פרק 1
הריצה שהצילה את חיי
בנובמבר 2021 חציתי את קו הסיום של איירונמן טבריה 70.3 — התחרות הבין־לאומית המשלבת שחייה, ריצה ורכיבה על אופניים מסביב לכינרת — בתוצאה נאה של 6:12 שעות. הייתי בשיא הכושר שלי, חדור מוטיבציה אינסופית, וכבר סימנתי לעצמי את המטרה הבאה. במהלך התחרות הייתי אומנם מרוצה ומאושר, והתחושה הייתה עילאית וחוץ גופית, אבל בסיום, בתוך תוכי אמרתי לעצמי שלפי כל האימונים הייתי צריך לרדת משש שעות. משהו בפנים חזר וניקר בי: מה עבר עליי?
חצי שנה לאחר מכן, אפריל 2022, שבע בבוקר. כהרגלי, הבאתי את הילדים למסגרות, החניתי את הרכב ויצאתי לריצה שגרתית. התכנון היה ריצה קלה של 10 ק"מ. בין 45 ל־50 דקות. הריצה התחילה כמתוכנן, קצב של 5:00 דקות לק"מ, ומשם, אחרי שהתחממתי, הייתי אמור להגביר קצב ל־4:40 דקות לק"מ. אלו הקצבים שלי באימונים.
אבל לגוף היה משהו לומר לי: משהו אינו כשורה.
אחרי חמש דקות השעון הראה לי דופק גבוה מאוד — 180. משהו לא בסדר בשעון, חשבתי. עצרתי לרגע, מדדתי דופק באופן ידני, והוא באמת היה גבוה. אני רץ יותר מעשור בתדירות יומית, הדופק נע תמיד סביב 140–160, גם בריצות נפח (ריצה בקצב "הטבעי" של הגוף), גם באיירונמן שבו השתתפתי. הפעם, בנוסף לדופק הגבוה, הרגשתי מותש כאילו אני אחרי חצי מרתון, בעוד שהייתי רק אחרי שלושה ק"מ.
הקשבתי לגוף, וכשהגעתי לחמישה ק"מ אמרתי לעצמי, טוב, נוריד מ־10 ק"מ ל־8 ק"מ ונאט את הקצב, ורק חיכיתי שהריצה הזאת תסתיים. פתאום הדבר שאני הכי אוהב, שמנקה אותי, מדיטציית הבוקר שלי, הופך לסיוט ואני רק רוצה לסיים אותו כבר.
סיימתי עם הלשון בחוץ, מתנשף, כמו מישהו שרץ לראשונה ולא היה מעולם בכושר. וואו, מה זה היה? שאלתי את עצמי. מה אכלתי? אולי זה וירוס? אולי קורונה?
חזרתי הביתה להתאושש. עשיתי בדיקת קורונה — שלילית. חום גם לא היה. טוב, נתחיל את יום העבודה ונתעשת, חשבתי. יום העבודה היה כרגיל, אבל אני לא. ההתאוששות נמשכה לאורך כל היום. הדופק במנוחה היה גבוה מאוד עד שעות הערב. הרגשתי שהוא לא חוזר לעצמו. בדרך כלל במנוחה יש לי דופק 45–50. באותו היום הוא היה 75–80 — דופק גבוה מאוד למי שזה לא הממוצע שלו, וההרגשה הייתה של אי־נעימות ושהגוף בסטרס.
מחר נרוץ שוב, אמרתי לעצמי. אולי היה לי יום גרוע. גם זה קורה לפעמים.
ביום הבא, במהלך הריצה, ההרגשה חזרה על עצמה, ולא רק זה, קרה לי משהו שמעולם לא קרה: נאלצתי להפסיק את הריצה במהלכה. מעולם, מעולם לא הפסקתי ריצה — לא בתחרות ולא באימון, לא משנה כמה קשה לי. אלא שהפעם לא יכולתי להמשיך. הרגשתי שאם אני לא מפסיק לרוץ, אני מתמוטט. לגוף קורה משהו לא טוב, וכנראה יש לי וירוס או משהו — אעשה מחר בדיקות דם, החלטתי.
