פרולוג
נראה כאילו עידן ועידנים חלפו מאז יצא הספר השביעי בסדרה "מלחמות המלכים". אז היינו בתקופת פוסט קורונה, עם מבט אל אירופה במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אבל כשאני בודק את התאריכים, אני רואה שחלפה לה רק קצת יותר משנה. הספר הקודם יצא לאור בחודש שבט ה'תשפ"ג (ינואר 2023), ואני כותב שורות אלו בחודש אדר ה'תשפ"ד (פברואר 2024). אבל אני מאמין שכולכם תודו, שהשנה הזאת הייתה אחת השנים הכי מטלטלות שעברנו ☹.
זה התחיל עם הבלגן של הרפורמה המשפטית, חוקתית, חברתית, אבל בעיקר עיתונאית ופוליטית. המאבק בין הצדדים נדמה כשתי קבוצות אנשים שכביכול משחקים ומתחרים במשיכת חבל, אבל אינם מתייחסים לכך שהחבל כרוך על צוואר מיליוני אנשים שבסך הכול רוצים להמשיך לחיות את חייהם. כנראה, אם לא הייתה פורצת המתקפה השטנית בבוקר שמחת תורה, היו המתחרים ממשיכים לשחק ולמשוך עד למיתת האנשים הכרוכים. חטפנו בעיטה נוראה בבטן הרכה, יותר מ-1,400 מאחינו ואחיותינו נרצחו, נשרפו, נאנסו ועברו התעללויות שכנראה לא היו אפילו בזמן השואה. יותר מ-200 חטופים מצאו את עצמם בלב ליבה של עזה, נתונים בידי מפלצות אכזריות חסרי צלם אדם. העולם הזדעזע, כביכול, מהמקרה. מדינות "בעלות ברית" שלחו סיוע צבאי, ואפילו מחו דמעה קטנה בפני המצלמות. ואולם זמן קצר חלף עד שהתברר שכל הסיוע והאמפתיה הגיעו רק על מנת לאזוק את ידי העם, שמנסה להסיר מעליו את האיום הקיומי. מאז קום המדינה נרצחו בפיגועי טרור יותר מ-3,200 אזרחי ישראל. המספר קפץ ביותר מ-40% ביום אחד. ואולם, מתוך החושך הנורא של הטבח הנורא בשמחת תורה פרץ אור גדול, עם ישראל התעורר. מיליוני האנשים שגרונותיהם כרוכים בחבלי הפוליטיקאים התעשתו והחליטו להסיר את חבלי השנאה מעל צוואריהם. האחדות של העם מכל המגזרים למען מטרות משותפות – ניצחון האויב והחזרת החטופים – מרטיטה את הלבבות. יהודים מכל קצווי תבל חזרו במהירות לארץ, התגייסו למאבק באויב. האחווה והאחדות הראו לאויב, אך במיוחד לנו, את הכוח האמיתי של עם ישראל. עם ישראל הוא עמו של בורא עולם. עם הנצח, שסבל אין סוף גזרות, פרעות, רציחות והשמדות, אך בזכות חיבורו לשורשו צלח את כל התלאות. עכשיו, אחרי כמעט חצי שנה שהמושכים בחבל הפסיקו בלית ברירה את המשיכה, נראה שהם התעוררו ורוצים לחדש את משחקם הקטלני. אני תפילה שכולנו, עם ישראל לכל גווניו, נהיה חכמים ונבונים מספיק על מנת לא לאפשר להם להמשיך במשחקם המסכן את קיומנו. שנדע שאנחנו בני אב אחד. ואפילו אם לפעמים מעשיהם של חלק מהאחים אינם מוצאים חן בעיניי, עם כל זאת, אינני שוכח שהם אחיי בני אבי ואימי. נישא כולנו תפילה לחזרתם לשלום של כל החטופים, להצלחתם וביטחונם של כל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון היקרים, ולרפואת הגוף והנפש של כל הפצועים בפרט ושל כלל ישראל.
