הרעב הגדול

השכחה לפחות לא כואבת

ניו יורק, 2007, 03:00

הם באו בגשם. לשוטרת שפרצה ראשונה פנימה היה מעיל מפלסטיק שקוף ורטוב. אני לבשתי שמלה בצבע שוקולד, חוּם, עמוק ומנחם, למרות שלא היתה שום נחמה ברגע הזה. אני זוכרת הרבה אותיות ומילים רצות לי בראש, נתקעות אחת בשנייה, מסתחררות במחול הבלבול ונופלות בסוף מותשות, עייפות, לתוך נשימה כבדה. "היא אסתמטית או שזה התקף חרדה... שמישהו ייתן לה מים... תרגיעו אותה, היא רועדת לגמרי!" הצלחתי לשמוע את השוטרת צועקת.

מילים, מילים, מילים, הרבה מדי, ואף אחת לא אמת. האמת, זאת שהכי מעניינת אותי, זאת שחמקמקה יותר מטיפת גשם ראשונה, זאת שבלעדיה אין חיים, ואיתה לפעמים אי אפשר. האמת, זאת שעוברת מדור לדור, נמהלת בדם, ייחודית כמו טביעת אצבע, מדויקת הרבה יותר, פועמת כמו לב בשיאו, ובכל זאת נעלמת כמו הבזק, בלתי נתפסת.

הכי מעניינת אותי האמת: לאורכה, לרוחבה, על כל ממדיה.

ג'ונתן שוכב לידי, הוא מת רק שאני עדיין לא מבינה את זה. גם כזאת היא האמת, יכולה להתחבא אפילו כשהיא עירומה לגמרי, מופשטת מאשליה, נוכחת במרחק דגדוג אצבע. הם באו בגשם ומצאו אותי ליד הגופה, מקופלת כמו איבר ששכח להימתח, מבוהלת. הריח הרטוב והקר של הלילה נכנס איתם הביתה, לתוך תמונה שכאילו קפאה, ג'ונתן, הדם שיורד לו מהמצח, אני שמשובללת על הרצפה, החדר החם, האש הפסטורלית והמאולפת שמבעירה את האח, מכונת הקפה הדוממת, ערמות הספרים על שידות העץ העתיקות, כורסאות העור. הבית נושם את נשימתו השלווה הרגילה, הבטוחה, נושם ונושם עד שבבת אחת נקרעת השלווה. המקום הבטוח היחיד שלי בעולם נפרץ, כמו ציור שמן שחורר, חור קטן שילך ויגדל עד כדי השחתה.

והנה צצה לה עוד אמת, זאת שיש לה זהות ופנים ושם וכתובת ברורה, זאת שברגע הולכת ומתפוררת לתוך עצמה, גוש של חול במקום סלע.

השוטרת השחורה מרעימה בקולה הגס, וגופה העבה נמתח, מסווה התרגשות שאינה במקומה: ״פאק! יש פה גופה ונערה אחת בשוק, תביאו מים ותפנו את המת, מהר!״ בבת אחת המילים בתוכי מתאדות, וככל שהחדר מתמלא ברעש ועוד ועוד שוטרים נכנסים פנימה, ככה עוד ועוד מילים ומחשבות זולגות ממני החוצה.

מישהו צועק לידי: "הנערה נראית בסדר, היא רועדת לגמרי, זה לא נראה כמו אסתמה, יותר כמו התקף חרדה, תכסו אותה ותוציאו אותה מפה, ותסמנו את האזור שסביב הגופה. למה אתם מחכים?"

שתי מחשבות ראשונות הסתננו לתוך השקט שלי:

אחת, אני כבר אישה. שתיים, ג'ונתן מת.

רק אחר כך, כשהשוטרים הוציאו אותי מהחדר והובילו אותי לתוך מכונית בריח גלות, הגיעה המחשבה השלישית והפכה לי את הלב לסוג של מכשיר עינויים נמרץ. הנביא נעלם. נשארתי לבד. הנביא. נעלם.

נשארתי לבד, בעולם. הנביא, הנביא, הנביא, קרן האור שלי, נעלם.

אספרסו כפול

המרכז, ניו יורק, 2005, 23:55

היו מאוד אדיבים אליי בפעם הראשונה שהגעתי למרכז של הנביא בניו יורק.

