פרק 1
שלום לכם קוראים יקרים.
אם הספר הזה הגיע לידיכם, סביר להניח שקראתם את ספריי הקודמים: "שמיים כתומים ושמש סגולה", "שמיים סגולים ושמש כתומה" ו"שמיים כתומים ושמש כתומה".
מכיוון שקראתם כבר את שלושת ספריי, הגיע הזמן שאציג את עצמי לפני שאכנס אל הסיפור שלי.
שמי מיכל גולדשטיין.
נולדתי בבוקר אביבי ויפה כשעדיין צייצו הציפורים מעל צמרות העצים ומרבדי פרחים קישטו את האדמה הפורייה.
פרפרים ססגוניים ריחפו בין המרבדים ומצאו מסתור בחסות הפרדסים המוריקים.
איש לא העלה על דעתו שיום אחד ייעלמו אלה מאזורנו.
גדלתי באותו הבית שבו התגוררו דורות רבים לפניי.
אינני יודעת מתי נבנה הבית.
הידע שלי מוביל אותי עד לתקופה שאיש אחד ושמו נח התגורר בבית הזה.
סביר להניח שהוא נולד באותו בית ושגם הוריו התגוררו בו.
אביו היה חקלאי ונח המשיך את דרכו.
הוא היה כמו הוריו וכמו רבים אחרים באותם ימים רחוקים, איש פשוט וקשה יום שבקושי הוציא את לחמו, אך נראה שהיה שמח בחלקו.
לעומתו, אשתו לאה נשאה עינייה אל העושר וחיי המותרות הנוחים והשתוקקה בסתר ליבה לחיים אחרים.
כשנקרתה בדרכה ההזדמנות לעזוב את הארץ ולעבור אל אחוזה גדולה מעבר לים, היא עשתה מעשה נועז, עזבה את נח בעלה, לקחה עימה את ביתם הקטנה מרים והפליגה אל בחיר ליבה שהתגורר באותה אחוזה.
באותם ימים רחוקים היה זה מעשה שלא יעלה על הדעת, אך אני חייבת להודות לה על כך כי אילולא נסעה, יתכן שלא הייתי נולדת באותו יום אביבי.
ברור לי שהדברים היו מתרחשים אחרת.
מכל מקום, לא אלאה אתכם בפרטים, כי הרי כתבתי אותם בספרי הראשון, רק אזכיר שבסופו של דבר הגיעה מרים, בתם של לאה ונח אל האחוזה, נשארה שם וגדלה כבתו של בעל האחוזה, הלוא הוא בחיר ליבה של אימה.
ואילו לאה, היא חזרה אל העוני והדלות שהציעו לה חייה הקצרים.
לאחר שלאה נפטרה מן העולם, נסעו נח ובנו משה לבקר את מרים.
נח נשאר שם עד יום מותו ולא חזר יותר אל הבית שעזב.
מרים הכירה את בעלה יצחק והם חזרו אל ארץ אבותיהם.
משה, שהיה בנו של בעל האחוזה ובעל אזרחות אנגלית, נשאר לשרת את ארצו וכך אבדה דרכם של האח והאחות והם לא התראו עוד לעולם.
משה הגיע לארץ ישראל כחייל בריטי, אך לא עלה בידו למצוא לא את אחותו ולא את הבית שבו נולד.
לאחר המלחמה הגדולה כשניסו היהודים לחזור אל ארץ אבותיהם, היה זה משה שנאלץ עקב תפקידו כחייל בריטי להחזיר את ספינות המעפילים אל הגולה, אך כמו משה שגדל הרחק מעמו בארץ מצרים, גם הוא לא יכל להפנות עורף אל אחיו היהודים ועזר להם כפי יכולתו.
כך הכיר את אשתו יהודית, שהגיעה לארץ ישראל באניית מעפילים, התחתן עימה ונולדו להם שלושה בנים.
למרבה הצער נפגשו בנו של משה ובנה של מרים לרגל עסקיהם בחברות קבלנות מתחרות, אך לא היה להם שום מושג כי הם בני דודים.
הפגישה הובילה לסכסוך גדול ביניהם וכשסוף סוף איתר ישראל בנה של מרים את משה, התברר לשניהם כי דווקא הם, בני המשפחה, הפכו לאויבים בנפש.
