימא המורחת את השפתון מתוך הרגל לבין עינה האחת הרואה.
בפעם הראשונה שאימא שאלה על אימא שלה, לרגע הלב שלי הפסיק לפעום. לא ידעתי מה לענות לה. היא ישבה על המיטה שלה, גופה נשען על ידה הפשוטה לצד גופה. ראשה נטה גם הוא על צידו, והיא הסתכלה בי במבט מתחנן, ואמרה בקול חלש, “את יודעת איפה אימא?” כפעוטה שהתעוררה במיטה לא שלה, מוקפת באנשים שאינה מכירה.
איך בדיוק אני מסבירה לאימא בת השמונים ושלוש שאימא שלה מתה כבר לפני מעל שלושים שנה?
“אימא שלך… אה… אני… לא יודעת...”
“את לא יודעת איפה אימא? אני רוצה ללכת להורים שלי. כבר הרבה זמן לא ראיתי אותם. תיקחי אותי להורים שלי?”
הסתכלתי לצדדים, מחפשת מישהו שיושיע אותי, שיעזור לי, שיגיד לי מה להגיד. רק אני הייתי שם, ולא יכולתי לברוח לאף מקום.
“אימא… הם כבר לא פה...”
“אה, הם לא פה?”
היה נדמה לי שהיא הבינה לְמה התכוונתי. מבטה צנח למטה. היא נראתה כאילו קיבלה אגרוף בבטן. היא נראתה כמישהי ששומעת בפעם הראשונה שהוריה אינם, ובכל זאת לא ראיתי הפתעה גמורה על פניה, רק צער ויגון עמוקים, כאילו בתוך תוכה ידעה שכך המצב, אבל הייתה בה תקווה שאצליח לחולל נס, ואפגיש אותה עם אימא שלה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי כשליחה של מלאך המוות. כל כך הרבה כאב הצטבר בבטן שלי. וגם פחד – מה יהיה עוד כמה דקות אם היא שוב תשאל אותי היכן אימא שלה? שוב אצטרך לגרום לה לצער הזה? לתחושת האובדן? להכיר לה את המוות שוב ושוב ושוב? כיצד אעמוד בזה?
“בואי אימא, קודם נלך לשתות קפה, בסדר?”
“ואחר כך תיקחי אותי לאימא?”
“כן, אחר כך נלך. בואי נלך למטבח.”
ניסיתי לדחוק בה שתקום. אימא התיישבה על המיטה שלה, שערה סתור, והיא לבשה אותם הבגדים זה היום השלישי ברציפות.
“את רוצה אולי להחליף בגדים, אימא?”
“למה? לא צריך. הם חדשים לגמרי. תראי איזה צבע. אמרתי להם שלא צריך את החולצה הזו. איפה הקופסה?”
היא מסתכלת על הרצפה ואני מנסה להבין למה היא מתכוונת.
“איזו קופסה, אימא?”
“הקופסה עם ה... איפה הסיבובים האלו?”
ראיתי שהיא מצביעה כלפי הרצפה.
“בואי אימא, תנעלי את הכפכפים שלך ונלך לשתות קפה.”
אני מתכופפת ומניחה זוג כפכפים אל מול כפות הרגליים שלה. אימא שולחת את כף רגל ימין ומכניסה אותה לכפכף. היא לא מצליחה להכניס את כף הרגל עד הסוף, אז אני מניחה את כף הרגל שלי אל מול הנעל שלה כדי שהנעל לא “תברח” קדימה. שתינו עוברות לרגל השנייה וסוף־סוף אימא נעמדת.
“בואי, אני אתן לך נשיקה,” היא אומרת לי ובלי להמתין היא מנשקת את הכתף שלי.
על החולצה הבהירה שלי נותר סימן האודם שלה כקעקוע.
זיכרונות מהילדות עולים בי לעיתים רחוקות. תמיד נדמה לי שהדחקתי הכול. אם אני מתאמצת, אני יכולה להיזכר בפרט כזה או אחר, אבל זיכרון של נשיקות וחיבוקים חמים עם אימא אין לי בכלל. בעצם, כשאני חושבת על זה, לא זכור לי שאימא אמרה לי אי פעם שהיא אוהבת אותי. הדבר המוזר הוא שאני לא חושבת שהייתה בי ציפייה שהיא תגיד לי את זה. כאילו שזה ברור שהיא לא צריכה להגיד את זה. כאילו שברור שאני לא ראויה שהיא תגיד לי את זה.
עד לא מזמן זכור לי שאימא תמיד שמחה לקבל נשיקה מאחד האחים שלי. בעיקר מעומר, בן הזקונים. לעיתים, אחרי שהייתה מנשקת אותו בלחי, ובגב, ובכתף – כל זה כשרק נכנס למטבח שלה, הוא היה מתבדח עימה ומגיש לה את המרפק שלו לנשיקה נוספת. היא הייתה מנשקת את המרפק שלו באהבה גדולה, מוסיפה רעש מעושה של נשיקה בעת ששפתיה פגשו את קצה גופו. מהנשיקות המרפרפות שלי היה נדמה שיש בגופה רתיעה. בראשי חקוקה החוויה של גופה מתכווץ ומתרחק ממני בעת שהייתי מתקרבת אליה. בהתאמה, פניה התכווצו גם הן, גורמות לעיניה להיסגר כמעט לגמרי. לחבק אותה לא נראה לי שאי פעם ניסיתי.