בחודש תמוז האחרון הלך לעולמו אבי היקר שלמה בן זלדה ז"ל. יהיה רצון שהקריאה והלימוד בספר זה יהיו לעילוי נשמתו עם נשמות חללי צה"ל וקורבנות הטבח.
הקדמה
עם ישראל ממשיך ללכת מדחי אל דחי. הממלכות הנפרדות אינן משכילות להתאחד וממשיכות במאבקים, לעיתים גלויים יותר ולעיתים פחות. ממלכת ישראל מתפוררת לאיטה. מלכים שפלים, המתנהגים לעיתים גרוע יותר מכל גויי הארץ, משתלטים על הממלכה ומושכים את העם מטה לעבר האבדון המוחלט. עשרת השבטים עוברים גלות אחר גלות, עד הגלייתם הסופית של כל תושבי ממלכת ישראל. גם בממלכת יהודה משתוללות הרוחות, מחמת מלכים שמושכים את העם עד הקצה. מצד אחד, קמים מלכים העושים מעשים שלא יעלו על דעת אנוש ומובילים את העם לטלטלות אחר טלטלות. מצד שני, מולכים מלכים בעלי שיעור קומה, המעלים את העם לפסגות רוחניות וגשמיות שאינן נתפסות בשכל אנוש.
כמו בספרים האחרונים, גם בספר זה אנחנו נכנסים לתוך קלחת רותחת ומבעבעת. "בית המשוגעים" שהבטחתי לכם בספר שעבר "מלחמות המלכים" ממשיך כאן ביתר שאת, ואני מבטיח לכם שהוא לא מסתיים כאן😊. אני רואה את המשך השיגעון בספר הבא, שאני שוקד על כתיבתו. "חזיונות ומלכים" כולל בתוכו כמה מגדולי הנביאים: ישעיהו, ירמיהו, הושע, עמוס, וגם את יונה. לכן הפעם, במקום לחבוש קסדה (כפי שהצעתי בהקדמה לספר הקודם), שימו עליכם חליפת צלילה ובלוני חמצן. שחררו את עצמכם מטרדות העולם הזה, קחו נשימה ארוכה ו... אנחנו קופצים לצלילה בתוך המים העמוקים של התנ"ך, למצוא עוד קצת אוצרות...
פרק א
בריחה
יונה קפץ ממיטתו, גופו שטוף זיעה קרה. חלום הנבואה שקיבל שוב, הורה את אותו הציווי המטריד. הוא ישב על מיטתו דקות ספורות נוספות, מנסה למצוא את הנתיב שבו עליו לפעול. "אינני יכול לעשות זאת", חשב בעודו חש את הלמויות ליבו שממאנות להירגע. "זה יהיה קטרוג עצום על ישראל!". הוא התבונן בחדרו המפואר, נזכר ברבותיו אליהו ואלישע, שחיו בעניות. היום שבו הגיע להתייעץ עם רבו אלישע עלה במחשבתו. הזיכרונות הציפו אותו, מרחיקים אותו לרגע מחלום הנבואה שחזה. "אדוני הנביא", אמר בזמנו לאלישע, "נקרתה לרגלי עסקה שבה אוכל להרוויח הון רב בקלות. האם נכון שאעשה את העסקה ואהפוך לעשיר? אני חושש שמא העשירות תזיק לי בעבודת השם?". אלישע חייך לתלמידו, "החשש שלך מוצדק, ידידי", ענה בכובד ראש. "פעמים רבות, יכולה עשירות להרוס את האדם ולהפילו ממדרגתו הרוחנית. ואולם, יש גם צד חיובי בעשירות, אם מתנהגים איתה נכון. ישנם שבילים בתורה שצריכים התבוננות גדולה על מנת להבינם. אך לא יוכל להבין אותם אלא רק מי שהוא בעל עשירות גדולה. לא לחינם דאג השם שמשה רבנו יתעשר מפסולת הלוחות. גם אבותינו אברהם, יצחק ויעקב היו עשירים גדולים, על מנת שיוכלו להגיע להתבוננות הזאת. אך חכם הזוכה לעשירות צריך לשמור עצמו מכל מיני חן של שקר, היינו שלא יימשך ליבו אחרי שום חן שיכול להרחיקו מעבודת השם. אף על פי שזאת עבודה קשה, אני מאמין שתוכל לעמוד בה".
