וניל שוקולד

פרק ראשון: א. וניל שוקולד

ספי לגם את קפה הבוקר שלו ועלעל בעיתון הבוקר. התאריך שבראש העמוד הזכיר לו שהיום הוא יום הולדתו השבעים ואחת.
- מזל טוב ספי ק'וימר! אמר לעצמו בקול רם. אבל אין כל סיבה לחגוג.
תצלום של אחות יפה בשביס לבן, שהופיע בעמוד הראשון בכותרת, "שביתת האחיות – ליומה השביעי", הטיל אותו לזרועות התקף נוסף של קדחת הזיכרון, שבזמן אחרון הבליחה אצלו בשפע של מראות ופרטים שולִיים: כלב מפחיד, פרשים אנגלים דוהרים על סוסים, ילדות רוקדות במעגל.
בעודו לוגם מן הקפה ומהרהר באחות, שנראתה לו מוּכרת, בא באפו ריח צונן ומתוק של גלידת שוקולד.
 
על יד תחנת האוטובוס, ברחוב ארלוזורוב פינת בלפור, עמדה חנות הגלידה 'שׂניר', שסיסמתה הייתה: 'גלידת שׂניר – הטובה בעיר!'
מדי יום שישי היה ספי בן השבע מקבל מידי דודה ליזה, מנהלת מעון היתומים גאולה שבחיפה, גרוש וחצי לנסיעה באוטובוס מס' 4 של חֶבֶר, שהיה נוסע למרכז הכרמל.
משם היה ממשיך ברגל עד למקום מגוריה של אמו, שעבדה כמבשלת בבית משפחת מולר מ'אתא'.
מעולם לא נמצא בידו די כסף לגלידה, אבל בציפייה הארוכה לאוטובוס בצל הסוכך של החנות, היה ריח האדים הצוננים נושב אל נחיריו וספי היה מנסה לנחש מאיזו גלידה הם עולים.
לפעמים התלוותה אליו למסע באוטובוס יעל מהמעון, שהייתה נוסעת גם היא לשישי-שבת לכרמל.
ליעל היה מצח גבוה ועיניה כעין גלידת השוקולד בחנות של שׂניר.
אמה, גוצה עמלנית שגרה בהדר-הכרמל, התפרנסה מתיקון אמנותי של גרבי משי בגלנטרייה ברחוב הרצל.
היא הייתה אוספת את יעל מהמעון, מלווה אותה לתחנת האוטובוס, מיטיבה את צמתה ולוחשת באוזנה, תוך שהיא פוזלת בחשש לצדדים:
- דברי יפה אל אבא.
 
גידי צימרמן, שאהב סודות, וסיפר לספי בסוד כמוס בהחלט שאמו הייתה 'קאפו' באושוויץ, המתיק עכשיו סוד חדש באוזנו של ספי, שיעל יודעת להשתין בעמידה, כמו בן.
ספי לא האמין.
- ומה אם אימא שלה תשמע על זה?
- את באמת יודעת? כמו בנים? שאל אותה.
- כן.
- אז תראי לי.
- חכה עד שאני אצטרך, אמרה יעל, עם השׁ'ין המצחיקה שלה.
  היא דיברה לאט, מתנשמת בין מילה למילה.
  ספי חשב שזה בטח בגלל האסטמה שלה.
- הצגה. הצגה. מי רוצה הצגה? הכריז ספי כשהוא מדלג על מדרגות המעון.
- כזה דבר עוד לא ראיתם. מי רוצה הצגה?
- מה רואים? שאל מושיק.
- תיכף תראה. אבל קודם תיתן לי בול אחד מהאוסף שלך.
- איזה בול, מה פתאום בול?
- איזה שאני אבחר. אם לא תיתן, אין לך הצגה.
מושיק הסכים, וכמוהו כל האחרים.
 
כשהתחיל המופע בשירותים, חייכה יעל אל הקהל והפנתה אליו את גבה.
היא נעמדה מול האסלה, תחילה הרימה את הקרש, אחר כך את חצאיתה, ואז השתינה בקשת, ממש כמו בן, לקול קריאות ההתפעלות של הצופים.
ספי, שעמד בצד, חש שידו הימנית נלפתת בחוזקה על השלל שבתוכה. הוא הציץ בעיסת הבולים המעוכה שבידו ובגב אגרופו מחה את העלבון מעיניו.
 
