שפה היברידית

הרוקי מורקמי ואני

סיפור ראשון

"היי, אתה איתמר זוהר?" שאל דביבון את הבחור שעמד ליד הכירה והפך המבורגרים במסעדה על אם הדרך שנכנסנו אליה בחזרה מהטיול בצפון. הבחור הרים את ראשו ושאל, "מאין אתה מכיר אותי?" והפך את ההמבורגרים בזה אחר זה.

"מכיתה ג' ראשונה."

"וואלה, אתה דביבון. אני זוכר אותך, כולנו העתקנו ממך במבחנים, גאון כזה."

"ואתה כבר בעל מסעדה," דביבון התפעל וצקצק בלשונו.

"הלוואי שהייתי בעל המסעדה, אני כאן רק הופך המבורגרים. איזה עולם קטן, אני זוכר את כולכם מהיסודי," הביט בנו במבוכה, ניגב את ידיו בסינר המוכתם ונכנס למטבח. ישבנו מורעבים על הדלפק והמתנו בחוסר סבלנות להמבורגרים. המלצרית נכנסה והגישה לנו את ההמבורגרים שאיתמר הכין בתוך לחמניות טריות, לצד ירקות, רטבים וצ'יפס.

"ההמבורגרים הכי טעימים שאכלתי," אמר שי ונגס בלחמנייה ברעבתנות. "וואלה, האיתמר הזה יודע להפוך אותם בדיוק בזמן, כנראה שזה הסוד."

"הרבה חברים המליצו לי על המסעדה הזו," הוסיפה חוה ומשכה את זנב החסה שהציץ מתוך הלחמנייה. "מעניין מיהו בעל המסעדה." כעבור שעה יצאו חבריי מהמסעדה. אני התעכבתי ליד מקרר המשקאות, בחרתי לי משקה לדרך ומיהרתי לעבר היציאה. לפתע חשתי חבטה עזה בראשי ונפלתי. התרוממתי לאיטי בבהלה ורק אז הבחנתי כי הוצב במקום סולם שלא היה שם קודם. מעליו עמד בחור שצבע את התקרה וחסם את היציאה הראשית.

"את בסדר?" שאל הבחור והמשיך בעבודתו. חשתי סחרחורת ולגמתי מבקבוק המים שהתגלגל על הרצפה.

"היציאה הזאת חסומה," אמר הבחור, "את יכולה לצאת מהדלת האחורית," הוא הצביע לעבר הבר. "משם, תיכנסי למחסן ותצאי מבעד לדלת האדומה אל הרחוב הצדדי." חלפתי על פני הבר, נכנסתי למחסן ופניתי לעבר הדלת האדומה, אך באותו רגע היא נפתחה ואיתמר, שלמד איתי באותה כיתה, נכנס ובידו שקית עימוסה בלחמניות. "היי, איתמר," אמרתי. הוא התעלם מפנייתי וחלף על פניי.

יצאתי החוצה אל הרחוב הצדדי. האזור נראה לי זר ובלתי מוכר. מוקף כר דשא וסביבו צוקי כורכר הנשקפים אל הים. הייתה זו שעת בין ערביים ושקיעה כתומה צבעה את השמיים. המקום נראה שלו ורגוע. נזכרתי שהגענו למסעדה הזאת בשעות הצהריים, תהיתי לאן נעלמו כל השעות מאז שסיימנו לאכול. פחד החל אוחז בי ומיששתי את החבורה בראשי. להפתעתי, שערי היה נוקשה למגע ואסוף בפקעת מהודקת. לא זכרתי שהגעתי לכאן בשיער אסוף ומהודק.

