כל הדרך להונולולו

פרולוג 

הספר הזה נכתב בעקבות מחשבה אחת שחדרה לראשי, ומשחלחלה בו עמוק יותר ויותר, לא עזבה אותי לרגע.

היא עלתה בעקבות שיחה שהתנהלה במפגש של קבוצת מחקר שבה השתתפתי בשנת 2011, שעסקה במקומן של נשים עם מוגבלויות בחברה בישראל, והניבה את הדו"ח "הקול השקוף – נשים מדברות על מוגבלות ופמיניזם", שהייתי שותפה לכתיבתו.

דיברנו אז על כך, שנשים אלה נראות אמנם מעט בספרות המקצועית והביוגרפית, אולם כמעט ואינן מופיעות בספרות היפה, וכדמויות ראשיות הן נעדרות ממנה כליל.

יצאתי מהפגישה ההיא עם המחשבה: "אני יכולה לכתוב ספר כזה!"

 

באותה תקופה, החלה אחת התחנות של הטלוויזיה בכבלים לשדר פרקים של הסדרה המיתולוגית 'האוואיי חמש-אפס, שהיתה סדרת המתח הראשונה שאי־פעם ראיתי. כולנו בקיבוץ צפינו בה יחד, כאשר הטלוויזיה הישראלית החלה לשדר אותה לאחר מהדורת החדשות, והמַקְלֵטִים הראשונים הובאו והוצבו במקומות הציבוריים הפופולאריים ביותר – המִקְלַטִים, אליהם הגיעו כולם בכל לילה אז, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, השנים שבאו אחרי מלחמת ההתשה.

המפגש החוזר עם סִדרת המתח עורר בי עוד מחשבה: אם אני כבר כותבת רומן, אז אקח עוד צעד אחד קדימה; למה שלא יהיה זה רומן רומנטי שהוא גם סיפור מתח? נשים עם מוגבלות צצות פה ושם בצורה מזערית עד כמעט לא נראית בספרי מתח, אולי כדמויות שוליות וחד־פעמיות, אך בוודאי שלא כגיבורות העלילה וה'אקשן'.

הצפייה המחודשת בסדרה הישנה והאל־מותית הזו, שהיתה חלק מפנטזיות נעורי, הטילה אותי לסחרור של נוסטלגיה והְצלִילָה אותי לתוך הנופים המרהיבים כל כך של האוואיי. אלה התערבלו עם הרעיונות, החזיונות והדיאלוגים אשר החלו להתרקם ולהשתזר במוחי הקודח, יחד עם הדמויות שהלכו וקרמו מראה ואופי, וסחפו אותי אל תוך 'הונולולו'. אותה עיר, כמה שהיתה אגדתית וערטילאית והפכה לאמיתית, גם אם עדיין כה רחוקה, היתה זירה נפלאה למקם בה את סיפורי.

'הונולולו', זה היה שמו הזמני של הספר בעת תהליך הִווצרותו, עד שקיבל את שמו הסופי.

 

במשך שנים רבות, אמר לי אבא: "תכתבי ספר!" ותמיד עניתי לו: "אני אעשה זאת, אני יודעת שזה יקרה, כשיגיע הזמן הנכון." הוא התכוון לכך שאכתוב את הסיפור שלי. גם אני חשבתי שהספר הראשון שלי יהיה קורות חיי. זמנו שלו עוד יגיע והוא יעלה על הכתב.

אולם המשיכה ליצור רומן, שהוא פיקטיבי לגמרי, גם אם יש בו פירורים אשר לוקטו מתוך סיפורי האישי, היתה חזקה יותר. בערה בי התחושה שספר כזה עדיין לא נכתב.

שבועיים לאחר אותו מפגש של קבוצת המחקר כבר התחלתי לכתוב ספר כזה.

אריגתו בהקלדת מִלותיו אחת אחר השנייה, בשתיים וחצי אצבעות, לעתים במשך שבע או שמונה שעות ועמוק לתוככי השעות הקטנות של הלילה, ארכה למעלה מארבע שנים. יכולתי להתמיד ולהשקיע את כל כוחותי וזמני בעבודה עליו בשל התמיכה, הבִּטחון וההנעה שקיבלתי ממשפחתי – אישי היקר, סטיוארט, בן זוגי ורעי לחיים, ובתי ובני המיוחדים.

למשפחתי מגיעות תודות נוספות על החלק שנטלו בעיצוב הכריכה. שיר-לי, שצילמה את תמונת הרקע, סטיוארט, שתמונתי שעל גב הכריכה נתפסה במצלמתו ותומר, שלקח את העיצוב הראשוני שלי והפך אותו למהוקצע ולמקצועי.

את התמיכה והטיפוח הרעיפו עלי במשך כל חיי גם הוֹרָי, אחותי ואחי, סָבַי וסָבוֹתַי והמשפחה המורחבת.

גדלתי בתוך עולם שבו החברה סביבי לרוב לא ראתה, ועדיין איננה רואה, את היותי חלק ממנה, כילדה, כנערה וכאִשה. החום והאהבה שאפפו וחבקו אותי היו גם אלה שדחפו ועודדו אותי להצליח ולהוכיח ולהרחיק לכת, למקומות שאליהם לא ציפו שאגיע.

ואני – מאז שהתחלתי להכיר את עצמי ואת יכולותי, וגם את עקשנותי הבלתי נלאית, ידעתי שאגיע לאן שארצה.

