אלף חתיכות שבורות

פרולוג

סוואנה

גיל שלוש־עשרה

בלוסום גרוב, ג'ורג'יה

לא יכולתי לשמוע כלום חוץ מהדפיקות המחרישות של ליבי. מהירות מדי, רועמות כמו סופות הקיץ ההרסניות שהשתוללו בג'ורג'יה כשהחום הרקיע.

הנשימות שלי הפכו מאומצות כשהריאות שלי החלו אט־אט להפסיק לתפקד. האוויר שהיה לי בחזה התקשה כסלע גרנית, שהכביד עליי כל־כך שעמדתי קפואה במקום. קפואה מלהסתכל על פופי מתפוגגת במיטה, לראות את ההורים שלי נאחזים אחד בשני כאילו גם הם גססו. התינוקת שלהם, הבת הבכורה שלהם, מפסידה מול עינינו במלחמה שלה נגד הסרטן, והמוות מרחף לצידה כמו צל מבשר רעות, שמתכונן לקחת אותה מפה. דודה דידי עמדה עם הזרועות שלה כרוכות סביב מותניה כאילו זה הדבר היחיד שהשאיר אותה עומדת.

הרגשתי את איידה לוחצת לי על היד חזק כל־כך שכמעט נשברו לי העצמות. הרגשתי את גופה הרזה של אחותי הצעירה רועד מפחד או מכאב או מהלם מוחלט שזה אמיתי.

שזה באמת קורה.

הפנים שלי היו רטובות מדמעות שזלגו ללא הרף מעיניי.

"סוואנה? איידה?" אימא שלי אמרה בשקט. מצמצתי דרך הערפל הרטוב עד שראיתי את אימא מולנו. התחלתי להניד בראשי, וגופי הרגיש כאילו התעורר לפתע לחיים מהמצב הקטטוני המשותק שלו.

"לא..." לחשתי, כשהרגשתי את מבטה המבועת של איידה ננעל עליי. "בבקשה..." הוספתי, והתחינה הלוחשת שלי התפוגגה לאדים באוויר העומד סביבנו.

אימא התכופפה והעבירה את ידה הרועדת במורד הלחי שלי. "את צריכה להיפרד לשלום, בייבי." קולה רעד, צרוד ומותש. היא הביטה מעבר לכתפה, למקום שבו רון ישב על המיטה, ונישק את ידיה של אחותי הגדולה, את אצבעותיה, את פניה, כשהוא מסתכל על פופימין שלו כמו שתמיד עשה — כאילו היא נוצרה רק בשבילו. יבבה חנוקה נפלטה משפתיי כשצפיתי בהם.

זה לא היה אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי. היא לא יכולה לעזוב אותו. היא לא יכולה לעזוב אותנו...

"בנות," אימא דחקה שוב בקול לחוץ. ליבי נסדק כשהשפה התחתונה של אימא החלה לרעוד. "היא..." אימא עצמה את עיניה, בניסיון למצוא מידה כלשהי של קור רוח, וקטעה את מה שעמדה להגיד. לא ידעתי איך היא עושה את זה. אני לא יכולתי. לא יכולתי להתמודד עם זה. לא יכולתי לעשות את זה.

"סוו," איידה אמרה לידי. הסתובבתי והסתכלתי על אחותי הקטנה — על השיער הכהה שלה, על העיניים הירוקות, על גומות החן ועל העור שלה, שהיה אדום מבכי. על פניה המתוקות ושבורות־הלב. "אנחנו חייבות." קולה רעד, אך היא הנהנה בראשה אליי בעידוד. ברגע זה, לאיידה היה יותר כוח משאני הצלחתי למצוא.

איידה קמה, ולא שחררה את אחיזת הצבת שלה על ידִי כשמשכה אותי לעמידה. כשהייתי על הרגליים, הבטתי מטה על ידינו המשולבות. בקרוב, זה יהיה ככה לנצח, רק שתי הידיים שלנו, בלי יד שלישית להחזיק, שתוביל אותנו.

