מבוא
בית הספר מהווה את הזירה הדרמטית והמשמעותית ביותר בחיינו, מלבד הבית והמשפחה שממנה אנו באים. זהו המקום שבו מתעצבות תפיסותינו המודעות ושאינן מודעות ביחס לעצמנו ולסביבה. מקום שבו הלמידה החברתית אינטנסיבית ומשמעותית יותר מכל למידה אחרת. בבית הספר אנו מגבשים את זהותנו ואת ערכינו, מטפחים את חלומותינו, ובו נצרבות חוויות שעתידות להשפיע על כל מהלך חיינו. כמבוגרים, חלקנו רואים בבית הספר את ערש החטא הקדמון, את המקום שבו השתבשו חיינו. אחרים רואים בבית הספר את מסלול ההמראה הידידותי שהיה להם לעבר העתיד. חלקנו מתרפקים על זיכרונות בית הספר בגעגוע, ואחרים מאושרים שהשתחררו מעולו וכי אינם חייבים עוד לשוב ולפקוד אותו.
עבורי, כתלמידה, בית הספר היה מקור לסבל עצום. לא העליתי בדעתי שאמצא את עצמי, בדעה צלולה ומרצוני החופשי, שבה אליו, שבה לזירת הפשע. ובכל זאת זה מה שקרה...
***
ספר זה נכתב מנקודת מבטן של שתיים, שתיים שהן אחת, אני. מנקודת המבט של הילדה הסוערת והבועטת שהייתי ומנקודת המבט שפיתחתי ברבות הימים כאשת חינוך. שתי נקודות מבט שונות המתלכדות לכדי אמירה בספר זה.
בספר, היועצת שנהייתי מנסה לפגוש את הילדה שהייתה ולהציע לה לחקור ביחד את שהיה כל כך מורכב בשבילה כתלמידה, ואף להיעזר בה על מנת להבין גם את החוויות של יתר הפרטים בבית הספר.
הילדה שהייתי היא שהביאה אותי כבוגרת לעסוק בחינוך ולמצוא בו את ייעודי, אך בה עצמה לא היה פשוט לי לחזור ולהיזכר. את קורותיה בשנות הילדות והנעורים ארזתי עם השנים ברפרטואר מוגבל של סיפורים, שכן היא עצמה עוררה בי חוסר נוחות ומבוכה. לא הייתי מוכנה באמת להסתכל בה שוב במבט סקרן, חוקר ואולי אפילו אמפתי. גם היא מצדה לא רצתה להיפגש איתי, היא אף פעם לא התמסרה בקלות לניסיונות מבוגרים להתקרב אליה.
לימים הצלחתי להיפגש עם הילדה הזו במפתיע. הפגישה איתה עזרה לי להעמיק את החקר העצמי והמקצועי ולחדד את השאלות הקריטיות שעמדו ביסוד כל המסע החינוכי שאליו יצאתי. מה היה קורה בינינו לו נכנסה הילדה הזו לכיתה שבה אני מלמדת או לחדר היועצת שנהייתי? האם הייתה לי כאשת חינוך דרך להגיע אליה? האם הייתה משתפת אותי במשהו מעולמה הכאוטי? האם יכול היה להיות אחרת לו פגשה לאורך שנותיה בבית הספר את בת דמותי המקצועית?
בכתיבתי אנסה להתקרב אליה על מנת לחקור איתה את המסדרונות שבהם בילינו שתינו, ואזמין את חברותיי וחבריי המורים והיועצות לבקש מהילדים שהם היו תשובות קריטיות לעבודתם כיום עם תלמידים.
***
חלקו הראשון של הספר, "שער בית הספר", מוקדש לתיאור הוויית בית הספר הציבורי ובמיוחד לתיאור חטיבת הביניים העירונית, על חשיבותה החברתית ואתגריה המיוחדים. בחלק זה אני חולקת תפיסות חינוכיות שהנחו אותי בעבודתי כמחנכת, יועצת ומנחת מורים ויועצות.
חלקו השני של הספר, "שער הייעוץ", מוקדש לעבודתה הייחודית של היועצת החינוכית בבית הספר ובו אני מציעה שינוי באופן תפיסת תפקידה. חלק זה כולל סוגיות מרכזיות בייעוץ ומשלב כלים מעשיים ואפקטיביים ליועצות ולמורות שאספתי ופיתחתי לאורך השנים.