למוחרת ביצעתי בדיקות דם, וכשהגיעו התוצאות התברר לי שלא טעיתי. אכן, לגוף לא היה טוב. ההמוגלובין היה ברצפה. ההמוגלובין אחראי בעיקר להעביר את החמצן לאיברי הגוף. הטווח התקין לגברים בגילי הוא 13–15. לי היה בקושי 9. בערך של 7 כבר נותנים עירוי ברזל. הפריטין התאפס — מחסני הברזל של הגוף התרוקנו לגמרי.
כעבור דקות אחדות רופא המשפחה התקשר. "תומר, תוכל בבקשה לבוא אליי למרפאה?" שאל. "בוודאי," השבתי ונסעתי אליו בלי לחכות רגע. הוא נראה מודאג. אמר שחייבים להזדרז ולבצע בדיקת גסטרוסקופיה. ככל הנראה משהו מדמם בתוכי וחייבים לבדוק את זה. יצאתי מהמרפאה עם שלל משימות ובדיקות להמשך — ותחושה מוזרה. הרגשתי ממש טוב פרט לזה שהיה לי קשה לרוץ. לא היה שום תסמין של דימום פנימי. יאללה, גסטרו, אנטיביוטיקה ונחזור לשגרה, אמרתי לעצמי בצאתי מהמרפאה, כהרגלי אופטימי ללא תקנה.
הגסטרולוג הרגיע אותי. הוא אמר לי שזה קורה אצל ספורטאים, ושיש מחקרים המעידים שבגלל מאמץ פיזי מוגבר בריצה מתפתחים כיבים מדממים שנעלמים אחר כך. "יכול להיות חוסר בברזל אצל ספורטאים, אבל בכל זאת, בוא נקבע לך בדיקת גסטרו בעוד חודש," הוא אמר.
בינתיים, אמרתי לעצמי, נוריד עצימות. לא נרוץ, לא נרכב, נשחה מעט — ונקשיב לגוף.
כעבור חודש מורט עצבים הלכתי עם לירון אשתי לבדיקת גסטרו. בחלומות הכי קודרים שלי לא ציפיתי שזה יהיה הממצא: גידול סרטני בגודל עשרה סנטימטר בקיבה העליונה בחיבור עם הוושט. בבדיקת הביופסיה התברר שמדובר בגידול ממאיר — אדנוקרצינומה, סרטן אלים מאוד.
מאותו רגע יצאה רכבת ההרים לדרכה והכול קרה מהר מאוד. רוב הזמן לא באמת הבנתי מה קורה. בכלל לא עיכלתי. בלב ביקשתי: שנייה, רגע, תעצרו הכול! התסריט הזה לא שייך אליי, יש כאן טעות. אבל אף אחד לא שמע. כולם היו על אוטומט, בשיא המהירות — טפסים, בדיקות, רופאים, יועצים, ביטוחים, אובדן כושר עבודה, ביטוח לאומי, בתי מרקחת, טופסי 17, PET-CT, EUS (אולטרה־סאונד אנדוסקופי) ועוד מונחים שנכנסים לך לחיים בכוח בלי שביקשת. בני משפחה וחברים פותחים חמ"ל מעליך מבלי לתת לך אפשרות לאשר או לסרב — זה בשבילך, למענך, חייבים לפעול מהר, אתה חזק, אתה תצא מזה, אבל חייבים לפעול. ואתה? אתה בכלל לא בעל דעה אלא אובייקט בעלילה העצובה שנחתה עליך באמצע החיים בגיל 40, עם ארבעה ילדים קטנטנים.
הבדיקות שחיכו לי גרמו לייאוש, לפחד מצמית, ולשאלה שריחפה ללא מענה: למה אני? ליתר דיוק, יותר מששאלתי למה אני, שאלתי: איך? איך אני, עם אורח החיים הכי בריא שאפשר, חטפתי את זה. לצערי, לא הייתה לי תשובה, וגם לרופאים כנראה לא תהיה אף פעם תשובה.
