לשנה הבאה באוסטרליה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לשנה הבאה באוסטרליה

לשנה הבאה באוסטרליה

2 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: חנה לבנת
  • הוצאה: אנדרה בולג
  • תאריך הוצאה: 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 19 דק'

תקציר

ארתור מנדלבאום, מוציא לאור ברלינאי מצליח של עיתונים, מגיע למסקנה שקיימים פחות ופחות מקומות בעולם שיהודים יכולים לחיות בהם חיים טובים ובטוחים. בישראל מגיעים העימותים עם השכנים הערבים לשיא חדש, והמצב הפוליטי הפנימי נעשה מטריד יותר ויותר. באירופה מתגברת האנטישמיות, וגם ארה"ב כבר אינה מציעה את הביטחון שעליו היה אפשר להסתמך במשך עשורים רבים. אם כך, מה ניתן לעשות?

בשיתוף עם כמה אנשי סוד מגבש מנדלבאום תוכנית מבריקה, חשאית לחלוטין בשלביה הראשונים: הוא רוצה להקים ארץ מובטחת שנייה – באוסטרליה. כדי להגשים את התוכנית הזאת הוא מגייס את יאן ברנשטיין, מנהיג קהילה יהודית לשעבר, שמשימתו הנוכחית היא לעשות נפשות לרעיון של מנדלבאום. אבל איך הם יכולים להצליח כשידוע לכול: שני יהודים, שלוש דעות? בעזרת קסם אישי וכוח התמדה מצליח ברנשטיין בשכנוע עמיתיו באירופה, בצפון אמריקה ובדרומה וגם באוסטרליה – תוך שהוא נתמך בידי מלווים רבים, ובראש ובראשונה מלוות רבות שאינן מסוגלות לעמוד בפני כוח המשיכה שלו.

לשנה הבאה באוסטרליה היא סאטירה המתארת כחזון את האופן שבו ניתן להגשים תוכנית בלתי אפשרית – אם רק דבקים באמונה בה!

פרק ראשון

מבוא

אתמול בערב חגגתי בחוג מצומצם את יום הולדתי השמונים. בחמש השנים האחרונות אני מתגורר בארץ חדשה, שלפי המושגים שלי נמצאת בכלל בקצה השני של העולם. מעולם לא העליתי בדעתי שאני, אירופאי מושבע, אעז לעשות דבר כזה. בתחילה פשוט חשבתי שרק אעזור לארתור מנדלבאום, ידידי שנפטר, להגשים את חלום חייו. מעולם לא העליתי בדעתי אפשרות שאני עצמי אהיה חלק ממימושו בפועל של החלום הזה.

כל אדם שמגיע בשלב כלשהו לגיל מסוים, עושה חשבון נפש. יש העושים זאת לעיתים קרובות יותר, יש העושים זאת לעיתים נדירות יותר. כשהאורחים שאלו אותי אתמול מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי, חשבתי רק על המשך חיים בריאים. לאחר מכן שיתפתי את אורחיי בהחלטתי להעלות על הכתב את סיפור חיי המרגשים, ולהתחיל לעשות זאת מייד למוחרת יום ההולדת השמונים שלי. אני מרגיש כמו משה, ובעצם ארתור מנדלבאום היה המֹשֶה האמיתי. בתנ"ך לא הורשה משה בסופו של דבר להיכנס לארץ הקודש, ונפטר זמן קצר לפני כן. אני, לעומת זאת, הצלחתי לעשות זאת. יש לי בית קטן ואני גר בו עם רונה שלי, ששרדה את "כל הנשים האחרות".

מאחר שמזג האוויר באוסטרליה מתון, אני יכול לבלות שמונה חודשים בשנה בגינה הקטנה האהובה שלי, וככל שיתאפשר ארצה גם להעלות בה על הכתב את קורות חיי. מבחינה בריאותית אני פחות או יותר בכושר, גם אם מפאת הגיל הצטמצמה אצלי התשוקה למין הנשי. פה ושם אני חורג מהמסגרת, ורונה מאפשרת לי זאת ברוב נדיבותה. רונה, בשנות השישים שלה עכשיו, מלמדת ילדים תרבות יהודית ועברית בבית ספר. היא עובדת בהתנדבות, מאחר שיש לנו הכנסה העולה על צרכינו. בתקופה זו חיים שלושה מיליוני בני אדם בניו איילנד — כך אנחנו קוראים לארץ החדשה שלנו. הקמנו תשתית מצוינת, אבל ההצלחה הגדולה — כפי שדמיַינו אותה — עדיין לא התממשה.

