מה שהיה

אדם בא למולדת

הדירה היתה כמו זונה. אנשים השתמשו בה בזלזול ובאנונימיות, שהו זמן קצר, והלכו הלאה. מיטת סוכנות, ארון קיר, מקרר, שולחן וכיסאות ספורים. הקישוטים היחידים היו גופות יתושים שמצאו את מותם על הקירות.

על השולחן היו מונחים מצרכים: בקבוק עם תווית של תפוח (חומץ שנקנה כמיץ תפוחים), לחם לא עטוף, ארבע ביצים בשקית נייר חומה, אחת נסדקה והותירה כתם דביק, שקית חלב, קפה נמס, שקיות תה, סוכר, חמאה, גבינה לבנה, אריזות מפוזרות של משהו שאמור להיות יוגורט, על אחת מודפס 4.5%, על אחרת 3%, ועוד שתיים צבעוניות, על הרצפה קרטון עם ירקות, ועל כיסא — אני.

הגענו בערב עייפים והלכנו לישון. בבוקר קמתי רעבה. המקרר היה ריק, והחלטתי ללכת לקניות ולהפתיע את משפחתי בארוחת בוקר. למרות השעה המוקדמת דפקתי על הדלת השכנה. בחורה, דוברת אנגלית, הסבירה לי בחיוך: "כן, קרוב, ברחוב השני יש מרכז קטן ובו שתי חנויות מזון, וביניהן ירקן."

נהדר, חשבתי. כבר קרה לא פעם שהלכתי לקנות מזון במקומות זרים, לכן לא דאגתי.

זה היה הבוקר הראשון שלי בארץ הקודש. אפריל 1972. הייתי שמחה ונרגשת. סוף־סוף הגענו לנקודת ההתחלה של המסע הציוני שלנו. הרחוב, הקולות, הריחות והשמש המלטפת את האבן הירושלמית מילאו את ליבי. בוקר נפלא.

בתוך זמן קצר מצאתי את המרכז. היססתי לאיזו חנות להיכנס. למה יש שתיים? עמדתי בחוץ כמה דקות ובדקתי לאן נכנסים הקונים. היתה תנועה ערה של אנשים, שנכנסו באופן אקראי לשתי החנויות. הצצתי פנימה. בעיניי נראו שתיהן אותו הדבר בדיוק. חשוכות, מלוכלכות וצפופות. בספרד, בכפרים שכוחי אל, ראיתי בזמנו של פרנקו חנויות דומות.

לא חששתי. נכנסתי לאחת מהן. מאחורי הדלפק הישן והמשופשף ישב גבר חבוש כיפה בגיל העמידה, מזיע מעל הקופה. הדלפק היה עמוס בסחורה מפוזרת, עיתונים, קרש חיתוך ועליו סלאמי נוטף דמעות וסכין. במרחק מה ממנו גיליוטינה ועליה משהו מרובע עטוף קליפה אדומה מתייבש בחום, מעין גבינה צהובה. הם נראו כאילו רכשו ותק במקום ופיתחו קשרי ידידות עם הזבובים.

לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה. לקחתי סלסילה ממתכת והתחלתי להסתובב. להפתעתי היו מחצית ממדפי החנות מכוסים בניירות. הצצתי בזהירות מתחת לניירות לראות מה מוסתר שם. האיש השמן על יד הקופה, שלא בזבז עליי חיוך או מבט כאשר נכנסתי, התחיל לצרוח: "חמץ! חמץ!"

את המילה הזו הבנתי, ונזכרתי, שבעוד כמה ימים ליל הסדר. זה מה שעושים בישראל? מכסים חצי חנות בנייר? מוזר. אי אפשר לקנות מה שרוצים מתי שרוצים? ולמה שכב הלחם חופשי ללא עטיפה על מדף מטונף? לחם זה לא הכי חמץ?

כיוון שכבר תפסתי את תשומת ליבו של המוכר, החלטתי לנצל את הרגע ופניתי אליו באנגלית עם רשימת הקניות, שהרכבתי בראשי בשנייה. הוא הניע את ידו וראשו בתנועת סירוב. כנראה לא ידע להגיד אפילו "I don't speak English." איפה איטליה או ספרד, שם המוכר והקונים ביחד עשו כמיטב יכולתם לעזור בשפת הגוף והידיים, ואם זה לא הלך, בעזרת טעימות נדיבות תמיד. אפילו פתחו חפיסות, כדי שאוכל לראות מה יש בפנים, והצלחתי למלא את מבוקשי, ולפעמים גם להצחיק אותם ואת עצמי.