כשהתפזר הקהל, התיישבו ספי ויעל על הספסל במקלחת של הבנים. שם לא יחפשו אותם המטפלות.
גם ישראלה הייתה איתם.
- אני יגיד אותך למנהלת על מה שעשית, אמרה ישראלה.
- אם תלשיני, אני ירביץ לך כל יום עד שתמותי, אמר לה ספי.
ישראלה ויעל תמיד הלכו יד ביד, וספי לא הבין מה פתאום היא קופצת עכשיו, הג'ינג'ית. היו לה עדשים על הפנים ונמשים על כל הגוף, אפילו במקומות שלא רואים. והיא תמיד נראתה כועסת.
- אל תדברי איתי יותר, אמרה יעל לישראלה.
- אני לא צריכה אותך בכלל, סנטה בה ישראלה והסתלקה.
 
יעל וספי נותרו לבד על הספסל.
באוויר עמד ריח של כחול כביסה.
יעל התנשמה בכבדות, צמצמה את עיניה והביטה בספי מבעד לשני סדקים צרים:
- אתה חושׁ'ב שׁ'אלוהים יהרוג אותי עכשׁ'יו?
- אין אלוהים.
- אסור להגיד דבר כזה, היא אמרה,
- על המקום תמות מהעונשׁ' ש'לו.
- בסדר, הנה, תשמעי שוב, אין אלוהים! אז אם הוא ישנו,
שיפיל עלי מהשמים אבן גדולה על הראש.
שום אבן לא נפלה מן השמים.
- מעכשׁיו אנחנו חברים! הודיעה יעל וחייכה.
שתי שיניה הקדמיות כבר נשרו, והחדשות צמחו רק עד למחצית מאורכן.
שערה השחור היה נתון בצמה עבה ועיניה החומות היו עכשיו חמות ורכות. היא אחזה בידו ולקחה אותו אל אולם השינה הגדול שלהם, שהיה משותף לבנות ולבנים.
יעל ניגשה אל מיטתה ומשכה מחברת מתחת למזרן.
- זאת המחברת הסודית שלי. תיש'בע שאתה לא מגלה, אפילו לישראלה לא הראיתי.
 
הם התיישבו זה לצד זה על מיטתה ודפדפו יחד, בוחנים את המדבקות הצבעוניות ואת אוסף הפרסים הדל.
בין פֵיות מכונפות למלאכים, הצביעה יעל על תינוק ורדרד וחייכני, המרחף בכנפיו הקטנות מעל ענן כחול ומחזיק בידיו קשת וחץ.
- זה מלאך האהבה, אמרה, הוא הכי יקר באוסף שלי.
 
למחרת הגיע אוטובוס לקחת את הילדים ממעון היתומים גאולה לקריית ביאליק, לביקור במעון יתומים אחר.
'אהבה', ככה קראו למעון הזה.
ספי תהה אם יוכל לראות שם מה זאת בדיוק אהבה.
במשך כל הנסיעה שרו הילדים שיר אחד: 'הנהג שלנו חברה'מן'.
כשהגיעו למוסד קיבלה את פניהם בחיוך גדול גברת בֵּאָטָה בֶּרגר, שהצילה המון ילדים מגרמניה והביאה אותם לארץ.
מכולם, דווקא את ידה של ישראלה היא נטלה בידה, ושתיהן צעדו בראש הטור הארוך שהשתרך על השבילים שבין הדשאים.
 
ספי שנא את ישראלה גם בגלל הג'ינג'ים שלה, וגם משום שהייתה יתומה חשובה ממנו. במעון, מי שאבא שלו מת כגיבור נחשב יותר ממי שאבא שלו מת סתם, מצהבת למשל, כמו אבא של ספי.
ישראלה נולדה בדיוק יום אחרי שאביה נהרג במאורעות, כשהטנדר שלו עלה על מוקש בוואדי רוּשמיה.
אימא שלה הייתה אז בחודש התשיעי, וכשהודיעו לה על האסון היא התחילה לצרוח בלי הפסקה.
והיא צרחה וצרחה בבית החולים ליולדות יום שלם עד שהבכי הכריע אותה והיא כרעה ללדת.
לישראלה קראו על שם אביה, ישראל.
הכי נחשבים היו אלה שהיו יתומים גם מאבא וגם מאימא.
ספי לא היה יתום חשוב.
 
