דרך המלכה

סוף

מלכה ישבה משותקת, בוהה מבעד לחלונות המכונית בהמולה המתרחשת בחוץ. רגע קצר קודם לכן נחרדה מפיצוץ שחדר, עמום, אל החלל הסגור.

אנשים רצו. נשמעו צעקות אימה שהפתעה התערבה בהן.

לפתע חשה שהיא צופה בעצמה מלמעלה. מביטה בדמותה ברכב כמו יתר האנשים בחוץ, על הכביש. ודאי מחכים שתצא. זה מתבקש. היא צריכה רק למשוך בידית הדלת, אבל היא לא מסוגלת. הרצל שכב שם. שמוט בתנוחה מגוחכת. כן, היא מצטערת, זה לא נשמע טוב, אבל ככה הוא נראה.

מירה צעקה לפתע מבעד לדיבורית, ״אמא, מה קרה? מה קרה לאבא?״ ומלכה תהתה איך מירה הבינה שקרה משהו להרצל. היא שמעה את הפיצוץ?

שנים שנאה מלכה את האקדח. היא חשבה שהוא רק חפץ שליטה דוחה שלא מסוגל לכלום, כמו בעליו.

הם היו באמצע שיחה עם מירה. היא שאלה לגבי ארוחת הערב, מתי להגיע.

״כרגיל, מירה, שבע וחצי,״ ענה הרצל מבלי להעיף לעברה מבט.

״אבל הרצל,״ ניסתה למחות, הרי הם בדרך לאירוע שרק מתחיל בשעה שתיים. הוא הביט בה בביטול בפרצוף ה״תשתקי כשאני מדבר״ שלו. היא השתתקה.

אבל כשהאור התחלף לירוק היא פלטה, ״הרצל, סע,״ והתחרטה. הרצל משך את מעצור היד. בהפגנתיות נפנה לעברה. ״אני אסע מתי שאני אחליט לנסוע,״ אמר בקול נמוך אך רותח. עוד הספיק ליישר את גבו על המושב ולהושיט יד, אבל בטרם שחרר את המעצור ספגו את החבטה שהכתה בהם כמו גל נשבר, מלווה ברעשי ריסוק. הרכב נזרק קדימה בפראות. מזל שהספיק להתיישר בכיסא, חלפה מחשבה בראשה. ״התנגשו בנו?״ תמיד פחדה לפסוק משהו שנקודה בסופו. גם כשאמרה את המובן מאליו.

״מה? התנגשו בכם?״ מירה שמעה אותה.

הרצל סובב את המפתח, שחרר את החגורה, המתין עד שהסתלסלה למקומה ויצא מהרכב מבלי להביט בה. היא נותרה לבדה. לא העזה לזוז. ראשה מופנה קדימה אל הצומת. מכוניות עקפו אותם בתנועת מלקחיים איטית ונפרשו מחדש על פני הנתיבים. תנועה הרמונית השמורה לנהגים שראו תאונה וינהגו באדיבות עד הרמזור הבא.

״כתוםםם ו... אדום,״ מלמלה לעצמה, מורחת את המילים במקצב התחלפות הרמזור.

״...ואתה, למה נסעת? מה, לא ראית שאני עומד?״ קולו של הרצל חדר אל חלל המכונית חלש ועמום. דבריו נשמעו כסיום של מונולוג. לכאורה ניסח שאלה, אבל התכוון להוכיח. הרי דפקו אותו והוא רותח, אבל כרגיל מנסה להישאר מכובד. במחשבותיה תמיד קראה לו ״הלבלר״.

״מצטער, באמת שאני מצטער, אבל למה אתה עומד בירוק?״ ״צודק,״ לחשה, מצדדת באדם שלא הכירה.