הערות
זכר נקבה — בספר, כמו במפגשים השונים בבית הספר, ניסיתי לעשות שימוש גמיש בלשון הפנייה לזכר ולנקבה. ספר זה מופנה לכל מנעד המגדרים.
פרטיות והסיפורים האישיים — בספר מובאות מבחר דוגמאות אישיות הנוגעות לחוויותיי כתלמידה וסיפורים הנוגעים לתלמידים ולאנשי הצוות החינוכי שאיתם עבדתי. על מנת לשמור על פרטיותם של כל הנוגעים בדבר, ערכתי שינויים בסיפורים, בלי לשנות את מהותם.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל בפני כל אלו שפגשתי, נגעו בי והשפיעו עליי, אך לא מצאו את מקומם בספר זה. מידת חשיבותכם בחיי אינה נגזרת מנוכחותכם בספר.
המקום של הסיפורים הביוגרפיים בספר — ספר זה מכיל סיפורים ביוגרפיים אך אינו ביוגרפיה. הסיפורים האישיים שבחרתי לספר הם רק כאלו המשרתים את התובנות שפיתחתי ואת סדר היום החינוכי שאותו חשוב לי לקדם.
פרק ראשון
לאורך שתים־עשרה שנותיי בבית הספר חשתי כאסירה המחויבת באופן שרירותי לרצות את עונשה מבלי להפיק מכך תועלת. בתי הספר שבהם למדתי עבדו כמכונה משומנת. המורים העמלנים שירתו את המערכת ולא ראו אותי ולא את שאר התלמידים שלא התאימו בדיוק למסגרת. פיתחתי כעס רב כלפי מוריי שדיברו גבוהה־גבוהה על ערכים ועל אהבת אדם אך לא גילו כל התעניינות בתלמידים שעליהם היו מופקדים.
מה הייתי צריכה להבין מדבריהם על חשיבות מתן צדקה, התרחקות מדבר שקר, וכללו הטפה ל"ואהבת לרעך כמוך", בעוד סבלי הניכר היה שקוף וחסר משמעות בעיניהם. עם הזמן זעמתי יותר, שנאתי יותר והחרפתי את התנהגותי, אך גם אלה לא גררו התייחסות מעבר לגינוי ולטיפול המשמעתי. חשתי חריגה, לא תקינה, אולי חולת נפש, והתמודדתי עם התחושות הקשות לאורך כל שנותיי במוסד חינוכי גדול ומנוכר.
***
בית ספר ציבורי גדול, האתגר לראות את הפרט
לא מעט תלמידים לשעבר מתייחסים לבית הספר שבו למדו כאל כלא או במקרה הטוב כאל בית חרושת לציונים. להרגשתם, עברו ב"פס הייצור" של בית הספר בלי שהוא השאיר חותם או רושם עליהם ובלי שחשו "שראו אותם" כפרטים בעלי ייחוד, מאוויים ויכולות.
בחרתי לעבוד בבתי ספר עירוניים, שכן אני מאמינה בחשיבות החברתית העצומה שיש לחינוך הציבורי. החזרה שלי ל"זירת הפשע" כבעלת תפקיד עזרה לי להרחיב את תמונת המציאות שאיתה מתמודדים התלמידים, אך גם המורים, ויכולתי להבין טוב יותר את המכניזם שעמד ביסוד מה שחוויתי בעצמי כתלמידה. כאשת חינוך עסקתי רבות בשאלה כיצד ניתן להיות בתשומת לב אמיתית, להקשיב ו"לראות" את הפרט בתוך המציאות התובענית של בית הספר. כמחנכת ויועצת ניסיתי בדרכים שונות לעזור לחדד את הרגישות הכללית אל הפרט שבמערכת, למורה וגם לתלמיד, ולאפשר להם מפגש אמיתי ומשמעותי.
המציאות האינטנסיבית בבתי הספר הציבוריים הגדולים מכתיבה לצוות החינוכי התמקדות בצורכי הרגע וכמעט אינה מאפשרת להם לתת יחס אישי ולהיות בתשומת לב אמיתית לתלמידים. המורים חשים גם הם לא פעם כשקופים לממונים עליהם הנתונים בלחץ בלתי פוסק. מצב זה יוצר תסכול רב הן אצל מורים והן אצל תלמידים ותחושה שהם כפרטים אינם מעניינים אף אחד בבית הספר.