הלכתי אחרי איידה, וכשהתקרבנו למיטה, כל צעד הרגיש כאילו דשדשתי דרך ביצה טובענית. המיטה הייתה ממוקמת כך שאפשר להשקיף החוצה מהחלון, כדי שפופי תוכל לראות החוצה. עלי כותרת ורודים ולבנים של פריחת הדובדבן התעופפו ברוח העדינה, והתפזרו על האדמה בזמן שנפלו מהעצים. רון הרים את מבטו כשהתקרבנו, אבל לא יכולתי לפגוש את עיניו. לא הייתי חזקה מספיק לראות אותו ברגע זה, הרגע שממנו כולנו חששנו, זה שעמוק בפנים לא באמת האמנתי שיגיע.

איידה ואני עקפנו את המיטה, והכנסתי את הנשימה הכי עמוקה שיכולתי. הדבר הראשון ששמעתי היו נשימותיה של פופי. הן השתנו. הן היו עמוקות ומשקשקות, ויכולתי לראות את התשישות, את המאבק על פניה היפות...

המאמץ שנדרש ממנה כדי להחזיק מעמד רק עוד כמה דקות, להישאר איתנו עד כמה שהיא יכולה. ועדיין, למרות הכול, החיוך שלה גדל כשהיא ראתה אותנו — האחיות שלה, החברות הכי טובות שלה.

פופי שלנו... האדם הכי טוב שהכרתי בחיי.

פופי הרימה את ידיה הדקות והשבריריות, והושיטה יד לכל אחת מאיתנו כדי שנחזיק. עצמתי עיניים כשהרגשתי כמה קרה היא הייתה, כמה חלשה הייתה האחיזה שלה עכשיו.

"אני אוהבת אותך, פופי," איידה לחשה. פקחתי את עיניי ונלחמתי לא להתמוטט על הרצפה, כשאיידה הניחה את ראשה על החזה של פופי וחיבקה אותה חזק. פופי עצמה את עיניה ונתנה נשיקה מרפרפת לראשה של איידה.

"אני גם אוהבת... אותך... איידה," היא ענתה, וחיבקה את אחותנו הצעירה כאילו לא רצתה לשחרר אותה לעולם. איידה הייתה הכפילה של פופי בכל צורה — באישיות שלה, במראה שלה, בגישה החיובית התמידית שלה לחיים. אצבעותיה של פופי ליטפו את שערה הכהה של איידה. "אל תשתני לעולם," היא מלמלה כשאיידה הרימה את ראשה. פופי הניחה את ידה הנחלשת על הלחי של איידה.

"אני לא," איידה אמרה, וקולה נשבר כשהיא זזה לאחור, ונתנה ליד שלה ליפול מידה של פופי בחוסר רצון. התמקדתי על השחרור הזה. לא ידעתי למה, אבל רציתי שאיידה תמשיך להחזיק באחותנו. אולי אם פשוט נמשיך להחזיק בה, יחד, פופי לא תצטרך ללכת. אולי נוכל להשאיר אותה פה, היכן שהיא הייתה מוגנת...

"סוו..." פופי לחשה, ועיניה נצצו כשפגשתי את מבטה.

התמוטטתי, ופניי נפלו כשהתחלתי להתייפח. "פופי..." אמרתי, אחזתי בידה והצמדתי אותה אליי. הנדתי בראשי פעם אחר פעם, התחננתי בדממה לאלוהים, ליקום, למישהו שיעצור את זה, שיברך אותנו עם נס ושישאיר אותה פה איתנו, גם אם זה רק לעוד זמן קצר.

"אני... בסדר..." פופי אמרה, וקטעה את תחינותיי הדוממות. ידה רעדה, והצמדתי אותה לשפתיי כדי לנשק את עורה הקר, אך כשעשיתי את זה, ראיתי שידה של פופי יציבה והיד הרועדת הייתה שלי. דמעות זלגו במורד לחיי. "סוואנה," פופי אמרה, "אני... מוכנה... ללכת..."

"לא," אמרתי והנדתי בראשי. הרגשתי יד נוחתת על הגב שלי וזרוע נכרכת סביב מותניי. ידעתי שאלו אימא ואיידה שמשאירות אותי עומדת. "אני לא מוכנה... אני זקוקה לך... את אחותי הגדולה... אני זקוקה לך, פופי."