באחד מביקוריה במעון שאל ספי את אמו:
- אימא, למה אני לא גר אתך בבית?
- תאכל קודם את הרגל עוף שהבאתי לך, אמרה. הם ישבו על ספסל עץ ליד המזכירות.
בימי שלישי, יום החופשה שלה, אם לא הייתה מוצאת עבודה מזדמנת, ואם ספי לא הגיע הביתה בשבת שלפני כן, הייתה אמו באה לבקרו במעון ותמיד הביאה עמה שוק של עוף, עטוף בנייר רחוץ ומיובש של גבינה, וקופסת סוכריות בשביל הילדים שהתקבצו סביבם באולם הכניסה.
הילדים מצצו את הסוכריות ונעצו עיניהם בעוף של ספי, עד שזה כמעט ונתקע בגרונו.
 
כשאמו דיברה, נהג ספי לחזור על דבריה ובחיקוי מושלם של מבטאה ההונגרי הכבד, לקול צחוקם של הילדים.
אמו צחקה אִתם, סמוקה מעלבון ומתקשה להסתיר את הדמעות שנקוו בעיניה.
הפעם נטלה את ידו בידה והובילה אותו אל ספסל שניצב מתחת לעץ התאנים הגדול שבגינת המעון, שהייתה ריקה מילדים.
- נשב פה ואני אספר לך. אתה כבר ילד גדול, אמרה כשעיניה שוטטות סביב, לראות אם מישהו מהילדים מקשיב להם.
לראשונה סיפרה לו שאביו אושפז בבית החולים בעפולה בעקבות צהבת. הרופאים חשדו שנדבק במחלה בשל עבודתו כקבלן זפת.
- הוא עשה בזפת את כל הגג של מלון מגידו שעל הכרמל, אמרה בגאווה. כשניסע באוטובוס אני אראה לך אותו.
- כבר הראית לי אותו מאה פעמים כשנסענו לים, רטן ספי.
 אך אמו המשיכה:
- בגלל העוצר ובגלל הערבים שירו על אוטובוסים, לא יכולתי לנסוע לבית חולים בעפולה. ביקרתי אצלו פעמיים. כמעט חצי שנה הוא שכב בבית חולים, רק עליך הוא שאל: מה ספי כבר יודע להגיד? מה ספי כבר יודע לעשות?
- אבא אהב אותי? שאל ספי.
הוא זכר את אביו רק מהתצלומים שאמו הראתה לו מדי פעם.
 - בטח שאהב. אהב אותך נורא. הוא אמר שזה מה שהכי חסר לו בבית החולים.
החולים האחרים סיפרו שאבא שלך הוא הליצן של המחלקה, שובב גדול עם האחיות. אבל כל הזמן הוא היה מתגעגע אליך.
כעבור שישה חודשים, סיפרה, מת אביו.
- הוא מת ביום הכיפורים, כמו הצדיקים. קברו אותו יום אחרי בבית הקברות של עפולה אבל לא עשו לו הלוויה, בגלל העוצר והיריות.
רק אחרי ההלוויה הודיעו לי על זה מבית החולים בטלפון של השכנים. היה רק טלפון אחד בכל הבניין.
- אז לא היית בהלוויה?
- לא, רק בכיתי כל הזמן. כשאבא שלך מת, המסכן, אני נשארתי בלי כלום וגם הייתי צריכה לעזוב את הדירה שלנו ברחוב הגידם.
אמו הוסיפה וסיפרה על ימים של רעב ועוני, על נדודים ממקום למקום עם תינוק בן שנה וחצי.
- לאף אחד לא היה כסף לעזור, המשיכה, - חיפשתי מקום באיזה קיבוץ, אבל גם להם היה אז קשה. לא היה לי שום מקצוע ביד, רק לבשל ולטפל בתינוק ידעתי. אז הלכתי לעזרה סוציאלית לגברת יהודית טוּן. הם שמו אותך במעון יתומים.
- פה בגאולה?
- לא, זה היה מעון אחר שאני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. באתי לבקר שם אצלך כל יום בערב.
- אני לא זוכר מזה כלום.
 
