האירועים, המקומות והדמויות המתוארים בספר נכתבו בעקבות המציאות הקשה של 7 באוקטובר והימים שאחריו. לכתיבת ספר זה שותפים רבים מקרב אנשי יחידה 669, לא רק בשיחה ובשיתוף, אלא יש שאף כתבו בעצמם את חלקם באירועים המתוארים כאן. עם זאת, הספר אינו מתיימר להיות תחקיר, ועל מנת לשמור על ביטחון המדינה ובשל רגישות האירועים, כאשר נדרש והתבקש, שונו בו פרטים ותיאורים מזהים של מקומות ואנשים, אזרחים וחיילים. הספר קיבל את כל האישורים הנדרשים טרם פרסומו, על פי הנחיות הצנזורה הצבאית. שמותיהם של אנשי יחידה 669 המופיעים בספר, בסדיר ובמילואים, הם בדויים, וכך גם שם משפחתו של המחבר.
גיא, מושב בפאתי ירושלים
שעת בוקר. אני פוקח את עיני למשמע דפיקות חזקות על דלת החדר.
"אני יכולה להיכנס?" נשמע קולה של מיכל, אמא של נגה.
אני מתיישב במיטה, ממצמץ מפאת האור המסתנן מבעד לתריסים של חדר נעוריה של נגה בבית הוריה, במושב הנמצא בכניסה לירושלים. ממתי אמא של נגה מעירה אותנו?
"אמא, אנחנו במיטה," נגה עונה בקול צרוד משינה.
"אני יודעת שאתם ישנים. אני יכולה להיכנס?" היא שואלת שוב, טון דיבורה משונה.
"אני מניחה שכן," נגה עונה בקוצר רוח.
הדלת נפתחת באחת, מיכל מכחכחת בגרונה, ידיה על מותניה. "אני מצטערת על ההפרעה לזוג הישן, אבל יורים טילים על כל המדינה. מחבלים מסתננים ליישובים בדרום, חשבתי שאולי כדאי שתקומו," היא אומרת בקול גבוה, ספק מבוהל ספק אירוני.
נגה מזנקת מהמיטה. "שיט, שיט," היא ממלמלת, מגלה את רצף השיחות שלא נענו בטלפון מקצינים בגדוד. תוך שתי דקות היא כבר במדים, דוחפת חולצות טריקו ותחתונים לתיק גב.
"גיא, נסעתי. ארי התקשר, הוא רוצה לתפוס איתי טרמפ לבסיס. נדבר," היא צועקת בדרכה החוצה. "הבסיס" הוא בית ליד, שם יושבת סיירת הצנחנים, ונגה משרתת במילואים.
אני נותר שוכב במיטה, מציץ בטלפון: "חשש לאירוע ביטחוני בדרום. ירי רקטות מרצועת עזה". נכנס לוואטסאפ, רואה הודעה בקבוצה של המילואים: "אין שינוי בהיערכות של היחידה. במידת הצורך ניצור קשר".
אני חש הקלה. כנראה באמת אין צורך. אני ממש לא רוצה ללכת למילואים.
אני נחלץ מהמיטה בעצלתיים.
"לא קראו לך?" שואל בהשתוממות רוני, אביה של נגה. מבטו מוסב למסך הטלוויזיה. ברקע נשמע קולו של שדרן החדשות.
"וואלה לא." אני מגרד בראשי, כרבולת של בוקר מתנוססת לה. "האמת שאני גם מעדיף שלא ללכת עכשיו. עזוב אותי."
"הדור שלכם לא מכיר את הקונספט, אבל לא תמיד שואלים אותך לגבי שירות מילואים," אומר רוני ומפנה אלי את מבטו, "יש זמנים שאין ברירה."
אני מהרהר בדבריו ומחליט לשלוח הודעה למפקד שלי במילואים. "אם צריך, אני בארץ ויכול לבוא".
אני לא מספיק לשלוח את ההודעה, וכמו נבואה שמתגשמת הטלפון מצלצל.
"גיא, תוך כמה זמן אתה יכול להגיע ליחידה?"
"אני חצי שעה מהבסיס."
"אז יאללה, תגיע."
האמת שלא תכננתי
גיא, חניון גן החיות התנכי בירושלים, 21 ביוני 2023
"אנחנו במגרש החניה", אני כותב בהודעת הטקסט.
"הקדמתם. חמש דקות אני מגיע", משיב מיד מנהל האקווריום.