עברתי את בדיקת ה־PET-CT שנועדה לבדוק אם יש גרורות, ואם כן — איפה. לא היו לי גרורות, תודה לאל, אבל נגעים סרטניים כן הגיעו לבלוטות הלימפה שהן הצמתים לפני הגרורות.
הפרוטוקול עבורי היה כבר מוכן: כימו ← ניתוח ← כימו, אבל הכימו הכי קשה, עם כל תופעות הלוואי הקשות. "אתה צעיר וספורטאי, אתה חזק ואתה תעבור את זה," נאמר לי לא פעם — אבל לא רציתי להיות חזק. רציתי שיחוסו עליי, שיורידו לי את המינון, שיוותרו לי, אלא שלא זכיתי לרחמים ולהקלות בשום שלב. הכול היה קשוח. הכול היה קשה. נלחמתי, ואני עדיין נלחם. בכיתי, ואני עדיין בוכה לעיתים. התמודדתי עם דברים שהם סיוט לכל אדם.
לסרטן אמרתי כל יום, ובביטחון, גם כשפחדתי פחד מוות: אתה מתעסק עם האיש הלא הנכון. מוות לא על הפרק. אני כאן כדי להישאר. וכשאסיים איתך, אחזור חזק מכפי שהייתי.
***
להחלים מסרטן זה תהליך ארוך. לעיתים לא פחות מנס. אני בדרך לשם. לפי הרפואה, באופן פורמלי, ברגע שאתה נקי חמש שנים, אתה נחשב מחלים. עד אז, כל חצי שנה אני עובר בדיקת PET-CT. בודקים שאין איזה תא סרטני בודד שמשייט לו בגוף ומחכה לגדול. הדרך שלי לשם עוד ארוכה, והיו הפתעות בינתיים, של ממצא קטן שנכתש בהקרנות.
נכון לכתיבת שורות אלו, אין עוד עדות למחלה בגופי.
יש לי אישה מדהימה וארבעה ילדים קטנים — שתי בנות, כיום בנות שבע ותשע, ובנים תאומים בני ארבע. בכל יום שראיתי אותם, עם הבחילות והכאבים, הדיכאון והחולשה, התמלאתי במרץ וקמתי מהמיטה בכוחות מחודשים — בשבילם, וגם בשבילי. גם כשהייתי גמור, סמרטוט, בכל פעם שהם היו מולי, נעמדתי והראיתי להם תמיד שאבא חזק, לא משנה מה. צחקתי איתם ורקדתי איתם, והשתובבתי גם כשהבטן התהפכה בתוכי והרגשתי שעוד שנייה אני מקיא את חיי. להם נתתי את ההצגה הכי טובה בעיר. כשהם הלכו לישון, הייתי מייד נזרק למיטה בתנוחה עוברית ומבקש מאלוהים שיוותר לי קצת ויוריד מהמינון של הסבל.
***
הריצה הצילה את חיי. בזכות הספורט הגוף שלי דיבר אליי, צעק לי. בזמן מנוחה לא הרגשתי כאבים וגם לא חולשה. רק כשרצתי, לגוף היה משהו לומר לי. בדיעבד התברר שאת האיירונמן עשיתי עם גידול סרטני בקיבה בגודל של 10 סנטימטר בלי שידעתי. כנראה כוח הרצון שלי היה חזק מאוד אם הצלחתי לסיים תחרות קשה ומתישה במצב הזה. ובכלל, מעבר לזה שהספורט הציל את חיי, הספורט שמר עליי. נכנסתי למלחמה הזו חזק מאוד גופנית, וזה עזר לי לצלוח את הכימותרפיה ואת הניתוח.
אם לא הייתי רץ, הייתי מגיע באיחור לאבחנה. רוב אבחנות סרטן הקיבה מגיעות באיחור בגלל חוסר בתסמינים כלשהם, וזה התסכול הגדול של האונקולוגים.
בעת כתיבת שורות אלו אני בעיצומו של מסע החלמה מהסרטן כבר כמעט שנה. במהלכו עברתי טיפולים אגרסיביים בכימו וניתוח קשה ומורכב מאוד במערכת העיכול. אני עדיין מתאושש ומחלים מהתופת שבה הייתי.
