להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין

פרק 1

ארין

הווה

כשדברים לא מתנהלים כמו שצריך, אני חולמת על גלי הגאות. אומרים לי שזה סימן לכך שאני מרגישה חסרת כוח, כשקירות המים האלה עולים לעבר השמיים. אני מתעוררת משתנקת, נסערת מדי מכדי שאוכל להירדם שוב.

אני שונאת את החלום הזה, אבל יש חלום שאני שונאת עוד יותר — זה שיש לי כשדברים מתנהלים היטב.

בחלום הזה, אני חוזרת אל החתונה של החברה הכי טובה שלי. אוויר מבושם אבל לא חם, השמש יורדת נמוך על מפרץ גרייס במרחק, בזמן שהצ'לנית מנגנת את הקנון ברה מז'ור של פכלבל.

מתאמת החתונה טופחת על כתפי. אני נותנת לאוליביה חיבוק מהיר, נזהרת לא למחוץ את ההינומה שלה, ונכנסת. כל הראשים נפנים לעברי. אני לא אוהבת להית במרכז תשומת הלב, אבל אין לזה כל קשר לגוש הקשה שנוצר עכשיו בבטני.

אל תסתכלי עליו.

כמה פעמים התחננתי ככה לעצמי? תתעלמי ממנו, תשכחי אותו. אני לא יודעת למה אני טורחת — זה לא עבד אפילו פעם אחת.

גם עכשיו, כשהחבר שלי יושב במקום כלשהו בקהל, נראה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני נמצאת פחות משני מטרים מהמעבר, ומבטי נשלח היישר אל האדם האחד שהוא לא אמור להישלח אליו: השושבין.

הוא עומד לימינו של אחיו, מביט בי כמו שהביט בי לעיתים קרובות בחודשים האחרונים — כאילו היה מוכן לאכול אותי חיה אם הייתי מאפשרת את זה. עיניו, כחולות כמו הים שמאחוריו, פוגשות את עיניי, ונראה כאילו הלב שלי לא פועם אלא קופץ בתוך חזי. קפיצה אחת ארוכה היכן שהיו אמורות להיות חמש או שש פעימות. בתוך ראשי אני מתחילה להפציר בו, זה לא מאוחר מדי. אתה עדיין יכול לתקן את זה. בבקשה, בבקשה תתקן את זה.

* * *

אני שונאת להתעורר מחלום. אני שונאת את האופן שבו אני מתעוררת, רעבה לראות אותו, מישהו שמעולם לא הגיע לו אפילו רגע אחד מהזמן שלי.

אני פוקחת את עיניי הבוקר כשאוזניי עדיין מתאמצות לשמוע את הצ'לנית, מופתעת לרגע לגלות רק צלילים רגילים — מים זורמים, זמזום של מכונת גילוח חשמלית. הלב שלי עדיין מנתר בחזי כשאני מתגלגלת לעבר שידת הלילה ומחליקה על אצבעי את טבעת האירוסין שלי. אני לא מאמינה שאני עדיין חולמת את החלום ההוא, אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים.

אני יודעת מה פסיכיאטרית הייתה אומרת על זה, כי כבר הייתי אצל אחת.

רגליים קרות, היא הרגיעה אותי. זה קורה לכולם. אלוהים, אני מקווה שהיא צדקה.

רוב יוצא מחדר האמבטיה, לבוש רק במגבת. "סליחה," הוא אומר, מקמט את מצחו. "ניסיתי להיות בשקט."

הוא נתקע עם איזה לקוח ונכנס הביתה רק אחרי חצות, ועכשיו בקושי חמש בבוקר, והוא כבר יוצא ליומו. אלה החיים שלו כבר מספר חודשים, הודות למיזוג שעליו הוא מפקח. מצאתי את עצמי זורקת את ארוחת הערב של אתמול לפח האשפה. אני לא מאשימה אותו בזה, והמיזוג עצמו כמעט הסתיים, אבל לפעמים אני תוהה אם הקצב המטורף הזה יאט אי פעם. רוב נראה כמי שנהנה ממנו יותר מאשר הוא אמור ליהנות.

"אין שום סיבה ששנינו נתנהל היום על אדי הדלק האחרונים," הוא אומר. "תחזרי לישון."

הוא לוקח תחתוני בוקסר ומשליך את המגבת, חושף גוף מושלם, שטופח בשעות ארוכות של בילוי בחדר הכושר, ומחויבות לאכילה בריאה, שאני הייתי שותפה לה. עונג לצפות בו מתלבש, אפילו בשעה מוקדמת כל כך של היום.