״אני הבעיה, שוב אתה מתחיל? תראה איזה בומבה נתת לי, בוא קדימה, תראה לאן העפת אותנו. את מעבר החציה עברנו מהמכה שלך.״

הרצל איגף את המכונית משמאל והלך קדימה. אחריו צעד בחור צעיר. עדיין לא העזה לזוז, מחכה שייכנסו לשדה הראייה שלה. הקולות נישאו בקושי מבעד לחלונות הסגורים.

דווקא חתיך, חשבה לעצמה, מביטה בצעיר שדפק אותם נגרר, אשם וחסר סבלנות, אחרי הרצל.

הרצל נעמד לפני הרכב. סקרנים כבר התגודדו לצפות במתרחש. עמידה מול קהל אף פעם לא עשתה לו טוב.

״תראה, תראה לאן העפת את הרכב, איזה מכה חטפנו.״ הרצל פסע שניים־שלושה צעדים לאחור, כשפניו אל הצעיר. מלכה ראתה את צדודיתו.

״אני ואשתי אנשים מבוגרים, יכולת להרוג אותנו.״

הצעיר הביט בו ושתק. ניסיונותיו לפייס את הרצל התחלפו באדישות, לפתע נראה משועמם.

״טוב, בוא נחליף פרטים ונתקדם,״ אמר בעצבנות.

״רצית להרוג אותנו? אולי רצית להרוג אותנו. יש לי בעיות לב. אשתי סובלת מלחץ דם.״ הרצל הביט אל הסקרנים, לבחון את הרושם שמותירים דבריו.

הצעיר הביט בו, לא מאמין.

״תגיד, אולי אפשר להחליף פרטים?״ צעק.

הרצל נראה נעלב. לפתע עשה תנועה חדה לעבר החגורה ושלף אקדח שחור מבריק עם תוף כדורים, שנראה כמו אקדח צעצוע. פעם שאלה אותו אם הוא אמיתי. מלכה רצתה לצעוק לו שהשתגע, שלא יעשה כלום, מה כבר קרה, אבל היא לא הוציאה הגה. האנשים סביבם התכופפו בבהלה. גם הצעיר. רק היא לא זזה. היא אף פעם לא האמינה בו.

״אתה רוצה להרוג אותי?״ צעק הרצל, ״אז בבקשה, הנה, תהרוג אותי, אם אתה כל כך רוצה אז תהרוג אותי.״ הוא התקדם והושיט לצעיר ההמום את האקדח.

״נו קדימה, קח, קח ותהרוג אותי, קדימה.״

הרצל אחז בקנה האקדח ונופף בו, הקת מתנודדת מול פניו של הצעיר המשתופף. ״קח, קח.״ לפתע תפס הצעיר באקדח ותלש אותו מידו של הרצל. הוא הזדקף מולו, ימינו שמוטה, אוחזת באקדח וקנהו כלפי הקרקע.

״נו, תירה, רצית להרוג אותי אז בבקשה,״ אמר הרצל בתיאטרליות, מסתכל סביבו, ״הוא רצה להרוג אותי, ממש רצה להרוג אותי.״

אנשים צילמו אותו בטלפונים, אחרים חייגו למשטרה.

״הנה,״ המשיך הרצל כמו שחקן על במה, פורש את ידיו לצדדים, ״ההזדמנות שלך. תהרוג אותי.״

הצעיר הביט בו, לפתע צרח, ״יאללה, די!״ וכיוון אל הרצל.

מלכה לא ידעה להסביר למה, אבל מבטה התמקד דווקא באצבע, שלפתע ראתה סוחטת את ההדק. ואז פיצוץ. היא ראתה את צניחתו של הרצל על הכביש. התנדנד ונשר כעלה שלכת, סצנה מסרט אילם שהוקרנה בהילוך איטי. אולי במבטה הייתה שותפה לסחיטת ההדק?

היא לא ענתה לשאלתה של מירה אם קרה משהו. מה תגיד לה?