אני שואף מלוא הריאות ומתיישב על מכסה המנוע של הרכב. מגרש החניה ריק ממכוניות. רוח קרירה של בוקר ירושלמי טיפוסי מלטפת את פני. צמחייה ירוקה של חורף מפנה מקום למרבדים צהובים של קיץ, לאורך מדרונות נחל רפאים המתחתר בוואדי שמתחתינו. מבעד לסורגי השערים עובדי המקום קוצרים את השיחים והמדשאות. שלט גדול נישא מעל שערי המקום - "ברוכים הבאים לאקווריום ישראל". ארי, אחי הקטן, מתיישב לצדי על מכסה המנוע, זרועותיו שלובות.
"נו גיאלי, אתה מוכן?" הוא שואל בחיוך זומם כשל יודע דבר, משתמש בכינוי השמור לי במשפחתנו.
אני משיב במשיכת כתפיים סתמית, כאילו איני מתרגש עד עמקי נשמתי. במשך כל כך הרבה זמן פנטזתי על הבוקר הזה, וככל שהיום הגדול התקרב, כך ההתרגשות רק התגברה. השבוע נעשיתי יותר ויותר לחוץ. בליל אמש לא נרדמתי, התהפכתי מצד לצד במיטה, אחוז חשש שברגע האמת אשכח את הדברים שתכננתי לומר. או שגם אם אזכור את המילים, לא אצליח לדבר מרוב התרגשות. "אתה חושב שהיא יודעת?" אני שואל בלי להסיט מבט. בדרך כלל אני לא מעשן, אבל זה היה רגע שהייתי שמח לסיגריה.
"לא חושב," ארי מרגיע אותי.
ארי השתחרר לאחרונה משירות צבאי ממושך. בתפקידו האחרון היה סגן מפקד פלוגה בסיירת נח"ל. השירות שלו היה מגוון למדי. החל בקורס חובשים קרביים, דרך מסלול הכשרה של הקומנדו הימי, ולבסוף בסיירת נח"ל. תקופה ממושכת שירת בג'נין. חודשים ארוכים הוביל כמעט מדי לילה מבצעים מורכבים למעצר מחבלים, והיה מוצא את עצמו תחת אש טרוריסטים כעניין שבשגרה. בכל פעם מחדש הייתי נחרד לשמוע כאשר היה מספר לי מה עשה בליל אמש, יודע עד כמה הוא מדחיק את הסכנה הטמונה בתפקידו, סכנה שפורצת לתודעה רק כאשר חיילים שלו נפצעו, או כשמפקדו, בר פלח ז"ל, נהרג בהיתקלות עם מחבלים. כולנו ספרנו את הימים עד למועד שחרורו המיוחל של ארי. חששנו שבאחת מעשרות שיחות השכנוע שמפקד הגדוד ערך איתו בניסיון להשאיר אותו בצבא, הוא יישבר ויחתום על שירות קבע נוסף.
נשמנו לרווחה כשגזר את תעודת החוגר שלו, וכעת הוא נאנק תחת עול לימודי הפסיכומטרי, נאנק אך נלחם ביריב בנחישות, כפי שהוא יודע לעשות. הוא אינו מכיר דרך אחרת. קרוב לוודאי שהיה מעדיף מסע לילי מייגע לאורך חופי ישראל עם אלונקה על הכתף, או אפילו לילה של מעצר מבוקשים בג'נין על פני יום לימודים. הוא סירב לכל ההצעות שקיבל מחבריו לטוס לחו"ל, לטייל, ויתר הדברים שחיילים משוחררים צריכים ורוצים לעשות. סירב בשם הנחישות הנדרשת כדי לנצח את הפסיכומטרי כבר במכה הראשונה. אולם ידעתי שאם אציע לו להצטרף אלי לבוקר הזה באקווריום, אם אכניס אותו לסוד העניינים, הוא ייעתר בן רגע.
נגה יושבת בתוך הרכב שמאחורינו, מבטה ממוקד במסך הטלפון. אצבעותיה נעות במהירות. מדי פעם היא מעיפה מבט חטוף בשעון שעל מפרק כף ידה.
"גיא, מתי אמרת שנסיים פה?" היא שואלת בלי להתיק את מבטה מהמסך. "אמרתי לאלמוג שאפגוש אותה בלובי של המלון בעשר."