יונה התנער מזיכרונותיו, קם מעל מיטתו בזריזות ולבש את מעילו והכניס לכיסו צרור גדול של מטבעות זהב. אשתו, העסוקה במטבח, הביטה בו בפליאה. "אתה יוצא בשעה כזאת מהבית?", שאלה.
יונה הרכין ראשו באנחה, "כן, אני חייב ללכת", סח בכבדות לא אופיינית.
"אני מבינה...", אמרה בצער, מכירה בגדולת בעלה ומסירות נפשו על עם ישראל. "אתה יודע מתי תשוב?", שאלה כשהיא משערת בליבה מה תהיה התשובה.
"לדאבוני, לא", סח כשדמעה זולגת מעינו, "אני מקווה שאשוב", הוא השתנק, "מתי שהוא בקרוב...". יונה מיהר לעזוב את הבית, וכאב מצער הפרידה החפוזה ומחוסר הוודאות שהשאיר אחריו, מילא את ליבו.
אשת יונה צנחה על כיסאה, בכי מר פרץ מפיה, בהבינה כי השליחות שאליה נשלח בעלה יכולה להיות לכיוון אחד בלבד. שעה ארוכה מיררה בבכי עד שנסתמו מעיינות עיניה. היא התארגנה במהירות, מכינה את עצמה לעלות לבית המקדש, שאליו נוהגת היא לעלות בכל שנה בשלושת הרגלים, אף שאיננה חייבת במצווה זו. היא לוקחת בידה צרור כסף, על מנת להעלות קורבן בבית המקדש להצלחת משימתו של בעלה. יודעת היא כי הוא ישמח בכך, שכן, הוא תמיד תלה את השראת השכינה עליו בזכות מה שנוהג הוא לעלות תדיר לבית המקדש להקריב קורבנות. השחר החל להפציע. האישה החלה עושה דרכה במהירות מביתה שבגת חפר לכיוון דרום מזרח, לעבר ירושלים.
יונה נשם עמוקות, חש שכל דרך שיפעל בה איננה נכונה, מתלבט איך לפעול, כך או אחרת. דבר הנבואה עולה שוב ושוב במחשבתו: "קום, לך אל נינווה, העיר הגדולה, וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפניי", ציווה השם בכל לילה. "כיצד אוכל לעשות דבר שכזה?!", נבעת במחשבתו, "אנשי העיר נינווה אינם ישראלים, אך למרות זאת, בעבר, היו מעשי אנשי העיר מתוקנים, בדרך כלל. הגיעו שמועות, שבתקופה האחרונה החלו אף הם ללכת בדרך כל גויי הארץ ולעשות מעשים שלא ייעשו. אם אלך בשליחות השם אליהם, הם, ככל הנראה, ישנו את מעשיהם וישובו בתשובה. אם כך יהיו פני הדברים, זה יגרום לקטרוג גדול על עם ישראל. הגויים הללו קרובים לתשובה הרבה יותר מעם ישראל, כי עליהם לעשות תשובה רק על שבע מצוות בני נוח, ואילו ישראל על שש מאות ושלוש עשרה מצוות. אבל כיצד אוכל לכבוש את נבואתי?! אם לא אינבא להם, קרוב לוודאי שסירחונם יביא להשמדתם, ולא עוד, אלא נביא שלא מנבא את נבואתו חייב מיתה בידי שמיים".