בבת אחת התחוללה מהומת אלוהים מעבר לחלון. היא ראתה שקפצו על הרצל, אחרים התנפלו על היורה. היו גם מי שרצו אליה, פתחו לה את הדלת. היא לא דיברה עם אף אחד. בהתחלה שאלו אותה אם היא רוצה להיכנס לאמבולנס. לנסוע עם בעלה. אחר כך שמעה מישהו, כנראה שוטר, שאמר שהיא בשוק. בעדינות הוציאו אותה מהרכב, ליוו אותה לספסל. ישבה וחשבה שמזל שהותקן ספסל על המדרכה ליד. משום מקום הגיעה כוס מים. לגמה ממנה לאט לאט. ניסתה להרים מבט, אבל ראתה רק ערבוביה של חלקי פנים — שפתיים, עיניים, אוזניים, שפמים, אפים, הכול הצטבר למהומה מרוחה מול עיניה. שוב הורידה את מבטה אל הנעליים. לרגע הרהרה שלפחות היא לבושה יפה. גם הרצל לבוש בחליפה היפה שלו. שלוש פעמים החליף עניבה ועדיין נראה לה כמו לבלר. ואז ראתה אותו מכניס את האקדח לחגורה ולא התאפקה, ״השתגעת? לחתונה עם אקדח?״

״זה מעבר לקו. היום לא לוקחים סיכונים.״ כשזה היה קשור לאקדח הוא ענה לה. הרצל אהב לדבר על האקדח. הלבלר השולף, חשבה לעצמה.

היא לא רצתה ללכת לחתונה. כמעט הצליחה לסדר שהיא תוציא את יובלי וגיאצ'וּ מהגן כדי שמירה תוכל ללכת לאירוע עם מתן. בניגוד להרגלו, הרצל הודיע למירה שהפעם אי אפשר. מלכה חייבת להגיע. ״זה הבן של בעל הבית.״ בן הזקונים, שיום יגיע ויהפוך לבעל הבית בעצמו, מתחתן. הרצל אמר שהם חייבים לבוא וגם לתת צ'ק שמן. בבוקר ניסתה להתווכח על גובה הסכום, אבל הוא רק הסתכל בה במבט מבטל, כזה שתמיד הרגישה שמקיף אותה בעיגול גדול של אפס, ואז אמר שתלך להתלבש.

כבר לא יגיעו לשם.

נעליה היו בצבע בורדו מבריק. צבע של דם, חשבה. היא סלדה מקרסוליה שתפחו ואיבדו נשיות. והשמלה השחורה. רק לפני שעה הרצל ראה אותה ואמר, ״את נראית כאילו את הולכת ללוויה,״ והיא שתקה, רגילה למחמאות שכאלה. אבל זאת סתם חוכמה בדיעבד, היא חשבה.

״איזו מסכנה,״ אמרה מישהי, ומלכה חשבה — איפה הם היו כל החיים.

לאט לאט השתררה דממה. היא לא הייתה בטוחה אם השקט אמיתי או רק בועה שהתעטפה בה.

פוסט־שבעה

שחר של יום חדש. היא קיבלה אותו ערה, ישובה מול החלון, מביטה אל קו דק של תקווה שנלחם בחושך.

מירה שאלה אותה אם תסתדר, פתאום כל כך לבד אחרי הימים העמוסים. היא שתקה. הייתה בטוחה שסוף סוף תישן וטעתה.

מדי לילה כשנכנסו למיטה היה הרצל, באיטיות טקסית, שולח יד לאסוף אליו את השעון. שעון מעורר בעל מנגנון קפיץ. מתנה מספק של החברה שביקר בארץ. ביום שקיבל אותו הציג לה אותו בגאווה ומלכה התעלמה, לא מבינה את משמעות האירוע עבורה. כל ערב בחן בקפידה את לוח הספרות בצבע פנינה, סקר את המחוגים השחורים ובדש שמאל של הפיג'מה הבריק את כיסוי הזכוכית. כאשר נחה דעתו, מתח בתנועות מחושבות את הקפיץ בגב השעון עד קצה גבול היכולת של מלכה.