 

זכיתי לנחות בחיקה של העורכת שלי, סיגל זיו, הודות לדודי היקר, יענקל'ה זִכרו לברכה. פגשתי אִשה מופלאה, כותבת ויוצרת בעלת שאר רוח בפני עצמה, שליוותה אותי לכל אורך הדרך של 'הונולולו'. גם אם לא תמיד היתה הסכמה בינינו, הרי שהערותיה והארותיה, רגישותה ויכולת ההבחנה וההזדהות שלה עשו את תהליך הכתיבה למעורר ולמלהיב עוד יותר ורוממו את הטקסט למקום מדוייק יותר, חד ומלוטש יותר. כמה מהערותיה אף הפכו לחלק מן הסיפור.

תודה עמוקה ומיוחדת נתונה לקרולינה פרידמן, שפתחה בפני את לִבּה וחלקה עמִי את החוויה הייחודית והשברירית של החיים עם אדם אהוב הנוטה למות – הווית החיים השלובים במוות, לאחר שג'וש, האיש שלה, הלך לעולמו.

תודה לחברתי היקרה יוליה פרל, שתפרה עבורי בידיה המופלאות את השמלה המופיעה בספר ושהעשירה את אוצר המלים שלי ברוסית.

תודה על נפלאות העולם הווירטואלי והאינטרנטי, אשר סיפק לי נהרות של מידע נגיש ועכשווי ואִפשר לי 'לבקר' במקומות רחוקים שבהם לא דרכה כף רגלי מעולם ולקיים קשר רצוף ומיידי עם העורכת והקוראות שלי, שעיניהן עברו על שורותיו של הספר, במלואו או בחלקו, לאורך גלגוליו השונים.

ולהן מסורות תודותי מקרב לב; על עבודת העריכה הלשונית המקצועית בעלת הערך הרב שעברה תחת ידיהן המיומנות של מוריה וליש ואסנת יחזקאל-להט, שגם שיקפה לי את הזווית של אִשה עם מוגבלות. לנעמי באומן, קוראת אובייקטיבית לחלוטין, שלא הכירה אותי לפני כן והפכה להיות חברה תוך כדי הקריאה וההתכתבות בינינו. עליה סיגל אמרה שהיא "פשוט אוהבת לקרוא". הראייה הבהירה והערנית שלה מנעה ממני כמה אי־התאמות מביכות. לחברותי הטובות מזה שנים – דליה אביגדורי, יעל עזריה, דנית קמעו, תמר עמיבר ונירה סתו לב-רן, שאמנם, כבר היו בחזקת 'שבויות', אולם הן המטירו עלי שפע תגובות נלהבות וכנות. לנוגה גזית, אם לאִשה עם שיתוק מוחי, שכתבה לי את הדברים החותמים את הספר. לטל זיו, גבר צעיר, בנה של סיגל, שהניחה בידיו את הטקסט וסיפרה לי שהוא לא הניח לו לרגע. הוא גם העניק לי את המבט מנקודת ראות גברית.

כל אלה רק חיזקו בי את התחושה שכבר היתה לי, שהסיפור הזה שיצרתי חוצה כל גבולות של מגדר וגיל; יש בו אמירה שאוחזת ומגיעה אל כל אחת ואחד, והמסר החזק והברור של יכולות בתוך מִגבלוֹת אכן מדבר מתוכו בעד עצמו ומגיע רחוק.

 

יום אחד אולי גם אני אגיע רחוק עד להונולולו...

I ארמון 'אִיוֹלָאנִי

13 בפברואר 2011

ארמון 'אִיוֹלָאנִי, על בנייניו ומרחביו, הכניסה והקיר הקדמי, שבדרך כלל היו מוצפים באור זהוב של פנסים גבוהים, היו מוחשכים. במקום הפנסים, הוצבו שורות של לפידים בוערים משני צִדי גרם המדרגות הרחב שהוביל אל הכניסה ולאורך הקירות. הם שיוו למבנה הארמון מראה אפל ומסתורי, כמו שהיה, אולי, בימים עָבָרו. רק כמה מנורות של אור לבן האירו את המבואה עצמה, שעמודים גבוהים תמכו את חופתה. מוזיקה רועמת בקעה מהאולם המרכזי של הבניין וזרמה החוצה, מתפוגגת במרחבי המדשאות, עירוב של צלילי דיסקו עם שירים ישראלים ומוזיקה האוואיית.

שם, בראש המדרגות, ליד המעקה שניטע במקום שנים רבות לאחר שנבנה הארמון, היא ניצבה, האִשה. כצללית.

היא עמדה לבדה, באור החיוור כאורו של הירח. שמלתה הארוכה, הכהה, שהבזקים זעירים הבליחו בה, כמו האריכה את דמותה.

פעם היתה מסוגלת לרדת בקלות במדרגות כאלה, בלא כל משענת. עתה גם מעקה כבר לא היה מספיק. החשיכה פיזרה שלוליות ארוכות ואפילות על שבע עשרה המדרגות המשתפלות מטה, שכעת נראו לה מאיימות ותלולות עוד יותר.

היא חיכתה.

הגבר הגבוה עלה בצעדים קלים במדרגות של הבניין המפואר, טפיפותיהם הדהדו בחלל, למרות קולות המוזיקה המרעישה. תוארו נגלה מתוך הצללים. המקטורן המחוייט, הכחול-כהה, והמכנסיים הבהירים שלבש תחתיו, היו מעוצבים היטב והם תאמו כיאות את גופו המוצק והזקוף. הוא העיף מבט חטוף בשעונו, שמחוגיו הורו על השעה 9:50. הוא ידע שהגיע באיחור.