ידידי היקר אדוארד זילברשטיין ואשתו אנה־מארי נשארו בברלין, והוא עדיין עובד שם כמנהל מחלקה רפואית. אדוארד ביקר אצלנו פעמיים ושמח מאוד לראות את מה שהשגנו, אבל לא הצליח להגיע לכלל החלטה לעבור לגור כאן. אנחנו עדיין חלק מאוסטרליה, אבל חתמנו על הסכם־מושבה כך שניו איילנד היא לאוסטרליה כמו שהייתה בעבר הונג קונג לסינים. כל זה עדיין לא משביע רצון, אבל האוסטרלים מנצלים לפחות לא מעט מן הבקיאות והידע המעשי שלנו.

היחסים איתם פחות או יותר לבביים, וגם אם ברור לי שכבר לא אזכה לחוות בעצמי את עצמאותה המלאה של המדינה שלנו, אני מאמין שנשיג אותה באחד הימים. מאחר שאנחנו עדיין מושבה, אין לנו נשיא משלנו, אלא מושל. דב אֵלְבַּאוּם, שנולד במלבורן, החליט כמעט מן ההתחלה להצטרף אלינו ועבר מעיר הולדתו לניו איילנד. מאחר שהוא נחשב ממילא לאישיות מקומית חשובה, הוא התמנה למושל שלנו. במקור הוא היה חזן בבית הכנסת המרכזי במלבורן, אבל בו־בזמן הוא היה תמיד מעורב גם בפוליטיקה. נוסף על כך היו לו גם קשרים מצוינים, מה שפישט מאוד את המצב הפוליטי.

באופן מפתיע מורכבת מחצית האוכלוסייה שלנו, כלומר מיליון תושבים וחצי, מישראלים. המצב הזה אינו תואם כלל את הציפיות המקוריות שלי. הצלחנו לצרף אלינו מדענים מעניינים רבים ואנשי מקצוע חשובים אחרים, אבל יש גם כאלה המנצלים את ארצנו כקרש קפיצה ושוהים כאן רק במשך שנתיים או שלוש.

גם נטשה, אהובתי לשעבר, הצטרפה אלינו ועכשיו היא ממלאת המקום של דב אלבאום. היא נשואה לרוֹבֶּר דִיפּוֹן שהיגר אלינו מפריז. הוא הוכיח את עצמו כתורם גדול ביותר לארצנו כאפידמיולוג ווירולוג. מובן שהכרתי גם חברים חדשים, אבל צר לי בכל זאת שלא הצטרפו אלינו אנשים נוספים מאירופה. אם יהיו גלים נוספים של אנטישמיות באירופה ובאמריקה, אני מאמין שמספר התושבים שלנו יגדל במהירות. לכן אני רוצה, למרות גילי, לקדם את המגעים עם האו"ם בנוגע לעצמאותנו. כשיכריזו עלינו כעל ארץ עצמאית לגמרי, נהיה גם מושכים יותר מפני שאנחנו רחוקים מספיק מהיבשת ויש לנו די מקום להכיל גם עשרה מיליון אנשים. עדיין אין לנו אפילו חברת תעופה משלנו ואנחנו נאלצים להסתמך על קוואנטס, חברת התעופה הלאומית של אוסטרליה, אבל בזה נטפל בבוא הזמן ונרכוש כמה מטוסים כדי להקים חברת תעופה משלנו.

המצב בגרמניה אינו קטסטרופלי מבחינת האזרחים היהודים, אבל אפשר להרגיש קצת רוחות של ויימאר מלפני המלחמה. אני מתכנן לטוס שוב למולדת השנייה שלי כדי להשקיט את געגועיי אליה. הייתי רוצה גם לפגוש שוב את יערה, שנישאה לשוודי וחיה איתו באושר בברלין. הקשר בינינו לא נותק מעולם, ואנחנו מקיימים קשר מיילים נעים, ברמה פילוסופית גבוהה מאוד.

ההחלטה להעלות על הכתב את כל חוויות החיים שלי, מגבירה את רמת האופטימיות שלי. מאז שארתור מנדלבאום הודיע לי בזמנו שיעניק לי תשלום שנתי של מיליון, לא כתבתי שוב אפילו שורה אחת. העובדה הזאת הטרידה אותי מאוד, אבל הייתי פשוט עסוק מדי ולא נשאר לי כוח להעלות עוד משהו על הדף. עכשיו המוטיבציה שלי שוב גבוהה, ואני כבר לא מעורב כל כך בעסק באופן יומיומי, כך שאני רוצה פשוט לשתף אחרים במה שחוויתי בשנים האחרונות.

