ורנון מחכה שיֵרד הלילה ושכל החלונות מסביב יוחשכו כדי לקפוץ מעל לגדר ולהיכנס לגן הקהילתי. האגודל בכף יד ימין מציק לו, הוא כבר לא זוכר מה גרם לחתך הקטן, אבל במקום להגליד הוא מתנפח, והוא מתפלא שפצע זניח כזה יכול להכאיב עד כדי כך. הוא חוצה את המדרון וצועד בשביל ישר לאורך הגפנים. הוא מקפיד לא להשאיר עקבות. הוא לא רוצה להקים רעש או שיגלו את דבר נוכחותו בבוקר. הוא מגיע לברז ושותה בשקיקה, ואחר כך מתכופף ומשלשל את עורפו מתחת לזרם המים. הוא משפשף בחוזקה את פניו ומרגיע את הכאב באצבע הפצועה, משהה אותה ארוכות מתחת למים הקפואים. אמש ניצל את העובדה שהיה חם יחסית והתרחץ בצורה יסודית יותר, אבל הבגדים שלו מצחינים כל כך, שאחרי שלבש אותם שוב הוא הרגיש מלוכלך אפילו יותר.
הוא מזדקף ומותח את איבריו. גופו כבד. הוא חושב על מיטה אמיתית. על אמבט חם. אבל המחשבה לא מרחיקה לכת מעבר לזה. למי אכפת. אופפת אותו תחושת ריקנות מוחלטת, שהייתה אמורה להבהיל אותו, הוא מודע לכך, זה בהחלט לא הזמן להרגיש טוב, אבל במקום זאת הוא שרוי בשלווה חרישית ושטוחה. הוא היה חולה מאוד. עכשיו החום ירד, ובימים האחרונים הוא התאושש מספיק לעמוד על הרגליים. הרוח נחלשה. האימה עוד תחזור, היא בטוח תחזור ואפילו בקרוב, הוא אומר לעצמו. אבל עכשיו שום דבר לא חודר אליו. הוא תלוי על בלימה, בדומה לשכונה המוזרה הזאת שנקלע אליה. לָה בּוּט בֶּרְזֶ'ר היא אוסף של כמה רחובות על גבעה שעולים אליה במדרגות ובקושי נראות בה מכוניות. אין בה לא רמזורים ולא חנויות. כל מה שיש בה זה חתולים, ובשפע. ורנון משקיף על בָּזיליקת סַקְרֵה־קֶר ממול, שכמו מרחפת מעל פריז. הירח המלא טובל את העיר באור רפאים.
הוא מאבד את השפיות. לפרקים הוא שוקע בהזיות. זה לא בלתי נעים. מזמן לזמן הוא מנסה להתעשת: הרי אי אפשר להישאר ככה לעד, הקיץ קר והוא עלול לחלות שוב, אסור לו לאבד שליטה, הוא צריך שוב לרדת העירה, להשיג בגדים נקיים, לעשות משהו... אבל ברגע שהוא מנסה להתחבר לצד המעשי שלו זה מתחדש: הוא יורד מהפסים. העננים משמיעים צליל, האוויר שמתחכך בעורו רך יותר מכל בד, ללילה יש ריח, העיר פונה אליו, והוא קולט את נהמתה הנוסקת ועוטפת אותו, הוא מצטנף בתוכה ומתחיל לרחף. אין לו מושג כמה זמן נמשך השיגעון הענוג הזה, שאופף אותו פעם אחר פעם. הוא לא מתנגד לו. מוחו ההלום ממאורעות השבועות האחרונים אולי מחקה את השפעת הסמים שבלע במרוצת חייו הקודמים. ואז, פעם אחר פעם, ניצת מין ניצוץ עמום, יקיצה איטית, והוא חוזר למהלך רגיל של מחשבות.
