משהו ממני נשאר שם

הקדמה מאת קצין חינוך ראשי, תא"ל אופיר לויוס, מ"פ רובאית 13 בקרב

זהו אינו רק סיפורה של מחלקה 2, פלוגה א', רובאית 13 בקרב אחד בסלוקי של קיץ 1997. זהו סיפורו של דור המפקדים והלוחמים ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

"משהו ממני נשאר שם" מספר על חוויה מנהיגותית ואישית. זו מהדהדת בראשם ובנפשם של רבים מהמפקדים ומהלוחמים שנלחמו בשנות ה-80 וה-90 במערכה שהתחוללה מצפון לקו היישובים ולאורך גבולה הצפוני של ישראל.

הלוחמים הללו נשאו על גבם, חרתו בבשרם ועדיין חשים בנפשם את המצפן — "הגנה על יישובי הצפון". זהו משפט שהיה תלוי בכל מוצב ומוצב והנחה את דרכנו בתנועה הלילית ובמארב מתוך האלון והאלה.

הספר מייצג דור שצמח מתוך טופוגרפיה ערכית ומנהיגותית, דור שהונחה על תשתית של חורש ים־תיכוני, על מוצבי לחימה וצירי אספקה ארוכים, דור שהתאפיין בעצמאות רבה, במקצועיות, בתהליכי למידה בלתי פוסקים מול אמל וחזבאללה, בהקרבה, בחירוף נפש. דור שפגש נופלים ופצועים מדי שבוע.

תיאור הקרב, והלחימה בהמשך, הוא רק תחילת הסיפור. הבחירה הייחודית של דותן דרוק להביט בחוויה מנקודת מבט רטרוספקטיבית מאפשרת לנו, הקוראים, ללמוד על נדבך נוסף במנהיגותו של המפקד הקרבי, שנפשו נותרה קשורה בנפשם של אנשיו, של המשפחות השכולות ושל הפצועים לעד. אהבתו לאנשיו היא כוח מרפא, שמאחד את נפשו של היחיד ומלכד את שורות הלוחמים גם לאחר שנים רבות.

דמות האב של המפקד היא מרכיב משמעותי בחיי המפקד ופקודיו גם בחלוף שנים רבות. בענווה וברגישות רבה טווה הספר את סיפורה של המנהיגות הקרבית לא רק בעת הקרב, אלא גם בסיומו, באזכרות ובמפגשים שמלווים את המפקדים כבר שנים רבות.

זכיתי לפקד על דותן בקרב הזה ובמשך חודשים מספר לאחריו. כמו בספר, כך גם בשנים שחלפו מאז אני ממשיך ללמוד ממנו על מנהיגות והתמודדות, על העוז והענווה.

אני בטוח שסיפורו זה יהיה עבור רבים, ובהם גם מפקדי העתיד של צה"ל, השראה לחיים, לפיקוד ולמנהיגות.

תא"ל אופיר לויוס

קצין חינוך ראשי ומ"פ רובאית 13 בקרב

למה לכתוב?

"אנחנו נשרפים!"

אלה הקריאות ששמעתי באוזנייה, אלה הקולות שבקעו מהקשר בדקות הראשונות של ההימלטות מן האש. הסמל שלי, "שירלי א'" בקשר, העביר דרך הקשר את שעלול לקרות לנו, או כבר קורה. זה היה נורא!

חשבתי שזהו. ראיתי את קירות האש האדירים רצים אלינו מפיצול הוואדיות. לא נצליח לצאת מזה, אנחנו עומדים למות. צריך לעשות הכול כדי שזה לא יקרה.

לאן רצים? מהר מאוד החלטתי בדיוק לאן. היה לי די ברור לנוכח השהות במארב ביומיים האחרונים, וההיכרות האינטימית עם השטח. הרי למדתי אותו לקראת המארב ופעלתי פה בעבר כלוחם באגוז. בחרתי לאן רצים, עכשיו צריך להמשיך ולהעריך את המצב כל כמה מטרים כדי לנסות לצאת מהתופת הזו. כל הזמן חשבתי שאני חייב לנסות להוציא את הלוחמים שלי מפה, להילחם. אולי בסופו של דבר נצליח.