החזה שלי התכווץ עד כאב, וידעתי שזה הלב שלי שנסדק לרסיסים קטנטנים.

"אני... תמיד... אהיה... איתך," פופי אמרה, והבחנתי בצהבהבות בעורה. שמעתי את השקשוק המחריד בנשימותיה מעמיק והופך לבלתי יציב. לא... לא, לא, לא... "אנחנו..." פופי הכניסה נשימה חלושה, נשימה מתפוגגת של אוויר. "ניפגש שוב..."

"פופי..." הצלחתי להגיד לפני שיבבות מזעזעות של בכי השתלטו עליי. הורדתי את הראש לחזה של פופי והרגשתי את זרועותיה החלושות עוטפות אותי. היא אולי איבדה את כוחה, אבל האחיזה הזו הרגישה כמו שמיכת ביטחון סביבי. לא רציתי לשחרר.

"אני... אוהבת אותך... סוואנה, כל... כך," פופי אמרה, ונאבקה בנשימותיה המאטות כדי לדבר. עצמתי את עיניי בחוזקה, וניסיתי לשווא להחזיק אותה. פופי הצמידה נשיקה לשערי.

"סוואנה." קולה של אימא ריחף לתוך אוזניי. "בייבי..." היא מלמלה. הרמתי את ראשי ופגשתי את חיוכה החלוש של פופי.

"אני אוהבת אותך, פופס," אמרתי. "היית האחות הגדולה הכי טובה שיכולתי לבקש." פופי בלעה את הרוק ועיניה נצצו מדמעות. בחנתי את פניה. היא הייתה קרובה כל־כך לעזוב אותנו. שמרתי בזיכרון את הירוק בעיניה, את הפסים החמימים הטבעיים בשערהּ הכהה. היא הייתה חיוורת עכשיו, אבל נאחזתי בזיכרון של גוון האפרסק בעורה הרך. נאחזתי בזיכרון של הריח המתוק שלה נכרך סביבי, בפניה המלאות צחוק וחיים.

לא רציתי לשחרר את ידה, לא ידעתי אם אהיה מסוגלת אי־פעם. אבל כשאימא לחצה על כתפיי, שחררתי, אך סירבתי להתנתק מהמבט שלה עד שאימא ואבא זזו לעמוד ליד המיטה והסתירו אותה מעיניי.

מעדתי לאחור כשההלם התנחל. איידה אחזה בידי והתכרבלה לתוך החזה שלי. צפיתי, מנותקת כמעט, כשאימא ואבא נישקו וחיבקו את פופי ונפרדו ממנה לשלום. רעש לבן מילא את אוזניי כשאימא ואבא זזו לאחור ורון התקרב למיטה. עמדתי שם, מהופנטת, עם איידה מתפרקת על החזה שלי, ודודה דידי, אימא ואבא, מתפרקים בפינת החדר, כשרון אמר משהו לפופי, ואז נשען מטה ונישק אותה על השפתיים...

החזקתי את הנשימה, כששניות לאחר מכן הוא זז באיטיות לאחור, וצפיתי בזה. הסתכלתי על הפנים של רון וראיתי את הבעתו המרוסקת שהיא איננה, שפופי עזבה אותנו...

ראשו של רון זז מצד לצד, כשהלב שלי, באופן בלתי־אפשרי, נסדק עוד יותר. הוא ברח מהחדר, וכשהוא עשה את זה, התרסקתי בחזרה לכאן ועכשיו ברעש מחריש אוזניים. רעש של בכי מתייסר היה הדבר הראשון שקיבל את פניי, הרעשים ההרסניים שפילחו את נשמתי. הסתכלתי על אימא, ואז על אבא. אימא נפלה על הרצפה, ואבא ניסה להשאיר אותה בזרועותיו. דודה דידי הייתה שעוּנה על הקיר שהחזיק אותה עומדת, מתייפחת בחוסר שליטה.

"סוו." איידה בכתה, ונאחזה חזק יותר במותניי. הצמדתי את איידה אליי. חיבקתי אותה כשבהיתי במיטה. בהיתי בידה של פופי, היד שלה שנחה חסרת תנועה על המיטה. היד הריקה והדוממת שלה. הכול נראה כקורה בהילוך איטי, כמו תכסיס של מצלמה בסרטים.