הוא רוכן אל הברז ושותה שוב בלגימות ארוכות ששׂורטות לו את הוושט. מאז המחלה כואב לו הגרון. הוא היה בטוח שזהו זה, הוא מתפגר על הספסל. הדברים המעטים שהוא עדיין מרגיש בעוצמה מסוימת הם גופניים: כווייה איומה בגב, דופק הולם בכף היד הפצועה, שלפוחיות שהזדהמו בקרסוליים, קושי לבלוע... הוא קוטף תפוח מאחד העצים בגן, התפוח חמצמץ, אבל ורנון משתוקק לסוכר. הוא מטפס בדי עמל על הגדר המפרידה בין הגן לבין שטח הבית שהוא עשה לו מנהג לישון בו. הוא נאחז בענפים כדי למשוך את גופו ומתרסק בצד השני. את כברת הדרך הנותרת הוא עושה בזחילה על הקרקע. הלוואי שהיה יכול לעורר את רחמיו של מישהו, או להפחיד מישהו. כל דבר שהוא. אבל לא, שום דבר. רק אותה שלווה אבסורדית.
הוא חוצה את החצר האחורית של הבית הנטוש שבו תקע יתד. בקומת הקרקע, מה שנועד להיות פטיו עם נוף עוצר נשימה של הבירה הוא בסך הכול חצר פנימית עם קירות בטון, שמספקת הגנה מפני הרוח והגשם. עמודי תמיכה מברזל חלוד ממסגרים את המרחב. ורנון שמע לא מזמן מפי בחור שעובד באתר הבנייה ממול שהשיפוצים נזנחו לפני שנים. היסודות עמדו לקרוס, הקירות התומכים נסדקו, ובעל הבית התחיל בשיפוצים נרחבים. אלא שאז הוא נהרג בתאונת דרכים. היורשים לא הגיעו להסכמה. הם קרעו זה את זה לגזרים באמצעות עורכי דין שתיווכו ביניהם. הבית ננעל על סוגר ובריח ונעזב לאנחות. ורנון ישן בו כבר כמה לילות, בלי שיוכל לומר אם מדובר בעשרה ימים או בחודש, שכן מושג הזמן שלו התערפל כמו יתר המושגים. הוא אוהב את המחבוא שלו. עם שחר הוא פוקח עין ונאלם דום, משתאה על הנוף המפעים. פריז מתגלה לעיניו, ומהגובה שהוא נמצא בו היא נראית מסבירת פנים. כשהקור עז מדי, הוא מתכווץ באחת הפינות בברכיים מקופלות. אין לו שמיכה. הוא יכול לסמוך רק על העור שלו. חתול ג'ינג'י שמן ושתום עין מופיע מעת לעת ומצטנף צמוד לבטנו.
בלילות הראשונים שלו בלָה בּוּט בֶּרזֶ'ר, ורנון ישן על הספסל שעליו צנח כשאך הגיע. הגשם לא הפסיק לרדת ימים שלמים. אף אחד לא הטריד את מנוחתו. קודח מחום, הוא יצא למסע פלאי של שוטטות במחוזות הדמדומים. אט־אט חזרו אליו עשתונותיו, ובלב כבד הוא הגיח מהצמר גפן הרך והנעים של הזיותיו. זקן שיכור שמצא אותו על הספסל ביום השמש הראשון שפך עליו קיתונות של גידופים, אבל כשנוכח שהוא חלש מכדי לענות לו, הראה דאגה למצבו ואף נתקף רגשות חיבה כלפיו. הוא הביא לו תפוזים וחפיסה של משככי כאבים. שארל הוא טיפוס קולני ומטורלל. הוא אוהב להתלונן ולהיזכר במעוז ילדותו שבצפון הארץ, שם היה אביו עובד רכבת. הוא מתגלגל מצחוק בקלות אגב טפיחות על ירכיו, ופרצי הצחוק שלו מסתיימים בשיעול רווי ליחה שכמעט חונק אותו. ורנון "תפס" לו את הספסל. בתום הערכה מהירה, שאמוֹת המידה שלה היו ידועות לו ורק לו, הזקן החליט להיות חבר שלו. הוא מטפל בו. הוא קופץ לראות שהכול בסדר. הוא התריע בפניו: "אל תמשיך לישון פה, עכשיו כשהתבהר," והצביע על הבית במרחק כמה מטרים מהספסל. "תמצא דרך להיכנס לשם ותתחבא בצד האחורי של הבית. עדיף שתיעלם לכמה שעות ביום, אחרת עובדי העירייה צ'יק צ'ק יבואו לסלק אותך מפה. אתה צריך עוד קצת מנוחה, חביבי..."
