לישון עם נעליים

הקדמה

במשך 32 שנים שירתּי כלוחם וכמפקד בצה"ל, שירות ארוך ומלא משמעות. זכיתי לשרת. חונכתי מהבית לתת למדינה. במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד בן שבע. אני זוכר היטב את הלוחמים שנקראו בשבת ההיא אל החזית. אני זוכר היטב את הלילות הארוכים שהעברתי עם משפחתי במקלט. גם זה השפיע על הרצון שלי לשרת, לתרום את חלקי בהגנה על המדינה.

שירתי ביחידת דוכיפת ובחטיבת גבעתי מחייל ועד למפקד גדוד. הייתי שלוש פעמים ברצף מפקד גדוד - מג"ד דוכיפת, מג"ד שקד ומפקד בא"ח גבעתי. אהבתי מאוד את תפקיד המג"ד. כבר אז הבנתי שזהו אחד התפקידים הכי מרתקים שיש: מצד אחד קרוב מאוד ללוחמים עצמם, להובלת מבצעים שבהם נלחמים יחד איתם כתף אל כתף, ומנגד פיקוד על יחידה גדולה הדורש תכנון ארוך טווח, השקעה בפיתוח לוחמים ומפקדים, מבט כולל ויכולת ניווט והנהגה.

כחייל צעיר שירתי ברצועת הביטחון בדרום לבנון מיד אחרי מלחמת לבנון הראשונה. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הייתי מ"מ צעיר והשתתפתי בפיזור הפגנות של אלפי משתתפים ביהודה ושומרון. את רוב תפקידי כמפקד פלוגה העברתי בלחימה בטרור באזור זה. בימים רדפנו אחרי מיידי אבנים וזורקי בקבוקי תבערה ובלילות הובלתי מעצרים ללכידת מבוקשים במחנות הפליטים ובלב הערים הפלסטיניות.

אחד התפקידים שעיצבו את דרכי כמפקד היה מ"פ בבה"ד 1. זכיתי להכשיר צוערים להיות קצינים בצבא הגנה לישראל. בתפקיד זה הגדרתי לעצמי את הזהות שלי כמפקד וחידדתי לעצמי את העקרונות ואת הערכים שלאורם אני פועל.

כסגן מפקד גדוד צבר בגבעתי שירתי לאורך גבול לבנון, בתקופה של ביצוע מארבים בדרום לבנון כדי לסכל חדירות לשטח ישראל. התמודדנו עם ניסיונות רבים של חיזבאללה לבצע פיגועים. שם הרגשתי באמת שאני שומר על ביתי, במושב דישון, ועל הצפון.

את רוב תפקידי כמג"ד דוכיפת העברתי ביהודה ושומרון: בחברון, בשכם, ברמאללה ועוד. אלה היו ימים של לחימה בלתי פוסקת בתוך הערים והכפרים הפלסטיניים נגד פת"ח וארגוני הטרור. התושבים היהודים ביהודה ושומרון נאלצו להתמודד עם אבנים ובקבוקי תבערה שנזרקו עליהם לאורך צירי התנועה, ואנו השקענו מאמצים רבים בחיזוק תחושת הביטחון שלהם.

כמג"ד שקד שירתי בעיקר ברצועת עזה. הגדוד הגן על תושבי גוש קטיף, על מרחב כפר דרום ואחר כך על נצרים. בתקופה זו גברו מאוד הניסיונות מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי לתקוף את היישובים הישראליים בתוך רצועת עזה ולפגוע בנוסעים בצירים בתוך הרצועה. הפעילות המבצעית של הגדוד לא נפסקה לרגע.

בתפקיד מפקד בא"ח גבעתי עסקתי בעיקר בהכשרת דור המפקדים והלוחמים הבא של החטיבה. זהו תפקיד מרתק עם יכולת השפעה גדולה על הערכים ועל המקצועיות של דורות של לוחמים.