"סליחה אדוני, האם תוכל לעזור לי בבקשה?" היא פנתה אליו כשהגיע למדרגה האחרונה. קולה היה עמום, דיבורה כבד קצת והיה בו מבטא זר כלשהו, אולם הוא היה ברור ומודגש.

"כן, בוודאי. מה אוכל לעשות למענך?"

"אתה יכול להחזיק לי את היד ולעזור לי לרדת במדרגות?"

"כמובן." הוא אחז בידו הימנית בפרק היד שלה, שהיה דקיק תחת אצבעותיו, ובידו השמאלית תמך במרפקה.

"ככה זה טוב, נוח לך?" שאל.

"כן, תודה."

הם החלו לרדת, מדרגה אחר מדרגה, ידה השנייה אחזה במעקה. האור היה קלוש, אך היא היתה יכולה לראות את אצבעות כף ידו הגדולה שהקיפו את פִּרקה לגמרי. הן היו ארוכות ודקות, תפיסתן היתה איתנה ויציבה, אך עדינה ובטוחה.

"כבר את הולכת?"

"כן, אין לי ממש מצב רוח למסיבות עכשיו. נכון, מסיבה לכבוד עשר שנים לחברת הספנות 'ישראל-האוואיי' היא אירוע חשוב. הם חברים שלי. לא יכולתי להגיד להם לא, אבל כבר לא התאים לי להשאר."

"אז סינדרלה עוזבת את הנשף. תהפכי לדלעת אם תשארי יותר מדי מאוחר?"

"לא, אני ממש לא סינדרלה. אם הייתי נועלת נעליים מזכוכית, בטח הייתי שוברת אותן. אני טובה בלשבור דברים."

היא איבדה לרגע את שיווי משקלה. ידו ייצבה אותה במהירות. "הנה, אתה רואה."

"אז מה, טיפת משקה אחת יותר מדי?" שאל.

"לא, אני לא שיכורה בכלל," היא אמרה בקול שהתחזק לכדי קריאה. "אני תמיד ככה, יש לי שיתוק מוחי." היא לא אהבה את הביטוי הרפואי הארכאי 'שיתוק מוחין'.

"הו, סליחה," הוא נבוך רק לרגע, אחר הבין את כוונתה וצחק.

"לא, אל תתנצל! כבר כמעט שלושים שנה אני מחכה להזדמנות להגיד את המשפט הזה. לצערי, הוא לא מקורי שלי, אלא של קומיקאית סטנד-אפ אמריקאית שפעם ראיתי בטלוויזיה. תודה שנתת לי את ההזדמנות!" הוא לא יכול היה לראות את פניה, אך שמע את צליל חיוכה.

הם הגיעו לתחתית המדרגות.

"תודה לך," אמרה שוב, "אתה ג'נטלמן אמיתי."

"ליידי אמיתית ראוייה ליחס של ג'נטלמן."

"אני לא ליידי, וגם ממש לא הייתי רוצה להיות."

"למה?"

"יש יותר מדי דברים שלא מנומס לעשות אותם, אם את ליידי. אסור לך לספר בדיחות גסות, לקלל ולהפריח נפיחות."

הוא צחק. "ממי לקחת את זה?"

"הפעם זו אמירה לגמרי מקורית שלי!"

"איך תגיעי הביתה, יש לך מכונית?"

"אם אני הולכת כמו שיכורה, אז תאר לעצמך מה היה קורה אילו הייתי נוהגת בעצמי. אני אקח מונית."

 

הם החלו ללכת לכיוון הרחוב.

"את לא מכאן."

"לא, אני רק מבקרת."

"ראית את הארמון ביום?"

"כן, בלילה הוא נראה לגמרי אחרת." היא סובבה לרגע את ראשה והסתכלה לאחור כשהלכו בשביל המחופה בעצים שהוביל לעבר רחוב ריצ'ארדס. "פעם זה היה ארמון של מלך, היום זה מרכז קהילתי ואולמות שמושכרים לאירועים," היא אמרה, "המסיבה של 'ישראל-האוואיי' היא בהחלט אירוע הראוי להערך במקום כזה, ומגיע להם ארמון. איך מקום היסטורי כזה הופך לאולם אירועים?"

"ישנה אגודה שנקראת 'החברים של ארמון 'איולאני', שנוסדה בשנת 1966, על ידי לילי'אוּאוֹקָאלָאני קָאוָואנָאנָאקוֹאָה מוריס, נכדת האחיינית של המלכה קָאפִּיוֹ'לָאני, כדי לשמר את ההיסטוריה והמורשת של הארמון. האגודה משכירה את שטחי הארמון לאירועים במטרה לגייס כספים, אבל גם כדי לאפשר לאנשים לחלוק דרך האירועים האלה את המורשת של הארמון. את יודעת, יש אגדה... את אוהבת אגדות?"

"כן, מאוד. החיים היו משעממים בלי אגדות, מכל מיני סוגים."