ורנון לא שעה לאזהרה, אבל ירד לשורש העצה כבר בבוקר הבָּהיר השני. עובדי עירייה שטפו את המדרכות בזרנוקים. הוא לא שמע אותם מגיעים. אחד מהם כיוון את הצינור לפרצוף שלו. הוא זינק מהספסל והעובד העיף לכל עבר את הקרטונים שהגנו עליו מפני הקור. זה היה בחור שחור עם פנים עדינות, שנעץ בו מבט רווי שנאה. "תעוף מכאן, חתיכת בטלן. אנשים לא רוצים לראות את הפרצוף המטונף שלך על הבוקר כשהם פותחים את החלון. קדימה. תתחפף." הקול נתן לוורנון להבין שכדאי לו לציית מייד: הבעיטות כבר בדרך. הוא כשל משם, איבריו קהויים מהשכיבה הממושכת. הוא שוטט ברחובות הסמוכים כשאוזנו כרויה לצלילי משאית הניקיון, והשתדל להתרחק ממנה. העוול שבמצבו לא הטריד אותו. ביום ההוא הוא התחיל להבין שמשהו השתבש אצלו. הוא תהה איפה נחת. לקח לו זמן להבין למה המקום הזה נראה לו משונה כל כך: הוא לא ראה שום מכונית, לא שמע אפילו רעש עמום של מנוע. מסביבו היו רק בתים קטנים נמוכים מוקפים בחצרות, בסגנון של פעם. לולא נשקף הספסל שנטש ישירות לסַקְרֵה־קֶר, הוא היה עשוי לחשוב, בהתקף של קדחת, שנסע ברכבת אל מחוץ לעיר. או אל שנות השמונים...
חלש מכדי להמשיך בשוטטות הוא חזר לנקודת המוצא ברגע שהמשאית התרחקה. הוא שפשף את לחייו בכפות ידיו והופתע לגלות את הזקָן שצמח עליהן. כל גופו כאב מהקור, הוא היה צמא והסריח משתן. הוא זכר היטב את מאורעות הימים האחרונים. הוא נטש חבר בבית החולים אחרי קטטת רחוב שהשאירה אותו מוכה וחבול, בלי לברר אם יתאושש. הוא שוטט בגשם ומצא את עצמו כאן, חולה כמו כלב ומאושר כמו שוטה מוכה שיגעון. אבל לא משנה עד כמה חיכה לה, הוא לא הרגיש את נשיכתה הדוחה של האימה. ייתכן שהייתה מדרבנת אותו לפעול. עמד לרשותו רק גופו הדואב והריח שהדיף, שלמען האמת, אירח לו לחברה נעימה. הרגשות המצויים נטשו אותו. הוא התחיל להביט בשמיים, וזה העסיק אותו כל היום. שארל חזר והתיישב לצידו, על אותו ספסל, קצת לפני רדת החשכה.
"אני שמח לראות שהתעוררת מהתרדמה שלך, בנאדם. הגיע הזמן באמת!"
הוא הסביר לו שהוא נמצא בצפון פריז, לא רחוק מפארק בּוּט־שוֹמוֹן. שארל נתן לו בירה והושיט לו חצי באגט רך ומעוך שהוא סחב בתיק זה מכבר, ואשר ורנון הסתער עליו כמוצא שלל רב. "הלו, הלו, תירגע או שתזיק לעצמך. אתה תהיה פה גם מחר? אני אביא לך נקניק, אתה צריך להתחזק." הזקן לא היה קבצן, ידיו לא הושחתו והנעליים שלו היו חדשות, אבל הוא גם לא היה סחורה טרייה. נראה שהוא רגיל לשתות עם אנשים שמסריחים משתן. הם ישבו להם יחד זמן־מה בלי לדבר יותר מדי.
מאז ורנון מרגיש חסר משקל. יד נעלמה סובבה את כל הכפתורים במיקסר הדי־ג'יי שלו: הכול משתווה בצורה שונה. הוא לא מצליח להתרחק מהספסל הזה. כל עוד לא מפנים אותו בכוח, לָה בּוּט בֶּרְזֶ'ר נשארת תלויה באוויר, אי קטנטן ומרחף. טוב לו כאן.