פה הייתי לבד. ויתרתי ויצאתי בדרכי לחנות השנייה. אותו איש, אותה גבינה, אותו סלאמי, ואותם מדפים מכוסים בנייר. רק הזבובים היו אחרים. פניתי, אופטימית, גם אליו באנגלית, אך ללא הצלחה. הבנתי שגם שאר השפות שידעתי היו מתבזבזות כאן. איש בחנות לא התנדב לעזור.

מצאתי את המקררים הישנים, הבנויים חלונות חלונות. פתחתי חלון אחד. באה אישה ודחפה אותי, לקחה קופסת גבינה, פתחה אותה, הריחה, סגרה ובחרה אחרת. כל דופן החלון היה מלא קופסאות. הכנסתי את היד פנימה, ובחרתי בקפדנות קופסה שנראתה בתולה. פתחתי חלון אחר, ומצאתי שקיות פלסטיק עם חלב. חלב בשקית? אבל לא היה חלב אחר.

בחלון אחר היו שלושה מיני יוגורטים. על התוויות היה כתוב בעברית בלבד. רק את האחוזים יכולתי להבין. לקחתי כמה מכל מין וכמה בצבע פירות. את הלחם כבר ראיתי קודם. שמתי אחד, עירום מנייר, בסלסילה הלא נקייה במיוחד. עוד כמה חיידקים כבר לא יזיקו. לקחתי גם חמאה, ביצים, סוכר, קפה ותה ומיץ תפוחים. על יד הקופה לא היו שקיות ניילון לארוז את המוצרים, ובעל המכולת מלמל משהו ברוגז, לא הבנתי מה. הוא קם, נכנס למחסן, וחזר עם קרטון שראה ימים טובים יותר. רק אז שמתי לב, שכל יתר הקונים הביאו איתם סלים צבעוניים מפלסטיק. בחנות הירקות היה קל. בחרתי את אלו שרציתי, מצביעה לעברם, והמוכר הוסיף את הירקות והפירות לקרטון שלי.

הדרך חזרה היתה ארוכה מאוד, השמש שרפה בעיניים, הרחוב היה מסריח, הרעש הכה באוזניי. הגעתי לדירה והכנתי לי כוס קפה. כאשר לגמתי ממנו, הוא היה מלוח.

התחלתי לבכות.

חרטה

עד היום אני רואה אותה בדמיוני, יושבת בחדרון קטן על אחת משתי מיטות הברזל המכוסות בשמיכות צבאיות, מחבקת ומלטפת את הבטן הגדולה. על שולחן העץ אין מפה ואין קישוט. על יד הכיור מגבת וסבון. מבעד לחלון הקטן ומול הדלת נראים צריפים זהים לשלה. מי שרוצה לבקר במקום צריך להצטייד במספר בית, כי על שום דלת לא רשום שם הדיירים, ואין סימני היכר — מנורה, וילון או עציץ. הדלתות והחלונות סגורים. חושך בחוץ וקור של נובמבר במחנה הניצולים והפליטים ברגן בלזן בגרמניה, המצוי תחת כיבוש אמריקאי. זה כל עולמה.

היא מנסה להירגע. עכשיו הכול יהיה בסדר, היא אומרת לעצמה. הכול יהיה בסדר. אחרי המסע הארוך מטשקנט, היא כבר יודעת כל מה שקרה. במעבר דרך פולין לא מצאו איש מהמשפחה, אבל אין בה עוד כוח להתאבל. המחנה נמצא בקרבת מקום למה שהיה עד לא מכבר מחנה ריכוז. כולם כאן מפונים שניצלו ואחרים שהצטרפו. מחכים. למצוא קרובים, לתשובות לבקשות הגירה, למכתבים. מחכים.