אני חייבת לדבר עם מישהו — חשבתי ונתקפתי בהלה. חיפשתי אחר הטלפון הנעוץ בכיס האחורי של הג'ינס, אך לתדהמתי גיליתי שאני לבושה בשמלה לבנה עשויה תחרה. תהיתי מאין הגיעה השמלה ומתי לבשתי אותה. הבטתי סביב, פסעתי הלוך ושוב בחיפוש אחר חבריי, אך לא היה כל סימן להם או למכונית הכחולה של דביבון. אבודה עמדתי מול הצוקים והשקיעה הכתומה במקום בלתי מוכר. פניתי לאחור לעבר הדלת האדומה, אך במקומה התנופפו מול עיניי סדינים לבנים ושיר של אלטון ג'ון התנגן ברקע. מסביב לסדינים, מעל העצים דלקו נורות צבעוניות שהאירו את המקום באור חמים. תחתם היו ערוכים שולחנות ועליהם מפות לבנות, במרכז הרחבה עמד בר משקאות עשיר. הנחתי שבקרוב יגיעו קרואים אל המסיבה ואזהה אותם, אולי שי, דביבון וחוה יגיעו. כעבור זמן, החלה הרחבה להתמלא באנשים במיטב מחלצותיהם. הם הסתובבו עם גביעי שמפניה, שוחחו וצחקו. הכול נראו שם שמחים. תהיתי על מה השמחה השרויה על פניהם. ריח של בשר חרוך, מטובל ומעורר את החך מילא את האוויר. סמוך לבר הציבו שולחן ארוך נוסף ומעליו הונחו המבורגרים ריחניים שניצלו זה עתה וריחם היה עז ומעורר תיאבון. רעבה התקרבתי אל השולחן, מקווה להשיג לי נתח קטן. נראה היה שחלף זמן רב מאז עזבנו את המסעדה.

אנשים רבים התגודדו מסביב להמבורגרים ולסוגי הסלטים הרבים הפזורים לידם. התבוננתי בהם מקרוב, ולפתע שמתי לב שכולם ממכריי ומבני משפחתי הקרובה. תהיתי מה הם עושים שם. לאיזה אירוע הללו הוזמנו מלבדי. מיששתי את השמלה הלבנה, הזרה לי. מעולם לא קניתי שמלה כזאת. הפקעת המהודקת בקודקוד ראשי הציקה לי. ניסיתי להתירה אך ללא הצלחה.

התפלאתי על כמות המלצרים ומה הוא האירוע. אחד מהם ניגש אליי ובידו מגש המבורגרים קטנים, לקחתי אחד ונגסתי בו ברעבתנות, היה להמבורגר הזה אותו טעם כמו להמבורגר שאיתמר הכין לנו במסעדה. כאב חד פילח את ראשי. תהיתי שמא אני עדיין שרועה על רצפת המסעדה ומן החבטה העזה אני הוזה את המראות הללו. הבטתי לכל עבר, בחיפוש אחר הדלת האדומה, שאוכל לצאת דרכה מהמקום הזה אל תוך המסעדה. אבל הדרכים כולן נעלמו מעיניי וטבעת חנק של אנשים מהודרים, חוגגים ומפטפטים הקיפה אותי. לא הצלחתי לשמוע דבר. כבדות פשטה בכל גופי והתקשיתי לנוע, כאילו עטיתי עליי שריון.

בלב ההמון החוגג הבחנתי בחוה, לבושה אף היא בהידור. לצידה עמד דביבון, ובמקום הטי שרט הקבועה שלו היה לבוש בחולצה חגיגית ומעומלנת. נעתי בין האנשים, ביניהם זרים, מכרים ובני משפחה מוכרים שבירכו כל העת והשיקו כוסות. לעזאזל, מה הם חוגגים? חשבתי, ולרגע חשתי כי מישהו מושך אותי לאחור. הבטתי מעבר לכתפי ונדהמתי לגלות כי מן השמלה הלבנה התפתל שובל תחרה ארוך במיוחד. הוא השתלשל והתגלגל לאורך הרחבה, וכל מי שחלף דרכי דרך עליו ומשך את גווי לאחור. לתדהמתי, שמתי לב שאני היחידה מבין הקרואים הלבושה בשמלת תחרה לבנה, שללא ספק מזכירה שמלת כלה. מתחת לאמרה הארוכה הבחנתי בנעלי עקב מוזהבות המהודקות לקרסוליי ברצועה. על זרועותיי נחו צמידים כבדים, מבריקים ומרשרשים. כשהתבוננתי בציפורניי לא ידעתי אם לפרוץ בבכי או בצחוק. מעולם לא עלה על דעתי לצבוע את ציפורניי. עתה הן היו מרוחות בצבע לק כפנינה זוהרת. נתקפתי סחרחורת ובחילה ושבתי לחפש אחר הדלת האדומה, המפלט היחיד שהכרתי. מישהו עצר אותי בדרכי, עמד מולי ודרש שאחייך.