לאחר מכן מוניתי למפקד חטיבת חי"ר במילואים, חטיבת הנגב. במקביל, כמפקד בכיר בפיקוד הדרום, נטלתי חלק בתכנון ובביצוע של תוכנית ההתנתקות. התמודדתי עם סיטואציה מורכבת. כמג"ד נלחמתי כדי להגן על תושבי הרצועה, וכעת, כמח"ט, היה עלי לפנות אותם מבתיהם. זאת היתה משימה מאתגרת ושונה מאוד ממה שעשיתי עד אז. פיניתי את החברים שלי, את פקודי. לא תיארתי לעצמי שאתמודד עם משימה מסוג זה. חשבתי שנכון לצאת מרצועת עזה, אך הזדהיתי מאוד עם כאבם של המפונים.

לאחר ההתנתקות, ב-2005, מוניתי לסגן מפקד אוגדת עזה. בתפקיד זה הייתי שותף לפיתוח תפיסת ההגנה לאורך הגבול עם רצועת עזה ולבניית המכשול.

זכיתי להיות הנציג הראשון של צה"ל במכללה לביטחון לאומי בניו דלהי שבהודו. עברתי שם קורס בינלאומי מרתק, שבו השתתפו קצינים בכירים מצבאות שונים: הודו, מדינות אירופה, ארצות הברית ואפילו מדינות ערביות העוינות את ישראל. שם היתה לי הזדמנות מצוינת לראות את העולם מזווית אחרת ולהכיר תרבות מרתקת.

הייתי רמ"ח תורת לחימה באגף המבצעים במטכ"ל. זה תפקיד המטה היחידי שכיהנתי בו. עסקתי בכתיבה של תורת לחימה מטכ"לית ובין־זרועית. זאת היתה הזדמנות מצוינת להכיר את המטה הכללי של צה"ל מקרוב ולהבין את המדיניות המטכ"לית.

בתפקידי האחרון בצה"ל שימשתי כנספח ההגנה בגרמניה. אבי, שנולד ברומניה, שרד את השואה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך כשנכנסתי במדי צה"ל למשרד ההגנה הגרמני, ששימש בעבר את היטלר, והתקבלתי בכבוד ובהערכה. קשה לחשוב על סגירת מעגל משמעותית יותר. הובלתי וקידמתי שיתוף פעולה בין צה"ל וצבא גרמניה והייתי מעורב בקידום שיתופי פעולה בין גופי הביטחון של שתי המדינות, כולל פרויקט הצוללות. קיבלתי הזדמנות נהדרת לייצג את ישראל בזירה הבינלאומית ולהכיר קצינים בכירים מגרמניה ומכל העולם.

במלחמת שבעה באוקטובר גויסתי למילואים ושימשתי מנהל לחימה בחמ"ל בפיקוד הדרום. זה היה - ועדיין - שבר גדול לצבא ולמדינה. כישלון בלתי נתפס. כאב עצום. בסיוטים הכי גדולים שלי לא דמיינתי שיקרה כדבר כזה. איש לא דמיין. בתפקיד הזה הייתי במקום שבו מנהלים את המלחמה. במרכז העניינים. ראיתי את צה"ל כובש מחדש חלקים נרחבים של רצועת עזה. ראיתי את כוחות הצבא חוזרים ללב הערים הפלסטיניות המוכרות לי היטב מהתקופה שבה לחמתי בעזה. הטנקים נעו בדרכים שבהן נסעתי עם הלוחמים שלי. הכוחות צעדו במקומות שבהם הלכתי ובהם איבדתי חברים. המלחמה החזירה אותי אחורה. לזיכרונות יפים אבל גם לזיכרונות קשים. להרבה דברים אני מתגעגע. לאנשים, לשטח, לנופים היפים. אבל ממש לא לכאב המלחמה ולמחירים שהיא גובה.