אבל אלה היו החיים האמיתיים. זה היה הבית שלנו. וזו הייתה האחות האהובה שלי על המיטה. לבדה על המיטה.

אימא הושיטה ידיים לאיידה. אחותי הקטנה נפלה לתוך החיבוק של הורינו, אבל אני זזתי קדימה כאילו מגנט משך אותי קרוב לפופי, כאילו כוח בלתי נראה, חוט שקוף כלשהו, משך אותי למקום שבו היא שכבה.

בנשימה מגמגמת עקפתי את המיטה, וקפאתי במקום. קפאתי כשבהיתי מטה בפופי. שום נשימה לא יצאה מפיה. בית החזה שלה לא התרומם, ולא היה לה שום סומק בלחיים. ולמרות זאת, היא הייתה יפהפייה במוות כמו שהייתה בחיים. המבט שלי ירד שוב ליד הריקה שלה — היא הייתה הפוכה, כאילו רצתה שיחזיקו אותה, רק פעם אחת אחרונה.

התיישבתי על קצה המיטה, וכרכתי את ידי סביב ידה. וכשישבתי שם, הרגשתי שמשהו בי משתנה. באותו רגע, איבדתי משהו בנשמתי שידעתי שלעולם לא אוכל לקבל בחזרה. הרמתי את אצבעותיה המתקררות של פופי לשפתיי והצמדתי נשיקה לעור הרך שלה, ואז הורדתי את ידינו המשולבות לחיקי. ולא שחררתי. לא אשחרר.

לא הייתי בטוחה שאוכל אי־פעם.

פרק 1

נשימות אבודות ועננים זזים

סוואנה

גיל שבע־עשרה

בלוסום גרוב, ג'ורג'יה

היו בדיוק ארבעים ושניים סדקים על רצפת הלינולאום. רוב, מדריך הקבוצה הטיפולית, דיבר, אבל כל מה ששמעתי זה את הרחפן הקטנטן ממערכת החימום, מסתחרר מעלינו. המבט שלי לא היה ממוקד, וקלט רק את קרני האור חודרות דרך החלונות הגבוהים ואת קווי המתאר המטושטשים של האחרים בתוך המעגל סביבי.

"סוואנה?" מצמצתי כדי למקד את עיניי, והרמתי אותן לרוב. הוא חייך אליי בשפת גוף פתוחה ובחיוך מעודד על הפנים. זזתי באי־נוחות בכיסא. לא התברכתי בכישרון לדבר בקול. התקשיתי למצוא מילים לרגשות הסוערים שהשתוללו בתוכי. היה לי טוב יותר לבד. להיות בסביבת אנשים לאורך זמן — יותר מדי מהם גרמו לי להיסגר לתוך עצמי. הייתי שונה לגמרי מאחותי, איידה, שהאישיות שלה הייתה מדבקת וחברותית.

בדיוק כמו פופי...

בלעתי את הגוש המיידי שנתקע לי בגרון. עברו כמעט ארבע שנים. ארבע שנים ארוכות ומייסרות בלעדיה, ועדיין לא יכולתי לחשוב על השם שלה או לדמיין את פניה היפות בלי להרגיש את ליבי קורס עליי כמו הר שמתמוטט לתוך עצמו. בלי להרגיש את הצל של אצבעותיו העיקשות של המוות נכרכות סביב ריאותיי וחוסמות מהן את האוויר.

דקירות החרדה המוכרות החלו מייד לשרוט את דרכן מעלה מהעומקים של היכן ששהו, נעצו שיניים בוורידיי וגרמו לרעל שלהן להציף את גופי עד שהפכתי, בעל כורחי, לבת ערובה בידיהן.

כפות ידיי הפכו לחות ונשימותיי הפכו כבדות. "סוואנה." קולו של רוב השתנה. למרות שהוא הדהד באוזניי כשהכול סביבי היטשטש והתנקז לנקודה קטנה של ריק, שמעתי את הנימה המודאגת בקולו. התחושה המכבידה של המבטים של כולם נעולים עליי גרמה לי לזנק מהכיסא ולרוץ לדלת. צעדיי נשמעו כתופים חסרי קצב כשהלכתי בעקבות האור במסדרון לעבר האוויר הפתוח. התפרצתי החוצה דרך הדלת והכנסתי נשימה עמוקה של אוויר ג'ורג'יה חורפי.