האש הגיעה אלינו, לכוחות האחרים ולכוח שלי. לא כולנו יצאנו.

את הקריאות הללו בקשר וקולות נוספים של הפצועים מהעמדה של לויוס שמעתי כל הדרך עד שיצאנו מהוואדי. אני שומע אותם מדי פעם עד היום.

איך כל זה השפיע עליי? מה נצרב בי באותו האירוע? מה ממנו מלווה אותי בכל שעל? שנים רבות לאחר האירוע החלטתי ללכת לטיפול שיעזור לי לטפל בעצמי, לעבד את האירוע המטורף שחוויתי כמ"מ צעיר, חודש אחרי קורס קצינים. אירוע שבו לא הצלחתי להחזיר את לוחמי המחלקה שלי למוצב והביתה.

חמישה לוחמים נהרגו שם בפיצול הוואדיות ח'לת־צלח־סעד ובריך, 800 מטרים מזרחית לוואדי סלוקי המוכר כל כך מימי רצועת הביטחון. משהו נשאר ממני שם בפיצול הוואדיות, אך שנים רבות לא ביררתי מה קרה לי שם, מה השארתי, מה לקחתי משם ואיך מתמודדים בשביל החיים.

לא עזבתי את הצבא סמוך לאירוע. נדרשו לי כמה שנים לכך. המשכתי שלושה חודשים נוספים כמפקד המחלקה (שהשתנתה תוך כדי) ברובאית 13 בלבנון. כמה חודשים לאחר מכן חזרתי לאגוז כמפקד צוות, סמ"פ ומ"פ במסלול, ואז כבר לא רציתי להישאר. הייתי חתום, בוגר פנימייה צבאית בכל זאת, אז נשארתי. אחרי שנה כקמב"ץ (קצין מבצעים) גולני השתחררתי. חודשים מספר לאחר מכן חזרתי שוב לצבא. הכוונה הראשונית הייתה לחתום לשלוש שנים כמ"פ בפנימייה הצבאית בחיפה, אבל בסוף נשארתי גם אחרי שהחבר'ה התגייסו. מצה"ל פרשתי סופית (סוג של, תבינו בהמשך) בדרגת סא"ל.

הספר הזה הוא סוג של עיבוד חוויות אישיות. תמצאו בו סיפורים, עובדות, רגשות ומחשבות על מה ואיך. הוא נכתב במקביל לטיפול השני שהחלטתי לגשת אליו, עם מטפלת מדהימה שמצליחה לעזור לי להתמודד, לברר רגשות ותחושות, להתקדם ולהשלים עם דברים מסוימים. זאת לצד האהבה האין־סופית וההכלה שאפרת אשתי, שהייתה חברתי בזמן האירוע, מרעיפה עליי. היא צועדת איתי בכל השנים שעברו מאז, ובלעדיה כנראה הייתי אדם אחר, וכנראה גם היא.

הספר נועד עבורי, והוא חלק מהטיפול שלי. עם זאת, הוא נועד גם עבור חבריי הלוחמים והמפקדים, שלחמו וחוו אירועים לא פשוטים של אובדן חברים, פקודים ומפקדים, עברו טלטלות מאירועים מבצעיים ונושאים עימם את החוויות לחיים. כולי תקווה שחבריי הלוחמים והמפקדים ימצאו בסיפור שלי דברים שיוכלו להשתמש בהם בהתמודדות האישית שלהם עם אירועים מהסוג הזה, ובעיקר הצורך שלא להדחיק ולהניח בצד, אלא לגעת, לבדוק, לחוש, להרגיש, פנימה כל אחד לעצמו וכמובן לסביבה, לפקודים, למפקדים, לעמיתים.

שלמי תודה

ראשית, תודה לזוגתי אפרת שנמצאת איתי בכל הנתיבים, הייתה איתי לפני הקרב בוואדי בריך ונשארה איתי אחריו. הכילה, חיזקה, חיבקה, וביחד גידלנו שלוש ילדות מדהימות, שגם להן יש להודות. לא פשוט להיות בנות לאיש צבא, ובייחוד למישהו עם "ניסיון" שכזה. תודה גם להוריה, חנה ומשה, שהיו משענת עבורה ובמידה רבה גם עבורי.