הספר נכתב הרבה לפני המלחמה. מאורעות המלחמה שופכים אור חדש על רצועת עזה ועל המלחמה הבלתי פוסקת עם חמאס ועם ארגוני הטרור בה. הם משנים את נקודת המבט שלנו. אנחנו עומדים בפני מצב חדש. מאתגר. ייקח זמן עד שהאבק ישקע ונוכל לפרש את שעברנו כולנו, כפרטים וכמדינה, ואת ההשפעה של הדברים עלינו.

•••

הספר נכתב מתוך רצון גדול שלי לשתף בחוויה משמעותית ומיוחדת במינה - חוויית המפקד ביחידה קרבית. זוהי זכות גדולה שבצדה אחריות ענקית. יש דברים שמי שלא שירת ביחידת קרבית ולא היה תחת אש יתקשה להבין. כאשר הסתובבתי עם החיילים שלי בקסבה של שכם במרדף אחר מבוקשים, הבנתי שמי שלא היה פה מעולם לא יבין את מה שאנחנו עוברים, חיילים צעירים חדורי מוטיבציה המוכנים לסכן את חייהם למען הגנת המדינה. מבצעים רבים הובלתי בתוך ערים, כפרים ומחנות פליטים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. הובלתי מבצעים למיגור הטרור וללכידת מחבלים בעיר עזה, בבית חאנון, בחאן יונס ועוד. ימים רבים ביליתי עם הלוחמים שלי בציר פילדלפי, הציר שמפריד בין רצועת עזה למצרים. הסיכון היה מוחשי. ירו עלינו, זרקו עלינו בקבוקי תבערה ורימוני רסס, הפעילו נגדנו מטענים רבי־עוצמה וחששנו שמנהרת תופת תתפוצץ לנו מתחת לרגליים. בחרנו בחיים לא נורמליים על מנת לאפשר חיים נורמליים לאזרחי המדינה.

לצערי נאלצתי לטפל בפצועים במהלך קרב ולהתמודד עם אובדן חברים שנפלו. אלה היו החוויות הקשות ביותר שעברתי, והן השפיעו מאוד עלי ועל תפיסת הפיקוד שלי. ביקרתי משפחות שכולות שעות בודדות אחרי שבנן נהרג תחת פיקודי. אף קורס צבאי לא יכול להכין אותך למפגש כזה. המפגשים האלה היו קשים מנשוא. לעתים לא מצאתי את המילים. חשוב לי לספר עליהם וגם על המפגשים הכמעט בלתי אפשריים האלה. לצד זה הרגשתי צורך לספר גם על לוחמים ומפקדים שהיתה לי הזכות להכיר במהלך שירותי הצבאי, בעיקר כמפקד. חשוב לי לספר על ההצלחות שלי לצד הכישלונות, על השמחה לצד העצב.

חשוב לי לכתוב גם על שגרת הפיקוד. על היומיום. על שיחות עם חיילים שיש להם ברק בעיניים - במשרד, בעמדת השמירה או באימון. על שיחות עם לוחמים בתוך הנגמ"חון. על שיחות עם מפקדים על אתגרי הפיקוד או על המחיר שהם משלמים בבית. זה הסיפור שלי אבל זה גם הסיפור של חיילים ומפקדים רבים אחרים.

מכל מפקד שהיה לי למדתי. מרובם למדתי איך לפקד, מכמה מהם למדתי בעיקר איך לא לפקד, וכאשר נהפכתי למפקד השתדלתי לשמש מודל חיובי ככל האפשר. השתדלתי להתייחס אל כל חייל וחייל כאילו הוא בני. השתדלתי לראות את הפוטנציאל בכל אחד מהחיילים ומהמפקדים שתחת פיקודי. עשיתי מאמץ גדול להכיר היטב את החיילים והמפקדים שהיתה לי הזכות לפקד עליהם. התאמצתי לזכור את שמותיהם ואיפה הם גרים, לדעת מה מטריד אותם.