 

בעודי שקוע עמוק במחשבות ובחיפוש אחר כיווני כתיבה, אני מרגיש יד על כתפי. זאת רונה, שחזרה בדיוק מבית הספר. היא מתיישבת בחיקי, מלטפת את פניי המזוקנות ושואלת אותי על מה המינגוויי שלה חשב היום. אני שואל אותה: "מה פתאום את קוראת לי המינגוויי עכשיו, את יכולה לקרוא את המחשבות שלי?"

"הייתי רעיה גרועה אם לא הייתי מבינה שהיום כבר הגית רעיון לספר החדש שלך."

האופן שבו היא אומרת לי את זה גורם לי אושר. תמיד ידעתי שאני אוהב את היופי הפנימי והחיצוני של רונה. כשהיא מדברת, לא רק פיה מבטא את הנאמר אלא גם עיניה מביעות אותו. בכך היא מאשרת לי מדי יום את העובדה שאני חי עם האישה הנכונה. עכשיו אני רוצה לעשות את הדרך הארוכה הכרוכה בכתיבת הספר, במקביל למגעים שלי עם האו"ם.

פרק 1
אדוארד זילברשטיין

ספטמבר 2017, השעה שמונה בבוקר. אֶדוּאַרְד זִילְבֶּרְשְטיין נטל חלק בביקורֵי הבוקר של הרופאים בבית החולים סנט אליזבת וסנט ברברה. עמיתיו נשאו את עיניהם אל האחראי עליהם, ד"ר מַנוּאֶל בַּאמֶרְט, ובלעו בשקיקה כל מילה שאמר. הרופאים הצעירים התנהגו כאילו הם מאזינים להרצאה שנושא מנהל המחלקה שלהם. באמרט היה גבר בשנות השישים שלו, שהקדיש את כל חייו לרפואה בבתי חולים. אידאליסט ששבועת היפוקרטס נר לרגליו, מוסרית וחוקית כאחת. כסף לא עניין כלל את אזרח גרמניה המזרחית לשעבר. הרופאים־לעתיד, שעבדו תחתיו בבית החולים, היו מוקסמים מן האתיקה שלו. על אף שתמיד היה לגמרי חילוני, הוא השמיע לעיתים קרובות את המילה "אלוהים" בעבודתו. "אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי" הוא ציטט לעיתים קרובות את ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. הוא גם הדגיש שוב ושוב שכדי להשאיר חולים בחיים דרושה עזרה נוספת על עזרתו של מדע הרפואה.

באותו בוקר הם דנו בעניינו של גבר בשנות החמישים שלו שסבל מהתקף לב, ולמרות המעקפים הוא לא ממש הבריא. כשהביקור הסתיים בסביבות השעה עשר וחצי, אדוארד זילברשטיין הלך עם עמיתו לשתות קפה בקפטריה. העמית רצה לדעת עוד על דתו של אדוארד. הרי הוא יהודי ועובד כאן במזרח גרמניה — איך זה מסתדר מבחינתו, הוא שאל. אדוארד הסביר לו שהוא יהודי שנטמע לחלוטין בסביבתו, ושאין לו שום קשר למוצאו, אולי מלבד הקשר להיסטוריה. הוריו אומנם נולדו בישראל כמה שנים אחרי סיום מלחמת העולם, אבל נראה שחינכו אותו ואת אחותו באופן מודע כחילונים. התגברות על העבר היא ככל הנראה עניין אינדיווידואלי. הדת היא כרגע ידידתו. בכך הסתיימה השיחה על הדת.

אדוארד היה אהוב מאוד על עמיתיו ועל מנהל המחלקה שלו מפני שלמרות ההופעה המרשימה שלו, הוא הפגין התנהגות צנועה להפליא. הוא תמיד היה דייקן ותמיד היו לו הצעות ורעיונות יצירתיים, לשמחת מנהל המחלקה שלו.