לרינת קרטר, שהייתה ועדיין זו שמקשיבה לי, מסייעת לי לעבד ולהתמודד עם המפגש ביני ובין האירוע, עם תוצאותיו וההשפעות שהיו לו על חיי ועל חיי הסובבים אותי. רינת עשתה זאת ברכות, אך תוך הצבת שאלות, לעיתים קשות להתמודדות, והביאה אותי לתנועה בטוחה ואיתנה בנתיבי היציאה מהוואדי ההוא של קיץ 1997.

לדביר פלג, חבר מצוין, שהכיר אותי שנים רבות לאחר מכן, שירת לצידי ואיתי במחלקת תורת הלחימה. על השיחות הרבות על לבנון בכלל והאירוע הזה בפרט, על קריאת טיוטת הספר במתכונתו הקודמת והשיחות עליו.

להוריי מיכל ואבנר, לאחי ארנון ולאחיותיי רעות ויודפת, על הדאגה שהצבתי בפניכם ועל הפעימה שהחסרתי מליבכם במהלך שירותי בלבנון ובייחוד בקרב ההוא.

לחברי קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון — מה שקרה במוצבים", על החיבוק שניתן לפוסטים הלא מעטים שכתבתי על הקרב הזה ועל לבנון בכלל, ועל השלמת המידע מזוויות שונות בנוגע לאירוע וחיבורים מעניינים לאנשים או לחיילים נוספים שפעלו שם, בחפ"קים (חבורת פיקוד קדמית), בתצפיות, בחמ"לים (חדרי מלחמה) ובעוד במקומות.

לעדי לרנר, עורך בית התוכן מערכות, על חברות ארוכת שנים, על עריכה מקצועית, ערכית ונוקבת של הספר, שהביאה אותי לחשוב על לא מעט דברים הקשורים באירוע ובעשרות השנים שבאו אחריו.

ולבסוף, לכם הקוראים, מקווה אני שתמצאו בסיפור זה כוח להתבונן על הפקודים שלכם ועל עצמכם, לברר את שהיה אם הייתם מעורבים באירוע מבצעי או אחר, לדבר עליו, לעבד אותו, ללוות את מי שצריך ליווי, וכך גם ללמד את הבאים אחריכם.

שער ראשון
הקרב בוואדי בריך: "השריפה בסלוקי"

לבנון - שגרה שהיא מלחמה

לבנון — שם קוד למקום נעלם. אחר. מרגש. מפתיע. אולי בכלל מרתיע? במהלך עשרות שנים הייתה לבנון מקום אחר לשרת בו, ובעיקר שונה לכל מי ששירת בגבולותיה ובתוכה. השוני היה לפי התקופות, אזורים גאוגרפיים, סוג הפעילות, וכן — גם מזל. היית צריך לא מעט מזל כדי להיכנס אליה ולצאת ממנה אותו אדם, לעיתים לצאת ממנה בכלל.

באחת הנסיעות עם חבר ששירת בלבנון מעל לשנתיים כלוחם וכמפקד, שוחחנו על חוויית לבנון שלנו. היא הייתה שונה, אף שהיה בה הרבה מן הדומה. אצלי היה אירוע מכונן — הקרב בוואדי בריך והשריפה שבאה אחריו, ושני אירועים נוספים באגוז; אצלו לא היו אירועים כאלה או דומים להם. לעומת זאת, אצלו היו חודשים רבים של שהייה בתוך לבנון, ברצף, בתוך מוצבים בגזרה הצפון־מזרחית, תוך יציאה לפעילות מארבים מהם, בעיקר כאלה שמטרתם פגיעה באויב מרחוק באמצעות טילים. הוא היה לא מעט תחת "ספיגה" — פצצות מרגמה שחזבאללה הפליא לירות לעבר כוחותינו במוצבים ומחוצה להם. אצלי לעומת זאת זה קרה רק באירועים מסוימים בשטח ולא במוצב.