היא מחכה ללידה. שהתינוק יהיה בסדר. אחרי המסע הארוך מטשקנט מערבה, ברגל, בעגלות, ברכבות מלאות עד אפס מקום, רק שהתינוק לא נפגע. בכל יום באים אנשים חדשים, ודופקים על שער המחנה, יהודים מפולין, הונגריה, רומניה, רוסיה, ששרדו איכשהו את המלחמה, ונודע להם שבברגן בלזן אפשר למצוא מקלט. בעלה ואחותה באו. כל יום עוזבים אנשים, ואחרים באים במקומם. המחנה מלא. לא נוצרים קשרים בין תושבי המחנה. באמת אין סבלנות להשתתף בגורלם של אחרים. אמרו לה שהיא תצטרך ללדת בברגן הונה — עיירה על יד המחנה. יש שם בית חולים גרמני, ואף שהבטיחו לה אנשי הוועד המארגן במחנה שישמרו על התינוק יומם וליל, היא מודאגת. לא יכולה להאמין שהגרמנים לא יפגעו בו, בתינוק שנשאה מטשקנט.

מתחילים להגיע ילדים. יתומים, רובם הוסתרו על ידי גויים, או שוטטו בכבישים וביערות. עכשיו אוספים אותם מכל מזרח אירופה, ומביאים אותם למחנה. היא מתנדבת לעבוד איתם. שיעבור הזמן.

"אנחנו צריכים לאמץ ילד כזה, אין להם אף אחד," היא אומרת לבעלה בלילות, כאשר הם הולכים לישון. הוא לא מוכן לשמוע.

"השתגעת? אין לנו לאן ללכת. אנחנו פליטים, הבנת? פליטים! לאמריקה אי אפשר להיכנס. המכסה הפולנית מלאה. עוד מעט יהיה לנו תינוק, ועוד ילד? השתגעת? את עייפה, רגישה מההיריון."

ערב ערב מתחדש הוויכוח, ערב ערב הוא מסרב. היא יודעת, הוא חושב שזו היתה שטות להכניס אותה להיריון. אבל היא כל כך רצתה, והם נשואים כבר עשר שנים. כאשר הודיעו על גמר המלחמה, שם בטשקנט, איבד את הראש משמחה והסכים רק פעם אחת. "מה שיקרה לנו, יקרה לתינוק שלנו," היא אמרה. "רק פעם אחת." והרתה. על כל זה היא חושבת, כאשר היא מלטפת את בטנה, שם בחדרון הזוגי במחנה.

אימי ילדה אותי בין ההרס והתקווה בברגן בלזן, בחודש פברואר 1946, בדיוק תשעה חודשים לאחר גמר המלחמה, ושמרו עליי יומם ולילה בבית החולים, כפי שהבטיחו. לידה קלה היתה לה. שקלתי קילו ושמונה מאות גרם, והייתי צהובה מצהבת. האחיות הגרמניות בבית החולים אמרו לה שאני אמות. אבל אני סירבתי. תשעה חודשים נוספים נשארו הוריי בברגן בלזן, עד שהצליחו לקבל אשרות כניסה לשוודיה. למה שוודיה? כי לשוודיה הצליחו לקבל אשרות.

שש פעמים הרתה אימי אחריי, ולא הצליחה לשמור בבטנה עוד עובר עד שיהיה מוכן לחיים. אחותי נולדה במשקל קילו ושלוש מאות גרם. היא חיה שבוע, ולא ידעו להציל אותה. אימי כל הזמן שאלה את עצמה איך זה שבשוודיה, בתנאים הטובים ביותר — לא, ובדרך מטשקנט לגרמניה — כן?

והיא ידעה את התשובה: אלוהי ילדותה, שכבר מזמן עזבה אותו והכחישה את קיומו, העניש אותה על שלא הצילה ילד, שם, בברגן בלזן. אם היתה מאמצת ילד אחד, היו נולדים לה ילדים נוספים. האם האשימה את אבי? איני יודעת. היא מעולם לא אמרה.

אחרי עשרים שנה בשוודיה הוריי כבר התבססו, ואימי, לפי מסורת של נשים יהודיות ממעמד הביניים, התנדבה לטובת הקהילה היהודית, ועבדה כמעין עובדת סוציאלית.

אני התחתנתי עם יהודי שוודי ציוני, וכשהפסקתי לקחת גלולות, נראה לי טבעי לספר לה. במשך שנה לא הפסיקה לשאול בפנים מודאגות יותר ויותר. התחרטתי שסיפרתי לה.