"יש אגדה שמספרת על היום שבו נולד המלך קָאמֶהָאמֶהָא הראשון. המלך, שנקרא בתחילה פָּאיֵאָה, 'עקרב קשה-שריון', היה הבן של הצ'יף הגדול קֶאוֹאוּאָה ושל קֶקוּאִיאָפּוֹאִיוָוה, הבת של המלך אָלָאפָּאלִי. המסורת מספרת שכוכב בהיר, שנקרא קוֹקוֹאִיקִי, הופיע בשמיים, ממש לפני שהכובש הגדול נולד. התאריך מתאים להופעת כוכב השביט האלי בשנת 1758. הקָאהוּנות, רואי הנסתר המיסטיים של האוואיי, ראו את הכוכב וניבאו שמנהיג גדול עומד להוולד, מנהיג שעתיד להביס את כל יריביו, לאחד את כל איי האוואיי ולמלוך עליהם. המלך אלאפאלי ציווה להמית את הנסיך התינוק. אבל הוא הוסתר והפך לגבר ונטל לעצמו את השם קאמהאמהא, שפירושו 'האחד הבודד מאוד' או 'האחד המובדל'. הוא אומן להיות לוחם ונודע כבעל כוח רב. הוא היה המלך הראשון שאיחד את כל איי האוואיי לממלכה אחת וקשר ברית עם המתיישבים הלבנים. 'איולאני נבנה בשנת 1882 בידי המלך האחרון של האוואיי, דיוויד קָאלָאקָאוּאָה, שכּוּנה 'השליט העליז', וזהו בעצם ארמון המלוכה היחידי בארצות הברית."

 

הוא דיבר והיא הקשיבה לו, בעודם צועדים. כמו בלי משים, נותרה ידו אוחזת במרפקה.

"היו לפניו מעונות מלכותיים אחרים, שבעצם נבנו בעיקר בשביל הרושם, נכון? המלך קאמהאמהא השלישי העדיף בכלל לישון בבקתה מקש... אני זוכרת שראינו את 'האוואיי חמש-אפס', איך תמיד הראו את סטיב מקגארט רץ על המדרגות האלה. עד שהגעתי לכאן, לא ידעתי שהמטה של האוואיי חמש-אפס היה הארמון, וזה פיקטיבי לגמרי."

"איך את יודעת את כל זה?"

"אני תמיד עושה תחקירים, לומדת ואוספת מידע שאני לא יודעת על מקומות שאני נוסעת אליהם."

"וסתם הנחת לי להמשיך ולקשקש."

"לא רציתי להפסיק אותך, סיפרת את זה כל כך יפה והיה לי נעים להקשיב לך," אמרה בפשטות.

הוא חייך ולא ידע כיצד להגיב.

בעת שצעדו בדממת העצים הלילית, הוא יכול היה לשמוע את סערת הקולות שהתערבלו בראשו.

'מה אתה מלהג כמו מורה דרך?' שאל איש החוק שבו.

'סבתא תמיד אמרה שאני יודע לספר סיפורים. והיא אמרה שהיה לה נעים להקשיב לי,' אמר הילד מספר הסיפורים.

'לא יודע מה אִתכם, אני פשוט אעשה הכל, כל מה שאני יכול, כדי להיות עוד כמה דקות עם האִשה הזו.' אמר הגבר.

 

***

 

ירדן מורן ארנסט מצאה את עצמה הולכת לצדו של גבר נאה וגבוה, זר לה לחלוטין, בערב של פברואר, במרכזה של הונולולו שבאי אוֹאָהוּ, בהאוואיי.

"תזרמי, אמא, את ירדן, אז תזרמי," אמרו לה תמיד בִּתה ובנָה. אז היא זרמה, אף שלא ידעה לאן תסחף.

הם הגיעו לרחוב.

כאן, על המדרכה, הוא הביט בה באור המציף של פנסי הרחוב. היא נראתה עוד יותר יפה.

פניה היו מוארכות וצרות, שערה החום, בגוונים של שקד וערמון, גלש על גבה. חלקו היה תפוס בסיכה שנהבית.

הוא לא יכול היה לראות את צבע עיניה, אך ראה את הניצוץ שהיה בהן.

היא לבשה שמלת טפטה בצבע ארגמן ייני עמוק בעלת מחשוף רבוע וכתפיות צרות, אסופה מתחת לחזה בחגורה רחבה וגולשת ברכות עד לקצות נעליה, לא צמודה יותר מדי, אך מתארה צייר את הגוף הדק שמתחתיה. החלק העליון שירד מן הכתפיות לשרוולים ארוכים, צמודים, היה עשוי מתחרה עדינה בצבע ורוד-אֶפֶר, שברקמתה נשזרו פניני מים מתוקים. על זרועותיה היה מונח רדיד בצבע דומה. גופה נע באי־שקט מתמיד, בתנועתו זהרו החרוזים ונצצו ככוכבים זעירים. בזמן שהלכה, השמיע הבד קול אִוושה חרישי והבהקים רכים נעו לאורך קפליו המבריקים, כמו סערת ברקים רחוקה. היא אחזה בשתי ידיה בארנק קטן, שהשתלשל על רצועה דקה מכתפה.

גשם החל לזרזף, טיפות קטנות, כמו סיכות קטנות, שצנחו בשקט מהשמיים. גשם קל, טיפוסי לפברואר.

"את רוצה לעמוד מתחת לגג?" הוא שאל.

"לא, גשם זה טוב. אני אוהבת גשם, במיוחד כשהוא יורד כשלא קר מדי." היא הרימה את פניה והניחה לסיכות הרטובות לשטוף אותן. "אני אוהבת את הריח. אפילו בעיר מרגישים אותו."