"מוכרחים להנציח את הכלה המאושרת ביום חתונתה," הוא לעט באוזני, והבזק אור עז סנוור את עיניי.

"אני לא הכלה," אמרתי, "אתה מתבלבל," אך קולי נבלע בתוך ההמולה החגיגית. הצלם המשיך להבזיק במצלמתו לעברי.

"הרימי את הראש והטי אותו מעט לימין," המשיך הצלם להורות לי והתעלם מדבריי. אני חייבת מראה — חשבתי.

"סליחה, אתה יודע היכן השירותים?" שאלתי אותו.

"כנסי לתוך האולם, תלכי עד הסוף וימינה," הוא אמר והמשיך לעקוב אחריי מבעד לעדשת המצלמה.

התפלאתי לגלות שמלבד הרחבה הגדולה שאנשים רבים התגודדו בה, נסתר מעיניי גם אולם רחב ידיים. נכנסתי אליו. היה זה אולם בעל תקרה גבוהה, וממנה השתלשלו נברשות בוהקות שהפיצו אור נגוהות. לכל אורכו היו ערוכים שולחנות, עליהם היו פרושות מפות אדומות ומעליהן פזורות תקרובות בקערות חרסינה מוזהבות. את השירותים הצלחתי למצוא בקצה האולם, מצוחצחים ובוהקים. ספת קטיפה אדומה ניצבה לאורך הקיר ולצידה מראה גדולה. הבטתי בבואתי. כנראה שאני באמת הכלה בכל החגיגה הזאת. ניסיתי להיזכר אם זכיתי בהצעת נישואים כלשהי ומיששתי את השמלה הלבנה הצמודה לחזי, שהתרחבה במותני לאורך ירכי והתנועעה סביבי. אם אני הכלה, היכן החתן? תהיתי והתבוננתי בפניי שהיו מאופרות בכבדות. ללא ספק עברתי ממד לחיים מקבילים, ואולי אלה הם חיי המקבילים. שהרי לא ייתכן שאני כלה המוזמנת לחופתה. נזכרתי בספר שקראתי לאחרונה. 1Q84 של הסופר היפני הרוקי מורקמי. נראה כרגע כאילו נשאבתי לעולמות דומים לאלו שתיאר בספרו. אף אני, כמו אאומה גיבורת סיפורו, נמצאת כעת במציאות מקבילה. אותן דמויות מחיי נמצאות עתה גם במציאות הזאת. כמו אאומה, שיצאה ממונית התקועה בפקק באמצע נסיעתה, וטיפסה מעל גדר הבטיחות כדי לעשות קיצור דרך ונעלמה במדרגות חירום הידועות רק לפועלי דרכים. לבסוף היא יוצאת דרך דלת מסתורית במורד מדרגות החירום של אחד הכבישים הראשיים בטוקיו ומגיעה לעולם אחר. העולם זהה לעולמה שלה, כולם מכירים אותה בו, אולם בתוכה היא יודעת שזהו אינו עולמה. היא נזכרת בדברים שאמר לה נהג המונית רגע לפני שיצאה מתוכה: "היזהרי שלא ללכת שולל אחריי מראית עין, כי מציאות יש תמיד רק אחת."