בסביבות השעה חמש אחר הצוהריים הגיע יום העבודה הארוך שלו לסיומו, ואדוארד פסע לכיוון היציאה מבית החולים. בחוץ המתינה לו ידידתו האנה שקרצה לו כבר מרחוק, נישקה אותו, ומייד לאחר מכן פסעו שניהם יד ביד לעבר מסעדה איטלקית. הבילוי המשותף שהרשו לעצמם השניים במסעדת "דַּה קָפּוֹ" מדי יום חמישי, כבר הפך כמעט למסורת. האנה בת העשרים וחמש עבדה כספרנית בספרייה העירונית, ולכן תקציב הזוג עדיין היה מוגבל.

בשעה חמש וחצי עוד לגמו השניים ממיץ העגבניות שלהם כשפתאום נכנסו למסעדה שני גברים צעירים, שיכורים ככל הנראה, והזמינו בירה. שני האדונים, שראשיהם המגולחים לא הותירו ספק בדבר עמדותיהם הפוליטיות, פנו מייד להאנה בדיבורים של שיכורים. לָמה יש לה חבר כזה, כשהיא יכולה להיות איתם, הם שאלו. האנה הפנתה את ראשה מהם והלאה, ולחשה משהו באוזנו של אדוארד. פתאום חבט אחד מהם באגרופו בדלפק וצעק: "כאן לא מתלחשים!" למעשה היה אפשר להניח שהאחראי במסעדה יתערב לכל המאוחר בשלב זה, אבל זה לא קרה — הוא פשוט נעלם.

רגע לפני שהכול התפוצץ, הצמיד פתאום אחד משני גלוחי הראש האלה את ידו אל ליבו והיה ברור שהוא מתקשה מאוד לנשום. חברו צרח בפראות: "רופא, רופא!" אדוארד ניגש במהירות אל האיש הקורס, אבל חברו ניסה לחסום את דרכו ושאג: "מה אתה עושה?"

"אני רופא, טמבל! אתה רוצה שאעזור לחבר שלך או לא?" השיב לו אדוארד בזעם. בשלב זה הופיע האחראי שוב וצפה במתרחש. הוא ניגש לטלפון והזעיק את המשטרה. בינתיים בדק אדוארד את המטופל החדש שלו וקבע שהיה לו התקף לב. ידו נשלחה אל התיק שלו והוא הוציא ממנו קופסה ותחב כדור לפיו של גלוח הראש. כעבור שתי דקות הגיעה המשטרה והזמינה אמבולנס. אדוארד המתין ליד המטופל שלו עד שרופא החירום הגיע. הוא עדכן את עמיתו למקצוע במה שקרה, ושיתף אותו באבחנה שלו.

למוחרת בבוקר התכנסו מנהל המחלקה באמרט והצוות שלו לביקור ליד מיטתו של גלוח הראש. כשזילברשטיין זיהה את יריבו מן הערב הקודם, הוא לחש משהו באוזנו של מנהל המחלקה.

"אז איך אנחנו מרגישים היום, מר רַדֶמַן?" שאל ד"ר באמרט. "ברור לך שבלעדי עמיתי העומד כאן לידי, לא היית עכשיו בחיים ככל הנראה?" המטופל המופתע לא האמין למראה עיניו כשהתברר לו מי הוא העומד מולו. במושג "מבוכה" לא היה די כדי להגדיר את הרגשתו באותו רגע. רדמן, שהגיע ממשפחה דלת אמצעים, לא היה אדם אינטליגנטי במיוחד. במהלך לימודי הנגרות שלו בקֶמְנִיץ הוא נסחף אחר הסצנה הנאו־נאצית. התורה ההיטלראית של טוהר הגזע הארי הוחדרה בו במשך זמן רב כל כך, שהוא האמין בה. ועכשיו הוא שכב כאן במיטה, ומי שהציל אותו היה אמור בעצם להיות הקורבן שלו.

זילברשטיין אמר למטופל שלו שבימים הבאים הוא חייב לנוח מנוחה מלאה במיטה. כל הצוות צעד אל מחוץ לחדרו של החולה והתכנס בחדר הישיבות של מנהל המחלקה, ד"ר באמרט. כשכל הרופאים כבר ישבו סביב השולחן, פתח מנהל המחלקה את הישיבה. הרופאים והרופאות המתמחים התקשו להאמין למשמע אוזניהם כשזילברשטיין תיאר את אירועי הערב הקודם. מארי לוּ פונטיין, רופאה מתמחה מפריז, אמרה לאדוארד: "לדעתי היית מעולה בביקור הרופאים אצלו. שמרת על קור רוח מוחלט."