הוא המשיך להביט בה. הוא היה אדם רציני מטבעו, אף שהיה בו חוט דק של הומור מתוחכם שמעטים הצליחו לחדור ולהגיע אליו. הוא גם לא מצא עצמו הרבה כשהוא חסר מִלים. האִשה הזו הצליחה להשמיע הערות גסות, מבלי להשמע גסת רוח או בלתי מנומסת, היא גרמה לו לצחוק כמה פעמים והותירה אותו פעם אחת בלא יכולת לענות, בתוך פרק זמן של פחות מעשרים דקות. הסינדרלה הקצת אחרת והשונה הזו ריתקה אותו. הוא לא יכול היה לזכור אם ראה אותה פעם. מחשבה חלפה בו כברק, שאמרה 'כבר נפגשנו פעם'. משהו בה הצית בדל של זִכּרון ישן, בן שנים רבות, שהתדפק לרגע על דלתות תודעתו וחלף והוא לא יכול היה לאחוז בשוליו.

'סבתא, זה נכון? יכול להיות?'

'לך אִתה.'

 

"ומה עוד את יודעת על האוואיי, חוץ מאשר על סדרות טלוויזיה ומלכים שישנים בבקתות?"

"האם אתה זורק את קרס האתגר לחיקי?" שאלה ירדן בנימה משועשעת.

דרך ההתבטאות שלה מצאה חן בעיניו. "אכן כך אני עושה!"

"בוא נראה. ג'יימס קוק 'גילה' את איי האוואיי במסע השלישי שלו, בשנת 1776. הוא היה הראשון שפרסם את המיקום המדוייק שלהם. מבחינת החשיבה של האירופאים, זו היתה תגלית חדשה, כאילו שהם לא היו שם גם קודם. קוק קרא להם 'איי סנדוויץ'', על שמו של ג'ון מונטגיו הרוזן הרביעי מסנדוויץ'. זה ההוא מהסנדוויץ' שאוכלים, אבל זה כבר סיפור אחר... בהתחלה הוא יצר קשרים טובים עם המקומיים. אבל כשהוא חזר שוב להאוואיי שלוש שנים אחר כך, אחרי שהגיע עד אלסקה ומיצרי ברינג, פרצו קטטות אלימות בין האנשים שלו לבין אנשי האוואיי והוא נדקר ונהרג. סוף אומלל לאדם שנחשב לדגול בארצו ולאל בעיני המקומיים. נסיבות המוות שלו הן גם סיפור בפני עצמו."

"באמת הכנת שיעורי בית."

"זה דווקא בזכות שיעורי בית של ילדים וכתיבת עבודות על מגלי עולם. עכשיו אתה תגיד לי אם אני מקשקשת יותר מדי."

"את יודעת על מה את מדברת. ואפילו שהדברים מוכרים לי, עכשיו לי מעניין להקשיב לך... יש לך זמן להצטרף אלי לכוס קפה?" שאל.

"אין איזו מסיבה שאתה אמור להגיע אליה?"

"המסיבה לא חשובה."

"אז כן, זה יהיה נחמד."

"יש בית־קפה, 'אולד קפה', לא רחוק מכאן, ברחוב מרצ'נט."

"זה שם של שיר, אני אוהבת אותו."

"כן, נכון, גם אני. את יכולה ללכת קצת?"

"כן. פעם הייתי יכולה ללכת די הרבה, אהבתי ללכת. עכשיו זה קצת יותר קשה לי."

הישירות שבה סיפרה על עצמה הפתיעה אותו. "והמדרגות?"

"רק הירידה קצת מסובכת לי. בעלייה אני מסתדרת. אני יכולה לטפס גם על הר, תלוי בהר, אם יש שביל נוח. אני לא עושה סנפלינג, או דברים מהסוג הזה. בירידה במדרגות קשה לי. נפלתי פעם במדרגות של מקלט ומאז זה מפחיד אותי. רק לראות את המורד מוציא אותי לגמרי מאיזון, הפחד לאבד את שיווי המשקל וליפול. חוץ מזה, זו דרך נהדרת להכיר כל מיני נשים ואנשים, במיוחד גברים ג'נטלמנים."

"אז זה טריק."

"לא, ממש לא. זה פחד אמיתי, ואני כמעט לא משתמשת בנכות שלי כתירוץ, או כדי להשיג דברים. בוא נגיד שזה בונוס."

"מה זה כמעט?"

"היתה פעם אחת שחיכיתי בתור לראות רופא. הגיעה אִשה אחת מאוד זקנה וכל הכִּסאות היו תפוסים. היא בקושי עמדה, נשענת על הקיר, ואף אחד לא קם ונתן לה לשבת. אז אני קמתי וצלעתי הצִדה בצורה הכי קשה שיכולתי ומישהו אחר קם ונתן לי את המקום שלו."

הם פנו ימינה והלכו ברחוב סאות' קינג. הוא, שהיה רגיל לנוע במהירות, התאים את עצמו להילוכה האיטי המתנודד.

כשלא הסתכל, החמיקה אליו מבטים. החולצה הלבנה והמקטורן הכחול שמעליה הלמו אותו להפליא. הוא נראה עכשיו גבוה עוד יותר. 'משהו בין קרן לערן, אולי מטר תשעים, או קצת יותר.' חשבה. היא תמיד אמדה אחרים לפי הגובה של בִּתה ובנָה.