הקפדתי להעצים את החיילים והמפקדים שתחת פיקודי. האמנתי שעידוד, פרגון ואהבה הם הדרכים הטובות ביותר להניע אנשים. בכל לוחם ראיתי מפקד פוטנציאלי. האמנתי שהדרך הטובה ביותר לפתח מפקדים היא להתייחס אל כל חייל מיומו הראשון בצבא כאל מפקד. השתדלתי לכבד כל חייל וחייל בלי יוצא מן הכלל.

•••

תמיד רציתי לכתוב. כבר כמ"כ צעיר שמרתי את כל הפנקסים והמחברות שלי, והם שמורים אצלי עד היום. כתבתי שם מי היו החיילים המצטיינים, מה היו הישגיהם, מה היו הפאקים שלהם. אני יכול לספר לכם מי קיבל שעתיים ביציאה ועל מה. עדיין מצויה ברשותי המחברת שבה כתבתי את הדברים שאמרתי לחיילי בשיחת המחלקה הראשונה שלי, וגם המחברת ובה מה שאמרתי בשיחת הפלוגה הראשונה, כאשר מוניתי למ"פ והייתי המאושר באדם. ולא רק את פנקסי העבודה שלי שמרתי, אלא גם פתקים וניירות שעליהם העליתי חוויות, מחשבות ודילמות מתוך חיי כמפקד.

הספר נכתב תוך כדי שירותי הצבאי ולאורך יותר מ-20 שנה. על רוב הדברים כתבתי סמוך להתרחשותם, מתוך כאב, בסערת רגשות. על אירועים אחרים כתבתי מהזיכרון אחרי שנים רבות. יש אירועים שאי־אפשר לשכוח.

פרקי הספר החלו להיכתב ברגע שהבנתי שפיקוד על אנשים הוא עניין רציני, מחייב, מלא משמעות. זה קרה, כאמור, כבר כשהייתי מפקד כיתה והלך והעמיק בהמשך הדרך. כבר אז היה לי חשוב לשתף אחרים בחוויות שלי כמפקד - במורכבות ובדילמות. הבנתי שיש משמעות רבה למה שאני עושה.

ככותב השתדלתי להיות מדויק ככל האפשר ולהיצמד לעובדות. אין זה יומן חמ"ל, וכמובן לא מחקר היסטורי. אני מתנצל מראש אם יתברר שבאחד הפרטים לא דייקתי. רוב המפקדים והחיילים מופיעים בשמותיהם. בחלק קטן מאוד מהמקרים שיניתי את שמות האנשים כדי לשמור על פרטיותם. 

•••

חלף זמן עד שהספר הושלם ויצא לאור. זה הסיפור שלי ואני שמח לשתף בדרך שעברתי, אבל חשוב לי להדגיש שזהו גם הסיפור של הלוחמים והמפקדים ששירתו איתי, שהיו מוכנים לשלם מחירים כבדים למען המדינה. הספר הזה מצדיע לחיילים ולמפקדים הקרביים, לאלה שבחרו לוותר על הנוחות האישית שלהם, להעביר ימים ולילות באימונים מפרכים, להשתתף במבצעים מסוכנים בלבנון, ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובכל מקום. זה ספר על אנשים שערכים ואידיאלים הם בראש סדר העדיפויות שלהם. על אנשים שמוכנים לסכן את חייהם כדי להגן על המדינה.

איבדתי לאורך השירות לא מעט חיילים. כל אחד מהם היה עולם ומלואו. את חלקם הכרתי היטב לפני שנפלו, ואחרים העמקתי להכיר רק אחרי מותם. אני זוכר היטב כל אחד ואחד מהם וכל רגע ורגע בהיכרותי איתם. הם בלבי תמיד. הספר הזה מוקדש להם, לכל מי שהגן בגופו על הזכות שלנו לחיות פה.