נראה שאף אני כמוה עברתי לממד אחר כשחלפתי מבעד לדלת האדומה של מחסן המסעדה. בממד הזה כל האנשים מכירים אותי ואני אותם, אך ההתרחשויות אינן שלי וחיי מתנהלים במקום הזה. כמו אאומה, אף אני צריכה למצוא דלת שאעבור דרכה אל המסעדה ומשם אל חבריי. זו הדרך היחידה להשיב אותי אל המציאות האחת. תהיתי שמא נקלעתי לממד מקביל של חיי, והינה ניתנת לי הזדמנות לחוות אפשרות שכזו. המשכתי לעמוד מול המראה ולהתבונן בדמותי החדשה. במקום זר, בין אנשים מוכרים ובחיפוש נואש אחר הדלת הנעלמת שתשיב אותי אל המציאות היחידה — כפי שכתב הרוקי מורקמי.

קפאתי במקומי. אם אכן יש מציאות אחת בלבד, מהי המציאות האמיתית שלי, כשבמראה משתקפים פניי וסביבי אותם אנשים מוכרים? התרחקתי מן המראה והתקרבתי אל עבר דלת חדר השירותים. הצצתי דרכה באנשים שהמשיכו לזרום אל הרחבה. צעירים ומבוגרים, קהל ססגוני ועליז הלועס בלהיטות המבורגרים שהוגשו להם כל העת. ריח צלי הבשר הגיע עד אליי והזכיר לי את המקום ממנו שהגעתי ממנו לפני זמן קצר, אף שלא ידעתי כמה זמן חלף מאז. בחורים לבושים בחליפות ובעניבות פרפר עמדו ליד הבר ועישנו סיגרים. אם אני הכלה, מיהו החתן? תהיתי. אולי הוא אחד הבחורים הסמוכים לבר. החתן... החתן... החתן, הכתה בי המחשבה. מי החתן שלי?

פעם באמת כמעט התאהבתי בבן דוד של דביבון וחשבתי שאולי אינשא לו, ייתכן שהוא החתן?! או שמא זה איתמר הופך ההמבורגרים? הוא היחיד המכיר את הדלת האדומה שחלפתי דרכה ונעלמה מעיניי — גיחכתי. לעולם לא הייתי בוחרת בו, אבל כמו ענן, גם מחשבה זו חלפה ונעלמה ועימה גם האיזון הקוסמי שלי.

יצאתי מפתח האולם ושבתי אל רחבת האירוע. כיוונתי למצוא את חוה חברתי, וכשעמדתי במרכז הבחנתי בה נוגסת בהמבורגר גדול. דביבון עמד לצידה ולגם בירה, לצידו עמד שי ובידו כוס שמפנייה. התקרבתי אליהם בתקווה שיגלו לי מי אני במקום הזה ומה אני עושה כאן ומדוע לעזאזל אני לבושה בשמלת כלה.

"מיכל, איפה היית?" שאל דביבון. "חיפשנו אותך."

"הייתי בשירותים."

"איזו מצחיקה, בדיוק הרימו כוסית לכבודך ולכבוד החתן ואת בכלל לא נמצאת," אמר שי.

"את מאוד יפה היום," אמר פתאום דביבון.

"כמובן, היא הכלה," אמרה חוה, "את בטח מתרגשת."

"בעוד שעה תהיי אישה נשואה וההתרגשות תחלוף," אמר שי בציניות.

חייכתי במבוכה, מרגישה את לחיי בוערות. כמו גיבור הסרט 'המופע של טרומן', ראיתי את מציאות חיי החדשים נרקמת מול עיניי וכדי לפתור את התעלומה החלטתי לשתף פעולה.

"חוה, ראית את החתן שלי?"

"אמממ, כן, הוא מסתובב פה איפשהו, הוא מחפש אותך," היא השיבה. קיוויתי שתנקוב בשמו ואדע סוף סוף מיהו החתן, שהמציאות החדשה מייעדת לי.

"הבחנתי בו כשסייע לטבחים בהכנת ההמבורגרים. יש להמבורגרים שלו ריח מיוחד. שאלתי אותו 'מה הסוד שלך?' הוא אמר שיש לו תבלין סודי שהוא מתבל את הבשר ולעולם לא יגלה אותו לאיש, וזה סוד טעמו המופלא של ההמבורגר שלו," אמר שי. דביבון התערב בשיחה ואמר שגם החתן שאל אם ראינו אותך. דביבון הצביע אל עבר הבר, "שם ראיתי אותו מתדלק צ'ייסרים לפני החופה."