במסע שעברתי יחד עם משפחתי חוויתי טלטלות, ראיתי את הלמטה־למטה של החיים, קשיים, בחילות, בכי, כאב — וראיתי גם את הצד השני: תקווה, אהבה, התקדמות, שיפור, הכלה, נתינה, הקרבה והחלמה.
הסרטן, לטוב ולרע, פותח לך דלתות שבחיים לא היית פותח. אני עדיין לא יודע איזו דלת הסרטן פתח לי לעתיד ואיזו סגר מהעבר. ואולי יום יבוא והסיפור שלי יישמע עבור חולים בכלל, ובמיוחד חולי סרטן צעירים (אני רק בן 42), ובמיוחד־במיוחד להורים צעירים שחלו במחלה ויש להם ילדים קטנים. כי זהו קושי שאין לתאר אותו, להיות הורה חולה עם ילדים קטנים. כי הילדים שלנו לא מוותרים לנו. הם רוצים שנהיה זמינים כל העת בשבילם, נרים אותם, נאכיל אותם, נסחוב עבורם, ולפעמים אנחנו לא מסוגלים.
הרבה מלאכים פגשתי בדרך. בראש ובראשונה כמובן אשתי, אימי ואבי שלא זזו ממני. רק לחשוב על מה שהוריי עברו בגילם גורם לי תחושת כאב עצומה. ואשתי, אוי, מה שהיא עברה. היא הצליחה לתחזק לבדה את הבית עם ארבעה קטנטנים כשאני במשך ימים ולילות לא הייתי מסוגל לעזור, והכול נעשה באהבה אינסופית. אני כל כך אוהב אותך, לירון!
מלאכים נוספים הם המנתח שניתח אותי בהצלחה בניתוח שקשה להסביר עד כמה הוא מורכב ושבוע אחריו כבר הייתי על הרגליים, והאונקולוגית המדהימה מבית החולים שיבא.
אין לי ספק שאחזור לרוץ, להתחרות, לרכוב ולשחות.
אין לי ספק שאנצח.
פרק 2
ניצחונות קטנים
בסוף 2014 עדיין גרנו בדירת שלושה חדרים שכורה, ישנה ודי חמימה, ברחוב קתרוס בראש העין. אני, לירון אשתי ורומי בתנו הגדולה. חיינו חיים בורגניים למדי, טרודים ולחוצים במידה. דאגנו מהדברים הרגילים שדואגים מהם — שכירות, קריירה, גידול הילדה הראשונה. אני זוכר שכל דבר הקפיץ אותנו ומכל דבר נלחצנו. כן, היינו פתטיים. היום זה מצחיק להיזכר.
פעם, בשיחת מסדרון עם חבר מהעבודה, הוא שאל אותי, "כמה ילדים יש לך?" עניתי: "בת אחת." הוא השיב, "אה, נו, משחק ילדים. יש לך המון זמן פנוי." ממש לא הבנתי מאיפה החוצפה שלו לומר שיש לי המון זמן כשאני מרגיש שאני טובע במשימות החיים. כמובן חייכתי אליו והנהנתי בהסכמה כי חלילה להיכנס לוויכוח, אבל עניתי לו אחר כך בליבי, ממש יש לנו זמן! בוא תראה כמה קשה לתפעל את הבית, לקלח את הילדה, להדיח כלים... בוא, בוא תראה! (הייתי אלוף בשיחות "איך הייתי צריך להגיב"...).
בדיעבד, אין ספק שלא הבנתי את כללי המשחק. לא הבנתי איך לשמור על המינון הנכון ולא הצלחתי לשלב בין עבודה, משפחה, זוגיות וחיים אישיים. בבקרים לירון ואני היינו נוסעים יחד משום שהיה לנו רכב אחד ושנינו עבדנו בתל אביב. היינו מביאים את רומי לגן וממשיכים יחד לעבודה. בוקר אחד, בעודנו עומדים בפקק, שמענו בום עצום מאחורינו וראשינו נזרקו קדימה בעוצמה. ממש שמעתי צפצופים באוזניים. "מישהו נכנס בנו!" צעקה לירון. "אה, מה את אומרת. מזל ששמת לב..." הגבתי.