נקודות ריצדו בעיניי וגררתי את עצמי לעץ שצמח על השטח במרכז הטיפולי. נשענתי על הגזע העבה, אבל רגליי התמוטטו ונפלתי על האדמה הקשה. עצמתי עיניים, השענתי את הראש על העץ, והרגשתי את הגזע המחוספס שורט לי את אחורי הקרקפת. התמקדתי בלנשום, בניסיון להיזכר בכל שיעור שאי־פעם לימדו אותי על התמודדות עם התקף חרדה, אבל זה אף־פעם לא עזר. ההתקפים תמיד החזיקו בי בת ערובה עד שהחליטו לבסוף לשחרר אותי.

הייתי מותשת לגמרי.

גופי רעד במשך זמן שהרגיש כמו נצח, וליבי קרטע וגמגם עד שהרגשתי את הריאות שלי מתחילות להשתחרר, וקנה הנשימה שלי העניק לגופי לבסוף את החמצן שהוא השתוקק לו כל־כך. נשמתי מהאף ונשפתי מהפה עד שהצלחתי להישען אחורה על העץ, וריח הדשא והאדמה חדרו דרך ערפל החרדה שחסם את חושיי.

פקחתי עיניים והבטתי מעלה על השמיים הכחולים, צפיתי בעננים הלבנים זזים מעליי, וניסיתי למצוא בהם צורות. צפיתי בהם מופיעים, ואז עוזבים, ותהיתי איך זה נראה מלמעלה שם, מה הם ראו כשהביטו מטה עלינו — אוהבים, מאבדים ומתפרקים.

טיפה של מים נחתה על החלק החיצוני בכף ידי. הבטתי מטה, וראיתי עוד טיפה נופלת על הקמיצה שלי — זה הגיע מהלחיים שלי. תשישות שטפה אותי כמו גל, שאבה ממני את כל הכוח. לא הצלחתי אפילו להרים את הידיים כדי לנגב את הדמעות, אז התמקדתי בצפייה בעננים המטיילים שוב, והצטערתי שאני לא יכולה להיות כמוהם, כל הזמן בתנועה, בלי שיהיה זמן לעצור, לעכל ולחשוב.

לחשוב נתן לי מקום להישבר.

לא שמתי לב בכלל שמישהו התיישב לידי עד שהרגשתי תזוזה עדינה של אוויר סביבי. עדיין הייתי ממוקדת בעננים.

"שוב התקף חרדה?" רוב שאל. הנהנתי, ושערי השתפשף בפיסת הגזע הרופפת שבקושי הצליחה להיאחז בבית שלה. רוב היה רק בשנות השלושים שלו. הוא היה טוב והצטיין במה שעשה, הוא עזר לכל־כך הרבה אנשים. בארבע השנים האחרונות ראיתי אינספור בני נוער נכנסים למרכז הטיפולי ועוזבים אותו שונים, מחוזקים ומסוגלים לתפקד פעם נוספת בעולם.

אני פשוט הייתי שבורה.

לא ידעתי איך להחלים, איך לחבר את עצמי בחזרה. האמת היא שכשפופי מתה, כל האור נעלם מהעולם שלי, ומאז הסתובבתי כמו עיוורת בחשֵכה.

רוב לא דיבר, אבל לבסוף אמר, "אנחנו צריכים לשנות טקטיקה, סוואנה." קצות שפתיי התרוממו כשראיתי את מה שנראה כמו פרח חיננית נוצר בענן. איידה אהבה חינניות, זה היה הפרח הכי אהוב עליה. רוב נשען לאחור על העץ לידי, חלק את הגזע הרחב. "קיבלנו קצת מימון." המילים שלו טפטפו לתוך אוזניי, הברה אחת בכל פעם, כשהעולם, באיטיות מייסרת, החל להתחבר בחזרה. "יש טיול," הוא אמר, ונתן לזה להישאר תלוי באוויר בינינו. מצמצתי, וגם עם העיניים עצומות בחוזקה כדי לחסום את האור המסנוור שלה, השמש עדיין הצליחה לרצד בחשֵכה.