הרצל התעקש שייכנסו יחד מדי ערב למיטה. מאז הצטרפות השעון לחייהם, מלכה הייתה בטוחה שהרצל רצה לוודא שהיא נוכחת בטקס. כאשר נשמע הקליק של סיום המתיחה, היה מביט בה, מחזיר את השעון למקומו ומכבה את האור בלי לומר מילה. תוך רגע הייתה שומעת את נשימות השינה השלוות שלו ומעליהן, מדי דקה, את נקישת המחוג שקצב לה את הלילה. בבוקר היה משתולל המקוש בין שתי המצילות בראש השעון ברעש מעיר מתים, ככה חשבה עד המוות של הרצל. היא הייתה מתעוררת מיד ומתכווצת, מחכה שהרצל יניח את ידו על השעון, אבל הוא תמיד המתין לסיום מלוא תנועת הקפיץ. ואז הדפיקות על כיור האמבטיה עם סכין הגילוח. חזרה עליהן בראש. שלוש דפיקות, ארבע שניות הפסקה, שלוש דפיקות, ארבע שניות הפסקה, סך הכול שמונה־עשרה מכות מתכת בחרסינה מדי בוקר. כשחזר אל החדר היה הרצל מדליק את האור. היא תמיד התביישה להישאר שרועה והייתה מתיישבת בגבה אליו.

שוב ושוב דמיינה את הרגע שבו תסתום לשעון הזה את הפעמון. כיצד תעטוף את המקוש בשכבת פלסטלינה עבה ובערב תמתח את הקפיץ עד תום כדי לחזות בו בבוקר מתייסר בפראות בין המצילות.

מאז שהרצל לא, השעון עדיין כן. מוזר. עוד חצי שעה השעון של הרצל יצלצל. היא כיוונה לשעת ההשכמה. ישבה וחיכתה לו.

ישבו שבעה כל השבוע. הרצל ידע מתי למות. השאיר להם שבוע שלם. מאופק לאופק. ומירה הקפידה עד השעה האחרונה. נשארו מירה והיא. הרצל תמיד דיבר על יותם, סיפר לכולם שבנו ״עורך דין גדול באמריקה״. היא תמיד חשבה על הילד שדמיינה שיציל את העולם כשחייך אליה כתינוק ונעלם לארץ זרה. ואז הטלפון באנגלית ממזכירה בפירמת עורכי הדין שמעולם לא ידעו להגות את שמה. לקח זמן עד שהיא הבינה מדבריה של המזכירה שקרתה תאונה. יותם מת בתאונה. הרצל הרג את עצמו.

שבוע שלם ישבו. המבקרים, מירה, כולם, חוץ ממנה. ביום הראשון מלכה אמרה שתבקש מג'ימי לבוא לעבוד.

״השתגעת?״ מירה הביטה בה, ״את רוצה שהג'ימי הזה יסתובב פה בין האנשים בשבעה? מה יחשבו?״

״בגלל שהוא כושי?״

״אומרים שחור,״ אמרה מירה, ״ובגלל שהוא לא שייך וזה לא מכובד.״

מירה אמרה שהיא לא מוכנה אפילו לדבר על זה ומאז מלכה לא ישבה. שירתה תנועה דלילה וקבועה של אנשים לאורך היום. כזאת שלא אפשרה לה להיעלם.

זוג הזקנים רוזנקרנץ מקומה רביעית הגיע מדי יום. בעצם הם לא הרבה יותר מגילנו, חשבה. כלומר, גילי, תיקנה את עצמה לעצמה. הרצל היה משוכנע שהוא גונב לו את העיתון ובכל זאת הקפיד על ברכת שלום מנומסת ופנה אליו בתואר ״מר רוזנקרנץ״ כשנפגשו.