זילברשטיין ענה לה: "אבל זה מובן מאליו. הרי אני, וגם כל האחרים כאן, בחרנו במקצוע הזה כדי לעזור לכל בני האדם, גם לאויבים שלנו." הוא הוסיף שאינו רוצה להגיש תלונה כרגע, כדי לא לסכן את בריאותו של המטופל. הוא הרי יוכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר.

בדיוק בנושא הזה התפתחה בערב מריבה בין אדוארד והאנה, שלא הבינה מדוע הוא מסרב לגשת למשטרה. את המניעים הרפואיים שלו היא ביטלה בהינף יד והודיעה כי היא מתכוונת לטפל למוחרת בעצמה בעניין התלונה במשטרה. אדוארד היה מוטרד מאוד מהעובדה שהאנה אינה מקבלת את שיקוליו ההומאניים. זאת הייתה תחילת סיומה של מערכת היחסים שלהם.

עוד על הספר

  • תרגום: חנה לבנת
  • הוצאה: אנדרה בולג
  • תאריך הוצאה: 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 19 דק'
לשנה הבאה באוסטרליה אנדרה בולג

מבוא

אתמול בערב חגגתי בחוג מצומצם את יום הולדתי השמונים. בחמש השנים האחרונות אני מתגורר בארץ חדשה, שלפי המושגים שלי נמצאת בכלל בקצה השני של העולם. מעולם לא העליתי בדעתי שאני, אירופאי מושבע, אעז לעשות דבר כזה. בתחילה פשוט חשבתי שרק אעזור לארתור מנדלבאום, ידידי שנפטר, להגשים את חלום חייו. מעולם לא העליתי בדעתי אפשרות שאני עצמי אהיה חלק ממימושו בפועל של החלום הזה.

כל אדם שמגיע בשלב כלשהו לגיל מסוים, עושה חשבון נפש. יש העושים זאת לעיתים קרובות יותר, יש העושים זאת לעיתים נדירות יותר. כשהאורחים שאלו אותי אתמול מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי, חשבתי רק על המשך חיים בריאים. לאחר מכן שיתפתי את אורחיי בהחלטתי להעלות על הכתב את סיפור חיי המרגשים, ולהתחיל לעשות זאת מייד למוחרת יום ההולדת השמונים שלי. אני מרגיש כמו משה, ובעצם ארתור מנדלבאום היה המֹשֶה האמיתי. בתנ"ך לא הורשה משה בסופו של דבר להיכנס לארץ הקודש, ונפטר זמן קצר לפני כן. אני, לעומת זאת, הצלחתי לעשות זאת. יש לי בית קטן ואני גר בו עם רונה שלי, ששרדה את "כל הנשים האחרות".

מאחר שמזג האוויר באוסטרליה מתון, אני יכול לבלות שמונה חודשים בשנה בגינה הקטנה האהובה שלי, וככל שיתאפשר ארצה גם להעלות בה על הכתב את קורות חיי. מבחינה בריאותית אני פחות או יותר בכושר, גם אם מפאת הגיל הצטמצמה אצלי התשוקה למין הנשי. פה ושם אני חורג מהמסגרת, ורונה מאפשרת לי זאת ברוב נדיבותה. רונה, בשנות השישים שלה עכשיו, מלמדת ילדים תרבות יהודית ועברית בבית ספר. היא עובדת בהתנדבות, מאחר שיש לנו הכנסה העולה על צרכינו. בתקופה זו חיים שלושה מיליוני בני אדם בניו איילנד — כך אנחנו קוראים לארץ החדשה שלנו. הקמנו תשתית מצוינת, אבל ההצלחה הגדולה — כפי שדמיַינו אותה — עדיין לא התממשה.

ידידי היקר אדוארד זילברשטיין ואשתו אנה־מארי נשארו בברלין, והוא עדיין עובד שם כמנהל מחלקה רפואית. אדוארד ביקר אצלנו פעמיים ושמח מאוד לראות את מה שהשגנו, אבל לא הצליח להגיע לכלל החלטה לעבור לגור כאן. אנחנו עדיין חלק מאוסטרליה, אבל חתמנו על הסכם־מושבה כך שניו איילנד היא לאוסטרליה כמו שהייתה בעבר הונג קונג לסינים. כל זה עדיין לא משביע רצון, אבל האוסטרלים מנצלים לפחות לא מעט מן הבקיאות והידע המעשי שלנו.