הוא עצר רגע מהילוכו ברחובות העיר והרהר: "אם כן, אמות! לא אוכל לעשות זאת! הריני מוכן למסור את נפשי למות ובלבד שלא יארע רע לעם ישראל בגיני! מחויב אני למסור נפשי על אחיי בני ישראל!".
יונה המשיך לשוטט ברחובות, מנסה ליישב את דעתו בהחלטה שקיבל. "אך איך אוכל להמשיך לקבל נבואה זאת ולעבור עליה?", חשב באנחה כבדה. "אינני יכול להפסיק מלקבל את הנבואה...", חשב בכאב. חיוך קל שעלה על פניו התפשט עליהן במהירות, "אני יכול! אם אהיה מחוץ לתחום ארץ ישראל, לא אקבל נבואה! רק בארץ ישראל אפשר לקבל נבואה, חוץ ממקרים בודדים יוצאי דופן!". הוא החל צועד במהירות, יודע את הכיוון שעליו ללכת. יונה החל את מסעו לעבר העיר יפו, כרכרה רתומה לשני סוסים נשכרה בידו. לקראת ערב, ירד מהכרכרה, נושם בשמחה את אוויר הים המלוח.
כמה דייגים עמדו על החוף, מכינים את סירותיהם לקראת היציאה לים. הרשתות נפרשות ונבחנות בקפידה, חורים נתפרים בזריזות בידיים מומחיות. צווחות השחפים המעופפים מעל מים מתמזגות בלהג הדייגים. הדייגים מביטים במים בדאגה. הגלים גבוהים מאוד, יחסית לעונת הקיץ. יונה מיהר לאחד הדייגים וזה הביט בו בפליאה. בגדי יונה, המעידים על עושרו, לא היו חיזיון רגיל על חוף הים.
"כן, אדוני?", חייך הדייג לעשיר המתקרב אליו, "במה אוכל לעזור לך? אתה מעוניין לקנות דגים? נשארו לי כמה מהדיג של אתמול בלילה, אני מבטיח לך שהם טריים ומעולים!".
יונה חייך לאיש אפור הזקן, שהוציא דג גדול לכלי מים שהיה בירכתי הסירה. "לא תודה, ידידי, אני מחפש אונייה שמפליגה למדינות הים", אמר יונה כשהוא מבחין באכזבה העולה על פני הדייג. "ואולם, אשמח לקנות ממך את הדג היפה הזה אם תאמר לי היכן אוכל למצוא אונייה שעומדת להפליג".
הדייג גירד בחוטמו, מחפש דרך לעזור לעשיר בשביל שיקנה את הדג. "עד כמה שאני יודע, אין כאן אונייה שעומדת להפליג בקרוב. למען האמת, אין כאן שום אונייה. החמצת את ההזדמנות. שלשום יצאה מכאן אונייה לכיוון תרשיש". האיש הביט ביונה המאוכזב, "צר לי לאכזב אותך, אדוני, אבל קשה לי להאמין שתגיע לכאן אונייה בקרוב. בדרך כלל, מגיעה לכאן אונייה פעם בחודש בערך, ועכשיו, לפי מצב הגלים, אף אונייה לא תתקרב לכאן".
יונה נראה חסר אונים. הדייג ניסה להעלות חיוך מעודד על פניו, "האמת היא, שאפילו אם הספינה הייתה עוגנת כאן עדיין, אני לא הייתי מציע לך לעלות עליה, יש שם כל מיני טיפוסים מפוקפקים, וגם מצב הסירה לא מי יודע מה...".
יונה נאנח מעומק הלב, מביט אל הים, שהפך להיות סוער מאוד בן רגע. הגלים המתנפצים אל החוף העיפו אגלי מי ים מלוחים על פניו. הוא מחה את המים בידו מעל פניו, רואה את הדייג, שהיה בתחילה בטוח בעצמו, הופך בבת אחת למודאג ולחוץ. שאר הדייגים החלו מושכים את סירות הדיג במעלה החוף, מרחיקים אותן מהים השוטף את החול. יונה החל מסייע לדייג המופתע. בקושי רב, משכו את הסירה הרחק מאימת הגלים.