את החברים הכי טובים שלי הכרתי במסגרת השירות הצבאי. חברים לחיים. הוד קציר ודודי דביר ועודד דנציגר ומיכל עורקבי וגליה שילה הם כמו משפחה עד היום. יוסי דרורי הסמג"ד נשאר חבר קרוב ואני עדיין מרבה להתייעץ איתו. נתי מוסקוביץ', צחי לוי, אבי רחמים, אורן סוויסה, שי גימלשטיין וניצן ממרוד הם חברים טובים, ולירון בטיטו הוא לי כאח.

שני חברים טובים מאוד, דולב קידר וגיל עוז, כבר אינם איתנו, אבל הם בלבי כל הזמן.

•••

תודה לעורך הספר, אלי הירש, שערך את הספר במיומנות ובמקצועיות רבות. המפגשים והשיחות עם אלי היו מרתקים ועזרו לי להיות מדויק יותר. העריכה שלו היא מעשה אומן.

תודה למנכ"ל ידיעות ספרים דב איכנולד על התמיכה ועל האמון. לרננה סופר על הליווי ועל הפרגון לאורך הדרך. למירב הלפרין שקראה והעירה. לרתם כסלו על העריכה הלשונית היסודית ועל תשומת הלב לפרטים.

תודה לכל מי שקרא את כתב היד והעיר - בעז זלמנוביץ, שי גימלשטיין, אלון יששכר, נתנאל סלמון וסער גוטמן.

תודה לזהר אשתי האהובה. נפגשנו לראשונה בצבא, בחטיבת גבעתי, זכיתי להקים יחד איתה משפחה ולגדל ילדים לתפארת. זהר היתה שותפה מלאה לחלק גדול מהמסע שעברתי. נסענו יחד להודו ולגרמניה. הסתובבנו יחד בחצי עולם. לא יכולתי לבקש שותפה טובה ממנה למסע הצבאי ולחיים.

תודה למאור, עומרי, זיו ואורי, ילדי האהובים. חלקם קראו את הספר ונתנו הערות, חלקם שמעו כמה מהסיפורים לפני השינה. אחדים מהסיפורים שסיפרתי להם היו מצונזרים ומותאמים לגילם. עכשיו הם יכולים לקרוא את הגרסה המלאה ללא צנזורה.

תודה לאחותי סמדר ולאחי ברק, שהלכו איתי ותמכו בי לאורך כל הדרך.

תודה לאמא שלי, סימה כץ, שלימדה אותי את הפרק הכי חשוב בחיים. צניעות ונתינה. את זה הבאתי איתי מהבית במושב דישון. אלה הערכים שהובילו אותי בשירותי ובחיי.

שלכם,

ארז כ"ץ

חלק א'
מג"ד שקד

(2002-2000)

ארבע ומשהו לפנות בוקר

מוצב מרגנית, גוש קטיף

שבת, ארבע ומשהו לפנות בוקר. הסלולרי מצלצל. אני מתעורר, מסתכל בטלפון ורואה על הצג: "מפקד המסייעת".

טלפון בשעה כזאת זה בטח משהו רע. השאלה היא כמה רע.

אני עונה.

רואי צוברי, מ"פ המסייעת, על הקו: "המג"ד, תחזור לגדוד, היה אירוע קשה."

"יש הרוגים?"

"לא," הוא אומר.

אני נרגע. עם כל השאר אני יכול להתמודד.

בתוך דקה או שתיים אני כבר על מדים. לא קושר את השרוכים בנעליים כמו שצריך, אפילו לא מכפתר את החולצה. זורק לתיק כמה זוגות תחתונים וגרביים, לוקח את המטען של הטלפון, הנשק עלי בהצלב ואני בדלת.

אני עומד לכמה שניות בפתח, לפני היציאה מהבית. יש לי הרגשה שיעבור עוד הרבה זמן עד שאחזור. אני סוגר את החלונות, מוריד את התריס בחלון הגדול בסלון, מכבה את האור ואני בחוץ. נכנס לאוטו ויוצא לדרך לעזה. כמה דקות ואני באיילון דרום.