ספי תחב את ידיו אל מתחת לישבנו ונענע במהירות את רגליו התלויות מתחת לספסל. נמאס לו להקשיב.
הוא עדיין לא הבין למה הוא נמצא בבית יתומים.
- פעם באתי למעון ומצאתי אותך עם סימנים כחולים על כל הגוף. שאלתי אותם ממה זה? והם אמרו לי שאתה שובב גדול וירדת מהמיטה והפרעת לילדים לישון אז הרביצו לך בחגורה.
אני בוכה עכשיו כשאני נזכרת בזה.
יפחות בכי קטעו את דברי אמו, וספי חיבק אותה והניח את ראשו על כתפה. פתאום התבהר לו מקור הזיכרון המסויט שחזר אליו מאז שעמד על דעתו: צליפה שורקת ומיד אחריה כאב חד ותחושה עמומה של עוול, ואחר כך צעקת בכי, והכול בחשכה גמורה.
זה היה הזיכרון הראשון שלו.
- תיכף ומיד לקחתי אותך שוב לגברת טוּן, המשיכה אמו, והיא הכניסה אותך למעון יתומים אחר. וסטהיימר. וכשהאיטלקים הפציצו את חיפה העבירו אותך למעון 'שטראוס' בנהריה, וכשגדלת קצת העבירו אותך לפה, למעון 'גאולה'.
שטף דיבורה נעצר פתאום, וספי נשא את מבטו אל פניה. שפתיה רעדו כשאמרה בלחש:
- ספינק'ה, אתה יודע שגם לי אין איפה לגור. אני גרה איפה שאני עובדת, והם לא מסכימים שאני אביא אותך לשם.
ילד יפה ומסכן שלי.
אמו משכה אותו אליה והושיבה אותו על ברכיה. היא חיבקה אותו, מנענעת אותו בחיקה כתינוק, ושרה: 'אוֹדְיוּ בּוֹדְיוּ בּוֹדְיוּ'.
הפעם, המנגינה המוכרת לא הצליחה להרגיע אותו.
ספי נשמט מידיה בכעס, רץ למיטתו שבאולם השינה והסתתר תחתיה, כשהוא מוריד את שולי הכיסוי עד הרצפה.
זה היה מחבואו החביב ולשם התגנב כדי לקרוא ספרים בלא שיפריעו לו חבריו למעון.
הקריאה באפלולית המחבוא לא שיפרה את ראייתו.
עכשיו הוא שמע את קולות המחפשים אחריו מעורבים בבכייה של אמו, אבל הוא לא יצא ממחבואו אלא שעה ארוכה אחרי שהשתרר שקט גמור והוא הניח שאמו התייאשה למוצאו וחזרה לביתה.
 
רק לדקות הגנובות עם יעל חיכה ספי כל הימים.
באחד מימי השישי היא נעמדה לידו בתחנה, וספי מיהר לנצל את ההזדמנות להאריך את שהותו בחברתה.
- בגרוש וחצי של הכרטיס נקנה כל אחד גלידה בשני טעמים, ויהיו לנו ארבעה. וניל, שוקולד, תות שדה וגם לימון, ונלקק אחד מהשני.
ואז במקום לנסוע באוטובוס, נעלה לכרמל ברגל.
- אבל זה רחוק נורא.
- לא, אמר ספי, מתענג על המחשבה שהבילוי יתארך,
- אני מכיר קיצור דרך במדרגות. נעלה מהדר-הכרמל דרך בית-חולים רוטשילד, גן אלנבי ופנורמה, נאכל תאנים מהעץ בגן אם יהיו עוד ונמשיך עד המרכז.
יעל הסכימה ומסרה לו את דמי הכרטיס שלה, וספי שילם בעבור שני הגביעים: שוקולד וניל ליעל, לימון ותות לעצמו. יעל ליקקה את המנה בריכוז, מסובבת את קונוס הוופל וטועמת לסירוגין משני צדיו.
- השוקולד זה הכי טעים, אמרה והושיטה לו את הגביע הריק שלה:
- קח, אני לא אוהבת את הוופל.
ספי הושיט לה בתמורה גביע מלא. הוא עצמו בקושי הספיק לטעום מן הגלידה, כי מבטו היה נעוץ כל אותה העת בלשונה של יעל.
הוא תהה: איך הלשון הזאת, ורודה כמו לשון של חתולה, מפיקה שי"ן מצחיקה כזאת, מלאה באוויר.
 