כל אחד והלבנון שלו. כל אחד ומה שהוא "סוחב" ממנה עד היום.

לטובת הקוראים שלא זכו (במירכאות או בלעדיהן) להיות בלבנון — אסביר על הקווים בה. גדודי החי"ר והשריון בסדיר ששירתו בלבנון עשו זאת, לפחות במהלך שנות ה-90, לתקופה של ארבעה חודשים. בסיום כל קו "ירדו" (כך כינינו זאת, לרדת מהקו או לעלות לקו — מושג שגם כיום משתמשים בו) לאימון, שנמשך אף הוא ארבעה חודשים, ובסיומו עלו היחידות חזרה לקו — בלבנון או במקום אחר (יהודה ושומרון, עזה).

רוב יחידות המילואים של החי"ר והשריון לא ביצעו קו בלבנון, לפחות לא בתוכה, אלא פעלו בקווים בעזה, ביהודה ושומרון ובגבולות (לא בזה הלבנוני). היו גדודים שעשו שני קווים רצופים, כלומר קו בלבנון במשך ארבעה חודשים, ירדו לאימון וחזרו לקו נוסף בלבנון; היו שעשו קו בלבנון, ולאחר האימון העוקב עלו לקו ביהודה ושומרון או בעזה. גם כאשר הגדוד עשה שני קווי לבנון ברצף, הקו לא היה תמיד באותה הגזרה. כך גדוד היה יכול לבצע קו בגזרת רכס רמים (תחת פיקוד החטיבה המרחבית 769) ואת הקו הבא לבצע בגזרת עישיה־ריחן תחת החטיבה המרחבית המזרחית של יק"ל (יחידת הקישור ללבנון שנחשבה כמפקדת אוגדה נוספת על 91 בלבנון).

מעבר לגדודים שעשו קווים בלבנון, היו יחידות ויחידים שפעלו בצורה רצופה בלבנון, לעיתים כמעט בכל שירות החובה שלהם. אלה ששירתו בקבע מצאו עצמם לעיתים פועלים שם במשך חודשים ארוכים, לעיתים אף שנים: היו אלה ששירתו במפקדות הקבועות בלבנון כמו בבנת ג'ביל (מפקדת החטיבה המערבית של יק"ל) ובמרג' עיון (מפקדת החטיבה המזרחית של יק"ל ומפקדת היק"ל עצמה, מעבר לשלוחה שלה במטולה). אנשי החימוש והלוגיסטיקה היו קבועים במוצבים, ויחד עם הגששים היו עקב בקרקע עבור הגדודים המתחלפים תדירות בקו. אליהם אפשר להוסיף את נהגי משאיות ה"ספארי" ושאר הרכבים שהסיעו את המשרתים בתוך רצועת הביטחון ואת האספקה למוצבים. התצפיתנים מיחידת המודיעין ששירתו בתוך המוצבים ברצועת הביטחון בלבנון, ובאלה שהיו לאורך הקו הסגול (קו הגבול), החליפו לעיתים מיקום בין המוצבים כל כמה חודשים. כמה מהם יצאו עם הכוחות למארבים, לדוגמה התצפיתן שהיה במוצב טייבה ויצא איתנו למארב ליד ואדי סלוקי.

לפעילות ברצועת הביטחון בלבנון ועל הקו הסגול היו שותפים רבים, מהם כמה שהיו ממש חלק מהכוחות במשימה של השמירה על ביטחון תושבי הצפון אך שהו במוצבים ובמפקדות בקו הסגול וסמוך לו: התצפיתניות, מפעילות מכ"ם הקשת (מכ"ם המאפשר זיהוי של תנועות באמצעות שימוש באפקט דופלר), סמב"ציות, חובשים וחובשות ועוד. אלה היו חלק מכל פעילות מבצעית, והיו מסייעים לה באמצעות ליווי בתצפית, איתור תנועת מחבלים, הכוונת כוחות, טיפול בנפגעים, אזעקת כוחות חילוץ לרבות מוסקים ועוד. אולי אקדים את המאוחר, אבל באירוע שהוא הבסיס לספר, הקרב בוואדי בריך ("השריפה בסלוקי"), כל השותפים האלה היו חלק מהפעלת כוחות המעטפת, שמעו את קולות הקרב והחילוץ בקשר, הריחו את עשן השריפה והיו ממש חלק מהאירוע, גם בנפשם.