נדמה לי שכך היה גם כשאחיותיי ניסו להתקרב אליה.
הפעם הראשונה שאימא ביקשה ממני נשיקה הייתה אחרי האשפוז הראשון שלה, לפני שנתיים.
אחרי שחזרה הביתה הגעתי אליה. היא שכבה במיטה, חלשה, ונראתה לי פתאום זקנה מאוד. התקרבתי אליה והנחתי את ידי על ידה. חששתי קצת מהתגובה שלה, אבל לא הצלחתי להתאפק. כשראיתי שהיא לא מזיזה את ידה התקרבתי וחיבקתי אותה. כשעיניי פגשו שוב את עיניה היא אמרה בקול דורש, “מה עם נשיקה? אני רוצה נשיקה. אבל טובה כזו!”
מה? מה קורה פה? ממתי אימא מבקשת משהו בשביל עצמה? ועוד נשיקה? ועוד מהבת שלה? זה היה רגע מפתיע מאוד ומתעתע.
אימא דורשת נשיקה.
ממני.
דורשת ממני שאגע בה קרוב, ובכוונה עמוקה. נשיקה כזו בין בת לאימא אמורה להיות שגורה בפי, ולא צריך להיות בה מן הריגוש. אבל באותו רגע שאימא ביקשה ממני נשיקה בפעם הראשונה בחיי, בגופי הייתה התרגשות גדולה. התרוממתי והצמדתי את שפתיי אל לחיה ונישקתי אותה. נשיקה ובה ספונות כל הנשיקות שחיכו להינתן במשך כל שנות ילדותי. אפילו הוספתי לנשיקה את אותו קול נשיקה מעושה שזכור לי יוצא מפיה בעת שנישקה את האחים שלי.
“או! איזו נשיקה טובה נתת לי. ראית, שמואל?”
אימא לא התרחקה ממני, לא התכווצה ולא עיוותה את הפנים שלה. לרגע אפשרתי לעצמי להרגיש מאושרת. להתרגש מביטוי די טריוויאלי של קרבה בין אם ובתה. להרגיש ראויה. להרגיש אהבת אם.
מאז שהפכתי להיות אימא אני לא חושבת שיש דבר שאני אוהבת לעשות יותר מאשר להרגיש פיזית את הילדים שלי, כמפצה באופן בלתי מודע על החוסר הגדול באהבה מאימא שלי, בילדותי.
עד היום, כשאני מסיעה את ילדיי באוטו, אני מניחה את ידי על הרגל שלהם או על היד, גם אם אלה הבנות הגדולות שלי. אני יכולה לעבור לידם, וסתם כך לחבק אותם. חיבוק אמיתי. משתהה.
אני אוהבת אותם כל כך, ולהגיד “אני אוהבת אותך” לא טבעי לי, מתברר, אבל אני לא נותנת לזה לעצור אותי, נאבקת בחוסר הטבעיות. אני אומרת להם שאני אוהבת אותם. כל הזמן. “אני אוהבת אותך. את יודעת למה? אתה יודע למה? פשוט כי נולדת.”
גם לבנות שלי וגם לבן שלי. ללא הבדל.
אצל אימא היה הבדל.
מוזר, אבל אני לא זוכרת את עצמי כילדה תוהה או כועסת לגבי ההבדלים הללו. כך גדלתי. לאימא הייתה מעין היררכיה של העדפות בין ילדיה והאפליה הייתה מוטמעת בצורה טבעית בהתנהגות שלה, הרבה פעמים דרך האוכל, כמו למשל כשהייתה מגישה צלחת אוכל לשולחן ואומרת לנו, “שימו באמצע”. “אמצע” בבית שלנו היה היכן שעומר ישב. לא זכור לי שמישהו התרעם על כך. אני לא בטוחה אם כיוון שעומר היה האח הכי צעיר וכולנו אהבנו אותו או שפשוט כך היינו רגילים. כילדה, לא הרגשתי צורך להילחם, לדרוש את מקומי.
רק כשהפכתי לאימא בעצמי התחלתי לשים לב לראשונה לאפליה הזו שהייתה מופנית כעת גם כלפי חלק מהנכדים. בשביל אימא שלי, ילדיה שאהבה היו הדבר הכי חשוב. גם אם זה היה על חשבון ילד אחר או נכד. חיוכיה, חיבוקיה ונדיבותה היו שמורים לאלו שהיא אוהבת בלבד, ורק כשהנכדים היו בתמונה יכולתי פתאום לראות כמה מעוותת הייתה ההתנהגות הזו. כמה לא צודקת. כמה צורמת.
בפעם הראשונה שאימא נישקה אותי, הרגשתי את תחושת האושר מתחילה להציף את כל גופי, מעין חמימות נעימה שעוברת משפתיה של אימי על לחיי, מגיעה אל ליבי ומשם מתחילה להתפשט אל כל חלקי גופי, מבקשת להפריח חיים עד לקצות איבריי. אבל עוד בטרם הספיקה החמימות למלא אותי, תחושת כאב חדה מיהרה והשיגה אותה, מכלה כל תחושת אושר שפגשה בדרך.