על דבר אחד הסכימו שניהם, שהקשר בין המשפחות לא יחודש והם יפנו איש איש לדרכו.
באותו יום רווי תהפוכות ששינה את פני הדברים, יצא ינקל’ה, אחיו המאומץ של ישראל לטייל עם נעמי, חברתו לשעבר של ישראל.
הטיול הוביל למפח נפש גדול כשינקל’ה גילה שפינת החמד האהובה עליו נהרסה ובמקומה הולך ונבנה מחלף כבישים חדיש.
אותו טיול גרם לקרע גדול בין האחים, קרע שלא התאחה מעולם כשישראל, שחזר מהמילואים, ראה את מכוניתה של נעמי חונה בחצר ביתם.
ישראל חשב שהם מנהלים רומן ושנאתו כלפי אחיו המאומץ לא ידעה גבול.
הוא הסתובב שעות ארוכות עייף, תשוש ונסער ברחובות העיר ולבסוף מצא אכסניה זולה וביקש חדר כדי שיוכל לישון ולהניח לנפשו הנסערת.
ברגע שהניח את ראשו על המיטה, נרדם עד לשעות הבוקר המאוחרות.
בעל האכסניה נכנס אל חדרו, הציע לו קפה וארוחת בוקר וסיפר לו בהתלהבות כי לפנות בוקר נחת האדם הראשון על הירח, אבל מחשבותיו של ישראל היו במקום אחר ובזמן אחר.
הוא עדיין היה נסער מכל מה שעבר עליו ביום הקודם, החל ממות חברו במילואים, המשך במכוניתה של נעמי על יד ביתם וכלה בשיחה עם משה וכיצד גילה מי הוא בעצם אותו דוד שלו שאימו חיפשה כל השנים.
ישראל שתה את הקפה, אכל ארוחת בוקר, הודה לבעל האכסניה ויצא אל תחנת האוטובוס.
הוא עלה על האוטובוס הנוסע לתל אביב והגיע אל חנות הבגדים שבה עבד יהודה בן דודו כמוכר.
יהודה ישב על כיסאו וניהל שיחה ערה עם מכר כלשהו.
כשראה יהודה את ישראל הוא קם מכיסאו וקידם אותו בשמחה: "תראו מי בא. איזו הפתעה. זהו? גמרת את המילואים? מה אתה עושה פה? איך היה?" ישראל לא ענה מיד.
הוא שקל מאיפה להתחיל ועל איזו שאלה לענות קודם.
היו לו כל כך הרבה חדשות לספר ליהודה, אבל בדבר אחד היה בטוח.
הוא הרגיש עכשיו הרבה יותר טוב.
משום מה, תמיד כשנקלע לצרה, היה פונה אל יהודה.
ליהודה תמיד היו רעיונות ופתרונות לכל בעיה והוא שמח לעזור.
ישראל תמיד הרגיש מוגן כששהה במחיצתו של יהודה וגם עכשיו פתאום הוא הרגיש שהכל יהיה בסדר, למרות שיהודה סיבך אותו לא אחת בצרות אלו ואחרות, בכל זאת, כוונתו הייתה תמיד טובה והוא היה נכון לעזור לבן דודו וחברו הטוב ישראל בכל עת.
"טוב, אני צריך ללכת" אמר המכר של יהודה ופנה אל דלת החנות. "תודה על העצה שלך.
אני אחשוב על זה".
"אין בעד מה" ענה יהודה וחשף את שיניו התחתונות במעין חיוך מוזר האופייני לו כל כך. "תדע לך שאתה תמיד יכול לפנות אליי עם כל בעיה שיש לך".
המכר, שכנראה הרגיש שעדיין לא הביע את מלוא הערכתו פנה אל ישראל ואמר לו: "תשמע, החבר הזה שלך זה בן אדם עם לב זהב. קשה למצוא כבר אנשים כמוהו. חוץ מכסף את אף אחד כבר לא מעניין כלום במדינה שלנו. איפה הימים של הערבות ההדדית? אבל חבר שלך שונה. הוא מוכן לעזור.
זה בן אדם עם לב זהב".
ובמילים אלו יצא מהחנות.
ישראל אמר ליהודה: "לב זהב אה? נראה לי שהוא לא ממש מכיר אותך".
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