היחסים איתם פחות או יותר לבביים, וגם אם ברור לי שכבר לא אזכה לחוות בעצמי את עצמאותה המלאה של המדינה שלנו, אני מאמין שנשיג אותה באחד הימים. מאחר שאנחנו עדיין מושבה, אין לנו נשיא משלנו, אלא מושל. דב אֵלְבַּאוּם, שנולד במלבורן, החליט כמעט מן ההתחלה להצטרף אלינו ועבר מעיר הולדתו לניו איילנד. מאחר שהוא נחשב ממילא לאישיות מקומית חשובה, הוא התמנה למושל שלנו. במקור הוא היה חזן בבית הכנסת המרכזי במלבורן, אבל בו־בזמן הוא היה תמיד מעורב גם בפוליטיקה. נוסף על כך היו לו גם קשרים מצוינים, מה שפישט מאוד את המצב הפוליטי.

באופן מפתיע מורכבת מחצית האוכלוסייה שלנו, כלומר מיליון תושבים וחצי, מישראלים. המצב הזה אינו תואם כלל את הציפיות המקוריות שלי. הצלחנו לצרף אלינו מדענים מעניינים רבים ואנשי מקצוע חשובים אחרים, אבל יש גם כאלה המנצלים את ארצנו כקרש קפיצה ושוהים כאן רק במשך שנתיים או שלוש.

גם נטשה, אהובתי לשעבר, הצטרפה אלינו ועכשיו היא ממלאת המקום של דב אלבאום. היא נשואה לרוֹבֶּר דִיפּוֹן שהיגר אלינו מפריז. הוא הוכיח את עצמו כתורם גדול ביותר לארצנו כאפידמיולוג ווירולוג. מובן שהכרתי גם חברים חדשים, אבל צר לי בכל זאת שלא הצטרפו אלינו אנשים נוספים מאירופה. אם יהיו גלים נוספים של אנטישמיות באירופה ובאמריקה, אני מאמין שמספר התושבים שלנו יגדל במהירות. לכן אני רוצה, למרות גילי, לקדם את המגעים עם האו"ם בנוגע לעצמאותנו. כשיכריזו עלינו כעל ארץ עצמאית לגמרי, נהיה גם מושכים יותר מפני שאנחנו רחוקים מספיק מהיבשת ויש לנו די מקום להכיל גם עשרה מיליון אנשים. עדיין אין לנו אפילו חברת תעופה משלנו ואנחנו נאלצים להסתמך על קוואנטס, חברת התעופה הלאומית של אוסטרליה, אבל בזה נטפל בבוא הזמן ונרכוש כמה מטוסים כדי להקים חברת תעופה משלנו.

המצב בגרמניה אינו קטסטרופלי מבחינת האזרחים היהודים, אבל אפשר להרגיש קצת רוחות של ויימאר מלפני המלחמה. אני מתכנן לטוס שוב למולדת השנייה שלי כדי להשקיט את געגועיי אליה. הייתי רוצה גם לפגוש שוב את יערה, שנישאה לשוודי וחיה איתו באושר בברלין. הקשר בינינו לא נותק מעולם, ואנחנו מקיימים קשר מיילים נעים, ברמה פילוסופית גבוהה מאוד.

ההחלטה להעלות על הכתב את כל חוויות החיים שלי, מגבירה את רמת האופטימיות שלי. מאז שארתור מנדלבאום הודיע לי בזמנו שיעניק לי תשלום שנתי של מיליון, לא כתבתי שוב אפילו שורה אחת. העובדה הזאת הטרידה אותי מאוד, אבל הייתי פשוט עסוק מדי ולא נשאר לי כוח להעלות עוד משהו על הדף. עכשיו המוטיבציה שלי שוב גבוהה, ואני כבר לא מעורב כל כך בעסק באופן יומיומי, כך שאני רוצה פשוט לשתף אחרים במה שחוויתי בשנים האחרונות.

 

בעודי שקוע עמוק במחשבות ובחיפוש אחר כיווני כתיבה, אני מרגיש יד על כתפי. זאת רונה, שחזרה בדיוק מבית הספר. היא מתיישבת בחיקי, מלטפת את פניי המזוקנות ושואלת אותי על מה המינגוויי שלה חשב היום. אני שואל אותה: "מה פתאום את קוראת לי המינגוויי עכשיו, את יכולה לקרוא את המחשבות שלי?"

"הייתי רעיה גרועה אם לא הייתי מבינה שהיום כבר הגית רעיון לספר החדש שלך."