העובדה שאימא דורשת ממני נשיקה, גופה מתמסר לנשיקה שלי בהנאה גלויה, וגם אבי מתבקש להשתתף בחוויה היא סימן מובהק לכך שהאישה הזו ששוכבת מולי במיטה היא לא אימא. היא לא האימא שגידלה אותי. האימא שאני מכירה לאט־לאט נעלמת. גופה ההולך ומזדקן, מרזה ונחלש הוא כקליפת אימא ההולכת ומתרוקנת מכל אותן תכונות, רגשות, פחדים, חרדות, מעשים ומילים שהיו המהות שלה.
הדמעות החלו זורמות מעיניי. תחושת החמצה עלתה בפי.
אימא הולכת ונעלמת. והיא לעולם לא תחזור. הילדה ההיא שעשתה כל שביכולתה לזכות באהבה של אימא שלה לא תזכה יותר לעולם לקבל ממנה חיבוק. או נשיקה. או מילה טובה. עליה להסתפק באהבתה של האישה הזו שרק נראית ונשמעת כמוה.
ואני מתנחמת בזרועותיה של האם הזו, יונקת כל רסיס של אהבה שהיא מרעיפה עליי. מנסה לכפר על שנים כה רבות של חוסר. בכל פעם שאני מבקרת אותה, אני מנשקת ומחבקת אותה, והיא מקעקעת אותי בשפתיה האדומות, מראה לי את אהבתה כפי שאימי שגידלה אותי מעולם לא עשתה. היא מנשקת אותי על הלחיים, על הכתף, על החולצה. בכל מקום שבו שפתיה פוגשות את הגוף שלי, וזה נעים לי.
לעיתים לא שמתי לב והגעתי אליה בחולצה לבנה. הייתי מתכופפת כדי שפנינו יהיו באותו גובה והייתי מנשקת אותה באריכות בלחי ומחבקת אותה בחום, משתהה לרגע תוך כדי שאני אוספת אותה בין שתי הידיים שלי לחיבוק אמיתי. היא החזירה לי בנשיקה על הלחיים. הרגשתי את סימני האודם על לחיי והזדקפתי. שתינו הסתכלנו זו על זו וחייכנו.
אימא אמרה, “או, איזו נשיקה טובה הבאת לי,” ואז פנתה אליי ונישקה את גופי בגובה הפה שלה.
האיפור של אימא נשאר. האודם האדום משאיר סימנים על גופינו, על בגדינו.
“מה זה הכתם הזה?” שאלתי את דניאל, הבת שלי. היא בדיוק חזרה מההורים שלי.
“סבתא עשתה לי זהרה,” חייכה אליי.
“עשתה לי זהרה”. זה הפך להיות מטבע לשון אצלנו. מדי פעם בפעם אפשר לראות על אחד מאיתנו סימן אדום של שפתיים או חלק משפתיים, ואנחנו יודעים שאותו אחד פגש אותה.
לפעמים קורה שאני מהרהרת כיצד תיראה ההלוויה שלה. לא יודעת למה. אולי אני מנסה להכין את עצמי. אחד מהדברים שאני רואה הוא אותנו צועדים וכל אחד מאיתנו עם סימן האודם של אימא, כל אחד במקום אחר. כאילו קיבלנו נשיקת פְּרֵדה אחרונה ממנה.
גם בימים האלו היא מקפידה לצאת מהחדר שלה רק אחרי שהיא מורחת את שפתיה באודם אדום. תמיד. היא מורחת את האודם האדום ומסתכלת במראה. אם היא לא מרוצה מהתוצאה היא לוקחת אודם נוסף ומורחת עוד שכבה. זה חייב להיות בולט דיו. אחר כך היא מסמנת פס באודם על שתי הלחיים שלה, וממשיכה למשוח אותו באצבעותיה כאחרונת הדוגמניות או המאפרות. לאחרונה התחלנו למצוא משיחות של אודם אדום גם במקומות פחות קונבנציונאליים כמו למשל על דלת האמבטיה, או על המצח שלה.
לפני כמה ימים אימא ואבא באו אליי לביקור ופתאום שמתי לב שהשיער של אימא בצדדיו ורדרד. מה? איך זה יכול להיות? חשבתי לעצמי, שהרי אתמול ראיתי אותה והשיער שלה היה בצבע הרגיל שלו – חום בהיר.
“אבא, תגיד, מישהו צבע לאימא את השיער אתמול?”
אבא הניד את ראשו בשלילה, ואני לא הצלחתי להבין מה פשר התעלומה. לאחר כמה דקות, בזמן שעברתי לידה, ליטפתי את שערה. הרגשתי תחושה מוזרה באצבעות והחלטתי לבדוק בעזרת חתיכת נייר מגבת. לאחר שהעברתי את הנייר על הראש, צבע אדום נותר על הנייר. נפתרה התעלומה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
“מה יש לה על הפרצוף?”
גם הפסיכוגריאטר שאליו הלכנו בפעם הראשונה עם אימא היה מבולבל מהמראה שלה. היה בטוח שיש לה פריחה או משהו.
“איפור,” הגנבתי לכיוונו תשובה בלי שאימא תשים לב.