"אתה יודע," אני אומרת, מנסה להישמע מפתה. "אם שנינו ערים ובאותו מקום באותו זמן, אני יכולה לחשוב על משהו שהייתי מעדיפה לעשות במקום לישון."

אני לא בטוחה אם אני מוּנעת על ידי תשוקה או על ידי רגשות אשם — אני באמת שונאת את זה ששוב היה לי את החלום ההוא. תודה לאל שהוא לא יכול לראות מה מתחולל בתוך ראשי.

הוא ממצמץ. "הם מקדימים אותנו בשמונה שעות שם באמסטרדם, מותק. אני באמת מוכרח ללכת, אבל אחזור הביתה מוקדם."

"אל תזכיר לי."

ברנדון, החבר הכי טוב של רוב, חזר זה עתה לקולורדו אחרי מספר שנים מעבר לים, והוא מגיע הערב. אלה חדשות טובות רק לאחד מאיתנו.

רוב מרים גבה. "הבטחת שתהיי נחמדה."

"שיהיה ברור, הבטחתי רק להתנהג באופן תרבותי. וזה יותר ממה שאני אקבל ממנו בתמורה, אני בטוחה."

הוא נאנח, לובש את הז'קט שלו. "אני לא מבין למה את כל כך שונאת אותו."

זה לא משהו שהצלחתי אי פעם להסביר. השנאה כלפי ברנדון היא כמו מקור מים תת־קרקעי כלשהו — אתה חושב שיש לך את הכול שם בחוץ, אבל זה פשוט ממשיך להגיע.

מלבד, כאשר אני חולמת עליו. לא נראה שאני מאוד שונאת אותו אז.

פרק 2

ארין

הווה

אני מתבשלת בעצמי. בוהה במחשב שלי זמן רב כל כך בלי לעשות דבר, עד שהוא נכנס ל'מצב שינה' כבר פעמיים.

אני יודעת שאוליביה, החברה היחידה בקבוצת הריצה שלנו בקולג', שהצליחה להפוך את הריצה לקריירה — נמצאת שם בחוץ ומתאמנת בהרים של צפון סיאטל. אבל אני בכל זאת מתפתה להתקשר, כאילו אם אשאל אותה שאלות זה יחליש באופן כלשהו את החרדה שלי. למה ברנדון כאן, כשכל המשפחה שלו עברה דירה? למה הוא לא יכול לעבור לסיאטל?

אני לא מתכוונת להתקשר, כמובן. ברנדון הוא הגיס שלה, והיא המעריצה הכי גדולה שלו. היא חושבת שהתוקפנות שלי כלפיו בלתי ברורה, ממש כמו שרוב חושב. נראה שכל אדם בעולם הזה חושב שבלתי אפשרי שלא לחבב אותו. אני יודעת טוב מהם.

תיקייה עפה בעדינות באוויר, נוחתת מולי. אני מרימה את מבטי אל הקיר המשותף שלנו בחלל העבודה שלי, ומגלה את חברתי למשרד, הארפר, לוטשת בי מבט. "הרגע הוספתי משהו חדש ללוח הפינטרסט שלך," היא אומרת. "הזר הוא מפרחי קאלה, קשור בסרט הכתום הזה שתואם את האבנט שעל השמלות של השושבינות."

האובססיה של הארפר לחתונה העתידית שלי אף פעם לא מפסיקה לשעשע אותי, בהתחשב ברתיעה שלה עצמה מפני מחויבות. "האבנט על השמלות של השושבינות של מי?" אני שואלת. "עוד אפילו לא קבענו תאריך."

היא מזנקת ומגיעה מסביב אל שולחן הכתיבה שלי, מעבירה כמה תיקיות לרצפה ואז מתיישבת עליהן. "רוב הציע לפני יותר משנה."

אני מושכת בכתפיי. "הוא היה עסוק, ולי יש את הקטלוג של הפקולטה להוציא. לא היה זמן."

כל זה נשמע לי הגיוני כל כך, אבל הארפר גונחת בקול רם ומטיחה את ראשה בקיר המרופד של חלל העבודה.

"קטלוג הפקולטה? את שומעת את עצמך? כאן זה לא רופאים ללא גבולות, ארין. את עובדת במחלקת יחסי ציבור של קולג', בעבודה שאת שונאת."

"אני לא שונאת את העבודה שלי."

"בטח שאת שונאת," היא אומרת, ומגלגלת עיניים לעבר דלת המשרד הסגורה של הבוס שלנו. "כולנו שונאים את העבודה שלנו."