"המנהל של המקום תכף יהיה כאן להכניס אותנו. לא נראה לי שתהיה בעיה," אני עונה בלי להסתובב לאחור, חושש שפנַי יסגירו את ההתרגשות האדירה המתחוללת בתוכי.
"מעולם לא ראיתי אותך כה נחוש להגיע בזמן לאנשהו," היא פולטת.
ארי מחניק פרץ צחוק ולוחש: "כל ההפקה שארגנת, ובסוף מה מעורר בה חשד - שהיה לך חשוב להגיע בזמן. אולי הגיע הזמן ללמוד לא לאחר."
אני מגלגל מבט ולוחש: "תראו מה זה. חבל על הפסיכומטרי, אולי תפתח עסק לייעוץ לזוגיות."
בניגוד לשקט השורר במגרש החניה השומם, ונימת קולותינו החרישית, לבי הולם כמו משוגע.
על היום הזה חלמתי חודשים ארוכים.
נגה ויערה גדלו יחד במושב בהרי ירושלים. חברות עמוקה, מגן הילדים ודרך בית הספר. הן מדברות מדי שבוע, מספרות הכול אחת לשנייה. יערה התגייסה לקורס פרמדיקים צבאי מספר 29, המכונה קפ"צ 29. לקורס הזה נשלחתי גם אני כמה חודשים אחרי שסיימתי עם צוות מ"ב את מסלול ההכשרה ביחידה 669.
השנים חלפו, אך יערה ואני שמרנו על קשר.
אחרי הצבא טיילתי באוסטרליה. ערב אחד, בהוסטל שבעיירת הגלישה בַּירוֹן בֵּיי, קיבלתי הודעה מיערה:
"תגיד גיא, איך אתה עם ג'ינג'יות?"
מאוחר יותר התברר לי שבעת שליחת ההודעה, יערה ונגה נפגשו לארוחת בוקר. מספר ימים לפני כן נגה נפרדה מבן זוגה, שאיתו היתה כמה שנים, ויערה באה לראות מה שלום חברתה הטובה.
"מה את עושה? אל תשלחי לאף אחד שום הודעה, זה עוד מוקדם!" ונגה ניסתה למשוך מידיה את הטלפון.
"תני לי. זה לא עניינך, אני מתכתבת עם מישהו מהצבא." יערה צחקקה והרחיקה את הטלפון, כמעט מפילה את הקפוצ'ינו מהשולחן בבית הקפה שברחוב עזה.
"רק השתחררתי מהצבא, אני נוסעת למרכז אמריקה, לכי תדעי את מי אפגוש שם."
אך יערה לא ויתרה. כמעט שנה חלפה, נגה חזרה לארץ, והחלה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית.
"אני יודעת שהוא תל אביבי, בלימודי רפואה, וזה אומר שהוא תקוע בעיר הזאת לפחות עוד שש שנים, אבל תני לזה צ'אנס. תאמיני לי," היא דרבנה את חברתה, אשר היתה עסוקה באותה עת באין־ספור התנדבויות ויוזמות חקיקה ואיכות שלטון במקביל ללימודים התובעניים.
לבסוף, נגה פינתה שעה בין שתי פגישות בדרום תל אביב, והסכימה להיפגש עם הידיד הפרמדיק של יערה, בעיקר כדי שהיא תפסיק להציק לה שעליה לפגוש אותו.
הדייט הראשון שלנו היה בבר בשוק הכרמל. ערב חורפי, הגשם תופף בזעם על סככת הפח. הגעתי היישר מהספרייה של הפקולטה לרפואה, אחרי שעות של ניסיונות לפתור תרגילים בכימיה, ניסיונות שהסתיימו בטריקת המחשב הנייד מרוב תסכול. אני זוכר שאיחרתי במעט. נגה טוענת שאיחרתי למעלה משעה.
"הוא יכול להיות רופא, הוא יכול להיות נשיא המדינה, אני לא יכולה לצאת עם מישהו שמאחר לדייט הראשון. אני קמה והולכת", היא סימסה ליערה בעודה מממתינה בבר שומם ליד פטריית חימום, ובידה כוס בירה חצי ריקה. "זה רווק תל אביבי קלסי. אולי בצבא הוא היה אחרת. אבל הם כולם אותו דבר בעיר הזאת".
יערה הפצירה בה לתת הזדמנות למאחר הכרוני. כבר למעלה משנה שהיא רוקחת את הדייט הזה. אם הייתי מאחר בחמש דקות נוספות, סביר להניח שכל מאמציה של יערה היו יורדים לטמיון, ואולי עוד הייתי רווק היום, מאחר מדייט לדייט, מחפש את האחת.