מהי חוויית לבנון שלי? היא החלה באמצע שנות ה-90 והסתיימה בנסיגה מלבנון בסוף מאי 2000. אומנם היו לי "נגיעות" נוספות בה אחר כך, אבל מקומן ייפקד מספר זה. חוויותיי ייחודיות לי, מזווית הראייה שלי של האירועים והמקומות שהייתי בהם, ואני בטוח שהקוראים יוכלו להתחבר אליהן, או לנסות להבינן; כן, גם אם היו במקומות אחרים, בתקופות אחרות, בתפקידים אחרים וביחידות אחרות.

חוויית לבנון שלי התחילה במהלך המסלול להכשרה כלוחם באגוז. הוחלט שנבצע את סדרת האימונים בנושא סבך ובולדרים בבסיס האימונים של צד"ל (צבא דרום לבנון) במג'דיה, כמה קילומטרים צפונית לגבול בגזרה המזרחית במורדות הר דב. הייתה לנו מעין יראת כבוד ללבנון, שמענו עליה במהלך המסלול. כל הזמן נאמר לנו "בלבנון יהיה כך וכך"; "בלבנון אי אפשר שלא..." ועוד. והנה אנחנו עומדים להיכנס ללבנון, עם ציוד לחימה, אך לקראת שבועיים או יותר של אימונים. לא לקראת איזה מבצע צבאי.

זה היה קצת מוזר, מעין התנגשות של אימונים עם המקום שמתאמנים אליו. מהר מאוד הבנו שההתייחסות למג'דיה הייתה כפי שמתייחסים למחנה אליקים (שבו יחידות התאמנו לקראת עלייה לפעילות מבצעית, כאילו אין אויב מסביב).

במהלך האימונים המקצועיים עסקנו כמובן במתאר של לחימה בחזבאללה בסבך ובבולדרים העצומים שהיו שם, כאלה שדימו את האזורים של ג'בל סוג'וד שהכרנו מסיפורי הלוחמים ביחידה ומהידיעות הרבות שהיו בזמנו על היתקלויות ונפגעים בלחימה בו. לצד האימונים המקצועיים, היינו עדיין במסלול ההכשרה, ו"על פאקים משלמים", אז קידרו1 אותנו בלבנון, ביום וגם בלילה.

מהר מאוד השהייה במג'דיה באמת נדמתה לשהייה במחנה אליקים או בשטחי האש הסמוכים לו, ובשטח האימונים שהיה בזמנו של היחידה — שטח אש 111 הסמוך לכרם מהר"ל. אחרי כשבועיים הסתיימה חוויית לבנון של מג'דיה. היא הייתה שונה מכל מה שאפגוש אחר כך, ומאיך שאספר על חוויות אחרות בלבנון. דרך החוויה, ולא דרך סדר הזמנים שבו התרחשה.

התנועה לתוך לבנון נעשתה בדרך כלל באמצעות שיירות, שהיו חוויה משותפת לכל הכוחות שפעלו בתוך לבנון, מכל הסוגים — כוחות לוחמים וכוחות סיוע מנהלתי (לוגיסטיקה). היו שיירות "קרביות" והיו שיירות רגילות. מבחינתי, הכול היה קרבי כמובן ולפי הצורך המבצעי. היו שיירות שירדנו מהן במוצבים, והיו שפרקנו מהן באמצע הדרך, בשטח שלא נצפה על ידי לוחמי חזבאללה וממנו נענו למבצע זה או אחר.