כשאני ואבא לקחנו את אימא לפסיכוגריאטר לא ידענו למה לצפות. אומנם אימא הייתה רגועה יותר בימים ההם, אבל עדיין חששנו מהאגרסיביות שלה בעת כניסה למקום שבו אנשים חולים, ובמפגש עם רופאים בכלל ו”רופא של זקנים” בפרט. עד לא מזמן זו לא הייתה אופציה מבחינת אימא, אבל אז, כשהגעתי לאסוף אותה ברכב שלי היא כבר חיכתה מוכנה יחד עם אבא מחוץ למטבח. מאופרת למשעי, היא חייכה אליי חיוך גדול כשראתה אותי יוצאת מהרכב. ראיתי אותה נעזרת באבי לטפס את שלוש המדרגות שמפרידות בין מפלס הבית למפלס החנייה. התקדמתי לעברה בחיוך, מנשקת אותה ואוספת את ידה מידו של אבי. צעדנו יחד בשביל לאוטו שלי. לצידנו פרדס עצי התפוזים ששתל סבי מזמן. ריחם של התפוזים הכה כעת באפי, בעוד ענפי העצים מדגדגים את ראשי בזמן שאני פותחת את דלת האוטו שחנה סמוך לרכב שלהם.
“איזה אוטו גדול יש לך!” התפעלה אימא מהאוטו הישן שלי.
היא בחנה את כיסא המושב האחורי. שיט, שכחתי לנקות את האוטו. נקווה שהיא לא תשים לב.
“הבגדים שלי יתלכלכו,” רטנה, ואבא הסתכל עליי, צוחק.
“אימא, זה נקי, אל תדאגי.”
“תראי – זה לא נקי.”
היא ניקתה בידיה את מושב הכיסא.
הסתכלתי על רצפת הרכב – חול, בקבוק פלסטיק ריק, מטרייה ישנה, עטיפה ריקה של חטיף. לא משהו יוצא דופן. הזכרתי לעצמי שבפעם הבאה שאני מגיעה לאסוף אותה אני חייבת לנקות את הרכב. לפחות מבפנים. לבסוף התרצתה וכופפה את פלג גופה העליון אל תוך המכונית. באמצעות שתי ידיה ניסתה למצוא נקודת אחיזה במסעדי המושבים בעוד רגלה השמאלית טיפסה לאיטה אל תוך הרכב. כשהצליחה להתאזן, משכה את עצמה פנימה והתיישבה. משכתי את חגורת הבטיחות וסגרתי אותה צמוד לגופה.
אימא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה, “הו, תודה רבה לך.”
התיישבתי מאחורי ההגה, לצד אבי שהתיישב מקדימה והתחלנו לנסוע.
“את יודעת איפה זה, כן? ליד בית הרופאים.” אבא הוציא את שקית המסמכים הרפואיים של אימא שהצטברו בשנה האחרונה מתיק הגב שלו ווידא שהביא איתו את ההפניה.
“כן, אבא, נדמה לי שאני יודעת.”
“שלומית, שתי ידיים על ההגה!” אימא לא ויתרה על השליטה באוטו.
“בסדר אימא,” מיהרתי להניח את יד ימין שאחזה במוט ההילוכים, על ההגה.
אימא הסתכלה מבעד לחלון והתפעלה מכל מה שראתה מרגע שיצאנו מחצר הבית, “יו, תראו אילו בניינים גבוהים יש פה. כל האשכנזים האלו, חיים בבתים הגבוהים האלו. מה יש להם לגור בבתים גבוהים כל כך? תראה מה זה, מה יש פה, מה זה הבניינים האלו? לאן אנחנו נוסעים?”
“אימא, אנחנו נוסעים לרופא, רק לראות שהכול בסדר, ונחזור הביתה.”
“טוב, תודה רבה לך. אבל זה רחוק! לאן אנחנו נוסעים? תראו מה זה, אילו בניינים יש פה.”
“עוד מעט נגיע, אימא. את רוצה לשמוע מוזיקה?”
הגברתי את הרדיו וקיוויתי שהפקקים בכניסה לעיר לא יהיו רבים מדי. אימא התחילה לאבד סבלנות, ועוד לא עברו עשר דקות מאז שיצאנו מהבית.
במשך כל שאר הנסיעה אימא לא הפסיקה להעיר על כל מבנה שראתה מחוץ לחלון שלה, “תראו איזה בניין גבוה! מה הם עושים שם? תראו כמה אנשים. לאן אנחנו נוסעים, שלומית?”
“אימא, אנחנו נוסעים לרופא. אנחנו ממש כבר מגיעים. הינה, מצאתי חנייה.”
“הו, יופי. תודה רבה לך.”
נכנסנו לבניין. אחזתי בידה של אימא. אבא צעד לידנו. שיט. לפנים, מול המעליות ראיתי בחורה אתיופית ובחורה דתייה עם כיסוי ראש גדול. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה... הגענו למעלית, ואבא לחץ על קומה שלישית. מה הסיכוי שאימא תהיה מוכנה לעמוד לצידן כך בשקט? להיכנס איתן יחד לאותה מעלית?
המשך בספר המלא
אימא שלי
סימנים
“או, טוב שהגעת! כבר הרבה זמן לא ביקרת אצלנו! אני רוצה שתיקחי אותי לאימא, אני לא יודעת איפה היא.”