לא אחת מצאתי את עצמי פונה בשאלה עניינית לקולגה בלי להתייחס למה שעובר עליה באופן אישי ומקצועי באותו הרגע. לעיתים רק בערב, לאחר שעיבדתי בשקט עם עצמי את אירועי היום, הייתי נזכרת בבהלה שפניתי למורה שבדיוק שבה מחופשת לידה, מחלה, אבל או דרמה אישית אחרת.
בתקופה שבה התמודדתי עם מחלת הסרטן חשתי בכך על בשרי. הממונים עליי, שהיו טרודים כתמיד בשגרה הלוחצת, לא התפנו להתייחס לדרמה האישית שעברתי. הייתה זו חוויה ששיקפה לי את הפגיעה שעוברים מורים רבים מצד המערכת כשהם מתמודדים עם אתגרי החיים האישיים. הטלטלה שעברתי עזרה לי לחדד את תפקידי כיועצת להתייחס לדרמות האישיות של באי בית הספר, ואף לעזור להנהלה ולצוותים לראות את הפרט, על אף העומס העצום שבו אנו נתונים.
קיימים נהלים ברורים המחייבים את המורות ליצור קשר עם תלמיד שנעדר ולדאוג שחבריו יהיו איתו בקשר. כשהמורות כושלות ביצירת הקשר, הן ננזפות בצדק על ידי ההנהלה וההורים. אבל מי שם לב למה שעובר על המורה בחייה האישיים? כמה מהר מצפה המערכת ממורה שעברה טלטלה או אסון בחייה האישיים לתפקד כרגיל, וכמה מהר חוזרים להתייחס אליה באופן תכליתי בלי לזכור כי זה עתה התהפך עליה עולמה?
רכבת ההרים הרגשית של התלמיד
כל יום בבית הספר הוא יום אינטנסיבי רווי אירועים והתרגשויות מסוגים שונים, וכולל חוויות טובות לצד פגיעות הנוצרות מהחיכוך האינטנסיבי היום־יומי עם קבוצת השווים, עם נוהלי בית הספר ועם המסגרת המוכתבת. ננסה לדמיין יום שגרתי בחיי תלמיד בבית הספר:
התמזל מזלם של הורים הזוכים לשמוע מילדיהם תשובות מפורטות אשר לחוויות היום בבית הספר. רוב הילדים מתקשים לתאר את שלל האינטראקציות וההתרחשויות ופוטרים עצמם בתשובה הלקונית "היה בסדר..." רבים מההורים שוכחים עד כמה אינטנסיבית ומורכבת היא חוויית יום בבית הספר ומוכנים להניח כי אכן, כדברי הילד, הכול היה בסדר.
כמבוגרים קשה לנו לזכור את האנרגיה הפיזית והנפשית הנדרשת מילד כדי לעמוד בכל הקורות אותו במהלך היום. הילדים עצמם חוזרים פעמים רבות מוצפים ומתקשים להסביר זאת לעצמם ולאחרים. בחזרתם הביתה בתום יום לימודים רבים מהם רוצים פשוט להירגע, לשקוע במשך שעות בטלוויזיה או במחשב. חלקם הולכים לישון ואינם רוצים לעשות דבר. הורים רבים התלוננו בפניי כי ילדיהם אינם פעילים דיים אחרי הלימודים ואני ניסיתי להזכיר להם את המאמץ הנפשי, חברתי ואינטלקטואלי שמשקיע הילד ביומו בבית הספר.
כהורים ומורים חשוב כי נכיר במורכבות כל יום שכזה בחיי התלמידים, בייחוד על רקע גיל ההתבגרות, שצובע בדרמטיות את האירועים ומוסיף קושי על קושי. המורה הפוגשת את הכיתה במהלך יום לימודים צריכה לזכור כי כל אחד מהתלמידים עבר אירועים שונים עד הגיעו לשיעור שלה. אל לה להתפלא שחלק מהתלמידים מתקשים להתרכז בשל הסחות הדעת שאירעו במהלך היום. ניתן גם להבין מדוע חלקם מתקשים להיפרד מהטלפון הנייד, שהוא זירת התרחשות פעילה ולעיתים קשה ופוגענית. מורה רגישה דיה תוכל לדרוש את תשומת לב התלמידים, אך גם להבין ולזהות מצבים שבהם היא דורשת את הבלתי אפשרי ולהתגמש בהתאם.