נער שעבר בריצה לידם דרך בשלולית רדודה שיצרו זרזיפי הגשם. המים הותזו על שמלתה. היא נעצרה והחלה לחפש בארנקה.

"חכי," הוא אמר, הוציא מכיסו ממחטת בד לבנה וכרע כדי לנגב את טיפות הבוץ.

"וואו, כמה זמן לא ראיתי ממחטות כאלה. חשבתי שאף אחד חוץ מסבא שלי לא משתמש בהן כבר."

הוא הזדקף. "היתה לי דודה, שבכל חג ובכל יום הולדת, זה מה שהיא היתה נותנת במתנה, לכולנו. לאמא שלי יש מדף שלם באחד הארונות שלה, מלא באריזות של ממחטות כאלה. חשבתי שאם יש לנו אותן, כדאי להשתמש בהן."

'ולהרשים נשים.' חשבה. "תודה," היא אמרה בקול.

"רחוב מרצ'נט לא רחוק מכאן," אמר.

ירדן הביטה סביבה והחלה לצטט שיר, כמעט לוחשת, כמדברת כאילו לעצמה.

 

"...ואני יודע כי לקול התוף, 

בערי מסחר חירשות וכואבות, 

יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף 

את חיוכנו זה מבין המרכבות."¹ 

 

"…And I know that to the beat of drums,

In aching deaf merchant metropoles,

One day I shall fall head wounded to pick up

This smile of ours from among the chariots."²

 

תחילה, היא אמרה מִלים שלא הבין ואחר כך תרגמה אותן.

"מי כתב את זה?"

"נתן אלתרמן, אחד המשוררים הגדולים ביותר של ישראל. זה גם הפך לשיר מאוד ידוע."

"זה נשמע שיר שיש בו קסם, משהו מסתורי. את יכולה לצטט עוד?"

"כן, בוודאי."

היא השתהתה מעט, כמסדרת את מחשבותיה, ואחר דיברה:

 

"כי סערת עלי, לנצח אנגנך

שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים!

תשוקתי אליך ואלי גנך

ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!

 

לספרים רק את החטא והשופטת.

פתאומית לעד, עיני בך הלומות,

עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,

תאלמי אותי לאלומות."

 

"For you stormed on me, forever I shall chant you,

In vain I put a wall to you, nor place some doors the same!

My ever last for you and towards your gardens

My body dazed on me, lost without my hands I am!

 

To the books you are the only sin and judgment,

Forever sudden you, my eyes are overwhelmed,

While in warring street, bleeding raspberry sunsets,

Into sheaves by you I would be gathered."

 

"זה שיר אניגמטי, על אהבה מאוד מיוחדת, נכון? איך קוראים לו?"

"'פגישה לאין קץ', 'Never Ending Meeting'. כן, זה שיר על אהבה אבסולוטית, טוטאלית. המורה לספרות שלי אמרה פעם שזה השיר הכי חידתי והכי מסובך לניתוח שלו. הרבה ניסו לפרש את משמעות המִלים שלו, אבל אף אחד לא ממש יודע מה באמת הוא התכוון לומר."

"את ציטטת לי תרגום, אני לא מבין את השפה המקורית כמובן. אבל תרגום הוא לא רק המשמעות הישירה של מִלים, הוא גם פרשנות, במיוחד בשירה. זאת אומרת שאת מקבלת את הפירוש של המתרגם."

"התרגום הוא שלי... זה היה תרגיל בשיעור בקורס ספרות שלקחתי באוניברסיטה. אז התרגום הוא באמת איך שאני מבינה אותו. ובנוסף לפירוש המילולי ישנה גם החשיבות של השמירה על החריזה ועל המשקל הנכון. זה מורכב."

"מרשים! את אוהבת שירה?"

"כן. פעם ידעתי המון שירים בעל פה, את השיר הזה אני לא יכולה לשכוח. אחרים כבר קצת שכחתי. גם אתה מדבר כאילו אתה יודע דבר או שניים על שירה."

"אחד הדברים שאמא שלי הכניסה לנו עמוק לנשמה היה אהבה לשירה, גם אנגלית וגם מתורגמת," אמר. "כל לילה לפני השינה, היא היתה מקריאה לנו שיר אחד. איזה משורר את הכי אוהבת?"

"אוי, זה ממש לא פייר לשאול שאלה כזו! יש הרבה שאני אוהבת וכמה שאני מאוד אוהבת, כמו רוברט פרוסט, אליזבת בארט בראונינג, לורד ביירון, אוסקר ווילד, האחיות ברונטה. סאפפו, רבינדרנת טאגור, ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, רוּמי. ונתן אלתרמן, רחל, לאה גולדברג ועוד משוררים ישראלים כמובן. אני לא יודעת איזה שירים ושל מי מהם תורגמו לאנגלית."

"אז את ישראלית?"

"כן."

"את יודעת, הייתי פעם בישראל, הייתי מתנדב, לפני... זה היה לפני כמעט שלושים שנים. סיימתי את הלימודים בברקלי, הייתי צעיר, בן עשרים ושתיים, לא כל כך ידעתי מה לעשות, אז חבר שלי הציע שניסע לישראל. הוא שמע איזה חיים המתנדבים עושים שם. באתי לכמה חודשים ונשארתי שנה."

"הרוב לא נשארו כל כך הרבה זמן."