אני על 140 קמ"ש, טס על כביש ריק, בדרך לגדוד.

איתן הקמ"ן הגדודי מצלצל מהחמ"ל. "המג"ד, חיפשתי אותך ולא ענית. רציתי לעדכן אותך על אירוע קשה בגדוד."

"אני מעודכן באירוע," אני עונה, מנסה להפגין שליטה. "דיברתי עם מ"פ המסייעת ואני כבר בדרך."

"אז ככה, היתה היתקלות עם מחבלים במוצב מרגנית. גיל הסמג"ד ושני חיילים נהרגו, ויש פצועים."

אני פולט צעקה, מרגיש כאילו קיבלתי דקירה של סכין ישר בבטן.

שלושה הרוגים, בהם הסגן שלי גיל. הכאב חונק אותי אבל אני יודע שאני חייב להתעשת.

אני מתקשר לרואי, מאמץ את כל קור הרוח שיש לי ובהומור מוזר אומר לו: "יא מניאק, לא סיפרת לי שהיו הרוגים ושאחד מהם הוא גיל."

רואי מתנצל. "לא רציתי שתקבל הכול בבת אחת."

אני מבין שהוא באמצע האירוע ומקצר את השיחה. "תתעסק בעיקר," אני אומר לו. "אני בדרך."

אני נוסע והמחשבות רצות. איך זה קרה? מה היה? מה עם הפצועים? איך זה קרה לגיל?

אני מתקשר לגדוד לקבל עוד פרטים. אני לא מצליח להתאפק, מדבר שוב עם רואי ומנסה להבין מה מתרחש. אני מבין שהאירוע עצמו כבר מאחורינו ושכרגע הכוחות במרדף אחרי אחד המחבלים באזור החממות של היישוב גן אור בגוש קטיף. אני רוצה לדעת כמה שיותר, רוצה לתת פקודות, אבל לא יכול. מנסה לא להפריע להם בעבודה. נוסע ולא מאמין.

אני מתקשר שוב לקמ"ן. מדבר בקול רגוע, בוטח, נחוש להפגין שליטה. הכי גרוע כבר קרה. יותר גרוע לא יכול להיות. אני נוסע מהר, הכי מהר שאפשר, רוצה כבר להגיע, לקחת אחריות, להיות עם המפקדים ועם הלוחמים בשעה הקשה הזאת.

למה זה קורה דווקא כשאני לא נמצא?

לילה נורא. אני מקלל בלב את כל העולם ואשתו.

אני דוהר ועכשיו לפנַי מכונית משטרה שמזדחלת באטיות מעצבנת. לעקוף או לא? כוס אמק, אני מקלל, הפעם בקול, יש תירוץ יותר טוב מזה? שלושה הרוגים, ואחד מהם הוא הסמג"ד שלי, גיל עוז. אני מת לעקוף, אבל ממש אין לי עצבים שיעצרו אותי בצד. לא אכפת לי לחטוף דוח, אבל אין לי סבלנות להיכנס לשיחה עם אנשים שלא קשורים למה שקרה, ובטח שאין לי שום סבלנות לדבר עם שוטרים. וגם אם יש לי תירוץ טוב, לא ממש מתחשק לי לספר אותו, בטח לא עכשיו.

אני עוקף בזהירות. הם לא עוצרים אותי ואני ממשיך.

הראש מתפוצץ. הלב כואב. אני מרגיש צורך לשתף מישהו בבשורה הקשה. צומת יד מרדכי, חמש לפנות בוקר, ואני מתקשר לאחי ברק. הוא לא עונה. לא מתאים לו. הוא תמיד מתעורר מיד. אני מנסה שוב. ברק על הקו. אני מנסה לספר לו ולא מצליח. אני נחנק, כמעט פורץ בבכי. אף מילה לא יוצאת.

