מה נשתנה באמת?

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה ״פָּנִים״ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח ״פנים״ הוא הרמז לביטוי המדרשי ״שבעים פנים לתורה״, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. ״פנים״ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. ״פנים״ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. ״פנים״ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של ״פנים״ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

״פנים״ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

* * *

חג הפסח הוא אחד החגים שבו יש עומס טקסי גדול במיוחד. החוגגים את החג נקראים להשתתף בפעילות ענפה, שחלקה אינה מובנת, ולעתים אף תמוהה. למשל: מדוע שואלים קושיות ופותחים את דלת הבית רק בליל הסדר ולא בחגים אחרים? מהו באמת ייחודם של ה"מים שלנו", שבלעדיהם לא ניתן לאפות את המצות לפסח? מדוע נהגו המבוגרים באשכנז בעבר לחטוף את המצה מפיותיהם של התינוקות בליל הסדר, ואילו במרחבי התרבות האיראנית נהגו, (ונוהגים גם כיום) לחבוט בהורים ובזקנים בהיתר ובאישור, ועוד בשמחה ובצהלה, בעת אמירת הפיוט "דיינו"? וכן, למה השם "ליל הסדר" היה מקובל בעבר אצל האשכנזים בלבד?

במהלך הדורות ניסו פרשנים וחוקרים לפצח את חידת המנהגים הרבים והמשונים בחג הפסח. יש שנתנו למנהגים פרשנויות יהודיות למיניהן, ויש שתָלו אותם בהשפעות זרות ממקורות חיצוניים, כגון יווניים ורומיים.

ספר זה הוא חיבור מקורי וחדשני, ראשון מסוגו, המבקש למצוא את התשובות לשאלות הללו בהשראתם של מנהגי הדת הזורואסטרית, שבה האמינו המלכים ששלטו באימפריה הפרסית העתיקה, שבמסגרתה חיו רבים מיהודי העולם במשך יותר מ־1,200 שנה, ואשר תחת חסותה עוצבה היהדות הנורמטיבית שלאחר הבית הראשון וגם נכתב התלמוד הבבלי, ספר ההלכה והמשפט של העם היהודי.

הנורוז, ראש השנה הפרסי הזורואסטרי הקדום, היה ועודנו החג החשוב, המרשים והמפואר ביותר בממלכה הפרסית, והוא חל ביום השוויון האביבי, הסמוך מאוד לפסח. מנהגי הנורוז ססגוניים, אטרקטיביים ועתירי סגולות חשובות, המבטיחות כי כל מי שיקיים את המנהגים יזכה לשנה מאושרת ומוצלחת. בהשוואה בין מנהגי ליל הסדר, ההגדה ואסרו חג פסח (המימונה) למנהגי הנורוז העתיק והנורוז העכשווי הנחוג עד היום באיראן ובמקומות רבים אחרים בעולם, נגלה דמיון רב ומפתיע, המצביע על השראה ברורה של מנהגי הנורוז הנוכריים על אלה של החג היהודי. היהודים האמינו גם הם בסגולות מנהגי הנורוז ואימצו אותם בחג הפסח, וחכמי ישראל "גיירו" מנהגים אלה, קידשום ונתנו להם משמעויות דתיות ולאומיות יהודיות. כך גם מסתבר כי המימונה נוסדה באיראן(!) לפני כ־1,500 שנה, ויחד עם נדודי היהודים מאיראן ומבבל לצפון אפריקה ולספרד, בעקבות כיבושי האסלאם, הגיע החג גם למרוקו.

אסתר שקלים מציעה בספר שלפנינו פתרון לחידות טקסיות רבות, וביניהן מנהגים רבים של "ונהפוך הוא", שהתקיימו בחג הפסח, בקהילות ישראל שונות במערב ובמזרח בעבר, בחלקן גם עד ראשית המאה ה־20 ואפילו עד היום, מנהגים פרועים של היפוך סטטוסים, הרפיית הנורמות החברתיות (למשל, ילדים גונבים מהאבות את האפיקומן, ועוד מקבלים פרס על הגניבה!) ותחפושות (במרוקו לא התחפשו בפורים, אלא באסרו חג פסח — היא המימונה!). הפתרון נעוץ בהשראה מהנורוז, שחל במועד שבו היום והלילה שווים באורכם, ולפיכך הוא מסמל שוויון ואחווה ושבירת מחיצות מעמדית, חברתית, מגדרית וגילית.

חיבור זה גם תורם תרומה חשובה לחקר מנהגי היהודים במרחב התרבות הפרסית, ובמיוחד באיראן, נושא שכמעט לא נחקר עד כה, ואשר נשען על עבודת שדה מקיפה. העובדה שיהודים אלה המשיכו לחיות במרחבי הציוויליזציה האיראנית ולדבר פרסית, בעוד מרבית אחיהם בארצות המזרח עברו מאז המאה השביעית לחיות במרחב תרבות ערבי — האיראניים אינם ערבים! — סייעה להם גם לשמר מנהגים פרסיים קדמוניים, המאפשרים לנו היום לנסות להתחקות אחר מנהגי אבותינו בתקופת התלמוד, ואף מאוחר יותר.

הספר שלפנינו הוא מסע מחקרי מופלא של המרצה, המשוררת והחוקרת, ד"ר אסתר שקלים, שמכמני התרבות היהודית והאיראנית פתוחים בפניה, מסע המאפשר לנו להתבונן מחדש בחג הפסח ולגלות בו פנים לא מוכרות. תרומת הספר חורגת ממקוריותו ומחידושו. הספר גם מציב בפנינו מחדש את השאלה החשובה הנוגעת ליחס בין תרבות יהודית פרטיקולרית לבין הסביבה שבה היא מתקיימת.