השיירות כללו כלי רכב ממוגנים בצורה זו או אחרת. בתקופתי המשאיות, מסוג ריאו "ספארי", היו ממוגנות עבור הנוסעים מאחור. אלה ישבו בדרך כלל גב לגב על ספסל קשה, כאשר דופנות המשאית עשויות מלוחות מיגון עם חלונות קטנים שאף אחד לא טרח להתבונן דרכם. לוחות המיגון היו בגובה של אדם לערך, והיה אפשר להביט החוצה בעמידה ועל קצות האצבעות, מכיוון שלא הגיעו עד לקירוי של המשאית.

מעבר למשאיות הללו היינו נעים בשיירה עם רכבים נוספים מסוג "אביר", ובו היו יכולים לשבת כשישה לוחמים מאחור, גם הם בצורה מוגנת יחסית, לפחות מקליעים כמו במקרה של משאיות ה"ספארי". והיו כמובן ג'יפים ממוגנים ורכבי מרצדס ממוגנים שלעיתים הצטרפו לשיירות הללו, אף שלרוב נעו לבדם, שניים־שלושה מרצדסים. ב-28 בפברואר 1999 נהרג מפקד יק"ל, תא"ל ארז גרשטיין, המפקד האגדי שזוהה יותר מכול עם לבנון, ממטען צד שהופעל על המרצדס שנסעה לכיוון מפקדת עוצבת לבנון במטולה. יחד עם גרשטיין נהרגו שאר נוסעי הרכב, רס"ב עמאד אבו ריש, סמ"ר עמר אל־קבץ וכתב קול ישראל אילן רועה.

על השיירות פיקד בדרך כלל סמ"פ או סמג"ד מהגדוד המרחבי מחטיבות אוגדה 91 או יק"ל (גזרת עישיה־ריחן) או מגדוד השריון בגזרה המזרחית, שבתקופתי פלוגותיו היו מפוזרות בקו לבנון, על הגדר ובתוך רצועת הביטחון. מפקדת הגדוד סייעה בעניין השיירות.

נוסעי השיירה היו מתייצבים בשעה שנקבעה בנקודת הריכוז, סמוך לשערי הכניסה ללבנון או באחד ממוצבי צה"ל ומפקדותיו. כל הנוסעים היו משובצים לכלי הרכב השונים, תוך מילוי דוחות שיבוץ קרבי ("שבצוק" בלשוננו) ולכל רכב היה מוגדר מפקד וסגן. תוך כדי מילוי השיבוץ הקרבי היו נעשות ההכנות הנדרשות לנסיעה בשיירה, כגון העמסת ציוד לחימה, אספקה מסוגים שונים למוצבים וטיפול בפערים שלעיתים התגלו בין המקומות שיש בשיירה לכמות הנוסעים. לאחר שהסתיימו כל ההכנות, מפקד השיירה היה עורך תדריך לשיירה ובו סקר את תמונת המצב העדכנית למרחב שהשיירה תעבור בו; איומים ודרכי ההתמודדות עימם; נוהלי קריאה בקשר; הכוחות שיהיו בקשר עם השיירה לפי שלבי תנועתה; הגדרת סדרי התנועה; וידוא מילוי השבצ"קים והעמסת כל הנדרש.

לאחר התדריך עלו לעיתים שאלות בנוגע לנושא זה או אחר. הלוחמים הנוסעים בשיירה רצו שהמפקד יחזור ויפרט את סדרי הפעולה במקרה זה או אחר, ונשמעו מעט חוששים שיקרה אירוע דווקא בשיירה שהם נוסעים בה.

לאחר שהסתיימו כל הדיבורים, התדריך והמענה לשאלות השונות, נקבע זמן היציאה, לרוב דקות מעטות לאחר סיום התדריך. כולם היו עולים לרכבים ומוודאים הימצאות כל הציוד עימם. כמה מהם, בעיקר הוותיקים עם הפז"ם בלבנון, היו מנסים לתפוס עוד כמה דקות של מנוחה ושינה לקראת הנסיעה עצמה וכמובן ההגעה למוצבים.