"ברק," אני מצליח לבסוף להגות את המילים, "היתה חדירה למוצב בגדוד שלי. הסמג"ד שלי נהרג ועוד שני לוחמים." ברק שואל כמה שאלות, מנסה לעודד.

השיחה מסתיימת, ואני מהרהר בה. ברק היה גם לוחם בגבעתי והוא יודע בדיוק איך אני מרגיש.

הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי. אני חסר אונים. הדרך לא נגמרת.

הסלולרי מצלצל. אמא של אחד הפצועים על הקו. היא מבקשת פרטים. אני מסביר לה שאני לא יודע יותר ממנה ושבבית החולים ייתנו לה את כל הפרטים. היא לא מרפה, דורשת לדעת הכול ועכשיו. אני הולך ומאבד את הסבלנות, אבל היא מתעקשת. מה שמעניין אותה זה הבן שלה. אני יודע שהיא צודקת. היא מספרת לי שאיבדה את בעלה לפני כמה שנים, בילתה הרבה בבתי חולים ואין לה כוח לעוד בית חולים. אני מקשיב, מסתיר את קוצר הרוח שלי ואומר: "אני מבין ומקווה שהכול בסדר. פשוט סעי לבית החולים."

היא מנתקת וכעבור כמה דקות מתקשרת שוב. "אבל איך אסע לבית החולים?" היא שואלת ומסבירה שהיא לא מסוגלת לנהוג בשעה כזאת, כשהיא דואגת כל כך לבן שלה. סבלנותי עומדת לפקוע. בקול הכי ענייני שאני מצליח לגייס אני מציע לה לקחת מונית ומנתק.

הסמג"ד שלי נהרג, שני לוחמים שלי נהרגו, הכוחות במרדף אחרי אחד המחבלים והיא מציקה לי בשאלה איך להגיע לבית החולים.

מולי מחסום כיסופים. שער גדול עם שני חיילים בחזית. בוטקה מעץ מצד ימין. אני פונה ימינה לחניון עפר גדול ובו עשרות מכוניות אזרחיות. עוד כמה קילומטרים והנסיעה הארוכה ביותר בחיי תגיע לסיומה. אני מחנה את הרכב האזרחי בחניון הגדול ועולה על ג'יפ ממוגן שמחכה לי. נוסע בפרוזדור כיסופים, ציר אספלט שמוביל לגוש קטיף. אני בוהה בשלט ירוק גדול שבו כתוב "כפר דרום" עם חץ המורה ימינה ו"חאן יונס" עם חץ שמאלה. עובר בצומת האורחן ופונה ימינה לגוש קטיף. מולי בניין פלסטיני בן עשר קומות שעומד נטוש. בצומת הזה ביליתי ימים ולילות במעצר של מחבלים. כשהיה מידע מודיעיני על מבוקש שנוסע ברכב מחאן יונס לעזה או בכיוון ההפוך, היינו חוסמים את הציר, מחפשים מחבלים בתוך המכוניות ועוצרים אותם. עשר דקות נסיעה ואני בשער הגדוד.

אני נכנס לחמ"ל הגדודי ומתעדכן בפרטים, עולה ברשת הקשר מול מ"פ המסייעת ומבקש דוח מצב. איתן הקמ"ן מצטרף אלי לג'יפ ואנחנו יוצאים לחבור לרואי ולכוחות שנמצאים בעיצומו של המרדף אחרי המחבל.

אני פוגש את רואי ליד חממת העגבניות של גן אור ומחבק אותו. "כל הכבוד לך," אני אומר. הוא נותן לי את תמונת המצב. ההערכה היא שהמחבל מסתתר בתוך החממה, בצדה המזרחי. רואי מצביע על המיקומים שבהם הציב צלפים סביב החממה, אומר שהקפיא מצב עד הבוקר ומסביר לי את התוכנית: עם אור ראשון נכניס נגמ"ש לתוך החממה, ככה שהמחבל ייאלץ להגיב או לברוח. אם יברח, הצלפים שממוקמים בחוץ יחסלו אותו. "נשמע טוב," אני אומר.