חיכיתי עשר דקות במבואה על ספת עור, עשר דקות שבהן היתה לי הזדמנות להכיר את משנתו של הנביא, הפרושה בכוונה רבה ובטוב טעם על שולחן העץ הכבד העתיק.

שאלו אותי אני רוצה קפה, עניתי שבשמחה. שתיתי את הקפה שלי לאט. הוא היה מאוד טעים, וזה שימח אותי. על הקיר מולי היה תלוי שעון ענקי, עגול, בעל מסגרת עץ עבה משויפת, שמסביבה פס זהב דק. רצפת הפרקט בצבע דובדבן הציצה מתחת לאוסף שטיחים שנראו כמו כבשה, רכים במיוחד. יכולתי להירדם פה, חשבתי אז, להניח ראש עייף, מפוחד מהחיים, על ספת העור המזמינה, ולהריח ריח של פרקט, עור וקפה משובח, ריח שמשום־מה מרגיע אותי כמעט כמו ריח של עוגת תפוזים בתנור.

"אנה, שלום. אני דבי, ואני אקח אותך עכשיו לג'סיקה," מישהי הזמינה אותי בתנועת יד ללכת אחריה. הנחתי את הספל הריק וקמתי.

הלכנו לאורך חלל עצום. הרגשתי כמו במוזיאון או בכנסייה, ושאפתי ריח קטורת עדין ומשובח, שהתגנב מבעד לחור מנעול או למרווח מתחת לדלת. חלפנו על פני עשרים חדרים, לכל אחד מהם דלת עץ כבדה, ובה אשנב קטן שפנה לחלל המרכזי. דרך האשנב יכולתי לראות שאלה הם משרדים. בכל משרד דלק האור, ואנשים עבדו. דבי הבחינה במבט שלי. "אצלנו עובדים עד מאוחר," אמרה.

"כן, אני רואה," השבתי.

"טוב. זה לא מבהיל אותך. אני שמחה."

״להפך. אין לי שום בעיה עם משמרות לילה. זה נוח."

בדיוק הגענו לדלת נוספת. שלט זהוב בישר לי שזהו משרדה של ג'סיקה. דבי הניחה יד על ידית ברזל עגולה, ולפני שסובבה אותה, פנתה אליי. "לא. אלה לא משמרות. אין אצלנו משמרות וגם לא שעות עבודה, אצלנו כל אחד עובד כפי יכולתו," ואז פתחה את הדלת למשרד ששררה בו בדיוק אותה אווירה מרגיעה ומלטפת כמו בחלל הכניסה, למרות שהעיצוב היה שונה.

אולי כי הריח היה אותו הריח. לא היה אפשר לטעות.

"שלום, אני ג'סיקה, אבל כולם קוראים לי ג'ס." היא קמה ללחוץ את ידי. שיער חלק קצר, כתפיים רחבות, מבנה גוף ממוצע. לא יכולתי לנחש אם היא בשנות השלושים או הארבעים לחייה. האף שלה היה פחוס, מאוד פחוס, כולל הנחיריים ואפילו הנמשים שעליו, כעשרה ג'ינג'ים שנראו כאילו ברחו מפרצוף של ג'ינג'י אמיתי רק בשביל לנקד לה את הפרצוף הרחב בתפזורת ובחיוך שאומר, "אני חסרת סבלנות, אבל גם מלאה באהבה, איך אפשר לעזור?" — היו פחוסים. יכולתי להבין למה כולם קראו לה ג'ס.

"בואי, אנה, שבי."

התיישבתי.

שתי כורסאות משני עברי שולחן קפה מזכוכית, בעל רגלי כסף עבות. אני ישבתי על הסגולה, היא על הירוקה. "מה תשתי, אולי קפה?"

"כבר שתיתי קפה, תודה. הקפה שלכם מצוין."

לא הייתי צריכה להגיד את זה. אני פה כדי ליצור רושם רציני, לא בשביל לשים לב לסוג האספרסו.

״אה. מעניין, מעניין מאוד," ג'ס בחנה אותי. ממבט ראשון לא ראיתי שיש לה מבט חודר, עכשיו הרגשתי.

"מעניין," היא חזרה שוב. "אנחנו באמת מקפידים על הקפה. לא רק על הקפה, כמובן, בכלל ההקפדה והדיוק הם משהו שאנחנו מתעקשים עליו פה בכל דרך שהיא, אבל על הקפה במיוחד."