ספוג מים מנסיעה על קורקינט בגשם, התיישבתי מול הבחורה היחידה בפאב. מצב הרוח המזופת משעות ארוכות של ניסיונות נואלים לפתור תרגילים בכימיה אורגנית פגש מצב רוח מזופת של "איחרת לדייט אחרי שבאתי במיוחד מירושלים". תוך דקות ספורות ראיתי אותה. שונה מכל אישה אחרת שפגשתי בחיי. פנים מנומשות מכוסות רעמה של להבות ג'ינג'יות בגוון נחושת. היו לי פתאום פרפרים בבטן, ולראשונה הרגשתי שאני צריך להרשים מישהי, להתאמץ כדי לכבוש את לבה.
▪▪▪
כדי לשרוד את עלויות המחיה בתל אביב, עבדתי בשלל עבודות זמניות בעיר, מה שמכונה חלטורות. אחת העבודות היתה לכתוב מדי פעם כתבה עבור המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". יום אחד התקשר אלי אלעד, סגן עורך המוסף: "שמעת על האקווריום בירושלים?"
"יש בירושלים אקווריום? כמו המצפה התת־ימי באילת? מעולם לא שמעתי עליו," עניתי בהשתוממות, נוהג ברכבי המקרטע בדרכי מהאוניברסיטה לדירה ששכרתי עם שני סטודנטים נוספים בשכונת רמת אביב.
"בגן החיות התנכי שבירושלים פתחו מרכז ימי, עם אקווריום ענקי. פרויקט אדיר. אני מחפש מישהו שילך לצלול עם הכרישים באקווריום, להכין כתבה על המקום. אתה בעניין?" הוא שאל לתומו, כאילו לא ידע שאשיב בחיוב נלהב.
באותו זמן מחשבותי נדדו לג'ינג'ית שפגשתי כמה שבועות לפני כן, ושאני אמור לפגוש לדייט נוסף באותו ערב. כבר הגענו לשלב של לשוחח בטלפון בכל יום. ככל שההיכרות העמיקה, כך נמשכתי אליה יותר. בחורה מבריקה ומלאת אמביציה לכבוש את העולם, אך בכל יום בשבוע תעדיף לצאת לחגוג עם חברים מאשר ללמוד לקראת הבחינה הבאה באוניברסיטה. לפתע הבליח בראשי רעיון. חייגתי אל "נגה חברה של יערה דייט".
"היי, מה נשמע?" היא עונה לטלפון.
"בסדר. מה איתך?" אני משיב בנימוס.
"אני בטוב. אנחנו נפגשים מאוחר יותר, נכון?"
"כן, בטח. התקשרתי לשאול אם יש לך במקרה רישיון צלילה."
"מה זאת אומרת," היא עונה בגיחוך, כאילו שאלתי אם היא יודעת לקרוא עברית. "צללתי לפחות 60 צלילות."
"אז מה דעתך להיות צלמת בכתבה על האקווריום החדש בגן החיות התנכי, צלמת תת־מימית באקווריום עם הכרישים?"
▪▪▪
כעבור ארבע שנים.
אנחנו מתגוררים יחד בתל אביב, בדירה קטנה בהצטלבות הרחובות ויצמן ופנקס. אני מתחיל שנה רביעית בלימודי רפואה, נגה בשלהי לימודי המשפטים, מסיימת בהצטיינות כמובן. היא כבר עובדת במשרד עורכי דין, אחת הפירמות הגדולות בארץ. בקרוב היא תמשיך לשנה של התמחות בבית המשפט העליון. אנחנו מנהלים משק בית יחד, החברים שלה נהפכו לחברי, ולהפך. אני מרגיש נינוח בזוגיות שלנו, מדוע להאיץ להתקדם לשלב הבא?
גדלתי ביישוב דתי. כל חברַי מהילדות כבר הורים לשני ילדים לפחות. החברים מהצוות ב-669, אלה שעם אותן בנות זוג עוד מהשירות הצבאי, כבר החלו להציע. אפילו אני הבנתי שהגיעה העת, ואפילו ידעתי היכן אני רוצה לעשות זאת. אך מה הלחץ, חשבתי לעצמי, לאן אנחנו ממהרים. נדמה היה לי שגם לנגה לא מאוד חשוב שאציע בקרוב. שנינו עסוקים מדי במרוץ החיים, ובלאו הכי אנחנו חיים יחד. אז מדוע צריך מסיבה גדולה ויקרה?