באתי לבקר את אימא, והיא בדיוק התעוררה מהשינה. מייד היא מתגעגעת לאימא שלה. על שפתיה מרוח האודם האדום שלה, חוצה כסורר את גבולות שפתיה בכמה מקומות, משווה לשפתיה מראה פצוע כאילו נפגעו בקרב בין ידה של אימא המורחת את השפתון מתוך הרגל לבין עינה האחת הרואה.
בפעם הראשונה שאימא שאלה על אימא שלה, לרגע הלב שלי הפסיק לפעום. לא ידעתי מה לענות לה. היא ישבה על המיטה שלה, גופה נשען על ידה הפשוטה לצד גופה. ראשה נטה גם הוא על צידו, והיא הסתכלה בי במבט מתחנן, ואמרה בקול חלש, “את יודעת איפה אימא?” כפעוטה שהתעוררה במיטה לא שלה, מוקפת באנשים שאינה מכירה.
איך בדיוק אני מסבירה לאימא בת השמונים ושלוש שאימא שלה מתה כבר לפני מעל שלושים שנה?
“אימא שלך… אה… אני… לא יודעת...”
“את לא יודעת איפה אימא? אני רוצה ללכת להורים שלי. כבר הרבה זמן לא ראיתי אותם. תיקחי אותי להורים שלי?”
הסתכלתי לצדדים, מחפשת מישהו שיושיע אותי, שיעזור לי, שיגיד לי מה להגיד. רק אני הייתי שם, ולא יכולתי לברוח לאף מקום.
“אימא… הם כבר לא פה...”
“אה, הם לא פה?”
היה נדמה לי שהיא הבינה לְמה התכוונתי. מבטה צנח למטה. היא נראתה כאילו קיבלה אגרוף בבטן. היא נראתה כמישהי ששומעת בפעם הראשונה שהוריה אינם, ובכל זאת לא ראיתי הפתעה גמורה על פניה, רק צער ויגון עמוקים, כאילו בתוך תוכה ידעה שכך המצב, אבל הייתה בה תקווה שאצליח לחולל נס, ואפגיש אותה עם אימא שלה, אבל במקום זה מצאתי את עצמי כשליחה של מלאך המוות. כל כך הרבה כאב הצטבר בבטן שלי. וגם פחד – מה יהיה עוד כמה דקות אם היא שוב תשאל אותי היכן אימא שלה? שוב אצטרך לגרום לה לצער הזה? לתחושת האובדן? להכיר לה את המוות שוב ושוב ושוב? כיצד אעמוד בזה?
“בואי אימא, קודם נלך לשתות קפה, בסדר?”
“ואחר כך תיקחי אותי לאימא?”
“כן, אחר כך נלך. בואי נלך למטבח.”
ניסיתי לדחוק בה שתקום. אימא התיישבה על המיטה שלה, שערה סתור, והיא לבשה אותם הבגדים זה היום השלישי ברציפות.
“את רוצה אולי להחליף בגדים, אימא?”
“למה? לא צריך. הם חדשים לגמרי. תראי איזה צבע. אמרתי להם שלא צריך את החולצה הזו. איפה הקופסה?”
היא מסתכלת על הרצפה ואני מנסה להבין למה היא מתכוונת.
“איזו קופסה, אימא?”
“הקופסה עם ה... איפה הסיבובים האלו?”
ראיתי שהיא מצביעה כלפי הרצפה.
“בואי אימא, תנעלי את הכפכפים שלך ונלך לשתות קפה.”
אני מתכופפת ומניחה זוג כפכפים אל מול כפות הרגליים שלה. אימא שולחת את כף רגל ימין ומכניסה אותה לכפכף. היא לא מצליחה להכניס את כף הרגל עד הסוף, אז אני מניחה את כף הרגל שלי אל מול הנעל שלה כדי שהנעל לא “תברח” קדימה. שתינו עוברות לרגל השנייה וסוף־סוף אימא נעמדת.
“בואי, אני אתן לך נשיקה,” היא אומרת לי ובלי להמתין היא מנשקת את הכתף שלי.
על החולצה הבהירה שלי נותר סימן האודם שלה כקעקוע.
זיכרונות מהילדות עולים בי לעיתים רחוקות. תמיד נדמה לי שהדחקתי הכול. אם אני מתאמצת, אני יכולה להיזכר בפרט כזה או אחר, אבל זיכרון של נשיקות וחיבוקים חמים עם אימא אין לי בכלל. בעצם, כשאני חושבת על זה, לא זכור לי שאימא אמרה לי אי פעם שהיא אוהבת אותי. הדבר המוזר הוא שאני לא חושבת שהייתה בי ציפייה שהיא תגיד לי את זה. כאילו שזה ברור שהיא לא צריכה להגיד את זה. כאילו שברור שאני לא ראויה שהיא תגיד לי את זה.
עד לא מזמן זכור לי שאימא תמיד שמחה לקבל נשיקה מאחד האחים שלי. בעיקר מעומר, בן הזקונים. לעיתים, אחרי שהייתה מנשקת אותו בלחי, ובגב, ובכתף – כל זה כשרק נכנס למטבח שלה, הוא היה מתבדח עימה ומגיש לה את המרפק שלו לנשיקה נוספת. היא הייתה מנשקת את המרפק שלו באהבה גדולה, מוסיפה רעש מעושה של נשיקה בעת ששפתיה פגשו את קצה גופו. מהנשיקות המרפרפות שלי היה נדמה שיש בגופה רתיעה. בראשי חקוקה החוויה של גופה מתכווץ ומתרחק ממני בעת שהייתי מתקרבת אליה. בהתאמה, פניה התכווצו גם הן, גורמות לעיניה להיסגר כמעט לגמרי. לחבק אותה לא נראה לי שאי פעם ניסיתי.