יצאתי מהרכב. למכונית שלנו כמעט לא קרה כלום — לא ברור איך, אבל בקושי כמה שריטות — אולם הרכב של זה שנכנס בנו הלך טוטאל לוס. לקחנו פרטים והמשכנו הלאה כי לכאורה לא נגרם שום נזק לגוף. בהמשך היום התחלתי לסבול מכאבי ראש. התייעצתי עם חבר לעבודה שמתמחה ברפואה סינית ודיקור, והוא אמר לי שאני חייב לגשת למיון כי מדובר ב"צליפת שוט". זה היה לי מוזר כי הרי לא קיבלתי מכה, הראש רק הוסט קדימה בחוזקה, ואשתי, שגם לה קרה אותו הדבר, לא הרגישה כלום. לכן הלכתי לרופא משפחה, והוא אמר לי שהוא חייב לשלוח אותי למיון, כי אם יש תסמינים אחרי תאונה, חייבים לבצע צילום.
נסעתי למיון. אחרי המתנה של כמה שעות רופא, כנראה סטאז'ר, בדק אותי ושלח אותי לבצע CT ראש. הבדיקה לא העלתה שום אבחנה או ממצא שמעיד על נזק כלשהו והרופא שחרר אותי הביתה. במכתב השחרור הוא כתב שכאב הראש נובע כנראה מהסטרס של התאונה או מ"צליפת שוט".
אבל בבית, מאוחר יותר, כאבי הראש התחילו להתחזק והרגשתי נמלול בפניי. הסתכלתי במראה ושמתי לב שהן לא סימטריות. משהו מוזר. קראתי ללירון, ביקשתי ממנה להביט בפנים שלי והיא מייד הבחינה ואמרה, "עין שמאל שלך לא נעצמת." הבנו שאנחנו חייבים לטוס שוב למיון. השארנו את רומי אצל הוריה של לירון ונסענו לבית החולים. בדרך, מעבר לכאב הראש ולתחושה הנוראית שהפנים אט אט נרדמות, הייתי מותש ורציתי רק לישון. נרדמתי במכונית ונרדמתי שוב במיון בהמתנה לרופאים. נרדמתי בהמתנה לכל בדיקה, ובכל פעם שהגיע תורי, לירון העירה אותי. העברנו שם לילה שלם. הרופא שקיבל אותי ראה בבירור את השיתוק בפנים. הייתי חייב לעבור דרך נוירולוג, רופא עיניים ועוד כמה פרוצדורות כדי לשלול שבץ. הנוירולוג שבדק אותי קבע שמדובר בפציאליס — שיתוק של חצי פנים. גם רופא העיניים אישר את האבחנה.
נזכרתי שאבא שלי עבר את זה לפני כמה שנים, ועד היום הפנים שלו אינן סימטריות. לא האמנתי שעכשיו גם לי זה קרה, ובליבי אמרתי: זהו, עכשיו פניי יהיו לא סימטריות.
ככל שעברו השעות, השיתוק החמיר, הפנים התעוותו יותר ויותר. היה לי קשה לדבר, ללעוס ולשתות בלי שהמשקה יישפך עליי. הסיטואציה הייתה קשה. בן רגע אתה הופך למעין חצי סיעודי עם פנים מעוותות. נתנו לי כדור ולא הצלחתי לבלוע אותו בגלל השיתוק. זה היה מתסכל. ניסיתי וניסיתי עד שהצלחתי, ורק אחרי ששפכתי על עצמי כוס שלמה של מים.
כששחררו אותי מבית החולים הביתה, התחלתי עוד באותו היום במסע שבדיעבד שינה את חיי.