"למה?" שמעתי את עצמי שואלת. ג'סיקה הפתיעה אותי.

"האמת שלא חשבתי על זה עד היום," היא שתקה יחד איתי. מרחוק יכולתי לשמוע שתי נשים מצחקקות, בקומה שמעלינו מישהו גרר כיסא. השתעלתי קלות, כי הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. "את יודעת מה, נראה לי שזה פשוט בגלל שהנביא אוהב מאוד קפה, אז הוא דואג שזה יהיה הקפה הטוב ביותר שניתן למצוא," היא אמרה, עדיין מהרהרת, "ככה הוא, הנביא. עוד לא פגשת אותו, אבל כשתפגשי כבר תביני לבד, זאת אומרת, תרגישי לבד, אני מתכוונת."

הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי עד כמה היא מאוהבת בו, ועד כמה היא מודעת לזה. הדרך שבה דיברה עליו, איך שהרטיבה את השפתיים פעמיים, ואפילו טון הדיבור שלה התרכך.

רק אחר כך, לא הרבה אחר כך, גיליתי שכולם מגיבים אליו ככה.

כולל גברים.

כולל אני.

בעיקר אני.

"בכלל," היא המשיכה, "יש לו טעם מעולה. הוא אמנם לא ריהט את המרכז בעצמו, אבל הכול פה — כל הספות ואפילו כלי המטבח — נבחרו בהשראתו, את מבינה, אפילו המעצבים שלנו כבר הפכו לחלק מהמרכז."

"באמת טעם מעולה, מאוד נעים פה."

ג'סיקה חייכה, וכל עשרת הג'ינג'ים שלה נמתחו כמו במסדר המפקד.

"נעים לך פה? יופי. זה סימן טוב, זה טוב," עיניה בחנו אותי שוב, ואני זזתי בחוסר שקט על הכורסה. בתנועה חדה, כמו מכת קראטה אחרי רגע של ריכוז ובהייה הדדית, היא קמה וניגשה אל שולחן העבודה הגדול שלה. "טוב, נחזור לענייננו ברשותך," היא אמרה והוציאה מתיקייה דף אֵי־4 והקריאה מתוכו: "אנה, בת עשרים ותשע, סטודנטית לקולנוע, ישראלית לשעבר, ילידת ניו יורק, גרה במנהטן, אפר איסט סייד. אז מה מביא אותך אלינו, אנה, ספרי לי."

אז סיפרתי.

אבות אכלו בוסר. אימהות גם

המחלקה הפסיכיאטרית, 2008. 04:15

בלילה, אחרי שהייתי בטוחה שכולם ישנים והאחיות מבוצרות בעמדה שלהן, התגנבתי בשקט מהמיטה והוצאתי את הערכה הסודית שלי מהארון. הרשו לי להביא חפצים אישיים, וזה מה שהיה שם: כרטיסים להצגה שהוא נתן לי, מפתחות לחדר הסודי, טבעת של אמא, סבונייה שגנבתי מהחדר שלה ביום שהיא נעלמה, והחבאתי אותה מהפחד שהיא תחזור ותחטיף לי, צדף שאספתי בוקר מאושר אחד בים ושמרתי בגלל שקיוויתי שהוא תמיד יזכיר לי את האושר שלי, ודף גדול ומגולגל היטב שתלשתי פעם מאחת המחברות שלי.

פתחתי את הדף בעדינות וקראתי בערך בפעם האלף את הרשימה הסודית תחת הכותרת, "דברים שאמא שלי לימדה אותי." אמא שלי לימדה אותי לטבול שוקולד מריר בכוס אספרסו רותח וללקק. אמא שלי לימדה אותי שהקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב יכול לגרש כמעט כל חולשה. אמא שלי לימדה אותי שיש כריש אומלל אחד בשם ריף שארק שחייב תמיד לשחות, להיות בתנועה, אחרת הוא ימות (אמא שלי אהבה כרישים כי היא חשבה שהם מזכירים לנו את מקומנו האמיתי, הקטן והשורד בעולם). אמא שלי לימדה אותי שמי שאין לו ספרים בבית, אין לו נשמה. שיותר חשוב לשבת שעה בריכוז לבד מאשר לפטפט על כוס קפה עם חברה (למרות שלפי העדויות, היא עשתה את זה די הרבה). מאמא שלי למדתי שאני הכי יפה וחכמה מכולם, ושבבוקר מוכרחים להיות שמח, ואם השמחה התפספסה, רצוי להתחיל את הבוקר שוב, בצהריים. אמא שלי לימדה אותי שאסור לי לסמוך על אף אחד. אמא שלי לימדה אותי שאסור לי לסמוך עליה.