כאשר שבתי לקחת גלולות, כי החלטנו לעלות לישראל, התפלאתי שלא הגיבה.

היה לה קשר חם לקבוצת יהודים צעירים, שהגיעו לשוודיה מפולין בשנות השישים המאוחרות. בחור שהיגר לשוודיה, השאיר אחריו ילד ואישה גויה בפולין. האישה התעייפה ומאסה בלחכות, ומסרה את הילד לבית יתומים, והוא ביקש עזרה מאימי, שתמצא משפחה שמוכנה לאמץ אותו, ולהשתיק את מצפונו.

האלוהים שלה, המעניש הזה, שוב עמד לפניה ודרש ממנה להציל ילד, והפעם דרכי.

"הוא שלך, האלוהים הזה," צרחתי, "לא שלי. אני לא מאמינה בו. אני לא פשעתי. אני לא חייבת לו או לך כלום." היא ענתה לי, שאם אני לא אציל את הילד הזה, אני, כמוה, לא אלד. נלחמנו שבועות. כאשר נגמרו המילים, ניסיתי לשתוק, אבל לא היה לי סיכוי נגדה.

אחרי חצי שנה עלינו ארצה, בעלי, בני המאומץ ואני. ארבע שנים אחרי כן, אימצתי בת בישראל.

החינוך של אימי

אימי התלבטה אם לשלוח אותי לגן מרוחק, כי בכפר שבו גרנו לא היה גן ילדים. אחרי היסוסים כבדים הגיעה למסקנה, שקשה לדרוש מילדה בת חמש לנסוע לגן לבדה יום־יום בשני אוטובוסים. כך נשארתי בבית בבורותי המאושרת, כמו יתר ילדי הכפר.

היא היתה שולחת אותי לספרייה לבד באוטובוס אחד להביא לה ולי ספרים. היתה שמה בכיסי את רשימת הספרים שאתן לספרנית, כמה גרושים לנסיעה הלוך וחזור, ליוותה אותי לתחנת האוטובוס והודיעה בקול רם לנהג היכן להוריד אותי. ידעתי היכן לרדת ליד הבית, אבל קרה לא פעם ששכחתי, ונאלצתי לחזור ברגל מרחק תחנה או שתיים, עם תיק הספרים הכבד ביד. לא עלה על דעתי לספר על כך לאמא. הרי היא בגיל חמש כבר היתה ילדה גדולה, במשפחה שלה שם בפולין, והיו לה שלושה אחים קטנים, שהיתה אחראית עליהם.

אימי חינכה אותי למען שתי מטרות: האחת, החשובה ביותר, לדעת לשרוד; הרי הכול יכול לקרות, והרי הכול קרה, גם דברים שלא יכולים לקרות. השנייה, להיקלט בשוודיה במעמד הביניים. למען המטרה השנייה התיישבנו, אימי ואני, אצל מדאם רוזה, שלימדה לפרנסתה ילדים שוודים לרקוד בלט קלאסי.

הסתכלנו זו בזו במבט חשדני. היא, בלרינה מוסקבאית מפורסמת שבסיומו של מסע הופעות במערב החליטה לבחור בחופש, ואני, ילדה שמנה, שאמא שלה החליטה: בלט. האם תסרב לקבל אותי ותפגע בפרנסתה?

מדאם רוזה קיבלה אותי, אבל לא ויתרה על עקרונותיה: לפני כל הופעה היתה מודיעה לאימי, שאין לה בגדים מתאימים בשבילי, ואם היא רוצה שאופיע, עליה לתפור לי בגדים במיוחד. אמא שלי לא התכוונה להוציא מאתיים כתרים על בגד חד־פעמי להופעה, ותרמה להקלה ההדדית של מדאם רוזה ושלי: משתינו נחסכה ההופעה שלי על הבמה על תקן פילה בינונית בבגד בלט ורוד.

עם הזמן הפסיקה אימי לראות בשיעורי הבלט ביטוי לטיפוס בסולם החברתי. הפסקתי לרקוד, הורדתי משקל עודף, וגם מצאתי שיטות מתוחכמות יותר למחות נגד אימי.