הזוג רוזנקרנץ התייצב בכל יום בעשר בבוקר. התיישבו במרכז החדר מבלי לומר מילה. ביום השלישי ניגשה שולה לקחת קפה והיא לא התאפקה. שאלה אם אין להם קפה בדירה בקומה רביעית.

״אמא, השתגעת?״ לא שמה לב שמירה מאחוריה. מירה פנתה אל שולה, מניחה יד מנחמת על גבה, ולחשה על אוזנה בקול שמלכה שמעה, ״אני ממש מתנצלת, את מבינה כמה קשה לאמא עכשיו, גם לראות אתכם, כל כך אוהבים ביחד.״ רצתה לשאול את מירה מתי היא הניחה יד על גבה ולחשה משהו על אוזנה.

אחר הצהריים הופיע ד״ר וסרמן. לפני חודש הייתה מלכה אצלו. את מרב השיח ניהל עם עצמו בעת שבדק אותה והיא התרכזה בנקודה שבחרה בתקרה. פעם בשנה הגיעה למרפאה, ואחרי שהעביר את הכרטיס המגנטי היה שולח אותה להתיישב על מה שהוא כינה ״הכיסא״. בביקור האחרון בירר אם היא ״חווה יובש במהלך קיום יחסים״. רצתה לומר לו שהיא לא חווה יחסים והסתפקה ב״לא״ רפה.

״מה שלום הרצל?״ המשיך ושאל מבין רגליה, והיא ענתה ״בסדר״ בקול חלוש.

״כבר לא רואים הרבה זוגות כמוכם, כל כך הרבה שנים ביחד, באמת כל הכבוד.״

והיא שתקה, איך אפשר לנהל שיחה כשמישהו תקוע לך בין הרגליים.

הוא הרים את הראש בדיוק כשהביטה כלפי מטה. מבטיהם הצטלבו והיא מיד החזירה את עיניה לתקרה, חשה לא בנוח שאולי שם לב להפניית הראש המהירה.

״טוב, מה אני אגיד לך, את כמו חדשה, במצב מצוין.״

היא שתקה וחשבה שזה כנראה מחוסר שימוש.

כשחזר אל שולחנו כבר לא דיבר, רק תקתק והביט במסך. כשנשמעה פעולת המדפסת שלח את ידו לאחור, שלה את הנייר והגיש לה את הטופס.

״עד הפעם הבאה,״ נפרד ממנה ולא ניחש את נסיבות המפגש.

ד״ר וסרמן התיישב לידה.

״איך את?״ אמר בטון אבהי והניח יד על הרגל שלה. היא שיערה שהיה בערך בן המחזור של יותם.

״איך ששמעתי הגעתי,״ המשיך. ״אני הרופא שלה,״ אמר לשכן מלמטה שישב לצידה של מלכה.

״כן, הוא מכיר אותי לפני ולפנים,״ אמרה מלכה.

השכן נעמד בחיוך נבוך. ״מלכה, שלא תדעי עוד צער. אם את צריכה משהו, אנחנו קומה אחת למטה.״

״כן, כן, אני יודעת,״ ענתה. הוא ואשתו עלו שוב ושוב להתלונן על הנכדים שדופקים להם על הראש.

״יהיה לך קשה עכשיו,״ הכריז ד״ר וסרמן, ״לאבד את הרצל אחרי יותם ועוד אחרי כל כך הרבה שנות זוגיות שכזאת. את חייבת להתכונן לקושי. תדעי שגם יש דרכים לטפל. אם את לא מתמודדת אז תגידי.״

״ד״ר וסרמן, זאת כבר מומחיות אחרת, לא?״

״בטח, לא התכוונתי אלי, בכללי, שתדעי, גם יש לי חבר רופא אם תצטרכי, כמובן רק אם תרצי, הוא לא בקופה אבל אפשר לקבל החזר.״

״ד״ר וסרמן, אתה חייב לראות את האלבום הזה, תראה איך אבא ואמא נראו כשהיו צעירים.״ מירה ניגשה והגישה לו אלבום עם הדפס נוף על הכריכה.