הוא יוצא לטיולים קצרים כדי לחלץ עצמות ולא לתפוס את הספסל כל שעות היום. לפעמים הוא מתיישב על המדרגות שתוחמות את הטריטוריה שלו, משתהה קצת באיזה רחוב, אבל תמיד חוזר לנקודת המוצא. הספסל שלו, מול הגן הקהילתי, שמציע תצפית יחידה במינה על גגות פריז. הוא מתחיל לקנות לעצמו הרגלים.
הפועלים שעובדים ברחוב רֵמי־דֵה־גוּרמוֹן הסמוך התעלמו ממנו בהתחלה, עד שמנהל אתר הבנייה יצא לעשן סיגריה בהפסקה שלו, אגב שיחה בטלפון הנייד. הוא צעד לכיוון הספסל, וּורנון פינה לו מקום. הוא התרחק כדי שהלה לא ירגיש בנוכחותו, אבל הבחור קרא לו — אני מסתכל עליך כבר יומיים... הייתה לך במקרה חנות תקליטים? — ורנון היסס. לרגע התחשק לו להשיב בשלילה ולהסתלק משם. זהותו הקודמת לא עניינה אותו יותר. היא החליקה במורד גבו כמו מעיל ישן, כבד ומסורבל. מי שהיה במשך עשורים לא נגע לו יותר. אבל הבחור לא נתן לו שהות — אתה לא זוכר אותי? הייתי השוליה של האופה, עבדתי לידך... הייתי נכנס אליך די הרבה — הפנים שלו לא היו מוכרות לוורנון. הוא פשט ידיים — אני כבר לא לגמרי מפוקס — והבחור צחק — ברור, אני מבין, החיים נתנו לך בראש... — מאז הוא עובר כל יום בהפסקה שלו ומקשקש איתו כמה דקות. למי שחי ברחוב, ריטוּאל של שלושה ימים הוא כבר הרגל נושן. סטפן לובש מכנסי ברמודה ונועל נעלי התעמלות גדולות, יש לו שיער מתולתל והוא מעשן סיגריות מגולגלות. הוא אוהב לספר על זיכרונותיו מימי הפסטיבלים, לדבר על הילדים שלו ולפרט על הבעיות שיש לו עם פועלי הבניין. הוא נמנע מכל אזכור של העובדה שוורנון ישן ברחוב. קשה לומר אם מדובר ברגישות מופלגת או בקהות חושים גמורה. הוא מציע לו להתכבד בטבק שלו, נותן לו לפעמים קצת מחטיפי הצ'יפס שלו או מה שנשאר מהקולה, ומאפשר לו להיכנס לבית השימוש באתר במשך היום. זה שינוי מהותי מבחינתו של ורנון, שכבר הספיק לחפור שני בורות בחצר הבית שהוא ישן בו; חתיכת סיפור, לחפור בידיים עמוק באדמה ואז לכסות ככה שלא יישאר ריח, גם כשחם... בשלב מסוים זה היה מביא לחיסולו. תושבי השכונה היו מתלוננים לבסוף על הצחנה.