קיפלתי את הרשימה הסודית שכתבתי לפני שלוש שנים בדירה השכורה שלי בניו יורק, כשהייתי כל כך קרובה לפתרון התעלומה ואפילו לא ידעתי, והקשבתי לשקט המחבק שמסביב. כולן ישנות. חשבתי לקום להתגנב לחירום לראות מה שלום מלאני ואם היא כבר נכנעה לזונדה שדחפו לה, או שהיא עדיין מנסה להיאבק, אבל ידעתי שנורמן אחראי משמרת הלילה, ולא התחשק לי להסתבך איתו. החלטתי לנסות לישון ונשכבתי חזרה על המיטה. הדלקתי אור קטן והתכוננתי לנוח.

במקום מנוחה, חזרה אליי התקופה ההיא בכל עוצמתה. ככה זה עם תקופות, אין להן תווית פג תוקף.

הדבר הראשון שהציף אותי היה הרעש: מילים, צעקות, שברי משפטים באנגלית, בעברית רצוצה במבטא ניו יורקי, ובכי. אחרי שאמא נעלמה היה רעש גדול בשכונה, ובבית הקפה האיטלקי שהיה הבית השני שלה, בפינת רחוב 76 בין מדיסון לפארק אווניו, התגודדו אנשים מבוקר עד ערב. לורנסה, המלצר האהוב עליה, שהפך למעין חבר נפש, היה האחרון שראה אותה. בדמעות עגולות שאותן מחה במטפחת בורדו, תנועה נשית, גנדרנית, הוא סיפר לשוטרים שהיא נכנסה לקפה יפה כמו תמיד, גוררת אחריה שובל עדין של בושם יקר, התיישבה בשולחן הקבוע שלה, הפינתי תחת החלון, שתתה את האספרסו שלה חזק ורותח, שילמה, יצאה אל הרחוב, הרימה יד ועצרה מונית צהובה. עד פה הכול רגיל, כמו בכל יום. רק שביום הזה קרה משהו אחר: היא לא חזרה הביתה. לא בצהריים, לא בערב, לא בלילה, לא בבוקר אחרי ולא בכלל. עקבותיה אבדו בין שבעה־עשר אלף מוניות צהובות שחוצות את העיר מדי יום.

אבא ואני נשארנו בניו יורק שבע שנים אחר כך, שבע שנים שמהן נשאר לי בעיקר טעם של גלידת קפה מרה על הלשון, אחרי שבכל יום הייתי נכנסת לקפה, ולורנסה מתוך כבוד מיוחד ששמור לטרגדיות מהסוג הזה, וגם בגלל שהוא באמת אהב את אמא, היה מושיב אותי על הבר ומגיש לי כדור גלידה בתוך ספל אמריקאי לבן. אחר כך היה מביא לשנינו כפיות ארוכות, והיינו מלקקים כל אחד לעצמו לאט ובשקט, מייחדים את הרגע לאמא. לורנסה, שחיבב תלבושות צבעוניות ודרמות ספרדיות זולות, בחר בטעם קפה בגלל שזה הטעם שהיה הכי אהוב עליה. או כך אמר. לי זה היה מר, הייתי בסך הכול בת שבע וקצת, אבל לא אמרתי כלום.

בטח היינו ממשיכים עם זה עד היום אם אבא לא היה חוזר יום אחד אדום עיניים מהמשרד ומודיע לי שזהו זה. מתחילים שוב לחיות. נוסעים לישראל. הסכמתי מיד, כי בשבילי, מה זה כבר משנה? שמחתי בשבילו, אף שגם בתור ילדה ידעתי ששום דבר לא יעזור — לא המשפחה שלו, לא בית חדש, ואפילו לא לשמוע את "התקווה" בלילה כשנגמרים השידורים, שזה היה אחד החלומות שלו על ישראל.

אני זוכרת את הערב הראשון אחרי שחזרנו לישראל והשידורים נגמרו. אבא התיישב נפוח מכבוד ומנחת על הספה והקשיב ל"התקווה". אני ישבתי בצד בשקט וחשבתי: איזה מין המנון מדכא לעזאזל.