״תסלחו לי לרגע,״ מלכה קמה. ״בואי, מירה, שבי פה במקומי, תראי לד״ר וסרמן את האלבום.״

מירה התעקשה לישון אצלה כדי לתמוך בה, למרות ניסיונותיה לשלוח אותה הביתה. מתן כדרכו גילה סבלנות. מאוחר בלילה הייתה מירה מתגנבת למטבח. תחילה נשמעו חריקות המסגרת של המיטה שכרעה תחת גופה הכבד, לאחר מכן גרירת נעלי הבית ואז פתיחת המקרר. מלכה שמעה אותה מוציאה את מגש עוגת השוקולד ומשאירה את המקרר פתוח כדי לא להדליק אור, והתכווצה כשמירה שלפה את שקיות הבורקסים והרוגלך בזהירות מהמגירה, בניסיון למנוע רשרושים. היא ריחמה עליה וכעסה על עצמה שנשארה במיטה, מותירה את מירה לבוסס בבושה שליוותה אותה מילדות. מלכה רצתה לקום ולומר לה שזה בסדר, להציע שיאכלו יחד מדי לילה ארוחת שחיתות. להפציר בה שלא תסתתר, בוודאי לא מאמא. הגיע הזמן להשלים עם מי שהיא. ולא הצליחה להקים את עצמה. הרצל ניסה פעם אחרי פעם לגמול את מירה מסוכר, מתנפל עליה ועל תאוותה הבלתי נשלטת. מלכה חשבה שאין לאיש חמוץ כמוהו סיכוי להבין את הצורך במתוק.

כל יום שעבר כרסם את מחיצת ההגנה בין מחשבותיה לפיה של מלכה. סילונים דוקרים של אמת פרצו ונורו ממנה. ביום הרביעי בשעות הבוקר הגיעו שלושה צעירים, שתי נשים וגבר. ניחשה שעבדו עם הרצל בחברת היבוא הקטנה לכלי בית. בחרו לשבת בחוסר נוחות על כיסאות הפלסטיק למרות הכורסאות הפנויות. בכל פעם שהביטה לכיוונם עטו הבעת השתתפות בצער. מירה ישבה ושוחחה איתם. מלכה חשבה שוודאי שמחו לשרוף כמה שעות משרד.

סיפרו כמה מנומס היה הרצל. תמיד מוכן לעזור. תמיד מגולח, לבוש בקפידה, עם חולצת כפתורים מגוהצת ועניבה. מעולם לא הרים את הקול או כעס. מלכה הקשיבה מרחוק לשיחה בזמן ששלמה, בעל המכולת, דפדף לידה באלבום התמונות, שואל אותה על מקומות ואנשים. אחרי כמה דקות קמה ממקומה והתיישבה לידם. שלושתם זעו בכיסאות כאילו כדי לפנות מקום שלא באמת נדרש.

״ואת ההומור שלו הכרתם?״

הם הביטו בה.

״הבדיחות שתמיד סיפר. אחרי כל השנים שעבד איתכם בטוח שמעתם את הבדיחות שלו.״ מלכה הביטה בשלושתם במבט חוקר.

״אה, אה, כן, בטח, הוא באמת היה איש מצחיק,״ ניסתה הצעירה לרצות את מלכה.

״לא אמרתי שהוא היה מצחיק, אמרתי שסיפר בדיחות.״

הצעירה התפתלה, ״כן, ברור, התכוונתי שהוא סיפר בדיחות, נכון.״

״ואיזה בדיחות הוא היה מספר לכם במשרד?״

״איזה בדיחות?״ שאל הצעיר, מנסה באבירות לחלץ את החברה.