בשל הפציאליס הייתי בחופשת מחלה קרוב לשלושה חודשים. במהלך החודשים האלו ביקרתי תכופות אצל הנוירולוג בקופת החולים שבדק את הפנים ועקב אחר המצב, שכן אם אין שיפור, צריך לבדוק מה גורם לשיתוק. ביקרתי גם לעיתים קרובות אצל רופא המשפחה. גם אל רופא העיניים הגעתי שוב ושוב, לבדוק את העין שנשארת פקוחה (גם כשישנים), ולכן צריך לחבוש אותה ולטפטף כל הזמן טיפות כי היא מתייבשת. פקדתי גם את שירותי הרפואה המשלימה של הקופה, בעיקר דיקור סיני שנחשב לטיפול אולטימטיבי בפציאליס גם בקרב הרפואה הקונבנציונלית משום שאין לכך תרופה או חיסון.
בתקופה זו כמעט לא יצאתי מהבית לצרכים אחרים. הפנים היו ממש מעוותות, הפה נטה הצידה באופן קיצוני, ולא היה לי חשק לצאת למפגשים חברתיים. חבר מהעבודה ששמע מה קרה לי, שלח לי טלפון של רופא מומחה לרפואה סינית, ואמר לי שהוא הטופ של הטופ, ושאם אני כבר עובר דיקור, אז שיהיה המדקר הכי טוב. פציאליס שלא מטפלים בו בזמן וכמו שצריך, אינו מתרפא והפנים נשארות מעוותות לכל החיים.
התחלתי ללכת לאותו רופא מומחה, והוא היה עושה לי דיקור באמצעות חשמל במשך חצי שעה פעם בשבוע. כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה, הוא אמר לי, "אני אחזיר לך את הפנים למצב שהם היו, אל תדאג." האמנתי לו, והאמנתי בדיקור. והאמת שזה עשה לי ממש טוב. בכל פעם שסיימתי טיפול יצאתי בכוחות מחודשים ועם אנרגיה אחרת מזו שאיתה באתי. פניי אט אט חזרו לעצמן. בשיא של הפציאליס לא הצלחתי להרים בכלל את הגבה השמאלית. השיפור הגיע לאחר כמה טיפולי דיקור, ואולי גם כי הזמן עשה את שלו. לאט לאט חלק מהגבה כן הצליחה לזוז, אבל רק אני שמתי לב לכך מול המראה עם זכוכית מגדלת וזום־אין לכל הפגמים. מי שהסתכל עליי מקרוב לא היה מבחין בננו־מילימטר של תזוזה. נו, ניצחונות קטנים כאלה... בהדרגה הצלחתי לעצום גם את העין, ובכל יום הרגשתי שיפור. התחלתי לחזור למצב נורמלי אבל בקצב איטי.
שמתי לב שבמכתבי הסיכום של הנוירולוג כתוב: "מסוגל/אינו מסוגל לשרוק". הבנתי שלשריקה, עד כמה שזה נשמע שולי, יש כנראה חשיבות גדולה במצבים אלה, וזה נותן אומדן לרופאים לגבי מצב הפנים של המטופל. לכן, בנוסף לדיקור, הפעלתי כל הזמן את שרירי הפנים וביצעתי אלפי ניסיונות לשרוק, כל יום, כל היום. בהתחלה זה בכלל לא הצליח, אבל גיריתי את העצבים והשרירים ולא ויתרתי. הייתי עושה כמה פעמים ביום מסאז' לפנים כמו שזמרים עושים לפני שהם עולים לבמה. הייתי מתרגל את שרירי הפה בדיבור בפה פתוח. הייתי עומד שעות מול המראה ומנסה לשרוק. כשאתה לא מצליח אחרי עוד ועוד ניסיונות, זה יכול לשבור אותך, אבל אצלי — כמו שאני יודע להיות עקשן על החיים ולנצח, זה רק הגביר את המוטיבציה. לאט ובהדרגה הצלחתי לשרוק עד שהגעתי לנוירולוג ושרקתי לו במרפאה. כל המאמצים האלו הביאו לכך שההחלמה שלי מהפציאליס הייתה מלאה. כיום, מי שמסתכל עליי לא יכול לחשוד שסבלתי מכך בעבר. רק אני שם לב לחוסר סימטריה שעדיין קיים פה ושם.