"הוא לבש את החליפה השחורה ועניבת הפרפר?" שאלתי, מנסה לדלות מהם מידע כלשהו.

"את מצחיקה, את לא ראית אותו?" שאלה חוה.

"החתן שלך לבוש כמו חתן. חליפה שחורה, עניבת פרפר משובצת וחולצה לבנה," תיארה אותו חוה בקצרה. הבטתי לכל עבר ולתדהמתי גיליתי שכל הגברים לבושים בחליפות שחורות, עניבות פרפר וחולצות לבנות. הבנתי שעליי למצוא את הגבר העונד עניבת פרפר משובצת. שבתי וסקרתי את הרחבה, אולי אצליח לאתר את החתן, אך לשווא. אחזתי בידה של חוה ומשכתי אותה לקצה הרחבה.

"חוה, אני זקוקה לעזרתך, קרה לי משהו מוזר. כשיצאתי מהדלת האחורית של המסעדה עברתי לממד אחר."

"איזה ממד? איזו מסעדה? על מה את מדברת?"

"המסעדה שאכלנו בה היום בצוהריים."

"מה קרה לך? את לא אכלת ארוחת צוהריים כבר חודשיים כדי שתוכלי להיכנס לתוך השמלה הזאת, ובצוהריים בכלל היינו אצל הספר. מיכל, אני מתה על חוש ההומור שלך. זה טבעי שתהיי לחוצה אחרי כל ההתלבטויות שלך. רק במסיבת הרווקות התוודית לראשונה שעשית את הבחירה הנכונה."

שוב הבזיק אור המצלמה לעברי. "תחייכו חיוך גדול," אמר לנו הצלם. חייכתי חיוך מאולץ והצלם המשיך לצלם.

"אני יכולה להסתכל בתמונות שצילמת?" שאלתי את הצלם ומשכתי מידו את המצלמה. הצלם אחז בה בחוזקה, הפנה אותה לעברי וגלל לעיניי את הצילומים.

"מה התמונות האלה? למה אתה מראה לי את הצילומים של האנשים העירומים האלה מחוף הנודיסטים," דחיתי מעליי את המצלמה. "היכן צילומי החתונה?" התרעמתי.

"הן בתהליכי עיבוד," הוא השיב לי בקול רגוע. "רציתי שתראי בינתיים איך אני מצלם. אלו תמונות ממסיבת הנודיסטים שצילמתי אתמול."

"אבל אני רוצה לראות את התמונות מהחתונה."

"הן תהיינה מוכנות רק מחר," הוא אמר.

"מחר כבר יהיה מאוחר מדי," אמרתי ומשכתי בידו. "בוא, תצלם אותי עם החתן," ביקשתי בתקווה שאגלה מיהו החתן.

"בוודאי, אצלם אתכם יחד. בואי, הוא עומד ליד המזרקה," הצלם הצביע לעבר אחד הבחורים שם.

"חוה, אני כבר חוזרת," אמרתי.

התקרבתי לבחור שעליו הצביע. אך בניגוד למרבית הגברים בחתונה, הוא היה לבוש חולצה אפורה וללא עניבה. לפתע נהדפתי בגבי ומעדתי. מיהרתי להיאחז בקצה השולחן. איני מורגלת בעקבי הסיכה שנעלתי. מישהו אחז בזרועי וסייע לי להתרומם. הרמתי את ראשי והבטתי בו, שמא הוא החתן המיועד ולא הבחור בחולצה האפורה. הוא היה לבוש בחולצה לבנה ומקטורן שחור, ומטפחת משובצת הציצה מכיס מקטורנו. אך שלא כמו כל הגברים בחתונה, הוא ענב עניבה רגילה. רציתי לשאול אותו אם הוא החתן שלי, אבל אימי אחזה בזרועי ומשכה אותי חזרה אל הרחבה. "מיכל, בואי, ההורים של החתן רוצים לראות אותך." מתעלמת מדבריה משכתי את זרועי ממנה. "איפה פינת המגנטים?" שאלתי פתאום, מקווה למצוא שם צילום של החתן.