הגלידה נגמרה מהר, והדרך במעלה המדרגות התארכה עוד ועוד.
יעל התנשמה בכבדות, נעצרת למנוחה ברחבות שבין המדרגות.
- זה בגלל האסטמה, אמרה. אימא שלי חושבת שזה בגלל אבא שלי, שצועק עליה כל הזמן ואפילו קרא לה פעם 'זונה של האנגלים'. שמעתי אותה אומרת את זה לשכנה באידיש. היא חשבה שאני לא אבין אבל הבנתי.
 
ספי ידע שזונה זאת מילה גסה. הוא כל כך אהב את נשימתה הכבדה של יעל עד שכמעט שמח שיש לו מישהו לרחם עליו. הם נעצרו ליד קפה 'גן פנורמה' והביטו למטה אל אורות העיר הנדלקים לאט. מגן הקפה עלה קול זמרתה של הִילדה דוליצקיה, שתמונתה התנוססה מעל הכניסה:
 
הוֹי לָמָּה? מַדּוּעַ זֶה הָלַכְתָּ,
אֶת הַשְּׁבוּעָה שָׁכַחְתָּ,
הָלַכְתָּ מִבְּלִי שׁוּב?
קָשַׁרְנוּ אֶת לִבּוֹתֵינוּ יַחַד
עֵדִים הֵם פְּנֵי הַמַּיִם
מַלְאַךְ הָאַהֲבָה".
 
 - זה יהיה השיר שלנו, אמרה יעל.
- אז את מרשה לי עכשיו ללוות אותך עד הבית שלך? שאל.
 
בית אביה של יעל עמד מאחורי חורשת 'גן אורנים', ליד סדנת הענק לתיקון המכוניות של הצבא הבריטי.
 
כשספי הגיע סוף-סוף אל בית מולר, ברחוב כיאט, שנקרא עכשיו 'דרך הים', כבר ירד הערב.
הוא מצא את אמו ברחוב, צועדת אנה ואנה וממלמלת לעצמה מילים בהונגרית.
משראתה אותו, רצה אליו ביד מורמת כאילו ביקשה להכותו. ספי התכווץ בבהלה, אבל אמו חיבקה אותו ומלמלה:
- כל כך דאגתי, איפה היית ספיל'ה? מכות מגיע לך ולא חיבוק, והובילה אותו פנימה, עכשיו אני צריכה לחמם שוב את המרק עוף שלך.
 
ביום ראשון, כששבו מחופשת השבת, לא יכול ספי לחכות עד בוא הערב. כל כך רצה להיות שוב עם יעל, שניהם לבדם.
כשנכנסו כל הילדים לאולם השינה, שנקרא 'אולם הפנס', המתין בשקט במיטתו לכיבוי האורות.
רק משראה שכל הבנים והבנות ישנים במיטותיהם, שהיו מסודרות שורות-שורות, התגנב אל מיטתה של יעל והשתחל אל מתחת לשמיכה.
הם התחבקו והתלטפו, מוצאים נחמה גדולה זה בזה.
ספי משך את תחתוניה של יעל למטה וריח של שתן טרי עלה באפו,
הריח הטוב שבעולם.
הוא נשק לגן-העדן ויעל צחקקה בלחש.
 
לילה-לילה היה נכנס אל מתחת לשמיכה במיטתה, ושם היו מלטפים זה את זה עד שיעל נרדמה והוא חמק למיטתו.
 