לפעמים, בין הודעה על מוכנוּת לתנועה ובין תחילת תנועת השיירה היה עובר לא מעט זמן. הרי היו כוחות שהיו צריכים להתמקם בתצפית ובאבטחה לאורך ציר התנועה, ועד שלא מוּקמו לא ניתן אישור לתנועת השיירה. כאשר התארך הזמן פשוט נרדמנו. לא רע כאשר לא היה לחץ של זמן, אבל כאשר הנסיעה בשיירה הייתה רק השלב הראשון של התנועה למבצע — ככל שהתארך זמן העיכוב כך פחתה הגמישות שהייתה לנו בציר התנועה שלאחר הפריקה מרכבי השיירה. פחות "מגניב".

צריך להבין, יש הבדל אדיר אם אתה לוחם פשוט בכוח שנוסע בשיירה או אחד המפקדים. כאשר אתה חפ"ש — אתה נוטה להיזרק ולנוח בתנועה, מקסימום יקרה משהו ותפעל לפי מה שיורו לך. כאשר אתה מפקד — אתה כל הזמן קשוב לתעבורת הקשר. לרוב אתה אחד ממפקדי הכלים, וגם אם לא — אתה מאזין בקשר לתדר של השיירה, מתעדכן בכל פנייה ושיח עם כוח תצפית ואבטחה שיש בגזרה, ערני ומוכן לכל דבר. אם יהיה אירוע — אתה הוא שיידרש להבין מייד את המצב ולתת פקודות בהתאם.

לפעמים רציתי שיהיה אירוע בזמן הנסיעה בשיירה, כדי שיהיה מגע עם מחבלים, אבל לא אירוע עם נפגעים חלילה או אירוע של מטען. מול אירועים מהסוג הזה אין ממש מה לעשות מלבד לפחד מהם. תחושה של חוסר אונים. לי לא קרו אירועים מיוחדים בזמן הנסיעה בשיירות, אבל היו שנפגעו מאש טילים (סאגרים בעיקר), וממטענים שהונחו לצידי הדרכים. במהלך תקופת שהיית צה"ל בלבנון היו לא מעט נפגעים בתנועות הללו. השיירות היו הבטן הרכה, והמענה שניסו לתת לה היה כידוע באמצעות הטסת כוחות. אסון המסוקים ב-4 בפברואר 1997 הפסיק כמעט לחלוטין את הפתרון הזה.

משה (צ'יקו) תמיר סיפר כי חלק מהכוחות נעו למוצבים ובחזרה מהם ברגל לא מעט בתקופתו כמג"ד 12 בקו עישיה. גם אני כמ"מ ברובאית 13 במוצב טייבה נעתי עם מחלקתי ונספחים מהמוצב לגבול ישראל ברגל, עם ציוד לחימה ותיק היציאה הביתה, בתנועה מבצעית. כך חסכנו פתיחת ציר והנעת שיירה בציר מאוים במטענים, בירי נק"ל וטילי נ"ט.

פתיחת ציר הייתה משהו שלמדתי רק כאשר הגעתי למוצב טייבה. אין מה להגיד, חוויה מפוקפקת למדי. אתה נע בשטח ומנסה לאתר מטענים שהניח חזבאללה או חבריו מארגון אמ"ל. לרשותך גשש, לעיתים כלב חנ"ם (כלב שאומן לאתר חומר נפץ) ושני חיילים שמתפקדים כ"סורקי תיילים" ונעים באגפי הכוח ובחלקו הקדמי של הציר ומנסים לזהות תיילים המתוחים ממרחק כלפי הציר שעליו נעים כוחות צה"ל ובאמצעותם אפשר להפעיל מטען. שאר הכוח מבצע את משימות האבטחה, חלקו לעיתים בתוך נגמ"ש מוגן מסוג "קלסיקל" (נגמ"ש M-113 עם תוספת מיגון) או בתוך נקפדון או נגמחון (נגמ"ש מבוסס תובה של טנק וממוגן יותר מטנק באותה תקופה), או בטנק שלעיתים מסייע בתצפית ובאבטחה מרחוק, וכמובן מסתייעים גם בתצפיות שיש בגזרה.