היא צודקת, כמובן. לעבוד בשביל טימותי יכול להרוס כל עבודה.

הוא השילוב הגרוע ביותר בין שחצנות וטיפשות, ובמקום ידע אמיתי הוא מפריח סיסמאות שיווקיות. אוניברסיטת מזרח קולורדו היא לא רק מעסיקה, היא גם הקולג' שבו למדתי, והשנים שבהן רצתי כאן עם אוליביה הפכו לזיכרונות הטובים ביותר שלי, אז להציג את הדימוי הכי טוב לאוניברסיטה זה משהו שחשוב לי. אבל מה שחשוב לטימותי, זה טימותי. הוא מסוגל להקשיב לעצמו מדבר במשך שעות על שום דבר שיהפוך אותנו לטובים יותר בעבודה שלנו.

"אני אסתכל על לוח הפינטרסט מאוחר יותר," אני מבטיחה, נשענת אחורה בכיסאי ועוצמת עיניים. המחשבה על החתונה גורמת לי להרגיש מוצפת, ואני מרגישה מספיק מוצפת גם ככה. "אני פשוט קצת בלחץ היום."

"מה קורה?"

אני מהוססת, לא רוצה אפילו להודות בזה בקול רם. "ברנדון מגיע לארוחת ערב." אני מניחה שאני עדיין חשה רגשות אשם. כאלה שנמשכים ימים שלמים כשאני חולמת את אחד מהחלומות ההם.

"ברנדון? ברנדון החתיך בטירוף? חשבתי שהוא חי באירופה או משהו כזה."

"הוא חי שם בעבר," אני נאנחת. "איטליה, אחר כך ספרד, ואז בעוד מקום. ועכשיו אני מניחה שהוא חזר הביתה."

ברנדון עזב מייד אחרי החתונה של אח שלו ושל אוליביה, וזו הייתה הקלה. מאז, החיים שלי היו נורמליים, נטולים עליות ומורדות ודרמות. כל מה שאני רוצה, בעולם כולו, זה שזה יישאר ככה.

"תני לי לראות את התמונה שלו," היא אומרת. עיניה מקבלות את המבט המרוחק הזה שמופיע בכל פעם שהיא חושבת על סקס. כלומר בערך תשעים אחוזים מהיום.

אני מזעיפה מבט. "למה שתהיה לי תמונה של ברנדון?"

"בחייך. בטח יש לך איזו תמונה במקום כלשהו ברשת. בפייסבוק? תבדקי בדף של אוליביה. אני מתערבת שיש שם תמונות מהחתונה."

אני מנחשת שאין. אוליביה אפילו לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להתחתן מלכתחילה. והעלאת תמונות של עצמה כדי שהעולם יראה, זה ממש לא הסגנון שלה.

בחוסר רצון אני פותחת את המחשב שלי, אבל אני לא הולכת לדף של אוליביה. אני הולכת לדף של דורותי. היא — אימו של החתן, וגם אימו של ברנדון — היא אחד האנשים האהובים עליי. אף אחד לא שמח יותר ממנה לראות את ויל ואוליביה מתחתנים, ואני בטוחה שהיא העלתה כל תמונה שצולמה בחתונה ההיא במקום כלשהו.

אני מוצאת את התמונות, קבורות תחת מיליון תמונות של שני הנכדים שלה, ומקליקה על התמונה של ארבעתנו: ויל ואוליביה, אני וברנדון. הארפר משמיעה את צליל הגניחה הקטן הזה כשהיא רואה אותו, ואפילו אני בולעת קצת את רוקי. לברנדון יש פנים מושלמות באופן בלתי אפשרי: לסת רבועה, אף ישר, שפתיים מלאות ועיניים כחולות הכי בהירות.

אולי אני שונאת אותו עכשיו, אבל אני באמת לא יכולה להאשים את עצמי על עומק ההתאהבות שהייתה לי פעם.

"אלוהים אדירים," היא מתנשמת. "אם הוא בבית, אז את מוכרחה לארגן לי משהו."

"הארפר, אני אוהבת אותך מכדי שאחשוף אותך לכל כך הרבה מחלות מין. יש לך מושג עם כמה נשים הוא שכב?"

"מה שאני שומעת אותך אומרת לי זה שהוא חתיך וגם מנוסה. וזה לא חיסרון, מבחינתי."

היא מציצה יותר מקרוב במסך, מביטה בתמונה ישנה שלי ושל אוליביה בימי הריצה שלנו בקולג'. "תראי איך נראית אז! בקושי הייתי מזהה אותך עכשיו."