נדמה לי שכך היה גם כשאחיותיי ניסו להתקרב אליה.
הפעם הראשונה שאימא ביקשה ממני נשיקה הייתה אחרי האשפוז הראשון שלה, לפני שנתיים.
אחרי שחזרה הביתה הגעתי אליה. היא שכבה במיטה, חלשה, ונראתה לי פתאום זקנה מאוד. התקרבתי אליה והנחתי את ידי על ידה. חששתי קצת מהתגובה שלה, אבל לא הצלחתי להתאפק. כשראיתי שהיא לא מזיזה את ידה התקרבתי וחיבקתי אותה. כשעיניי פגשו שוב את עיניה היא אמרה בקול דורש, “מה עם נשיקה? אני רוצה נשיקה. אבל טובה כזו!”
מה? מה קורה פה? ממתי אימא מבקשת משהו בשביל עצמה? ועוד נשיקה? ועוד מהבת שלה? זה היה רגע מפתיע מאוד ומתעתע.
אימא דורשת נשיקה.
ממני.
דורשת ממני שאגע בה קרוב, ובכוונה עמוקה. נשיקה כזו בין בת לאימא אמורה להיות שגורה בפי, ולא צריך להיות בה מן הריגוש. אבל באותו רגע שאימא ביקשה ממני נשיקה בפעם הראשונה בחיי, בגופי הייתה התרגשות גדולה. התרוממתי והצמדתי את שפתיי אל לחיה ונישקתי אותה. נשיקה ובה ספונות כל הנשיקות שחיכו להינתן במשך כל שנות ילדותי. אפילו הוספתי לנשיקה את אותו קול נשיקה מעושה שזכור לי יוצא מפיה בעת שנישקה את האחים שלי.
“או! איזו נשיקה טובה נתת לי. ראית, שמואל?”
אימא לא התרחקה ממני, לא התכווצה ולא עיוותה את הפנים שלה. לרגע אפשרתי לעצמי להרגיש מאושרת. להתרגש מביטוי די טריוויאלי של קרבה בין אם ובתה. להרגיש ראויה. להרגיש אהבת אם.
מאז שהפכתי להיות אימא אני לא חושבת שיש דבר שאני אוהבת לעשות יותר מאשר להרגיש פיזית את הילדים שלי, כמפצה באופן בלתי מודע על החוסר הגדול באהבה מאימא שלי, בילדותי.
עד היום, כשאני מסיעה את ילדיי באוטו, אני מניחה את ידי על הרגל שלהם או על היד, גם אם אלה הבנות הגדולות שלי. אני יכולה לעבור לידם, וסתם כך לחבק אותם. חיבוק אמיתי. משתהה.
אני אוהבת אותם כל כך, ולהגיד “אני אוהבת אותך” לא טבעי לי, מתברר, אבל אני לא נותנת לזה לעצור אותי, נאבקת בחוסר הטבעיות. אני אומרת להם שאני אוהבת אותם. כל הזמן. “אני אוהבת אותך. את יודעת למה? אתה יודע למה? פשוט כי נולדת.”
גם לבנות שלי וגם לבן שלי. ללא הבדל.
אצל אימא היה הבדל.
מוזר, אבל אני לא זוכרת את עצמי כילדה תוהה או כועסת לגבי ההבדלים הללו. כך גדלתי. לאימא הייתה מעין היררכיה של העדפות בין ילדיה והאפליה הייתה מוטמעת בצורה טבעית בהתנהגות שלה, הרבה פעמים דרך האוכל, כמו למשל כשהייתה מגישה צלחת אוכל לשולחן ואומרת לנו, “שימו באמצע”. “אמצע” בבית שלנו היה היכן שעומר ישב. לא זכור לי שמישהו התרעם על כך. אני לא בטוחה אם כיוון שעומר היה האח הכי צעיר וכולנו אהבנו אותו או שפשוט כך היינו רגילים. כילדה, לא הרגשתי צורך להילחם, לדרוש את מקומי.
רק כשהפכתי לאימא בעצמי התחלתי לשים לב לראשונה לאפליה הזו שהייתה מופנית כעת גם כלפי חלק מהנכדים. בשביל אימא שלי, ילדיה שאהבה היו הדבר הכי חשוב. גם אם זה היה על חשבון ילד אחר או נכד. חיוכיה, חיבוקיה ונדיבותה היו שמורים לאלו שהיא אוהבת בלבד, ורק כשהנכדים היו בתמונה יכולתי פתאום לראות כמה מעוותת הייתה ההתנהגות הזו. כמה לא צודקת. כמה צורמת.