בשלושת הימים האחרונים ז'נין באה לבקר אותו בסתר. באותה הזדמנות היא מאכילה גם כמה חתולי רחוב. היא מביאה לוורנון אוכל בקופסאות פלסטיק. היא מצניעה את נוכחותה כי התושבים כבר אמרו לה לא לעודד את חסרי הבית להישאר באזור. הוא לא הראשון. היא סיפרה לו: בהתחלה כולם חשבו שזה נחמד ורצו לעזור לזולת, אבל אז צצו יותר מדי עניינים: שרידי קיא, רדיו פתוח כל הלילה בפוּל ווֹליוּם, בחור פטפטן וחסר גבולות על ספידים שרצה להיכנס לבתים של אנשים ולדבר איתם, מסטול אחר מסמים פסיכו־אקטיביים שדיבר לעצמו והפחיד את הילדים... לתושבי הסביבה לא הייתה ברירה: הם היו מוכרחים לכבוש את החמלה. ז'נין מתעקשת לחלוק איתו את ארוחת הערב שלה. זו אישה קטנה וטובת לב, שפופה, גנדרנית, עם גבות מצוירות בעיפרון באופן לא אחיד ושפתיים, לעומת זאת, משוחות בקפידה, בתוספת שיער שיבה מתולתל להפליא מסביב לפנים מפודרות. "אני עושה רולים כל בוקר, אני אפסיק רק אחרי שיורידו אותי לקבר." היא מתלבשת בצבעים עזים ומצטערת שהקיץ סגרירי כל כך בגלל השמלות היפות שהיא לא יכולה ללבוש, "ומי יודע אם עדיין אהיה כאן בשנה הבאה כדי ליהנות מהן." היא אומרת לוורנון שהוא "מותק של בחור, רואים את זה מייד, בגילי יודעים לזהות דברים כאלה, אתה מותק, ויש לך עיניים משגעות." היא אומרת אותם דברים לחתולים שהיא מאכילה. היא ממלאת לו מים בבקבוקים, מביאה לו אורז שהמיסה בתוכו כמויות נדיבות של חמאה. היא לא מעירה לו כלום, אבל ורנון חושד שלדעתה, מה שנכון לפרווה של חתול נכון באותה מידה לבני אדם. אתמול היא הביאה כמה חפיסות שוקולד עטופות בנייר אלומיניום. הוא הופתע מהעונג שהסב לו השוקולד. להרף עין, האישונים שלו כמעט כאבו. הוא כבר שכח מה זה להכניס לפה משהו שאוהבים את טעמו.
כבכל יום בסביבות השעה שש בערב, שארל יוצא מהבר־טבק ברוּ דֵה פּירֵנֵה ועולה באבניוּ סימון בּוֹליבאר עד המכולת הסמוכה לשערי הכניסה לפארק בּוּט־שוֹמוֹן. לא קל לסחוט חיוך מהבחור שמאחורי הדלפק. הוא בקושי מתיק את עיניו מהמסך שבו הוא עוקב אחרי משחק קריקט בזמן שהוא מחזיר לו את העודף.
הזקן גורר את רגליו באיטיות לתוך הפארק. הוא לא ממהר לשום מקום. הורים עומדים בלי להחליף מילה מול תיאטרון הבובות הקטן. בִּפנים מצווחים הזאטוטים שלהם: "זהירות, מאחוריך!" הספסל המועדף עליו נמצא משמאל, לא רחוק מהשירותים הציבוריים. הוא מנקה את קרשי העץ הירוקים בכף ידו, כי תמיד יהיו אידיוטים שישאירו אחריהם שכבה עבה של בוץ על הספסל אחרי שהניחו עליו את הנעליים כדי לעשות שכיבות סמיכה מוגבהות. הוא פותח את הבקבוק הראשון שלו בעזרת מצית. מולו שני חתולים חגים במעגל, פולטים יללות מאיימות זה כלפי זה, אם כי בלי לגמור אומר לזנק לעין הסערה.
שארל תמיד אהב את הפארק הזה. הוא שותה את האפריטיף שלו כאן, אחרי שבילה את אחר הצהריים הרחק מאור היום החיוור, מתחבא בבר שלו. הבעיה הגדולה של בּוּט־שוֹמוֹן היא המפלסים: יום אחד הוא יתפגר תוך כדי טיפוס על הגבעה.