"תודה רבה, אדוני", סח הדייג כשהוא מוחה מעל פניו את הזיעה המעורבת במי הים, "אני לא יודע מה קרה לים היום! כאילו הכול השתגע! אני לא זוכר מציאות כזאת, ואני נמצא על הים כבר ארבעים שנה! בעונה הזאת, הים תמיד רגוע ושקט. כנראה, העולם משתגע לגמרי!", הפטיר באנחה. הוא התבונן בחבריו הדייגים, העומדים הרחק מקו המים, מתבוננים בים בהשתאות, "מזל שלא נכנסנו למים! היינו טובעים כולנו!", אמרו זה לזה. הוא התיישב על דופן סירתו, מחווה בידו ליונה שישב לידו. צחוק של אכזבה עלה מפיו, "הבטחתי לנכדים שאקנה להם עוף למחר, אבל, כנראה, הם יצטרכו לאכול שוב דג".
יונה חייך אל הדייג החביב. "האם תוכל לעשות לי טובה קטנה, ידידי?", שאל.
"בשמחה. עזרת לי מאוד עם הסירה, אני לא יודע אם הייתי מסוגל לעשות זאת לבדי. אני כבר לא צעיר כל כך, ואני סובל מבעיות גב קשות", ענה הדייג.
יונה צחק, "יש לי שתי בעיות: הראשונה היא שאני רעב מאוד, לא אכלתי מאתמול בערב. הבעיה השנייה היא שאני טבח גרוע מאוד! אשתי לא נותנת לי אף פעם להיכנס למטבח. אוכל לקנות ממך את הדג הגדול, ואתה תצלה בשבילי חתיכה קטנה, ותיתן את השאר לנכדיך?".
"ידידי, אינך צריך לקנות את כל הדג בשביל חתיכה אחת. אחתוך לך בשמחה פרוסה טובה, ואצלה אותה בזריזות", ענה הדייג, כשהוא מוציא סכין מאמתחתו ומפלח שתי חתיכות יפות מהדג. דקות ספורות חלפו, וחתיכות הדגים הונחו מעל האש, מעלות ניחוח נפלא.
יונה אכל את הדג בהנאה, חש שחרור בישיבתו עם האיש הפשוט והתמים, שהפליא בסיפורים על עברו בים. "הפלגת פעם?", שאל את יונה.
יונה צחק וענה: "רק על כנפי הדמיון. מעולם לא הייתי על הים, אף על פי שנולדתי וגדלתי במקום סמוך לים, בעיר צרפת שעל יד צידון".
הדייג הביט ביונה כשגביני עיניו מכווצות, "בפעמים הראשונות, זה יכול להיות מאוד לא נעים. רוב האנשים מרגישים רע מאוד כשעולים בפעמים הראשונות על הים. במיוחד בשלושת הימים הראשונים".
"כך שמעתי", אמר יונה בחשש קל, "אני מקווה שאהיה מהמעט שלא רגישים לזה".
"אני מציע לך שעוד מעט תלך לעיר. אם אתה רוצה, אתה מוזמן לבוא לביתי, אבל קשה לי מאוד להבטיח שהשהות אצלי תהיה נוחה. הבית קטן ודל, והנכדים די רועשים, בדרך כלל".
יונה טפח על שכם הדייג, "אני בטוח שהייתי יכול ליהנות מזה, אבל אני מעדיף להישאר כאן על החוף כדי לא להחמיץ אונייה במקרה שהיא תגיע הנה", אמר בחיוך.