עד שהגעתי לחתונה, כבר הפסקתי בעצמי עם המנהג שלי לאכול צ'יזבורגר, והתחלתי ללכת לפילאטיס, ובהנחייתה של הארפר, לקחתי על עצמי באי־רצון את כל שאר השטויות של בנות, כמו לעשות גוונים בשיער ולהתאפר. "כל הקרדיט הוא שלך."

"וככה," היא אומרת, מקישה על גופו של ברנדון על המסך שלי, "את יכולה להודות לי."

* * *

אני לא רואה את המכונית של ברנדון בחזית הבית שלנו, אבל ברגע שאני נכנסת הביתה אחרי העבודה, אני יודעת שהוא כאן. אני מקבלת אישור כשאני שומעת את הצחוק שלו, צליל שאזהה בכל מקום — עמוק יותר מזה של רוב, צחוק צרוד, נמוך, ששוכן במקום כלשהו בתחתית החזה שלו. אני די בטוחה שהוא יכול להשיג זיון אך ורק על סמך הצחוק הזה, מבלי שאפילו יראו אותו.

הבטן שלי משתוללת כשאני יוצאת אל החצר האחורית, בדיוק כמו שקורה לה לפני כל אירוע לא נעים. אני מבינה ששנינו יכולים להיות מסוגלים להתנהג כמו אנשים בוגרים. אני גם מבינה שאף אחד מאיתנו כנראה לא יעשה זאת.

עינינו ננעלות, והלב שלי מגמגם, למרות כל הכוונות הטובות שלו.

אני לא יודעת איך זה אפשרי, אבל הוא נהיה יפה עוד יותר. העור שלו עדיין זהוב, והפה שלו עדיין גורם לי לחשוב מחשבות רעות, אבל הצד הנערי שלו נעלם. הוא כבר לא רזה אלא שרירי, והשיער שלו מסופר עכשיו קצר, מדגיש את זוויות הפנים שלו. העובדה שהוא הצליח איכשהו להשתפר די מעצבנת אותי.

הוא יושב בכיסא מול רוב, ליד האח, נראה יותר נינוח על המרפסת שלי ממה שאני הרגשתי אי פעם, אבל זה בדיוק ברנדון, כמו תמיד. הוא תמיד היה מושך ובטוח מדי בעצמו.

הוא קם, ואנחנו מחליפים חיבוק קצר ולא אישי. ואפילו זה יותר מדי. רוב ממש לא בחור קטן, אבל אני מרגישה כאילו ברנדון מגמד אותי, כאילו יכול היה למחוץ אותי בטעות אם לא יזהר מספיק. בהינתן המבט שהיה על פניו כשיצאתי החוצה, לא הייתי מופתעת כלל אם הוא בדיוק דמיין איך הוא מוחץ אותי תוך כדי החיבוק. איבדתי כבר את הספירה לגבי מספר הפעמים שהוא ניסה לשכנע את רוב לזרוק אותי, לא לגור איתי, לא להציע לי נישואין.

כן, נישקתי בחור אחר בשלב מוקדם של הקשר שלי עם רוב. אבל כמה צבוע אתה צריך להיות כדי להחזיק את זה נגד מישהו, כשאתה זה שאיתו היא עשתה את זה?

"אז אני מניח שמגיע לכם מזל טוב," ברנדון אומר וחוזר אל כיסאו, כשרוב מושך אותי אל ברכיו.

"מתי היום הגדול?"

"לא הגענו כל כך רחוק," רוב אומר, "כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לקבוע תאריך."

הוא מנסה להישמע כאילו הוא מתבדח, אבל אני שומעת שם גם אי־שביעות רצון.

ברנדון מתרווח בכיסאו. יש משהו גברי נטול־מאמץ בכל דבר שהוא עושה, כולל זה. הוא נשען אחורה בכיסא כמו בחור שעומד לקבל את המציצה השלישית שלו היום. כמו שאני מכירה אותו, יכול להיות שזה לא רחוק כל כך מהאמת.

"אתה יודע, באירופה, זה די נפוץ פשוט להתארס ולהשאיר את זה ככה," הוא אומר.

"בדיוק!" אני קוראת, ופונה אל רוב. אני כנראה צריכה להיות יותר מאוכזבת לגלות שברנדון ואני נמצאים באותו צד של ויכוח לגבי משהו.

"שמעת את זה, מותק? אני פשוט מתנהגת כמו אירופאית לגבי זה."