ההורה שפוגש בבית את ילדו צריך להניח שגם כשהילד אינו מספר על דברים יוצאי דופן שאירעו, זה לא משום שלא היו כאלה. בשל הלחצים שחווה בבית הספר עלול הילד להגיב בבית, בסביבתו המוגנת, באופן שנראה לעיתים למשפחתו כלא מותאם. אם נזכור זאת נוכל לחבור יותר לחוויה האמיתית של הילד ונתפלא פחות מתגובות עצבניות או אפתיות שלו. עבר עליו יום מורכב.
הנרטיב הסותר על בית הספר
כגודל הצוות וכמספר התלמידים וההורים כך מספר הנרטיבים השונים שיש על בית הספר. לא אחת ניתן לשמוע דעות נחרצות השונות בתכלית זו מזו על איכות הכיתה, על מורה מסוימת, על ההנהלה, על בית הספר כולו. מגוון הדעות נשען על החוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחד.
כל אחד מהתלמידים חווה באופן שונה את אותן הסיטואציות בבית ספר. בעיני האחד מצטיירת המורה כמצוינת וכטובה, בעוד בעיני השני היא מצטיירת כאיומה ואולי אף אכזרית. פנים רבות לכל מורה, לכל תלמיד ולכל בית ספר, ולא כולם פוגשים את אותן הפנים.
גם חוויית המפגש של מורים חדשים עם "המערכת" שונה בתכלית זו מזו, בהתאם לנסיבות האקראיות שאליהן נקלעו, ובהתאם לצוות מסוים בשנה מסוימת. חלק מהמורים החדשים נקלטים היטב, מקבלים תמיכה משמעותית וחשים בסובלנות של המערכת כלפיהם, ואילו אחרים חווים שיפוטיות וחוסר הכלה כלפיהם. מורים אלו יגבשו דעה על בית הספר על סמך החוויה הסובייקטיבית שעברו.
לא נכון להתייחס לבית הספר באופן חד־ממדי כטוב או כרע אלא באופן המביא בחשבון את סך החוויות השונות של כל הבאים בשעריו בכל זמן נתון. גם אם ניתן לזהות בו דפוסים ומגמות טובים או גרועים, הוא משתנה יחד עם הצוות ועם התלמידים ובכל רגע נתון הוא שונה מקודמו.
למידה משאלוני האח"מ
שאלוני האח"מ (אקלים חינוכי מיטבי) שמועברים בבתי הספר נועדו לבדוק את עמדות התלמידים לגבי סך החוויות שלהם מבחינה לימודית, חברתית, חינוכית ובאינטרקציה עם המורים בבית הספר. נתונים רבים נבדקים ומוגשים לבית הספר לאחר שעברו ניתוח סטטיסטי חיצוני.
רבים ממנהלי בתי הספר אינם מקדישים די מאמץ על מנת לפענח את סיפור חוויית התלמידים כפי שהיא משתקפת מהנתונים. ההתייחסות החלקית והשטחית קשורה לעומס השואב תמידית לדברים המצטיירים כדחופים יותר בסדר היום ולא לאלו החשובים בטווח הארוך.
נוסף על כך, הצוותים החינוכיים חוששים לגלות כי התמונה המשתקפת מהנתונים סותרת את הנרטיבים הקיימים בצוות בנוגע לחוויית התלמידים בבית הספר. נראה כי כל אחד מבאי בית הספר מספר ומשמר לעצמו סיפור שלא בנקל יסכים לבחון מחדש.
כיועצת חשוב היה לי לנצל את ההזדמנות ללמוד על חוויות התלמידים מזוויות חדשות. הקדשתי תשומת לב לנתוני השאלונים וסימנתי לעצמי נתונים הדורשים התייחסות. ניסיתי לפענח את הסיפור שמספרים הנתונים, כמו למשל לגבי תחושת המוגנות של התלמידים בבית הספר או אירועים שחוו, שלא פעם ציירו תמונה שהייתה שונה מתחושות הצוות. נהגתי לחלוק עם הצוותים שאיתם עבדתי עובדות ונתונים שחייבו בעיניי יתר העמקה, וביקשתי כי המורים ישתפו גם הם בנתונים הדורשים בעיניהם תשומת לב מיוחדת.
תוצאות השאלונים תמיד הפתיעו אותי. מדדים שהערכתי כנקודות חוזק של בית הספר לא נחוו כך על ידי התלמידים, ומה שתפסתי כנקודות חולשה נראה היה כי התלמידים תפסו באופן אחר. תוצאות השאלונים לא מאפשרות לנו לספר לעצמנו רק על הצלחותינו אלא מציבות בפנינו מראות על כל מה שלא הצלחנו לעשות.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