***
ערב אחד, מותש מהתקופה שעברתי, ודי מיואש, בעודי יושב על הספה ומזפזפ בטלוויזיה משעמום, נעצרתי על תוכנית שתשנה את חיי. זו הייתה תוכנית על איירונמן — טריאתלון איש הברזל, תחרות המורכבת משלושה חלקים הנעשים ברצף: שחייה (3.86 ק"מ), רכיבה על אופניים (180.25 ק"מ) וריצת מרתון (42.195 ק"מ). בתוכנית ראיינו אנשים שמשתתפים באיירונמן אילת (ישראמן). נשאבתי לסיפורים שלהם. בכלל לא ידעתי שיש תחרויות כאלה. לא ידעתי שאנשים מסוגלים לעשות דברים כאלה.
אלו היו 40 הדקות הכי מעוררות השראה שצפיתי בהן מימיי.
באותו ערב לבשתי טרנינג אפור, סווטשירט של FILA ואמרתי ללירון, "זהו, אני מתחיל מהיום לעשות ספורט." לדעתי, היא כלל לא שמעה מה אני אומר, אלא רק הנהנה בראשה בעודה מקפלת כביסה...
התמימות שלי חגגה באותם ימים. עד אותו היום, כשמישהו דיבר איתי על ריצה, על מרוץ אופניים, על משהו הישגי בספורט — הייתי מסתכל עליו מהצד ואומר לו, "איזה כיף לך." פשוט כך. הייתי מבטל את עצמי בתוך שנייה, חושב שרק אחרים מסוגלים לכך. אפילו הבוס שלי באותם ימים, שהיה מבוגר ממני בעשור, היה מתמיד בריצת 10 ק"מ כל שנה במרוץ הלילה של תל אביב, ואני אשכרה הסתכלתי עליו ואמרתי לו, "איזה כיף לך." מבחינתי, זה היה משהו שאני לא מסוגל לעשות, לא עכשיו וגם לא בעתיד. לא הבנתי את המשוואה הכי פשוטה שאם אני אתכונן + אתמיד = אצליח. זה לא עבר בראשי אפילו פעם אחת. אבל אותה תוכנית על האיירונמן שינתה אצלי משהו. היא עשתה איזה תיקון לבאג שהיה קיים.
כשיצאתי לריצה באותו הערב, אחרי 100 מטר כבר התנשפתי בטירוף. רגליי היו כבדות, הגוף היה עייף ורגליי כמו חבטו בקרקע בכל צעד. חשבתי לעצמי שהפעם האחרונה שרצתי הייתה בצבא. מאז לא עשיתי שום פעילות ספורטיבית. אחרי 500 מטר ממש ייחלתי שהריצה תסתיים. המסלול היה... סביב הבניין. כן כן, לסיים הקפה של הבניין בריצה רצופה של קילומטר אחד. ואפילו מרחק כזה קצר היה כרוך בסבל אינסופי, נשימה שורפת ודופק מהיר להחריד.
אני זוכר את הנשימות ומילות העידוד לעצמי — יאללה תומר, עד תחנת האוטובוס; קדימה, עוד קצת, עוד קצת, הנה התחנה; הנה... זהוו... אתה מסיים... ו... הסתיים האימון הראשון. 6.5 דקות של ריצה ואחריה הליכת שחרור הביתה. דפקתי בדלת ולירון פתחה לי בפנים מופתעות. "מה אתה עושה? לא אמרת לפני עשר דקות שאתה הולך להתאמן?" עניתי בראש מורם ובגאווה גדולה, "נכון, סיימתי." נתתי לה נשיקה ונכנסתי להתקלח. אחרי המקלחת לא פספסתי ארוחת חלבון עשירה של טונה וביצים כי בכל זאת, הגוף נתן פה עבודה...
את היום הזה אני לא אשכח משום שהוא כל הזמן מזכיר לי איך התחלתי ולאן הגעתי.
המשך הפרק בספר המלא