יצאנו לחופשה קצרה, שלושה ימים באיטליה עם זוג חברים, אלון ועדן.
ישבנו במטוס הממתין בקצה מסלול ההמראה, מחכים לתורנו להאיץ ולנסוק. היינו קצרי נשימה מריצה לאורך הטרמינל עם תיקים עמוסים של זוג המבקש לחסוך את התשלום על מזוודות. כמעט איחרנו את הטיסה, בגללי, איך לא.
אני עוצם את עיני, בכוונה לנמנם, אך לפתע היא מזדקפת במושב ומסתובבת אלי.
"אני לא מצליחה להתאפק," אומרת נגה בארשת רצינית.
"מה יש?" אני עונה מבולבל.
"אני לא אעמוד במתח." היא עוצמת עיניה, כאילו היא עומדת לפוצץ בלון גדל ממדים, "אתה מתכוון להציע?"
אני משתהה כמה שניות, נדהם מהשאלה, ויודע היטב שתשובתי עומדת לאכזב אותה, אכזבה עמוקה. לא ידעתי שהיא כבר מזמן מוכנה ומצפה.
"האמת שלא," אני עונה בשקט.
נגה לא עשתה מזה עניין, אך הבעתה המאוכזבת דרבנה אותי ליזום הצעת נישואים מיוחדת, כזאת שההפתעה שתחוש תהיה גדולה יותר מהאכזבה בשיחה הקצרה ההיא במטוס בדרך לאיטליה.
אולם להפתיע מישהי כל כך עסוקה כמו נגה היה מבצע כה מורכב, עד כי בשלב מסוים חשבתי שזה בלתי אפשרי.
מבצע של המוסד
גיא, תל אביב, ינואר 2023
חזרנו לארץ מהטיול, ועם ארשת הפנים המאוכזבת של נגה בזיכרוני, ניגשתי למלאכת תכנון המבצע, נחוש לפצות אותה בהצעה מדהימה, כזו שהיא מעולם לא חלמה עליה. כזכור, רציתי שהבעת ההפתעה שלה תהיה גדולה מהאכזבה שלבשו פניה כשגילתה שאני לא מתכנן להציע בטיול בינואר.
השלב הראשון: בחירת מועד ומקום ביצוע.
עברתי על היומנים של שנינו. מצאתי סוף שבוע אחד פנוי, אך רק בסוף יוני. התנחמתי בכך שזה מותיר לי שפע של זמן לתכנן את המבצע. ידעתי היכן אני רוצה להציע לה. הרעיון צץ במוחי באמצע יום בהיר, כמו תחושת אאוריקה נפלאה. בַּמקום שבו התרגשנו ביחד בפעם הראשונה, אוחזים ידיים על קרקעית הים של ירושלים, מביטים על מנטות כשהכרישים חגים מעלינו. באקווריום בפאתי העיר שהיא כה אוהבת. יצרתי קשר עם מנהל המקום והוא נתן לי אור ירוק.
"זו הפתעה. תבהיר בבקשה גם לעובדים, ולכל מי שיהיה שם. שלא נגיע ומישהו יזרוק: אתם הזוג שבא להתארס פה היום?"
"גיא, אמרת לי מיליון פעם. הבנתי, הפתעה. אתם מגיעים כביכול לעשות כתבה," הוא ענה בקוצר רוח, והוסיף, "תגיעו בשמונה בבוקר, לפני שמבקרים מתחילים להגיע."
מיד אחר כך נכנסתי לאתרים של טיסות לחו"ל, חיפשתי אילו טיסות יוצאות מנתב"ג ביום רביעי בשעות הבוקר המאוחרות. רציתי לברוח לסוף שבוע אינטימי. הטיסות שהופיעו היו קפריסין או יוהנסבורג. אמנם הצעת נישואים זה אירוע של פעם בחיים, אני מקווה, אבל עם משכורות של משרות סטודנט, לא היתה באמת דילמה.
"נוג'י, תרשמי ביומן שבסוף השבוע האחרון של יוני אנחנו נוסעים לדרום, יש מסיבה אצל רון בקיבוץ. הוא מארגן משהו וממש ישמח אם נבוא," עדכנתי אותה כבדרך אגב.