"לדעתי, תצטרך לחכות הרבה זמן, ידידי", צחק הדייג, "אני מציע לך כחבר לבוא לעיר. אם תגיע אונייה, היא תתעכב כאן כמה ימים בטרם תפליג. אני יכול להמליץ לך על אכסניה נחמדה מאוד בעיר, מקום שקט ונקי, וגם לא יקר כל כך. אין שום היגיון שתמתין כאן".
צעקות הדייגים הפריעו את השיחה השלווה. הדייג קם על רגליו, מתבונן לאופק הרועש כשפחד עולה על פניו. הוא רץ לכיוון המים, מביט באונייה המיטלטלת בחוזקה בידי גלי הים הגבוהים. הוא שב בריצה ליונה, הממתין על יד הסירה. "כנראה, האונייה שיצאה מכאן שלשום שבה, הסערה דחפה אותה חזרה לכאן", סח בתדהמה. "אם היא לא תישבר אל החוף, יכול להיות שתוכל לעלות עליה". הוא הביט בחיוך האושר שעלה על פני יונה.
"היא לא תישבר, ידידי!", אמר יונה בביטחון גמור.
"אני מקווה מאוד למענם", אמר הדייג, כשהוא מתבונן ביונה בסקרנות. קול הרוח הסוערת נפסק, הים נראה עומד מזעפו בן רגע. גלי הים הסוערים הפכו לאדוות קטנות המתנפצות בדממה אל החוף. האונייה עגנה על המים השקטים, עומדת בדממה סמוך לחוף הים, נחה על המים שהשיבו אותה למקום יציאתה.
יונה שלף מטבע זהב מאמתחתו והניחה ביד הדייג, המנסה, לא בלב שלם, להתנגד. יונה חייך לאות תודה אל הדייג ואמר: "ידידי היקר, אני מבקש מאוד, אל תסרב לי. אתה לא יכול להבין כמה עזרת לי. זה המעט שאוכל לעשות על מנת להודות לך. קנה לנכדים שלך עוף ואיזשהו ממתק קטן". הוא קמץ את ידו של הדייג על המטבע, ונפרד ממנו בחיבוק של חבר משכבר הימים.
יונה מיהר אל שפת המים, מתבונן בכמה סירות קטנות העושות דרכן מהאונייה לחוף. איש גבה קומה, שעמידתו הבטוחה הוכיחה מעל כל ספק כי הוא רב החובל של האונייה, עמד באחת הסירות כשהוא מצווה על המלחים לחתור. הסירות הגיעו לחוף. כעשרים אנשים, שנראו שבורים ורצוצים, ירדו בעזרת המלחים לחוף. חבילות וצרורות גדולים נישאו בידיהם, חפצי האנשים הורדו אף הם מהאונייה. מראה פני רב החובל נראה עצבני וכועס. הוא רטן לעצמו ללא הרף: "לא הייתי צריך להסכים לתנאי שלהם – שאם לא אביא אותם לתרשיש, הם לא ישלמו לי על ההפלגה!", הוא נאנח בזעם, "עכשיו, אצטרך להמתין לנוסעים חדשים! יימשך לפחות עוד חודש עד שיהיו מספיק נוסעים, וספק אם אוכל להפליג אז, עם מזג האוויר המטורף הזה!".
יונה התקרב בזהירות אל האיש, שמראה פניו העיד כי אכזרי וחסר חמלה הוא. "סליחה, אתה רב החובל של האונייה?", שאל יונה בחשש מהאיש.
"כן! מה אותה רוצה?!", שאל האיש בכעס.
"אני רוצה להצטרף להפלגה", ענה יונה בפשטות.
"בוא בעוד שבועיים שלושה, אנחנו צריכים להמתין! זה עולה מאתיים דינרי זהב לאדם! התשלום מראש, ואין החזר כספי בשום מצב!!!", צעק הרב חובל בכעס.
"אהה... מחילה, אבל מדוע אינך יוצא בקרוב?", שאל יונה בצער.
