להחיות את היום

פרק ראשון: 1
בראשית
בריאת העולם וראשית האנושות

בראשית א, א - ו, ח
 
רקע
*** בראשית, הפרשה הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה, נפתחת בתיאור בריאת העולם. האנושות נבראת עם חופש בחירה בין טוב לרע. אך האנשים הראשונים, אדם וחוה, משתמשים לרעה בחופש הבחירה שלהם ומטילים את האנושות למערבולת של ניוון מוסרי. דור אחר דור מחמיצים בני האדם את השעה ומתרחקים מייעודם, עד שלא נותרת ברירה אלא למחות את הקיים ולכונן סדר חדש בעולם.

יום ראשון (א, א - ב, ד)
התורה נפתחת בתיאור האופן שבו ברא ה' את העולם בשישה ימים.
 
תכלית הבריאה
 
א, א: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
 
המדרש מלמדנו כי "נתאווה הקדוש-ברוך-הוא להיות לו דירה בתחתונים". הבריאה עשויה רבדים-רבדים, עולמות עליונים ותחתונים, כאשר העולם שבו אנו חיים הוא התחתון ביותר. "תחתון", בהקשר זה, פירושו מרוחק ממודעות א-לוהית ואף מנוגד לה. לאחר בריאת העולם, ברא ה' את האדם על מנת שייצוק לתוך העולם התחתון מודעות א-לוהית. פסגת ההצלחה בשליחות קדושה זו היא מה שמכנה המדרש "דירה בתחתונים". האמצעי להשגת המטרה ניתן גם הוא מאת ה', בדמותה של התורה.
ה' העניק לאנושות את החופש להתעלם ממנו ומרצונו וזה בדיוק מה שעשו הדורות הראשונים. ה' נותר נאמן להבטחתו לחופש בחירה, והתוצאה היתה שככל שבני האדם הרבו להתעלם מרצון ה' כך גילוי נוכחותו בעולם הלך והסתתר, הלך ונעלם, כשהוא מתכסה מאחורי המסווה של הנהגת הטבע.
במקביל, תכנן ה' את צעדיה הבאים של תוכניתו המקורית: כל דור בחר באנשי סגולה מיוחדים שהוסיפו לטפח את חזונו המקורי. שושלת סגולית זו הפכה למשפחה בעלת מורשת ייחודית, וזו - בסופו של דבר - היתה לעַם. כידוע, העם המדובר הוא עם ישראל, ובידיו עתיד ה' להפקיד את המשימה המקורית אותה ייעד לאנושות כולה - לעשות לו דירה בתחתונים. עם ישראל נועד לשמש כמקור השראה ודוגמה לשאר האנושות, ולעודד אותה למלא תפקידה בתוכנית הא-לוהית. ספר בראשית כולו מגולל את סיפור הרקע שמאחורי יצירתו של עם ישראל, ומתאר כיצד התעצב.*
[*. לקוטי שיחות ה, עמ' 1-15; י, עמ' 3-6. יום טוב של ראש השנה תרס"ו עמ' א-ט.]
 
יום שני (ב, ה-יט)
בתחילה ברא א-לוהים את העולם כליבה חומרית מוצקה המכוסה כולה במים. ביום הראשון נברא האור, וביום השני - האטמוספֶרה. ביום השלישי עלו היבשות לגובה פני הים. הגופים השמֵימיים נבראו ביום הרביעי, חיות הים והעופות ביום החמישי, וביום השישי נבראו חיות היבשה והאנשים. בניגוד לשאר היצורים, נבראו בני האדם הראשונים בשני שלבים: ראשית יצר הקדוש-ברוך-הוא גוף חסר חיים, ואז נפח לתוכו נשמה.
 