"אלא שאני לא רוצה בחורה אירופאית. אני רוצה בחורה אירית מניו ג'רזי," רוב אומר, תוחב את שערי מאחורי אוזני בחיוך מלא חיבה. "ואני כן רוצה חתונה." ברנדון צופה בנו במבט שאני לא לגמרי יודעת לתת לו שם. זה מבט מלא בוז, אך מרוחק, כאילו אנחנו חיות בתוך כלוב שהוא נאלץ לצפות בהן. אני מניחה שזה הגיוני. הייתה לו רק מערכת יחסים אחת שאני יודעת עליה —איזושהי בחורה באיטליה — וזה לא החזיק מעמד.

"אז מה איתך?" רוב שואל אותו. "מה מביא אותך הביתה?"

הוא מושך בכתפיו. "פשוט הרגשתי שהגיע הזמן. אני מתכנן להקים חברת טיולים משלי כאן ביוני, אבל לפני שאעשה משהו, אני צריך לפגוש את האחיינית החדשה שלי. אני נוסע לסיאטל בסוף השבוע הזה."

אני מתלהבת בתוכי מעצם המחשבה על קרוליין, הילדה החדשה ביותר של אוליביה ושל ויל, שבקרוב תהיה ילדת הסנדקות שלי — ושל ברנדון. היא התינוקת היפה ביותר שראיתי אי פעם, עם עיניים בדיוק כמו של הדוד שלה. הוא אולי מהווה איום לכחמישים אחוז מן האוכלוסייה, אבל לאף גבר חי אין עיניים כמו של ברנדון — כחול בהיר, שקוף, צבע של זכוכית ים.

פעם אהבתי זכוכית ים. כבר לא.

"חכה," רוב אומר. "אתה פותח כאן חברת טיולים, אבל אתה ישן אצל אימא ופיטר בבולדר?"

ברנדון מושך בכתפיו. "רק עד שאדע איפה יהיה המשרד. ואז אגור במקום קרוב יותר."

"אתה לא יכול לעשות את הנסיעה הזאת כל יום," רוב אומר. "תישאר אצלנו. יש לנו בית בריכה שלם שעומד ריק."

איכשהו אני מצליחה לא לתת ללסת שלי להישמט עד הסוף, אבל אין ספק שאני נראית מתנגדת. ברנדון הוא האדם האחרון שאני רוצה שיישאר במדינה הזאת, ועוד הרבה פחות בבית שלי, וזו עובדה שרוב מודע לה היטב.

נראה שרוב לא מבחין בתגובה שלי, אבל ברנדון ללא ספק מבחין בה. הוא מגחך כשהוא מסכים להצעתו של רוב. אני חושדת שהוא מסכים רק כדי לעצבן אותי.

* * *

"אני לא מאמינה שעשית את זה," אני מסננת לעבר רוב ברגע שאני שומעת את המכונית של ברנדון יוצאת לדרכה.

"בחייך, מותק. יש לנו בית ענק, ובית הבריכה מנותק מהבית. זה לא שהוא יגור כאן. הוא יהיה יותר כמו שכן."

"וזה היה נהדר אם הייתי רוצה את ברנדון כשכן," אני עונה. "כמו שאתה יכול לדמיין לעצמך, אני לא רוצה."

"הוא מספיק נחמד אלייך." רוב נאנח. "אני פשוט לא מבין למה יש לך כזאת בעיה איתו."

"הבעיה שלי היא שאני בת עשרים ושש, ויש לי עבודה במשרה מלאה, ולא מתחשק לי לבוא כל ערב הביתה ולגלות שהוא הפך את הבית שלנו לאחוזה של פלייבוי. כדאי שתוודא שהוא יודע שאני לא מוכנה להתמודד עם זה שהוא יעשה את זה בשלישייה בתוך הג'קוזי — או כל דבר אחר שהוא יעשה באופן בלתי נמנע."

"אני אזהיר אותו לגבי הג'קוזי," רוב אומר בחיוך עייף. "את יודעת, כשהארפר עושה שלישייה, את לא יכולה לחכות לספר לי על זה. את חושבת שזה מצחיק שהיא שוכבת עם גברים על ימין ועל שמאל. אבל כשברנדון עושה את זה, את מוכנה לבצע גירוש שדים."

כן, כי זה שונה לגמרי כשזה ברנדון.

"הוא פשוט... השפעה רעה, רוב."

"השפעה רעה על מי, ארין?" הוא שואל. "חצי מהזמן אני בכלל לא בבית."

זאת ככל הנראה שאלה טובה.