תפקיד הכוח שפותח את הציר הוא לוודא שלא הונח בו מטען שעלול לפגוע בשיירה — ברכביה ובלוחמים שבה. היו פתיחות ציר ארוכות והיו קצרות. הן בוצעו בדרך כלל בשעות שקדמו לזמן נסיעת השיירה, ונערכו במהלך שעות היום. השיירה, כמובן, נעה גם ביום וגם בלילה. ברוב המקרים לא נפתח פער של מעל לכמה שעות, ובוודאי לא של לילה שלם, בין פתיחת הציר למעבר השיירה. חזבאללה וחבריו מאמ"ל ידעו זאת גם כן.

אם כן, איך מתארגנים לפתיחת ציר? זו משימה שהוטלה ברוב המקרים על מפקד מחלקה שפיקד על צוות ובו כוח עיקרי או אחורי שנע רגלית או על גבי נגמ"ש ממוגן, וכוח חוד שהיה מורכב ממפקד המחלקה; צמד לוחמים בחוד (קלע ומקלען); שני סורקי תיילים — לוחמים מהמחלקה שהכשרתם הייתה העיניים החדות שלהם והניסיון בזיהוי תיילים; גשש שהיה קבוע במוצב זה או אחר, ומעבר למיומנויות הגישוש היה בקיא בגזרה המסוימת ולרוב זיהה כל שינוי זעיר בשטח לאורך הציר, ולוחם עם כלב חנ"ם. נוסף עליהם כוחות טנקים ותצפיות שמוקמו או הוכוונו לסייע באבטחת הכוח הפותח את הציר.

למשימה כזו התארגַנו כמו לכל משימה מבצעית: יש פקודת מבצע או תדריך בשם שנקטנו בזמנו, שבהם מדברים על השטח, האויב וכוחותינו לרבות מי יעשה מה ומתי. אחרי התדריך מבצעים תרגולות שמבטאות את מה שעשוי להתרחש בפעילות, כגון עלייה על מטען, היתקלות מטווח קצר או ארוך, ירי טילים ועוד. מובן שיכול להיות תרחיש משולב, ואולי אף צפוי שיהיה, שבו נעלה על מטען ומייד לאחר הפיצוץ תופעל לעברנו אש מטווח קרוב או רחוק. גם לתרחיש זה התכונַנו.

מעבר לציוד הלחימה הרגיל שכלל אפוד או וסט, עטינו על עצמנו שכפ"ץ, רגיל ולא קרמי, מכיוון שלא היו כמעט כאלה בזמנו בצה"ל. בחום של אוגוסט ללבוש את השכפ"ץ לא היה תענוג גדול, נוסף על העובדה שהוא מגביל מאוד את יכולת הנעת האיברים. אבל נוחות לחוד, ויכולת הגנה סבירה מרסיסי פצצות מרגמה לחוד. השכפ"ץ לא הגן מפני כדוריות רסס של מטען קלימגור, אבל בכל זאת מדובר במיגון שהיה יותר טוב מכלום.

את כלבי החנ"ם לא היה אפשר להניע כל הזמן על הציר, מכיוון שלכלב יש חוסן מסוים לפרקי זמן לא ארוכים. כך נדרשתי למצוא את התמהיל המתאים ביותר בשילובו לצד הגשש.

אגב, מאחר שהייתי בעל תואר ראשון בארכאולוגיה בעת גיוסי והתמחיתי בתקופה הפרה־היסטורית, הייתי מיומן במידה לא רעה במציאת אבני צור כמו אלה שאספתי במסלול המד"סים בבה"ד 1, ותרמתי במידה מסוימת לסריקת הציר ומרחבו.

בכל מקרה, נראה שעשינו את פתיחות הציר בצורה טובה, חבריי המ"מים לפלוגה ואני, ובקו סתיו־חורף 1997 לא חיכו לנו מטענים בציר שחיבר את טייבה לגדר הגבול.

מדי פעם, כאשר אני משקיף לעבר רכס מוצב טייבה ממשגב עם, אני נזכר בפתיחות הציר הללו. זיכרון עם טעם טוב, מכיוון שהוא מכיל בעיקר את הבדיחות השחורות שהיינו "מריצים" במהלך המשימה. למזלנו, הן נשארו רק בגדר בדיחות.