בפעם הראשונה שאימא נישקה אותי, הרגשתי את תחושת האושר מתחילה להציף את כל גופי, מעין חמימות נעימה שעוברת משפתיה של אימי על לחיי, מגיעה אל ליבי ומשם מתחילה להתפשט אל כל חלקי גופי, מבקשת להפריח חיים עד לקצות איבריי. אבל עוד בטרם הספיקה החמימות למלא אותי, תחושת כאב חדה מיהרה והשיגה אותה, מכלה כל תחושת אושר שפגשה בדרך.
העובדה שאימא דורשת ממני נשיקה, גופה מתמסר לנשיקה שלי בהנאה גלויה, וגם אבי מתבקש להשתתף בחוויה היא סימן מובהק לכך שהאישה הזו ששוכבת מולי במיטה היא לא אימא. היא לא האימא שגידלה אותי. האימא שאני מכירה לאט־לאט נעלמת. גופה ההולך ומזדקן, מרזה ונחלש הוא כקליפת אימא ההולכת ומתרוקנת מכל אותן תכונות, רגשות, פחדים, חרדות, מעשים ומילים שהיו המהות שלה.
הדמעות החלו זורמות מעיניי. תחושת החמצה עלתה בפי.
אימא הולכת ונעלמת. והיא לעולם לא תחזור. הילדה ההיא שעשתה כל שביכולתה לזכות באהבה של אימא שלה לא תזכה יותר לעולם לקבל ממנה חיבוק. או נשיקה. או מילה טובה. עליה להסתפק באהבתה של האישה הזו שרק נראית ונשמעת כמוה.
ואני מתנחמת בזרועותיה של האם הזו, יונקת כל רסיס של אהבה שהיא מרעיפה עליי. מנסה לכפר על שנים כה רבות של חוסר. בכל פעם שאני מבקרת אותה, אני מנשקת ומחבקת אותה, והיא מקעקעת אותי בשפתיה האדומות, מראה לי את אהבתה כפי שאימי שגידלה אותי מעולם לא עשתה. היא מנשקת אותי על הלחיים, על הכתף, על החולצה. בכל מקום שבו שפתיה פוגשות את הגוף שלי, וזה נעים לי.
לעיתים לא שמתי לב והגעתי אליה בחולצה לבנה. הייתי מתכופפת כדי שפנינו יהיו באותו גובה והייתי מנשקת אותה באריכות בלחי ומחבקת אותה בחום, משתהה לרגע תוך כדי שאני אוספת אותה בין שתי הידיים שלי לחיבוק אמיתי. היא החזירה לי בנשיקה על הלחיים. הרגשתי את סימני האודם על לחיי והזדקפתי. שתינו הסתכלנו זו על זו וחייכנו.
אימא אמרה, “או, איזו נשיקה טובה הבאת לי,” ואז פנתה אליי ונישקה את גופי בגובה הפה שלה.
האיפור של אימא נשאר. האודם האדום משאיר סימנים על גופינו, על בגדינו.
“מה זה הכתם הזה?” שאלתי את דניאל, הבת שלי. היא בדיוק חזרה מההורים שלי.
“סבתא עשתה לי זהרה,” חייכה אליי.
“עשתה לי זהרה”. זה הפך להיות מטבע לשון אצלנו. מדי פעם בפעם אפשר לראות על אחד מאיתנו סימן אדום של שפתיים או חלק משפתיים, ואנחנו יודעים שאותו אחד פגש אותה.
לפעמים קורה שאני מהרהרת כיצד תיראה ההלוויה שלה. לא יודעת למה. אולי אני מנסה להכין את עצמי. אחד מהדברים שאני רואה הוא אותנו צועדים וכל אחד מאיתנו עם סימן האודם של אימא, כל אחד במקום אחר. כאילו קיבלנו נשיקת פְּרֵדה אחרונה ממנה.
גם בימים האלו היא מקפידה לצאת מהחדר שלה רק אחרי שהיא מורחת את שפתיה באודם אדום. תמיד. היא מורחת את האודם האדום ומסתכלת במראה. אם היא לא מרוצה מהתוצאה היא לוקחת אודם נוסף ומורחת עוד שכבה. זה חייב להיות בולט דיו. אחר כך היא מסמנת פס באודם על שתי הלחיים שלה, וממשיכה למשוח אותו באצבעותיה כאחרונת הדוגמניות או המאפרות. לאחרונה התחלנו למצוא משיחות של אודם אדום גם במקומות פחות קונבנציונאליים כמו למשל על דלת האמבטיה, או על המצח שלה.
לפני כמה ימים אימא ואבא באו אליי לביקור ופתאום שמתי לב שהשיער של אימא בצדדיו ורדרד. מה? איך זה יכול להיות? חשבתי לעצמי, שהרי אתמול ראיתי אותה והשיער שלה היה בצבע הרגיל שלו – חום בהיר.
“אבא, תגיד, מישהו צבע לאימא את השיער אתמול?”
אבא הניד את ראשו בשלילה, ואני לא הצלחתי להבין מה פשר התעלומה. לאחר כמה דקות, בזמן שעברתי לידה, ליטפתי את שערה. הרגשתי תחושה מוזרה באצבעות והחלטתי לבדוק בעזרת חתיכת נייר מגבת. לאחר שהעברתי את הנייר על הראש, צבע אדום נותר על הנייר. נפתרה התעלומה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
“מה יש לה על הפרצוף?”
גם הפסיכוגריאטר שאליו הלכנו בפעם הראשונה עם אימא היה מבולבל מהמראה שלה. היה בטוח שיש לה פריחה או משהו.