הם הגיעו לרחוב מרצ'נט. "טוב... היו נסיבות מיוחדות, זו היתה חוויה מיוחדת... הנה זה כאן, מעבר לפִּנה." הם נכנסו לבית־קפה קטן, שהיה ריק כמעט.

'מה את עושה?' שאלה האִשה השומרת.

'אני הולכת לשתות קפה.' אמרה ההרפתקנית שפעם היתה.

'עם גבר זר לך לגמרי. אולי הוא...'

'הוא לא נראה לי מאיים. הוא לא היה מוזמן למסיבה, אם הוא לא היה בסדר.'

'את בטוחה? לא יצאת עם אף אחד מאז...'

'אז אולי כדאי שאני אעשה את זה.'

בית־הקפה היה צנוע. השולחנות שבו היו קטנים ועגולים וכל אחד מהם היה מכוסה במפה כחולה גדולה ועליה מפה אדומה, קטנה יותר. מעליהן הבהבו נרות ובצנצנות זכוכית קטנות נחו פרחים טריים. מוזיקה חרישית התנגנה ברקע. הם בחרו שולחן בירכתי החדר, הוא משך עבורה את הכִּסא ואחר התיישב מולה.

"האנגלית שלך טובה," ציין.

"תודה. אנגלית היה המקצוע שהכי אהבתי בבית־הספר. בכלל אהבתי ללמוד, אני עדיין אוהבת. חנונית. חוץ מזה, הרבה מהחברים שלי הם דוברי אנגלית ותרגום היה פעם אחד מהעיסוקים העיקריים שלי, אז השפה היא בעצם חלק מהחיים שלי."

מלצרית צעירה התייצבה לידם וקטעה את השיחה.

"ערב טוב, מה תרצה, אדוני?" היא הסתכלה רק עליו.

"קפה, שחור, בלי חלב בבקשה."

"ומה בשבילה?"

"תשאלי את הגברת."

בהיסוס היא הפנתה את מבטה.

"אני רוצה קפה עם חלב בבקשה, ואם אפשר, תוכלי להביא לי עוד ספל, ריק?"

"מה... סליחה, אני לא מבינה..."

ירדן חזרה על דבריה.

"בשביל מה היא צריכה עוד ספל?" היא נראתה כנמצאת במצוקה.

"תשאלי אותה, לא אותי." הוא ניסה להסתיר זאת, אך מבטו החניק חיוך קטן.

"בדרך כלל, הספל מלא מדי בשבילי, אני אוהבת לחלק את השתייה לשני ספלים. היד שלי תמיד לא יציבה מספיק. אני לא רוצה שישפך לי, לא על עצמי ולא על המפות היפות שלכם."

היא אמרה זאת לא כתלונה, אלא שוב, בפשטות הזו שלה, מציינת דברים כהווייתם.

המלצרית נעצה בה מבט ריק לכמה שניות ואחר נפנתה והלכה משם.

"אני חושב שקצת הבכת אותה."

"לא נורא, היא תתגבר. ותודה."

"על מה?"

"שאמרת לה ישר לדבר אִתי ולא לשאול אותך 'מה היא רוצה', כאילו אני לא ממש פה. זה קורה לי הרבה, כשאני עם עוד מישהו, ידברו עלי עם מי שאִתי ולא ישירות אלי."

"ומה את עושה?"

"אני בדרך כלל אומרת: 'תשאלו אותי, לא אותו'. הפעם אתה אמרת את זה יותר מהר ממני. אז תודה לך."

המלצרית חזרה והניחה לפניהם את הספלים.

"סליחה שאני מריצה אותך, שכחתי. תוכלי להביא לי גם קצת חלב קר, בבקשה?"

"אני לא מבינה מה היא אומרת." הנערה נראתה מבולבלת. היו לה פנים קטנות, שהמבוכה גרמה להן לעטות גוון אדמדם סמוק, דומה לצבען של המפות הקטנות.

"אם את לא מבינה, תשאלי ואני אחזור על מה שאמרתי." ירדן ביקשה שוב, מדברת באיטיות ובהדגשה.

"בשביל מה היא צריכה חלב קר?" שאלה המלצרית, מסתכלת לעברו.

"תשאלי אותה, לא אותי," ענה שוב. "אני לא יודע, אני בקושי מכיר אותה, אני אפילו לא יודע איך קוראים לה."

המלצרית פנתה והלכה משם במהירות, כובשת את פניה ברצפה.

פרץ קטן של צחוק, שנשמע יותר כנחירה עדינה, בקע מגרונה. היא כיסתה בידה את אפה ואת פיה.

"סליחה, לא תמיד יש לי שליטה על הצחוק שלי. זה נשמע נורא רע?"

הוא הניד בראשו. "מממ... לא יותר מדי, במִדה. לצחוק זה דבר טוב. אני יכול לשאול אותך..." הוא התמהמה לרגע והתכוון להמשיך לדבר כשהוא מרצין, אך צלצול של הטלפון קטע אותו. הוא הביט בצג.

"סלחי לי, אני חייב לענות. מונטגומרי." הוא הקשיב לקול שעלה מרחוק. קמט הופיע בין גבותיו העבותות, ששיווה לפניו ארשת קודרת.