"רון, החבר החתיך שלך? הוא עדיין בקיבוץ? מי היה מאמין," היא מלמלה בחוסר תשומת לב.
באותו לילה, אחרי שנרדמה, לקחתי את האייפון הישן שלה מהשידה שליד המיטה, ושלחתי לעצמי אנשי קשר. דמויות בחייה של נגה שאזדקק לעזרתם כדי לממש את התוכנית. ידעתי שהראשונה שאני צריך לרתום למבצע הרומנטי זאת אלמוג, המנהלת של נגה במשרד עורכי הדין. מעולם לא פגשתי אותה, אך מהדרך שבה נגה תיארה אותה, כמעט בהערצה, הייתי בטוח שהיא תיעתר לסייע. לא רק שאלמוג הביעה נכונות לסייע, אלא נהפכה לשותפת סוד ורתמה למבצע את כל הפירמה.
"כדי לא להשאיר אצלה מקום לספק, ביקשתי מנגה שתיכנס לפגישה עם ראש האגף, הבוס שלי, מי שממונה על המחלקה שאני מנהלת," אלמוג מעדכנת אותי, במה שהפכה להיות שיחת הטלפון היומית שלי ושל הבוסית של נגה. "תדרכנו אותה על לקוח סודי שמגיע לארץ כדי לבצע השתלטות על חברת ענק במשק. סיפקתי לה חומרי רקע למרתון הפגישות שיתקיימו עם אותו לקוח סודי בירושלים, והבהרנו לה שאסור לספר לאף אחד במשרד. אל תדאג, היא תהיה בירושלים עם מזוודה, ערוכה לכמה לילות מחוץ לבית."
"וואו," פלטתי, לא בטוח אם אני מדבר עם עורכת דין או תסריטאית. "איך היא הגיבה?"
"אמנם פגישת התדרוך על הלקוח הסודי נערכה רק הבוקר, אבל היא כבר הספיקה לשאול אותי שש פעמים אם אני בטוחה שאין צורך להתכונן לפגישות, לעשות עבודה משפטית מקדימה." אלמוג צחקה. "אבל אתה יודע היטב עם איזו בחורה רצינית בחרת להתחתן..."
בנימה אגבית, כדי שלא תחשוד בדבר, סיפרתי לנגה שיש לי חלום להגיע לגוואטמלה, והצעתי שנטוס יחד בחופש הקרוב. כשסיפרתי לה על מדינת הרי הגעש שבמרכז אמריקה ומדוע אני רוצה לנסוע איתה דווקא לשם, שזרתי רמזים עבים ששם תהיה ההזדמנות לרגע הרומנטי המושלם.
יום אחד, כשנגה היתה לידי, קיבלתי טלפון מפתיע מהעורך במוסף ששאל אם אני רוצה לעשות כתבה על כריש חדש באקווריום בירושלים, ולהגיע לסַקר את המקום במועד מסוים, שהיה במקרה בוקר הפגישה עם הלקוח הסודי.
"אציע לארי לבוא איתי, בטח אין לך זמן," אמרתי לנגה אחרי שניתקתי את השיחה עם העורך, יודע שאין סיכוי שהיא תסרב להזדמנות להצטרף אלי.
"נראה לך? ארי מוזמן להצטרף אלינו, אבל ברור לך שאני באה," היא הגיבה כפי שצפיתי.
נגה, מצדה, שמרה באדיקות כל פרט מתיק הלקוח הסודי, "אספר לך אחרי שזה יתפרסם בעיתונים," היא אמרה כשהבעתי עניין. ארי הוכנס בסוד העניינים, הוא מצטרף אלינו כדי "לקחת יום הפוגה מהפסיכומטרי", כלומר להסיע אותנו לנתב"ג. החברות הטובות שלה עודכנו כדי שלא יקבעו איתה תוכניות לסוף השבוע. רכזת הקורס שהיא מעבירה יודעת שהיא לא תגיע ללמד ביום חמישי. כבר ביקשתי אפילו רשות מרוני, אביה של נגה. היא תגיע עם מזוודה מלאה בבגדים לסוף שבוע של פגישות קדחתניות, ועם בגד ים כדי לצלול עם הכרישים, הדבר היחיד שנותר לי לעשות - לא לשכוח להביא את הטבעת שבחרתי עם אמא ואת הדרכונים של שנינו.
ופתאום צה"ל מחליט לדפוק לי את התוכניות, ופותח במבצע בג'נין.