“איפור,” הגנבתי לכיוונו תשובה בלי שאימא תשים לב.
כשאני ואבא לקחנו את אימא לפסיכוגריאטר לא ידענו למה לצפות. אומנם אימא הייתה רגועה יותר בימים ההם, אבל עדיין חששנו מהאגרסיביות שלה בעת כניסה למקום שבו אנשים חולים, ובמפגש עם רופאים בכלל ו”רופא של זקנים” בפרט. עד לא מזמן זו לא הייתה אופציה מבחינת אימא, אבל אז, כשהגעתי לאסוף אותה ברכב שלי היא כבר חיכתה מוכנה יחד עם אבא מחוץ למטבח. מאופרת למשעי, היא חייכה אליי חיוך גדול כשראתה אותי יוצאת מהרכב. ראיתי אותה נעזרת באבי לטפס את שלוש המדרגות שמפרידות בין מפלס הבית למפלס החנייה. התקדמתי לעברה בחיוך, מנשקת אותה ואוספת את ידה מידו של אבי. צעדנו יחד בשביל לאוטו שלי. לצידנו פרדס עצי התפוזים ששתל סבי מזמן. ריחם של התפוזים הכה כעת באפי, בעוד ענפי העצים מדגדגים את ראשי בזמן שאני פותחת את דלת האוטו שחנה סמוך לרכב שלהם.
“איזה אוטו גדול יש לך!” התפעלה אימא מהאוטו הישן שלי.
היא בחנה את כיסא המושב האחורי. שיט, שכחתי לנקות את האוטו. נקווה שהיא לא תשים לב.
“הבגדים שלי יתלכלכו,” רטנה, ואבא הסתכל עליי, צוחק.
“אימא, זה נקי, אל תדאגי.”
“תראי – זה לא נקי.”
היא ניקתה בידיה את מושב הכיסא.
הסתכלתי על רצפת הרכב – חול, בקבוק פלסטיק ריק, מטרייה ישנה, עטיפה ריקה של חטיף. לא משהו יוצא דופן. הזכרתי לעצמי שבפעם הבאה שאני מגיעה לאסוף אותה אני חייבת לנקות את הרכב. לפחות מבפנים. לבסוף התרצתה וכופפה את פלג גופה העליון אל תוך המכונית. באמצעות שתי ידיה ניסתה למצוא נקודת אחיזה במסעדי המושבים בעוד רגלה השמאלית טיפסה לאיטה אל תוך הרכב. כשהצליחה להתאזן, משכה את עצמה פנימה והתיישבה. משכתי את חגורת הבטיחות וסגרתי אותה צמוד לגופה.
אימא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה, “הו, תודה רבה לך.”
התיישבתי מאחורי ההגה, לצד אבי שהתיישב מקדימה והתחלנו לנסוע.
“את יודעת איפה זה, כן? ליד בית הרופאים.” אבא הוציא את שקית המסמכים הרפואיים של אימא שהצטברו בשנה האחרונה מתיק הגב שלו ווידא שהביא איתו את ההפניה.
“כן, אבא, נדמה לי שאני יודעת.”
“שלומית, שתי ידיים על ההגה!” אימא לא ויתרה על השליטה באוטו.
“בסדר אימא,” מיהרתי להניח את יד ימין שאחזה במוט ההילוכים, על ההגה.
אימא הסתכלה מבעד לחלון והתפעלה מכל מה שראתה מרגע שיצאנו מחצר הבית, “יו, תראו אילו בניינים גבוהים יש פה. כל האשכנזים האלו, חיים בבתים הגבוהים האלו. מה יש להם לגור בבתים גבוהים כל כך? תראה מה זה, מה יש פה, מה זה הבניינים האלו? לאן אנחנו נוסעים?”
“אימא, אנחנו נוסעים לרופא, רק לראות שהכול בסדר, ונחזור הביתה.”
“טוב, תודה רבה לך. אבל זה רחוק! לאן אנחנו נוסעים? תראו מה זה, אילו בניינים יש פה.”
“עוד מעט נגיע, אימא. את רוצה לשמוע מוזיקה?”
הגברתי את הרדיו וקיוויתי שהפקקים בכניסה לעיר לא יהיו רבים מדי. אימא התחילה לאבד סבלנות, ועוד לא עברו עשר דקות מאז שיצאנו מהבית.
במשך כל שאר הנסיעה אימא לא הפסיקה להעיר על כל מבנה שראתה מחוץ לחלון שלה, “תראו איזה בניין גבוה! מה הם עושים שם? תראו כמה אנשים. לאן אנחנו נוסעים, שלומית?”
“אימא, אנחנו נוסעים לרופא. אנחנו ממש כבר מגיעים. הינה, מצאתי חנייה.”
“הו, יופי. תודה רבה לך.”
נכנסנו לבניין. אחזתי בידה של אימא. אבא צעד לידנו. שיט. לפנים, מול המעליות ראיתי בחורה אתיופית ובחורה דתייה עם כיסוי ראש גדול. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה... הגענו למעלית, ואבא לחץ על קומה שלישית. מה הסיכוי שאימא תהיה מוכנה לעמוד לצידן כך בשקט? להיכנס איתן יחד לאותה מעלית?
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