"אין מגנטים," אמרה אימי. "הרי בעצמך אמרת שמגנטים בחתונות הם קיטש." ואני נזכרת שהצלם אמר שרק מחר יגיעו הצילומים.

"אני כבר חוזרת," אמרתי. חמקתי מפניה ונעלמתי בין המוני הקרואים. שוב נתקלתי במעשני הסיגרים מתחילת הערב. הם אחזו בזרועי ומשכו אותי אל עבר הבר.

"יאללה, בואו נוריד צ'ייסר לכבוד הכלה. מה את שותה?"

"שיהיה טקילה," אמרתי.

"שש פעמים טקילה," קרא אחד הבחורים אל עבר הברמן. הורדנו אותם בלגימה אחת.

"עוד אחד?" שאל הבחור.

"שיהיה עוד אחד," השבתי.

הגברים חזרו אחריי במקהלה, "עוד אחד! לא בכל יום החבר שלנו מתחתן עם כלה כזאת יפה."

"איפה החבר שלכם? הוא כל פעם נעלם לי," עשיתי עצמי תרה אחריו בעיניי.

הבחורים פרצו בצחוק ואחד מהם אמר, "עדיין לא התחתנו והוא כבר מתחיל להיעלם לה. הוא הלך לעדכן את הדיג'יי בפלייליסט הנוסף." לשמחתי חוה הגיעה ושלפה אותי ממעגל הגברים, בתקווה שתעזור לי לגלות מיהו החתן שלי.

"מיכל, את נראית פצצה! האורחים עפים על האוכל, הקייטרינג שבחרתם מצוין, בעיקר ההמבורגרים. את מתרגשת?" לא הספקתי לענות, והבזק של אור המצלמה סנוור את עיניי.

"מיכל, החתן שלך מחלק המבורגרים. הוא מספר לכולם שהפך אותם בעצמו," אמרה חוה ופרצה בצחוק.

"חוה, אין לי מושג מה אני עושה פה בשמלה המטופשת הזאת, וכולם אומרים לי שמסתובב כאן חתן שאני בכלל לא יודעת מי הוא." חוה התחילה לדבר אבל לא הצלחתי לשמוע אותה. מוזיקה רועשת החלה להתנגן, אנשים רבים הקיפו אותי, ואחת הנשים נאחזה בי וחיבקה אותי. לא ידעתי מי היא. חוה משכה אותי לעבר עמדת הדי־ג'יי. ברגע שהתקליטן ראה אותי הוא החליף את סגנון המוזיקה והשמיע שיר שנלקח כאילו ממקום אחר, שיר שמעולם לא שמעתי, שיר שאינו דומה לכל השירים שאני מכירה. חוה לחצה את ידי בהתרגשות, "איזה שיר נפלא בחרת, יש לך טעם טוב במוזיקה." עוד ועוד אנשים המשיכו להגיע לכיווני. הם התקרבו אליי ודחפו אותי לעבר במת החופה. חוה שוב נעלמה מעיניי. הוריי עמדו לצידי ללוות אותי אל הטקס. זיעה קרה נוצרה לאורך גופי, רגליי רעדו. הבטתי סביב, חיפשתי בעיניי את החתן. הכול הביטו בי ועקבו אחרי. מתח רב עמד באוויר, הכול המתינו לבוא החתן.

כעבור רגעים ארוכים ושתיקה שעמדה באוויר, התגלתה לפתע הדלת האדומה. היא נפתחה לרווחה ודרכה נכנס החתן מלווה על ידי הוריו. התבוננתי בו, ובו ברגע נעלמו מעיניי העולמות שנעתי בהם ועימם כל הקרואים וכירות ההמבורגרים. איתמר זוהר פסע לעברי. לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה ופפיון משובץ. חילצתי עצמי מזרועותיהם האוחזות של אבי ואימי, אחזתי בשולי השמלה ובשובל הארוך. העפתי באחת את נעלי העקב מרגליי, נמלטתי ונעלמתי מבעד לדלת האדומה.