״אמא, תעזבי אותם.״

״בדיחה אחת, הם יכולים לספר בדיחה אחת שלו. שלושים שנה הוא עבד שם. בדיחה אחת הם לא זוכרים?״

״אמא, די.״

השלושה קמו כמו מתוך סימן מוסכם.

״אנחנו באמת חייבים לחזור,״ אמרה העובדת שמלכה סימנה כבכירה.

״כן, תקופה לחוצה, תחילת שנה, את יודעת, ועוד חודשיים־שלושה גם פסח,״ אמרה זאת ששתקה עד עכשיו.

״כן, גם על הרצל התקופה הזאת לא השפיעה טוב,״ אמרה מלכה.

אחרי עוד רגע של שתיקה אמר הגבר, ״אנחנו באמת מאוד מצטערים, מי ייתן ולא תדעו עוד צער,״ ושלושתם נעו בנחישות לעבר הדלת.

״ירדת מהפסים,״ אמרה לה מירה.

מלכה קיוותה לדרמה. משהו לא צפוי בזרזיף החדגוני של אנשים שהשתתפו בצער על כוס קפה, שיתפו בזיכרון או חוויה חיוורת, החליפו דעות פוליטיות שקראו בעיתון ואחרי זמן קצוב קמו להמשיך בשגרת חייהם.

אולי תגיע מישהי שהיא לא מכירה, צעירה ממנה, עם איפור מוגזם ושקית ניילון משומשת של מותג אופנה מקומי. תתיישב שותקת בעיניים אדומות, כולה אבלות, תבחן לראשונה את הדירה, תתבונן בריכוז באלבומי המשפחה, תביט ולא תביט במלכה. הן לא יחליפו מילה אבל מלכה תבין שהיה להרצל משהו. שהלבלר הזה שסגר אותם בקובייה של שגרה, בכל זאת ידע לירות מחוץ לקופסה. שמלבד לצאת בבוקר עם תיק לעבודה ובשבת לקום לבית הכנסת היו לו עוד עניינים בחיים. כאלו שיוכלו לעורר בה מעט תשוקה וכבוד, שיסבירו לה מדוע נכנעה לאיש הזה עשרות שנים.

היום החמישי הסתיים. מעט לפני השעה תשע, ואף אחד כבר לא הסתובב בבית. תודה לאל, חשבה מלכה. היא הצליחה לגרום למירה לקפוץ להשכיב את הילדים אחרי שארבעה ימים נכשלה לשכנע אותה לחזור הביתה למתן ולהשאיר אותה לבד. בעצלתיים הכינה לעצמה תה, לאה נגררה אל הסלון והתיישבה בכורסה של הרצל. נשמע צלצול בדלת.

״נו, מה היא שכחה?״ דיברה מלכה אל עצמה ונזכרה שיש למירה מפתח. לרגע התלבטה ואז קמה בקושי. בעינית ראתה אדם זקן ולא מוכר שבחן את הפעמון. נראה ששקל אם לצלצל פעם נוספת.

״כן?״ שאלה מעבר לדלת הסגורה.

האיש הפנה מבט לעינית. ״אה, כן, אני בני, חבר של הרצל, זוכרת אותי?״

חיכתה עוד רגע ופתחה את הדלת. הוא החל לשפשף את נעליו בשטיח למרות שטרם הוזמן להיכנס.

״בני? מהצבא?״

״כן, אני מבין, ככה זה השנים, קרחת, כרס, יש הרבה ממני ומעט מהבני של פעם,״ הוא חייך ומיד הפסיק כאילו נזכר שזה לא הזמן והמקום. ״אה, סליחה, אני מאוד מצטער, משתתף בצערך,״ שלח יד ללחיצה, על פניו ארשת רצינית.

״כן,״ הפטירה מלכה, לוחצת את ידו, ״בוא, בוא, כנס.״

הם נכנסו לסלון והיא כיוונה אותו אל הכורסה של הרצל והתיישבה על כיסא פלסטיק.

המשך העלילה בספר המלא