הגיע תור הנגינה בפסנתר. כאשר חסכו הוריי די כסף כדי לקנות פסנתר משומש, החליטה אימי לשלוח אותי ללמוד לנגן. היה עליי להתאמן בכל יום במשך שעה שלמה. לאחר מספר שנות סבל קיבלתי, להפתעתי הרבה, מלגה מהקונסרבטוריון בעיר. מקבלי המלגות היו צריכים להופיע אחת לשנה בקונצרט שבו תיבחן התקדמותם. בחסות המלגה המשכתי ללמוד ולהתאמן שעה ביום, ובתום השנה השתתפתי גם אני בקונצרט.

הבוחן הפסיק אותי בכעס באמצע הנגינה. הוא הבחין בקלות שלא התקדמתי. אני לא התפלאתי, אבל אימי לא הבינה, למזלי, שעל מנת לשמור על מלגה כה נדירה, צריכה הייתי לנגן ברצון הרבה יותר משעה אחת ביום.

הצלחתי לייבש את דמעות הבושה שלה בהודעה שהבוחן הוא אנטישמי. זאת היתה תמיד נוסחת הפלא. חוץ ממני, איש לא זכר, שדווקא הוא היה זה שנתן לי את המלגה שנה קודם.

אבל מה זה שקר לבן לעומת הצלת כבודי? וגם זכיתי בפרס — הוריי הרשו לי להפסיק לנגן.

הבלט והפסנתר היו רק מעטה של נורמליות סביב מה שהיה חשוב באמת — לרכוש כלים להישרדות. קודם כול לימודים.

אמא שלי נהגה לומר, שבמשך המלחמה ראתה איך ילדי העשירים המפונקים נשברו במכרות הפחם ומתו מרעב, ורק ילדי העניים, שהיו רגילים לחיים קשים, שרדו. הרופאים ורופאי השיניים, שרדו גם הם, כי בכל מצב ובכל מקום יש אנשים חולים ואנשים עם כאב שיניים. מכיוון שלא היינו עניים מספיק, באופן שהחיים יכינו אותי לשרוד, ולמרות מאמציה, הייתי, לדעתה, ילדה מפונקת — אפשר היה לתקן את העיוות הנורא רק על ידי לימוד רפואה או רפואת שיניים. כך שאוכל לברוח ולהסתדר בכל העולם.

אימי עמדה על כך, שעליי להתחיל את כיתה א' שנה לפני הזמן; בגיל שש, ולא בגיל שבע, כמקובל בשוודיה. שלא אבזבז עוד שנה בבית כמו הילדים השוודים המטומטמים.

קבלה לכיתה א' לפני המועד הרגיל היתה כרוכה במבחן בגרות וידע.

לפני המבחן הגורלי הדריכה אותי אימי במשך כמה דקות: שלא אעז להיכשל במבחן, שאתנהג בבגרות, שאענה נכון על כל השאלות שישאלו אותי.

כך, ללא ההכנה בגן, מוזהרת ומודרכת היטב על ידי אימי, התיישבתי למבחן. כולי רועדת והבטן מתהפכת. שם, בגיל שש, נולד הפחד שלי ממבחנים. לה לא היה ספק שאתקבל. היא לא עשתה עניין מזה שהתקבלתי, רק סיפרה לי כבדרך אגב.

הלימודים בבית הספר באו לי בקלות, למזלי, וכך כמובן הציונים. בתחום זה אולי הצלחתי לרצות אותה, אבל לא יותר מדי, כלומר, לא עלתה על הפרק אפשרות לתת לי להתפתח באופן חופשי. את הילדות עברתי בריצה. על לימוד כתיבה או עיצוב לא העזתי אפילו לחלום. לנשמת הילדה שבי התייחסה אימי כמו אל עץ בגינה צרפתית, שבמזמרה ענקית אפשר לכוונו לצורה ולגודל הרצוי, הכול על מנת לתת לי כלים לשרוד. אבל בבוא העת סירבתי ללמוד רפואה או רפואת שיניים. ראיית חשבון, אמרתי לה, וגייסתי למאבק את כל העקשנות והכוח שהיו בי.

להוריה של אימי לא היה כסף שם בפולין, והם הוציאו אותה מבית הספר העיוני, ושלחו אותה ללמוד הנהלת חשבונות. זה שבר את ליבה. אני החלטתי להיות בוכהלטר כמוה. זאת היתה נקמתי הקטנה.

עם השנים סלחתי, ודי נוח לי להיות רואת חשבון.