נפש א-לוהית
 
ב, ז: "...וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"
 
ה' יצר את כל הנבראים, אולם רק באדם הוא נפח נשמת חיים. כשאדם מנפח משהו, הוא שואב את האוויר מתוך-תוכו. באותו אופן, העובדה שהקדוש-ברוך-הוא "נפח" בנו את נשמתנו מלמדת על כך שמקור החיות הפועמת בנו - נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל" - הוא ברובד א-לוהי פנימי ועמוק יותר מזה המחיה את שאר הנבראים. הדבר מהווה סימן לכך שהאדם הוא השחקן המרכזי בבריאה, הנושא באחריות לתכליתה, וכל יתר הנבראים ממלאים תפקידים משניים ביחס אליו. נשמתנו היא ניצוץ א-לוהי, "חלק אלו-ה ממעל ממש".
הנשמה שנפח בנו ה' לעולם אינה מאבדת את הקשר הפנימי שלה עִמו. האתגר העומד בפנינו הוא להבטיח שקשר זה גם יתגלה ויופיע בחיינו. כשם שהרוח הנושבת יכולה להגיע ליעדה רק אם אין מחסומים העוצרים בעדה, כך נשמתנו הא-לוהית תוכל להאיר בחופשיות רק אם נסיר את כל המחסומים הרוחניים העלולים לעכב בעדה - הרהורים, מילים או מעשים שליליים.*
[*. תניא פרק ב. אגרת התשובה פרקים ד-ה.]
 
יום שלישי (ב, כ - ג, כא)
האנשים הראשונים חיו בגן עדן, וכל תענוגיו היו מיועדים עבורם - כאמצעי להגדלת המודעות שלהם לא-לוהים ולטובו. בעטיו של הנחש הקדמוני, התפתו אדם וחוה להעצים את מודעותם העצמית, וכך איבדו את תמימותם המולדת ויחד עמה את היכולת להתענג בטהרה.
 
צניעות ותמימות
 
ב, כה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ"
 
לפני האכילה מעץ הדעת, לאדם וחוה לא היתה שום מודעות עצמית - כלומר: תחושה של ישות נפרדת הניצבת במרכז התודעה. משום כך, הם יכלו לקיים חיי אישות באותה תמימות שבה, לדוגמה, אכלו או שתו. ממש כפי שאכילתם לא היתה לשם סיפוק תאווה אלא כדי ליהנות מטוב ה', כך חיי האישות שלהם לא היו ביטוי לתאווה חושנית ואנוכית אלא דרך להתאחד זה עם זו, להוליד ילדים וליהנות מהטוב שה' חלק עמם.
כאשר אכלו מ"עץ הדעת טוב ורע", השיגו מודעות עצמית. מעתה, נטו להתרכז בחוויה האישית והבינו את פוטנציאל הסיפוק האנוכי שבחיי האישות ואת הסכנה הרוחנית שהוא מייצג (העצמת תחושת היֵשות וטשטוש המודעות הא-לוהית). זו היתה הסיבה לתגובתם הראשונית לכישלונם - דחף לכסות את חלקי הגוף שהצנעה יפה להם, כדי להמעיט את השפעתם על התודעה.
נקיטת צניעות בלבושנו והתנהגותנו מאפשרת לנו לשחזר את התמימות הבראשיתית, וכך להשיב את התענוג הנובע מחיי האישות למצבו הראשוני והטהור - כמו שהיה בגן עדן.*
[*. לקוטי שיחות ג, עמ' 893.]
 
יום רביעי (ג, כב - ד, יח)
אילו אדם וחוה היו מכפרים על חטאם, מעשיהם היו נסלחים והם היו נשארים בגן עדן. אך הם לא ניצלו את ההזדמנות לעשות זאת, ולכן גורשו. לבנם הבכור, קין, הוענקה בחירה דומה לאחר שרצח את אחיו הבל.
 
ללמוד מטעויות
 
ד, ז: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב - שְׂאֵת..."
 
הקדוש-ברוך-הוא העדיף את מנחתו של הבל משום שהוא הביא "מבכֹרות צֹאנו", בעוד קין רק הביא "מפרי האדמה". אך קין לא למד את הלקח. אילו היה מביא מנחה נוספת, הפעם ממיטב פירותיו, ה' היה מקבל אותה. הקדוש-ברוך-הוא רצה ללמד אותו שאם אדם לומד מטעויותיו, מוחלים לו על עוונותיו הקודמים. אך קין סירב להודות בטעותו, ונותר משוכנע בצדקתו. לכן חשב שאילו הבל יחוסל, דעתו שלו תשלוט.
גם לפתחנו מונח האתגר להודות בשגיאותינו, ולא לעמוד מאחוריהן בעקשנות ולהצדיקן. כאשר אנו לומדים משגיאה שעשינו, היא הופכת למנוף לצמיחה רוחנית חדשה.*
[*. לקוטי שיחות טו, עמ' 22.]
 