רב החובל הביט באיש כאילו הוא אשם במצב המרגיז שאליו נקלע, "מה אתה לא מבין?! חצי מהנוסעים שלי ירדו מהאונייה בגלל שהסערה המעצבנת הזאת גרמה להם למחלת ים חזקה! עכשיו, אני צריך לחכות שיצטרפו אנשים נוספים, וזה לוקח זמן!".
"לכמה אנשים צריך להמתין?", שאל יונה את רב החובל, שנראה עומד לאבד את הסבלנות, שלא הייתה לו אף מלכתחילה.
"עשרים לפחות!", צעק רב החובל בזעם, מקרב את פניו לפני יונה באיום, "רק האלים יודעים אם אמצא עשרים איש בחודש הקרוב!".
"אם אשלם לך עתה בעד עשרים נוסעים, האם תפליג היום?", שאל יונה, וחיוך קל עולה על פניו לנוכח השינוי המתחולל בפני רב החובל.
"מה?... אתה מוכן לשלם ארבעת אלפים דינרי זהב בשביל להגיע לתרשיש?", שאל רב החובל בפליאה, כשהוא סוקר בעיניו את בגדי יונה ההדורים.
"כן, בתנאי שמפליגים עכשיו, ושתדאג לי לפירות וירקות במשך המסע", אמר יונה, כשהוא מוציא מאמתחתו את הצרור הגדול של מטבעות הזהב.
רב החובל הושיט את ידו ליונה, "בוודאי אדוני! עשינו עסק! גם אדאג לך לבשר ויין משובח במשך כל המסע! אתה יכול לסמוך עליי! גם אתן לך את התא שלי, הוא הכי מפואר באונייה!", אמר בעודו לוחץ את יד יונה בחביבות.
"רק פירות, ירקות ומים, ידידי", אמר יונה, כשהוא מונה את המטבעות לתוך ידיו של רב החובל, המביט במטבעות בשמחה גלויה.
"מלחים!", צעק רב החובל לעבר אנשיו, "הורידו את האנשים במהירות מהסירות, אנחנו חוזרים ומפליגים מיד!". הוא סימן בידו לאחד המלחים, "עזור לאדון הנכבד הזה עם חפציו!", ציווה על המלח, שהגיע אליו בריצה.
"אין לי חפצים, ידידי רב החובל", אמר יונה והחל להתקדם לעבר הסירה. רב החובל רץ אחריו, מנסה לרצות את האיש שבזכותו יצא לים בטרם יגיע החורף.
"פנה מקום בסירה שלי לאדון הנכבד", ציווה על המלח. "דרך אגב, אדוני לא אמר לי את שמו...", סח ליונה בהתרפסות.
"יונה בן אמיתי", השיב יונה כשהוא עולה על הסירה בעוד רב החובל מסייע לו.
"נעים לי מאוד, אדוני יונה בן אמיתי", אמר רב החובל, חוקק את השם בזיכרונו. "לי קוראים סנדיק. בקש מאנשיי כל דבר שתרצה, הגד להם שסנדיק אמר שיביאו לך".
הסירות הגיעו אל האונייה, המלחים סייעו ליונה לטפס בסולם החבלים, מוליכים אותו אחר כבוד אל בטן האונייה, לתא מגוריו, המפואר יחסית, של רב החובל.
"העלו את הסירות! הרימו את העוגן! פרשו את המפרשים!". צעקותיו השמחות של רב החובל ליוו את יונה לחדרו.
"הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה עם הסערה הזאת", חשב יונה כשהוא מניח את גופו על המיטה הרכה, מביט בקערות הפירות והירקות שרב החובל דאג שיכניסו לחדרו. "כנראה, כל הנבואה הייתה רק כדי לבחון אותי אם אעשה דבר שיקטרג על עם ישראל", הרהר, וחיוך קל עלה על שפתיו בטרם שקע בשינה ערבה ללא חלומות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