הלילה מסרב להסתיים. כולנו מחכים בחוסר סבלנות לאור ראשון כדי לפעול. אני מסתכל סביבי על הלוחמים. הם דרוכים, מוכנים להיתקלות. כולם עייפים. לא ישנו כל הלילה. התחושות קשות. אני גאה בהם מאוד. שקט. דריכות. ציפייה להיתקלות. מתח.

אני מנצל את הזמן לעבור עם רואי על הכוחות במרחב ועל תגובות אפשריות להיתקלות הקרובה. אני סומך עליו מאוד. אני רגוע. דרוך אבל רגוע.

המחשבות רצות. מה קרה לפני כמה שעות? איך גיל נהרג? איך הכוחות תפקדו? המון שאלות ואין לי תשובות לאף אחת מהן.

אור ראשון. קרני השמש חודרות מבעד לניילונים של החממה. אפשר לראות היטב את השורות של שיחי העגבניות העמוסים בפרי - עגבניות אדומות, ירוקות ובין לבין. אני מאשר לרואי להוציא לפועל את התוכנית. הוא מתרחק ממני והולך עם אלי, הקשר האישי שלו, לכוון את הנגמ"ש לתוך החממה. הנגמ"ש נכנס ונוסע באטיות לעבר המקום שבו להערכתנו המחבל מסתתר. שיחי העגבניות נרמסים מתחת לזחלים וכולנו דרוכים. לא נוח לי שאנחנו פוגעים ככה בחממה. בתור מושבניק אני מבין את גודל הנזק, אבל המשימה לפני הכול.

הנגמ"ש מתקדם לעבר המיקום המשוער של המחבל, וההשערה מתאמתת כשאש נפתחת משם. אנחנו נשכבים, נצמדים לקרקע, מורידים את הראש. רואי ואלי הקשר מזהים את המחבל בתוך החממה. הוא מנסה לברוח דרך אחד הפתחים, אבל הם מהירים יותר. הם יורים בו כמה כדורים מדויקים והוא מחוסל.

באיחור רב, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

אני מחבק את רואי. אין תחושת הקלה. להפך. מועקה גדולה. חוסר אונים. אני נפרד ממנו ונוסע למוצב מרגנית.

לפני שאני מתחקר את החיילים, אני מסתובב במוצב. מנסה לשחזר מה קרה פה לפני כמה שעות. המוצב בנוי בצורת אליפסה. סוללה מקיפה את כולו ותעלות לחימה מבטון מתפתלות בתוכו. עמדות לחימה צופות מזרחה אל חאן יונס. שקי פק"ל בצבע חום מסודרים אחד על השני. רשתות ההסוואה מתנדנדות ברוח. אני משוטט לאורך תעלות הלחימה וחוזר לאזור של שער המוצב. המבט שלי נעצר על כתמי הדם שעל האדמה ועל התחבושות הספוגות בדם שמפוזרות משמאל לשער, ליד המכולה. זה המקום שבו החובשים טיפלו בגיל. שוב אני מרגיש דקירה בבטן. בא לי לצעוק, לקלל. אני מסתובב במוצב ושותק. אחרי חצי שעה בערך אני מרכז את המפקדים ואת החיילים שנשארו במוצב, עורך תחקיר ראשוני ומנסה להבין מה קרה. תחושה קשה של כישלון. במקום המקולל הזה איבדתי את החבר שלי גיל ושני לוחמים מעולים. אני חש כעס ואכזבה עמוקה. בא לי להרביץ לחיילים שהיו במוצב. אני משוכנע שאילו היו נלחמים כמו שצריך, כל זה לא היה קורה.

אני מדבר איתם אבל מרגיש שלא בא לי לדבר איתם בכלל.

המשך בספר המלא