"אני רוצה שתצאי לזה," רוב אמר. קפאתי וסובבתי בהדרגה את הראש לעברו. לרוב היה שיער אדום קצר, נמשים ועיניים ירוקות נוקבות. הוא היה פלטה מהלכת של צבעים סתוויים, והוא היה גם שורד. להגיד שהערצתי אותו היה בלשון המעטה. הוא נענש כנער על המיניות שלו על ידי אלה שהיו אמורים לאהוב אותו, ועבר שבעה מדורי גיהינום כדי להגיע לחופש ולאושר, ועכשיו עזר לאחרים שנאבקו בעצמם.

"יש טיול... אני רוצה שתצאי לזה..."

המילים האלה חלחלו באיחור לתוך המוח שלי, וחברתי הוותיקה, חרדה, החלה להתעורר.

"קבוצה קטנה מכל רחבי ארצות הברית יוצאת למסע משולב של חמש מדינות. מסע ריפוי." הוא סובב את ראשו כדי להביט מעלה על העננים שמשכו את תשומת ליבי לפני כן. "בני נוער שמתמודדים עם אֵבל."

הנדתי בראשי, ובכל שנייה שחלפה הנדתי אותו חזק יותר.

"אני לא יכולה," לחשתי, ופחד מיידי נכרך סביב קולי.

חיוכו של רוב היה אוהד, אבל הוא אמר, "כבר דיברתי עם ההורים שלך, סוואנה. הם הסכימו שזה יעשה לך טוב. כבר שריינו לך מקום."

"לא!"

"סיימת את התיכון, והתקבלת להרווארד. הרווארד, סוואנה. זה מדהים." רוב נעצר לרגע כדי לחשוב, אבל אז הוסיף, "זה בוסטון. רחוק, רחוק מפה."

הבנתי למה הוא התכוון. לא הצלחתי לתפקד בבית, אז איך לכל הרוחות אצליח לתפקד בקולג' במדינה אחרת?

כשפופי נפטרה, שקעתי לתוך הלימודים שלי. הייתי חייבת להעסיק את המוח שלי כל הזמן. ככה הצלחתי להישאר מעל המים. תמיד הייתי השקדנית, החכמה, תולעת הספרים, זאת שדיברה על פיזיקה ומשוואות ומבנים מולקולריים. איידה הייתה הקולנית, האחות הדרמטית, המצחיקה, שמשכה את כל תשומת הלב — בדרכים הכי טובות. ופופי... פופי הייתה החולמת. היא הייתה המאמינה, היצירתית, זו עם המוזיקה, האושר והתקווה האינסופית בליבה.

זאת שהייתה משנה את העולם.

כשפופי נפטרה, לא יכולתי להתמודד יותר עם בית הספר — עם האנשים הבוהים, עם המבטים המרחמים, עם הזרקור שהלך אחריי לכל מקום, ופרסם אותי כבחורה שצפתה באחותה הבכורה מתה. אז למדתי מהבית, וסיימתי את הלימודים מוקדם. הרווארד קיבלו אותי; עשיתי מספיק כדי להתקבל. אבל עם כל הלימודים הגמורים שלי, הזמן הפנוי שהיה לי הפך לפתע לאויב שלי. שעות בטלות ששקעתי בזיכרונות על פופי גוססת, מתה באיטיות מולנו. אינספור דקות שנתנו להתקף החרדה שלי מקום להכות, להתפתח ולהתפשט כמו שכירי חרב שמשתעשעים עם מטרה קלה. הרגשתי את חסרונה של פופי כמו לולאה שנמתחת חזק יותר סביב הצוואר שלי יום אחר יום.

"אני יודע שזה עלול להיראות מפחיד. אני יודע שזה משהו שאולי את לא מאמינה שאת יכולה לעשות," רוב אמר בקול עדין ומעודד. "אבל את יכולה, סוואנה. אני מאמין בך." הרגשתי את השפה התחתונה שלי רועדת כשפגשתי את עיניו. "אני לא מוותר." הוא חייך חיוך עדין. "נעזור לך לעבור את זה. נביא אותך להרווארד בסתיו, ואת תשגשגי."