האופן שבו היא אומרת לי את זה גורם לי אושר. תמיד ידעתי שאני אוהב את היופי הפנימי והחיצוני של רונה. כשהיא מדברת, לא רק פיה מבטא את הנאמר אלא גם עיניה מביעות אותו. בכך היא מאשרת לי מדי יום את העובדה שאני חי עם האישה הנכונה. עכשיו אני רוצה לעשות את הדרך הארוכה הכרוכה בכתיבת הספר, במקביל למגעים שלי עם האו"ם.

פרק 1
אדוארד זילברשטיין

ספטמבר 2017, השעה שמונה בבוקר. אֶדוּאַרְד זִילְבֶּרְשְטיין נטל חלק בביקורֵי הבוקר של הרופאים בבית החולים סנט אליזבת וסנט ברברה. עמיתיו נשאו את עיניהם אל האחראי עליהם, ד"ר מַנוּאֶל בַּאמֶרְט, ובלעו בשקיקה כל מילה שאמר. הרופאים הצעירים התנהגו כאילו הם מאזינים להרצאה שנושא מנהל המחלקה שלהם. באמרט היה גבר בשנות השישים שלו, שהקדיש את כל חייו לרפואה בבתי חולים. אידאליסט ששבועת היפוקרטס נר לרגליו, מוסרית וחוקית כאחת. כסף לא עניין כלל את אזרח גרמניה המזרחית לשעבר. הרופאים־לעתיד, שעבדו תחתיו בבית החולים, היו מוקסמים מן האתיקה שלו. על אף שתמיד היה לגמרי חילוני, הוא השמיע לעיתים קרובות את המילה "אלוהים" בעבודתו. "אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי" הוא ציטט לעיתים קרובות את ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. הוא גם הדגיש שוב ושוב שכדי להשאיר חולים בחיים דרושה עזרה נוספת על עזרתו של מדע הרפואה.

באותו בוקר הם דנו בעניינו של גבר בשנות החמישים שלו שסבל מהתקף לב, ולמרות המעקפים הוא לא ממש הבריא. כשהביקור הסתיים בסביבות השעה עשר וחצי, אדוארד זילברשטיין הלך עם עמיתו לשתות קפה בקפטריה. העמית רצה לדעת עוד על דתו של אדוארד. הרי הוא יהודי ועובד כאן במזרח גרמניה — איך זה מסתדר מבחינתו, הוא שאל. אדוארד הסביר לו שהוא יהודי שנטמע לחלוטין בסביבתו, ושאין לו שום קשר למוצאו, אולי מלבד הקשר להיסטוריה. הוריו אומנם נולדו בישראל כמה שנים אחרי סיום מלחמת העולם, אבל נראה שחינכו אותו ואת אחותו באופן מודע כחילונים. התגברות על העבר היא ככל הנראה עניין אינדיווידואלי. הדת היא כרגע ידידתו. בכך הסתיימה השיחה על הדת.

אדוארד היה אהוב מאוד על עמיתיו ועל מנהל המחלקה שלו מפני שלמרות ההופעה המרשימה שלו, הוא הפגין התנהגות צנועה להפליא. הוא תמיד היה דייקן ותמיד היו לו הצעות ורעיונות יצירתיים, לשמחת מנהל המחלקה שלו.

בסביבות השעה חמש אחר הצוהריים הגיע יום העבודה הארוך שלו לסיומו, ואדוארד פסע לכיוון היציאה מבית החולים. בחוץ המתינה לו ידידתו האנה שקרצה לו כבר מרחוק, נישקה אותו, ומייד לאחר מכן פסעו שניהם יד ביד לעבר מסעדה איטלקית. הבילוי המשותף שהרשו לעצמם השניים במסעדת "דַּה קָפּוֹ" מדי יום חמישי, כבר הפך כמעט למסורת. האנה בת העשרים וחמש עבדה כספרנית בספרייה העירונית, ולכן תקציב הזוג עדיין היה מוגבל.

בשעה חמש וחצי עוד לגמו השניים ממיץ העגבניות שלהם כשפתאום נכנסו למסעדה שני גברים צעירים, שיכורים ככל הנראה, והזמינו בירה. שני האדונים, שראשיהם המגולחים לא הותירו ספק בדבר עמדותיהם הפוליטיות, פנו מייד להאנה בדיבורים של שיכורים. לָמה יש לה חבר כזה, כשהיא יכולה להיות איתם, הם שאלו. האנה הפנתה את ראשה מהם והלאה, ולחשה משהו באוזנו של אדוארד. פתאום חבט אחד מהם באגרופו בדלפק וצעק: "כאן לא מתלחשים!" למעשה היה אפשר להניח שהאחראי במסעדה יתערב לכל המאוחר בשלב זה, אבל זה לא קרה — הוא פשוט נעלם.