יום חמישי (ד, יט-כב)
אף שקין לא שב בתשובה שלמה, הוא בכל זאת הביע חרטה מסוימת על רצח אחיו. לפיכך, דחה הקדוש-ברוך-הוא את עונשו בשבעה דורות, והעניק בכך הזדמנות לצאצאיו לכפר על מעשיו. בסופו של דבר גם הזדמנות זו הוחמצה, כפי שניתן לראות בסיפורו של למך - נצר מזרעו של קין.
 
מעמד האישה
 
ד, יט: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים..."
 
בזמנו של למך, הידרדרו אמות המידה המוסריות של החברה עד מאוד. אחד הביטויים הבוטים לכך היה נוהג שהשתרש של נשיאת שתי נשים, אחת לשם יופי ואחת לשם בנים. את האישה הראשונה היו משקים בסם שהיה גורם לה להיות עקרה, כדי להבטיח שיופייה לא ייפגם כתוצאה מהריונות ולידות.
מובן שההתייחסות לאישה כאילו נבראה רק להנאתו של בעלה סותרת את כוונת הקדוש-ברוך-הוא בבריאת האדם בדמות זכר ונקבה גם יחד. בנוסף, פנימיות התורה מלמדת על קיומם של צדדים נקביים וזכריים בתוך כל אחד ואחת מאתנו: הצד הזכרי בכל מערכת יחסים הוא הדחף להעלות את המודעות האנושית למדרגה גבוהה יותר של מודעות א-לוהית, והצד הנקבי הוא הדחף להביא את המודעות הא-לוהית המאירה למעלה אל העולם שלמטה. שני הצדדים כאחד נחוצים וחיוניים במצבים שונים בחיים, ועלינו לטפח את שניהם.*
[*. תורה אור ה, א-ב.]
 
יום שישי (ד, כג - ה, כד)
לאחר קין והבל, נולד לאדם וחוה בן שלישי, שת. נכד נכדו של שת היה חנוך, שהתנגד להידרדרות הרוחנית הכללית של האנושות וחי חיי צדיקות.
 
הגדלוּת שבדברים הקטנים
 
ה, כד: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ-לֹהִים..."
 
לפי המדרשים עסק חנוך בסנדלרות, אך למרות מקצועו הארצי לא הסיח את דעתו מעבודת ה'. להפך - מסופר כי בכל תפר שעשה ייחד ייחודים בעולמות העליונים. אנו איננו במדרגתו של חנוך, ובכל זאת אנו רשאים לשאוף ללכת בעקבותיו: ביכולתנו להחדיר בפעולותינו הארציות כוונות קדושות, איש-איש לפי מדרגתו, המסוגלות להגיע אל השמים ואף להשפיע על המתחולל בהם.*
[*. התוועדויות תשמ"ט א, עמ' 247.]
 
שבת (ה, כה - ו, ח)
חרף הדוגמה הטובה שהציב חנוך, הידרדרותה הרוחנית של האנושות המשיכה. לבסוף, ראה הקדוש-ברוך-הוא שהמוצא היחידי הוא להעניק לאנושות התחלה חדשה.
 
כוח הדיבור
 
ו, ה: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ..."
 
כאשר הקדוש-ברוך-הוא העריך את מצבה הרוחני והמוסרי של האנושות והחליט למחותה, הוא לא מיהר לבטא את החלטתו בדיבור. רק לאחר שקבע כיצד תשרוד האנושות - באמצעות נח וצאצאיו - נתן ביטוי לגזר דינו. הסיבה לכך היא, שמרגע שרעיון יורד ממחשבה לדיבור, הוא מקבל ממשות ונהיה קשה יותר לבטלו.
עלינו ללמוד מכך על כוחו הרב של הדיבור: כאשר אנו מתבטאים בגנותו של מאן דהוא - אפילו אם הלה אינו מודע לכך - הרי שמבלי משים אנו מחזקים בכך את תכונותיו השליליות ומקשים עליו להיפטר מהן. עלינו לחשוב פעמיים לפני כל אמירה שיפוטית על אחרים, ותמיד להעדיף לומר עליהם דברי הערכה ושבח.*
[*. לקוטי שיחות טו, עמ' 29 ואילך.]