רציתי לחייך בחזרה, להראות את ההערכה שלי כלפיו שחשב עליי בכלל, שמעולם לא ויתר עליי, אבל החרדה עצרה אותי. אנשים חדשים. מקומות חדשים. ארצות לא ידועות — זה היה מבעית לחלוטין. אבל לא נותר בי כוח להתנגד לזה. ואלוהים, שום דבר אחר לא עבד איתי. ארבע שנים ארוכות של תרפיה אישית וקבוצתית לא הצליחו להרים אותי או לחבר אותי בחזרה. הייתי עייפה מדי להתווכח, אז סובבתי את הראש שוב ובהיתי מעלה בשמיים. ענן גדול הגיע, והפסקתי לזוז.

זה נראה בדיוק כמו צ'לו.

נכנסתי לבלוסום גרוב לפס־קול הסימפוני של ציפורים שרות. לא משנה התקופה בשנה, תמיד היה משהו נשגב במקום הזה. פיסת גן־עדן על פני האדמה, הצצה למשהו שמימי, לשלווה. או אולי זו הייתה פשוט הנשמה שלה שנחה פה, שהפכה את זה למיוחד כל־כך. הֵגנה על המקום שהיא העריצה כל־כך.

העצים היו עירומים, ניצני הפריחה עדיין לא היו מוכנים להראות לנו את יופיים, כשהחורף מנע את זה מהם רק לעוד זמן קצר, אבל זה לא הפך את המטע לפחות יפהפה. נשמתי את האוויר הצלול ששרק דרך הענפים החומים עד שרגליי הובילו אותי לעץ שהֵגן על החברה הכי טובה שלי.

מצבת השיש הלבנה בהקה כמו מלאך בשמש השוקעת, וצללי בין הערביים כיסו את הקבר בגוונים זהובים שלווים. פופי ליצ'פילד, בלט בכתב מוזהב, לנצח נצחים, היה חקוק מתחת.

העפתי כמה עלים שנפלו על המצבה והתיישבתי מולה. "היי פופי," אמרתי, וכבר הרגשתי את הגרון שלי מתכווץ. ידעתי שלאנשים רבים, ארבע שנים אחרי המוות של אדם אהוב, היו מספיקות כדי למצוא את דרכם בחזרה לחיים כלשהם, להמשיך הלאה בכל דרך שיכלו. אבל בשבילי, ארבע שנים היו כמו ארבע דקות. הרגיש כאילו רק אתמול פופי עזבה אותנו — עזבה את איידה ואותי, עזבה את אימא ואבא ואת דודה דידי, עזבה את רון. הסדקים בליבי עדיין היו פתוחים ומדממים.

ארבע השנים האלה לא שינו דבר. מישהו לחץ על כפתור השהייה באותו יום, ומאז לא הצלחתי ללחוץ על נגן.

נישקתי את אצבעותיי ואז הצמדתי אותן למצבה. היא הייתה חמה תחת ידי מהשמש שתמיד האירה על האזור הזה, הודיעה לעולם שמישהי באמת יפהפייה נחה פה.

הסתכלתי מטה וראיתי תמונה דבוקה לחלק התחתון במצבה. דמעות עקצצו בעיניי כשבהיתי ביראת כבוד במראה המהמם בתמונה. אורות הצפון נלכדו בצורה מושלמת בתמונה, ירוקים וכחולים, מתפשטים על פני שמיים שחורים זרועים כוכבים.

רון.

רון היה פה. הוא תמיד עשה את זה. בכל פעם שהוא בא הביתה, הוא בילה שעות בקבר של פופי, מתחת לעץ האהוב עליהם. בילה את היום בשיחה עם אהובתו היחידה, הנשמה התאומה שלו, וסיפר לה על חייו באוניברסיטת ניו יורק, על ההתמחות שהשיג עם צלם זוכה פוליצר, על מסעותיו ברחבי העולם, על הטיולים שלו בארצות ומראות מרוחקים — כמו אורות הצפון — שהוא תמיד דאג לצלם ולהביא הביתה כדי שפופי תראה.