כשהפנה את מבטו, היא בחנה אותו. הוא היה נאה, תווי פניו נראו כמסותתים בשיש, צבעם היה כהה, רמז לדמם של בני האוואיי שזרם בעורקיו. אפו היה ישר, שפתיו מלאות ועיניו אפורות. שערו היה בצבע דבש בהיר, מאפיר פה ושם, והשתפל ונגע בשולי צווארונו. גוונו הווה ניגוד מפתיע לגון עורו השחום. הוא חזר והעביר בו את האצבעות הארוכות האלה שלו בתנועה מהירה, נסערת מעט.

היא הביטה בו בעת שדיבר חרישית. כמה זמן עבר מאז הסתכלה על גבר בעיניים של אִשה וראתה בו יותר מאשר רק עוד אדם?

"בסדר, אוכל להגיע מוקדם בבוקר, נוכל לעבוד על כל הפרטים יחד. תראה כמה מידע תאסוף, מה היא תוכל לספר." הוא סגר את הטלפון והשיב אותו לכיסו.

"סליחה," הוא פנה אליה בחזרה. "אני יכול לשאול אותך משהו? איך את מסתדרת לבד, בעצמך, בלי שילווה אותך מישהו?"

"אני עצמאית, יש מעט דברים שאני מתקשה לעשות, ואז אני פשוט מבקשת עזרה ממישהו שנמצא קרוב, כמו שפניתי אליך. אני חושבת שזו העצמאות שלי, לדעת מתי אני מסוגלת לעשות דברים בעצמי ומתי אני זקוקה לעזרה. זו הדרך שלי לקחת שליטה על החיים שלי ולא להיות חסרת אונים, נתונה לחסדי אחרים, כמו שמעדיפים לראות אותי. עצמאות ותלות הן הגדרות חברתיות שהן סטיגמות, שנועדו להצדיק ולהנציח אי־שוויון. בדרך שלי, אני זו שמגדירה את החיים שלי. זו בעצם בחירה בחיים, זוהי העצמאות שלי."

"סליחה, זה היה טיפשי, לשאול..."

"זה בסדר, מר מונטגומרי, אתה יכול לשאול כל מה שאתה רוצה. אם לא תשאל, לא תדע," היא המשיכה, מושיטה אליו את ידה: "נעים מאוד להכיר, ירדן מורן ארנסט. ועכשיו, כשאתה יודע איך קוראים לי, אם לא אכפת לך, אתה מוכן למזוג לי חלק מהקפה לספל הריק?"

הוא נפעם. היא אמרה את הדברים בצורה כה פשוטה, לא היה בקולה כל שמץ של תחינה או בושה.

"אני מתנצל, לוראן. אפילו לא הצגתי את עצמי, ואת עוד אמרת שאני ג'נטלמן." הוא צחק, לחץ את ידה, ואחר עשה כמבוקשה.

"ככה זה טוב?" שאל.

"ככה זה טוב, תודה."

"אני שמחה ששאלת. מה ששאלת קודם, זה לא היה טיפשי בכלל. אני חושבת שהרוב פשוט מפחדים לשאול."

"למה את חושבת כך?"

"הם יגידו שהם מפחדים לפגוע, אבל לא מזה הם מפחדים."

"אז ממה?"

"מהתשובה, מהידע שבא עם התשובה."

"למה שידע יהיה דבר מפחיד?"

"כי זה אומר לקחת אחריות."

"אחריות?"

"כן. זה אומר שכבר אי־אפשר להתעלם ולהגיד 'הדבר הזה לא פה', ואז חייבים להתייחס, לקבל את העובדה שהדבר הזה, האִשה המוגבלת הזו, קיימת. היא חלק מהחברה האנושית. ככזו יש לה זכות קיום. לאנשים קשה להתמודד עם דברים כאלה. גם לא תמיד מבינים מה אני אומרת, לא מקשיבים לנשים כמוני. פעם מישהי אמרה לי שקשה להקשיב לי, שצריך להתאמץ להבין אותי וזה מעייף. אמרתי לה שזה לא בגלל איך שאני מדברת, אלא משום שאני מדברת יותר מדי..."

הוא צחק.

"אתה מבין אותי, נכון? כי אם לא, אז..."

"אני מבין אותך טוב מאוד." היא הרגישה שהוא אומר לה, שלא רק שהוא מבין את דרך דיבורה, אלא גם את מה שהתכוונה להגיד. "וזו שאמרה לך שמעייף להקשיב לך – לא היה מגיע לה להקשיב לך."

היא שתקה לרגע, מנסה להכיל את דבריו.

לאור הנרות הוא ראה את העוויתות הקלות שעברו בפניה כשדיברה, אולם תוך זמן קצר הוא לא שם לב אליהן יותר.

"תמשיכי," אמר. היא הישירה מבט אל תוך הכֵּהוּת שבעיניו. הוא שוב הקשיב לדברים שאמרה, הוא רצה להקשיב לה.

"קולות של אנשים ונשים כמוני לא נשמעים מספיק, אנשים ונשים 'עם מוגבלות', זה הביטוי ה'פוליטיקלי קורקט' היום. יש כאילו שקיפות כזאת – הנִראוּת קיימת, כי השונות בולטת לעין, אבל הקול שלנו לא נשמע, בלתי 'מוקשב', ונשים עוד פחות מגברים. לפעמים יהיו כאלה שיגידו 'אני לא מבין מה היא אומרת' ויפטרו את עצמם בכך מההקשבה למה שאני אומרת."

"ומה את עושה אז?"

המשך הפרק בספר המלא