לורן מצטרף אליו. הוא בקיא בלוח הזמנים של שארל. תמיד יש לו בירה בשבילו. הוא חוזר ומלעלע את אותם חמישה או שישה סיפורים, ומטעים אותם בצחוק חלול. כשאתה שומע אותו מספר בפעם העשירית על אותה קטטה, מתחשק לך להגיד לו להחליף תקליט, אבל שארל לא דורש הרבה מחבריו לשתייה. אתה לא יכול להיות גם שתיין וגם בררן בענייני חברה. לורן הוא חלק בלתי נפרד מהיום שלו. ברור שהיה מעדיף לשתות את האפריטיף הזה עם אולגה השמנה. מאז ומתמיד הייתה לו חולשה לנשים משוגעות. הוא היה מוכן לספוג לא מעט צרות, ובלבד שערב בהיר אחד אולגה הייתה נותנת לו לשדל אותה קצת. כשראה אותה בפעם הראשונה היא נעלה קבקבים בצבע ירוק־תפוח, הוא העז להתעסק איתה וקרא לה "בּוֹזוֹ הליצן", ועל המקום היא נתנה לו סטירה. שארל היה חייב להחטיף בחזרה. אולגה הייתה שמחה להשיב לו מידה כנגד מידה, אבל נבצר ממנה, מה לעשות שהיא טיפוס עדין. כשהיא כבר מרימה עליך יד, זה כמו נשיקה. זה נגע לליבו של הזקן, לראות אותה עומדת על שלה באמונה כזאת, הוא רוחש כלפיה רק חיבה. היא עדיין זוכרת לו את המפגש הראשון הזה. הוא אוהב אותן משוגעות ומכוערות. תמיד טען את ההפך. הוא מהנהן כשחברים שלו מדברים על בחורה שלא ממררת לך את החיים כאילו היא איזה אוצר שצריך לשמור עליו מכל משמר. כבר הזדמן לו להגיד שהוא חולם על פרגית עסיסית שלא תעשה לו עניינים ואף פעם לא תשבור את הכלים, אבל זה בסך הכול חלק מן ההבלים שגברים כמוהו מספרים האחד לשני: כשהיה יכול להרשות לעצמו להיות עם בחורה נחמדה הוא נשאר עם וֵרוֹ, ובכל פעם שבגד בה, זה היה עם בחורה מכוערת כמו הלילה. בטבע יש מכול וכול. בחורות מהוגנות משעממות אותו עד מוות.
שבילי הפארק רטובים. הגשם ירד במשך שעות. בברים כולם מדברים רק על זה, איך נדפק להם האביב. ייקח זמן עד שהמטיילים יחזרו. מסביבם יש רק אצנים למיניהם, נדמה לך שהם אורבים בין השיחים לרגע שיוכלו לפרוץ החוצה ולהתנשף כמו בחדר עינויים. יש כאלה שאתה רואה אותם וישר מת לעצור אותם, בשם השכל הישר, כל כך ברור שמה שהם מעוללים לעצמם מסוכן לבריאות שלהם. לורן מסתכל על הנעליים שלו בשאט נפש.
"אתה נועל במקרה מידה 40?"
"אני נועל 44. למה?"
"יש לך תמיד נעליים יפות. לא יזיק לי זוג חדש... אני לא מת על שלי."
"אלה נעלי עבודה. הן לא נוחות."
"סחבתי את עצמי עד המרכז לסיוע בשביל למצוא נעליים... לא היה שם כלום. זה בגלל המשבר הכלכלי, אנשים נצמדים לדברים שלהם."
"תקופה קשה."
"אני אלך מחר לבדוק ברחוב רַמְפּוֹנוֹ, אולי יהיה להם זוג במידה שלי. אלה מציקות לי בעקב, בסוף עוד יהיו לי שלפוחיות."
על הספסל הסמוך, ענק שחור באימונית כסופה מתעלל בשחיף לבן בשורטס שמתאמץ לציית לפקודות שלו. בקול מהדהד כמו רעם, המאמן מצליף בו: "אתה לא עוצר, אתה לא עוצר, קדימה, כל הכוח, אין הפסקות, אתה לא עוצר!" והציפלון מקפץ במקום בעיניים פעורות, מחרחר כמו על ערש דווי. לורן מאבד עניין בהם די מהר, הוא מוקסם מחבית שומן בסרבל כחול שמתנדנדת במעלה השביל כמו אסטרונאוט שיכור. שארל מעביר ללורן בקבוק בירה נוסף ואומר:
"אם זה היה תלוי בי, הייתי אוסר על ספורטאים את הכניסה לפארק. הם הורסים לנו את האווירה."
"ותאסור עלינו את כל החמודות האלה שרצות להן חצי עירומות? קח לדוגמה את זאת שמתקרבת. לא חבל למנוע ממנה לשמח את ליבנו?"