אחר-צהריים אחד, שלושה שבועות לפני מסיבת סוף השנה הכיתתית, ספי היה שקוע בקריאת ספר עם תמונות ופתאום ראה את יעל רצה לקראתו, מתייפחת.
- הישראלה הזאת, שמע אותה מגמגמת, הישראלה הזאת. אנחנו רבנו, והיא הלכה והלשינה לדודה ליזה שאתה בא אלי בלילות ושאנחנו עושים רעשים. והיא גם סיפרה לה שיש לי אבא, שהוא לא מת, שאימא שלי שיקרה לעזרה הסוציאלית. היום מסלקים אותי מפה, אני מחכה לאימא שתבוא ותיקח אותי.
ספי שתק.
- עכשיו אני עוד יותר יתום, חשב.
 
ספי ק'וימר ננער ממחשבותיו, - 'הפי ברסדיי טו מי', זמזם לעצמו כשהוא מניף את כוס הקפה הריקה שבידו לעבר המראה.
הוא הוסיף להתבונן בכוס הקפה עוד שעה ארוכה, ואז הניח אותה על השולחן ונאנח בעצב.
פתאום נמלטה מפיו גניחה קולנית, הכוס נפלה אל הרצפה והתנפצה.
ספי לפת את חזהו.
הוא קם מכיסאו בבהילות, תחב לילקוטו פיג'מה ומברשת שיניים, גרף את מפתחות המכונית וטרק את דלת הדירה בלי לנעול אותה כראוי.
במעלית היורדת לחניון ניבטו אליו בראי עיניו המבועתות.
נטול מחשבה הוא נכנס אל מכוניתו ודהר במהירות אל בית החולים.
הוא החנה את מכוניתו בחניה המיועדת לאמבולנסים ודידה לעבר חדר המיון.
- אני חושב שיש לי התקף לב, אמר לפקידת הקבלה. אני לא מאמין. יש לי בדיוק יום הולדת היום, בחיים לא הייתי חולה קודם, תראי אותי, אמר וטפח בגאווה טיפשית על בטנו השטוחה.
 
אח אחד השכיב אותו על מיטה מוגבהת באחד התאים.
ספי חיכה לשווא לרופא שיבוא לבדוק אותו.
לאחר שעה ארוכה איבד את סבלנותו וזמם לקום ולהסתלק בשקט הביתה.
בדיוק אז, כשכבר שלח בהיסוס רגל יחפה לחפש אחר נעליו,
הגיעה למיטתו אחות. היא נראתה צעירה למדי, ועיניה עיני שקד יפות ועייפות.
מצחה הגבוה היה מעוטר בשביס לבן ובתווך, מגן דוד אדום שעליו התנוססה הכתובת: יע"ל - יד עזר לחולה.
 
- אני לא מאמין, זו האחות מהעיתון, חשב ספי בהפתעה.
- שׁ'לום, איך אנחנו מרגישׁ'ים? אמרה האחות, ולפני שהספיק לענות השיבה בעצמה:
- תיכף נראה!
היא גחנה מעליו כדי להצמיד לחזהו את הכפתורים הצוננים של מכשיר האק"ג.
לפתע, בתוך ריחות היוד והליזול של חדר המיון, הציף את נחיריו של ספי ריח ישן ומוכר של שתן טרי.
עכשיו הגביר לבו את פעימותיו, ולספי היה נדמה כי המחט של מכשיר האק"ג תקרע את הנייר בתנועתה התוזזת, כמו של הסיסמוגרף בשעת רעידת אדמה.
הוא חשש שהאחות תפרש את התוצאות כהתקף לב חוזר וניסה להסביר.
עלה על דעתו לשאול אותה אם נולדה במקרה בחיפה, מה שמה של אמה או משהו אווילי כזה.
ספי הרגיש שהוא צולל אל תוך החשכה.
בדרכו אל האיִן עוד הספיק לשמוע קול קורא מעבר לווילון:
- יעלי חמודה, תגמרי שם עם האק"ג. מחכים לך דחוף בעמדה חמש-עשרה.
 
קודם שסגרה עליו החשכה כליל, הבזיקה במוחו של ספי המחשבה:
- אם אצא מזה חי, אעזוב הכול ואתחיל סוף-סוף לכתוב.