רגע לפני שהכול התפוצץ, הצמיד פתאום אחד משני גלוחי הראש האלה את ידו אל ליבו והיה ברור שהוא מתקשה מאוד לנשום. חברו צרח בפראות: "רופא, רופא!" אדוארד ניגש במהירות אל האיש הקורס, אבל חברו ניסה לחסום את דרכו ושאג: "מה אתה עושה?"

"אני רופא, טמבל! אתה רוצה שאעזור לחבר שלך או לא?" השיב לו אדוארד בזעם. בשלב זה הופיע האחראי שוב וצפה במתרחש. הוא ניגש לטלפון והזעיק את המשטרה. בינתיים בדק אדוארד את המטופל החדש שלו וקבע שהיה לו התקף לב. ידו נשלחה אל התיק שלו והוא הוציא ממנו קופסה ותחב כדור לפיו של גלוח הראש. כעבור שתי דקות הגיעה המשטרה והזמינה אמבולנס. אדוארד המתין ליד המטופל שלו עד שרופא החירום הגיע. הוא עדכן את עמיתו למקצוע במה שקרה, ושיתף אותו באבחנה שלו.

למוחרת בבוקר התכנסו מנהל המחלקה באמרט והצוות שלו לביקור ליד מיטתו של גלוח הראש. כשזילברשטיין זיהה את יריבו מן הערב הקודם, הוא לחש משהו באוזנו של מנהל המחלקה.

"אז איך אנחנו מרגישים היום, מר רַדֶמַן?" שאל ד"ר באמרט. "ברור לך שבלעדי עמיתי העומד כאן לידי, לא היית עכשיו בחיים ככל הנראה?" המטופל המופתע לא האמין למראה עיניו כשהתברר לו מי הוא העומד מולו. במושג "מבוכה" לא היה די כדי להגדיר את הרגשתו באותו רגע. רדמן, שהגיע ממשפחה דלת אמצעים, לא היה אדם אינטליגנטי במיוחד. במהלך לימודי הנגרות שלו בקֶמְנִיץ הוא נסחף אחר הסצנה הנאו־נאצית. התורה ההיטלראית של טוהר הגזע הארי הוחדרה בו במשך זמן רב כל כך, שהוא האמין בה. ועכשיו הוא שכב כאן במיטה, ומי שהציל אותו היה אמור בעצם להיות הקורבן שלו.

זילברשטיין אמר למטופל שלו שבימים הבאים הוא חייב לנוח מנוחה מלאה במיטה. כל הצוות צעד אל מחוץ לחדרו של החולה והתכנס בחדר הישיבות של מנהל המחלקה, ד"ר באמרט. כשכל הרופאים כבר ישבו סביב השולחן, פתח מנהל המחלקה את הישיבה. הרופאים והרופאות המתמחים התקשו להאמין למשמע אוזניהם כשזילברשטיין תיאר את אירועי הערב הקודם. מארי לוּ פונטיין, רופאה מתמחה מפריז, אמרה לאדוארד: "לדעתי היית מעולה בביקור הרופאים אצלו. שמרת על קור רוח מוחלט."

זילברשטיין ענה לה: "אבל זה מובן מאליו. הרי אני, וגם כל האחרים כאן, בחרנו במקצוע הזה כדי לעזור לכל בני האדם, גם לאויבים שלנו." הוא הוסיף שאינו רוצה להגיש תלונה כרגע, כדי לא לסכן את בריאותו של המטופל. הוא הרי יוכל לעשות זאת במועד מאוחר יותר.

בדיוק בנושא הזה התפתחה בערב מריבה בין אדוארד והאנה, שלא הבינה מדוע הוא מסרב לגשת למשטרה. את המניעים הרפואיים שלו היא ביטלה בהינף יד והודיעה כי היא מתכוונת לטפל למוחרת בעצמה בעניין התלונה במשטרה. אדוארד היה מוטרד מאוד מהעובדה שהאנה אינה מקבלת את שיקוליו ההומאניים. זאת הייתה תחילת סיומה של מערכת היחסים שלהם.