הבעיה עם בחורים כמו לורן, ויש כמותם בערמות, היא שתמיד אפשר לחזות את התגובות שלהם. הסטודנטית הבלונדינית המתוקתקת שיורדת במשעול בדילוגים קטנים פשוט לא עושה לו את זה. אלה מריחות מסבון גם כשהן רצות. זה לא שלשארל יש איזה סולם ערכים מוסרי שהיה רוצה להלביש על הליבידו של אנשים, אבל בכנות, כל הגברים נהיו זהים, כאילו הם לוקחים שיעורי ערב כדי להידמות זה לזה במידת האפשר. אם מישהו היה פורץ לתוך המוח של לורן ומסתכל על המנגנון שיש לו שם, הוא היה מוצא בדיוק אותו מאגר הבלים שיש למנהל ההוא שמוציא את נשמתו על תרגילי בטן לידם: פרגיות כחושות במשקל נוצה, אוסף תכשיטים של רולקס, וילה על שפת הים. חלומות של דגנרטים דפוקים.
יש הבדל עצום בין הדור שלו לדור של לורן. שלו לא סגד לבורגנים. הם יכולים להגיד מה שבא להם, אבל הפועלים של היום היו רוצים כולם להיוולד בצד שעליו מרוחה החמאה. בלֵסין, העיר בבלגיה שבה גדל, הסירנות שייללו במחצבות קצבו את מחוגי הזמן. הם בזו לבורגנים מהחלק העילי של העיר. הם לא שתו עם הבוס. זה היה החוק. בברים דיברו רק על פוליטיקה, והשנאה המעמדית הזינה אצולה פרולטרית שלמה. הם ידעו לבוז למנהיג. כל זה נעלם, יחד עם האהבה לעבודה שנעשית כמו שצריך. אין יותר תודעה פרולטרית. כל מה שמעניין אותם היום זה איך להידמות לבוס. אחד כמו לורן — אם רק היית נותן לו יד חופשית — לא היה מנסה לכפות על בעלי האמצעים לחלוק משהו, לא, הוא היה מנסה להיכנס למועדונים שלהם. אחידות התשוקות: כולם גלמים ריאקציונרים. הם יהיו בשר תותחים משובח, אין מה לדבר.
הלאה מהם במעלה השביל, ליד ערוגה של פרחים, ארבעה שומרים מעשנים בחברת גבר בחליפה אפורה. אסיאתי מוצק ושופע חיוכים, אורח של קבע בפארק שתמיד חובש מגבעת תוצרת סטטסון, עולה בהילוך אחורי במדשאה משופעת. הוא תמיד עושה את זה כשהוא בא לפארק, ולא מדבר עם איש. כלב אפור זקן עם רגליים קצרות ופרווה ארוכה מתרוצץ סביבו. שארל שואל את ידידו:
"אתה יודע למה הסינים עושים את זה?"
"עולים על הגבעה בהליכה לאחור? אין לי מושג. זאת תרבות אחרת."
"זה נכון שאנחנו לא עושים את זה, בדרך כלל."
מאז תחילת האביב, לורן התמקם על פסי הרכבת הנטושים שחוצים את הפארק במורד הגבעה. מעט מאוד אנשים ישנים שם, והשומרים מעלימים עין כל עוד אף אחד לא מסתובב על המדשאות במשך הלילה.
אישה מתהלכת ליד הספסל שלהם בפנים מהוססות, כאילו תעתה בדרך. היא לובשת מעיל אדום ארוך מכופתר מלפנים, פריט לבוש ילדותי שרק מבליט את הקמילה בפניה. בטח מורה ביסודי או גננת. אילו הייתה בקשר רצוף עם בני נוער היא הייתה לובשת מעיל אחר. לורן מבחין בה, מרים את היד ומנופף לה מרחוק. היא נראית מופתעת, ואז מזהה אותו ומתקרבת.
"שלום! מה שלומך?"
"מצוין. רוצה שלוק?" הוא שואל ומושיט לה את הבקבוק.
היא נסוגה לאחור כמו מאליה, כאילו הוא מתכוון לתקוע לה את הבקבוק בתוך הפה.
"לא, לא, לא, תודה. אני מחפשת בר בשם Rosa Bonheur, אתה יודע באיזה כיוון זה?"
"קלטתי אותך, את כל הזמן מחפשת משהו..."
לורן משחק את הדון ז'ואן. שארל נבוך בשבילו. חתיכת אידיוט, אתה באמת מצפה שגברת נקייה ומגונדרת כמוה תשתה מהפייה של הבקבוק שלך ותקשיב לשטויות שלך?
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