"כדי שהיא לא תפספס הרפתקאות חדשות," הוא היה אומר לי.

היו גם ימים שהוא ביקר את פופי, ואני ישבתי מאחורי עץ קרוב, שקטה ומוסתרת, והקשבתי לו מדבר איתה, כשדמעות זלגו מעיניי על חוסר הצדק בעולם, על שאיבדנו את הכוכב הכי בוהק בשמיים שלנו, על רון שאיבד חצי מליבו. עד כמה שידעתי, הוא מעולם לא יצא עם מישהי אחרת. הוא אמר לי פעם שהוא אף־פעם לא ירגיש כלפי מישהי אחרת כמו שהוא הרגיש כלפי פופי, ושלמרות שהזמן שלהם יחד היה קצר, זה הספיק מבחינתו לכל החיים.

מעולם לא חוויתי אהבה כמו שלהם, לא הייתי בטוחה שרבים חוו. לעומת איידה שחיפשה והתפללה לאהבה מהסוג של רון ופופי, אני חששתי שזה רק יגרום לי עוד כאב, כי מה אם אאבד גם אותו? איך אוכל להתמודד אי־פעם? לא ידעתי איך רון הצליח לשרוד בכל יום, לא ידעתי איך הוא פקח את עיניו מדי בוקר ופשוט נשם. אף־פעם לא שאלתי אותו. אף־פעם לא מצאתי את האומץ.

"היה לי עוד התקף היום," סיפרתי לפופי, כשנשענתי על המצבה שלה.

הנחתי את הראש על השיש החם. שתיתי את שירת הציפורים המרגיעה שתמיד ליוותה אותה. לאחר כמה דקות של שקט, הוצאתי את המחברת שלי מהתיק, זו שאף־פעם לא העזתי לפתוח. עברתי על המילה 'לסאוונה', שנכתבה על הכריכה בכתב ידה של פופי.

המחברת שהיא השאירה לי, זו שמעולם לא קראתי או פתחתי בכלל. לא ידעתי למה. אולי בגלל שפחדתי מדי לקרוא את מה שהיה לפופי להגיד, או אולי בגלל שזו הייתה הפיסה האחרונה שנותרה לי ממנה, וברגע שהיא תיפתח, ברגע שאסיים לקרוא את המילה האחרונה ביותר, אז היא כבר לא תהיה באמת.

חיבקתי את המחברת לחזה. "הם שולחים אותי מפה, פופס," אמרתי, וקולי השקט נישא סביב החורשה הקטנה והכמעט שקטה. "כדי לנסות לעזור לי להחלים." נאנחתי, והכבדות שהרגשתי בחזה כמעט פצעה לי את הצלעות. "אני רק לא יודעת איך לשחרר אותך."

האמת היא שאם פופי הייתה יכולה לדבר איתי, ידעתי שהיא הייתה שבורת־לב מהדרך שבה המוות שלה שיתק אותי, פצע אותי באופן חסר תקנה. ועדיין, לא הצלחתי להתנער מזה. רוב אמר לי שהאֵבל לא עוזב אותנו לעולם. במקום זה, אנו מסתגלים כאילו זה איבר חדש שאנו צריכים ללמוד להשתמש בו. בכל רגע, צער וכאב־לב, יכלו לפגוע ולשבור אותנו, אבל בהדרגה נפתח את הכלים כדי להתמודד עם זה ולמצוא דרך להתקדם הלאה.

עדיין חיכיתי ליום הזה.

צפיתי בשמש השוקעת נעלמת דרך העצים, ובחצי הירח תופס את מקומה. השמיכה הזהובה שכיסתה אותנו הפכה לכחול־כסוף כשהלילה ירד וקמתי לעזוב. "אני אוהבת אותך, פופס," אמרתי, וצעדתי באי־רצון דרך החורשה הקטנה לבית שלנו. הבית שלנו, שבימים אלה, התגעגע לדופק שלו.

היא הייתה קבורה באדמה מאחוריי. בת שבע־עשרה לנצח, בגיל שאני עכשיו. לעולם לא תזדקן. לעולם לא תאיר את אורהּ. לעולם לא תחלוק את המוזיקה שלה.

טרגדיה שהעולם לא ישכח לעד.