אבי שגיא
עורך

הקדמה

מאת פרופ‘ אביגדור שנאן

בניגוד לאמירתו המפורסמת של בלעם, כי עם ישראל הוא "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט), בכל מקומות מושבותיו ותפוצותיו היה עם ישראל פתוח לקשרי גומלין מרתקים עם הסביבה הנוכרית שבקרבה הוא חי. השפעתם של מצרים, אשור ובבל, דרך משל, בימי המקרא, והמפגש עם העולם היווני־רומי בתקופה מאוחרת יותר, הן רק שתי דוגמאות לתופעה רחבה זו, אשר הספר שלפנינו מוסיף לה נדבך חשוב ומרתק.

ימי הפסח — ההכנה לקראתם, מהלכם ובעיקר ליל החג הראשון — תופסים מקום משמעותי באורח חייו של אדם מישראל, ונתקשרו אליהם לאורך הדורות הלכות, טקסטים ומנהגים רבים, המעידים על הגיוון הגדול המאפיין את עם ישראל לעדותיו ולתפוצותיו. הספר שלפנינו עוסק, מצד הזמן, בעיקר באירועי ליל החג הראשון ("ליל הסדר") וכן באירועי מוצאי החג ואסרו חג שבסופו. מצד המרחב הגאוגרפי, הוא מתמקד בקהילות ישראל במזרח, במשמעות הרחבה שאפשר להעניק למושג זה, ממרוקו שבצפון אפריקה ועד לאפגניסטן שבמזרח — ואף מעבר להן (כולל אשכנז). מטרתו להצביע על השפעת מנהגים קדומים של התרבות הזורואסטרית הכרוכים ב"נורוז" (חג ראש השנה הפרסי) על מנהגי פסח, שחלקם הגדול שרדו — במיוחד במרחב התרבות הפרסית — עד למאה העשרים ואף עד לימינו, בדרך כלל על ידי "גיורם" והטענתם במשמעויות המיוחדות ליהדות.

המחברת עוברת אחד לאחד על מנהגים שונים ומצביעה על קשרים וזיקות בין תרבות פרס הקדומה לבין מנהגי הקהילות השונות. שליטתה של המחברת בשפה הפרסית ובקיאותה במנהגי העדות משתקפות כאן בבירור. בפני הקורא נפרשֹת מניפה מרשימה של עדויות, שנאספו בשקידה רבה מן הכתב ובעל פה, על אודות הזיקה הבין־תרבותית הנדונה בספר.

הנה דוגמה מייצגת אחת: חוגגי הנורוז שאבו מים בלילה ובדממה מוחלטת כדי להשתמש בהם ביום לצורך אפיית לחם הנורוז — מנהג המקושר כאן כראוי אל נושא ה"מים שלנו" (פסחים מב ע"א), מנהג המובא בשם חכם בבלי בתלמוד הבבלי (שם). רבים התקשו בטעמו של עניין זה, והספר שלפנינו מציע לו הסבר מרתק. מסתבר כי בקהילות שונות באיראן, באפגניסטן, בתימן ובמרוקו אכן נהגו לשאוב את המים בלילה או לעת ערב, ובדומה — בין השמשות — גם בעיראק ובלוב. לאחר דיון במשמעות המאגית המשוערת של המנהג הזה בתרבות האיראנית, אנו למדים על חדירתו אל תוך מנהגי הקהילות המתוארים כאן בהרחבה על שלל הווריאציות שלהן. כדי להקנות למנהג זה משמעות מקודשת יותר, היו חכמים שביארוהו, למשל, כדרך לשמור על המים בטמפרטורה מתאימה כדי שלא להחמיץ את המצות, וכדומה. לפנינו אפוא שילוב בין מסורת קדומה (אמוראית), פרשנות הלכתית מקודשת, מנהג זורואסטרי עתיק, ומנהגים המתועדים בקרב עדות ישראל. דוגמאות אחרות ממין זה הם כמה מהסימנים התמוהים בליל הסדר — כגון החסה המתוקה, אשר בקהילות רבות נאכלת בתור המרור האמור לסמל מרירות (!), והחרוסת הטעימה המייצגת את הטיט בעבודת הפרך הקשה במצרים, המקבלים פתרונם בהיותם מקבילים למאכלים ידועים משולחן הנורוז.

מעניינים במיוחד הם המנהגים המשונים של ליל הסדר, כגון חבטות ילדים בהוריהם בשעת אמירת הפיוט "דיינו", או המחזת יציאת מצרים בדרכים שונות, לא פעם מוזרות במיוחד (כגון דרישה מן המציג להוכיח כי יהודי הוא, על ידי הפשלת מכנסיו לקול צחוקם של המשתתפים). מנהגים כגון אלה משקפים את שינוי סדרי החברה המקובלים, היפוך סטטוסים והרפיית הנורמות החברתיות, שאפיינו את הנורוז, והתגלגלו — לעתים בעידון ולעתים כצורתם — אל מנהגי עדות ישראל בפסח.

לאחרונה רבו הקולות שקראו לגילוי השפעת התרבות האיראנית על ספרות חז"ל, ארצישראלית כבבלית, והספר שלפנינו מחזק טיעון זה, והריהו תורם תרומה חשובה לביטויי השפעתה של התרבות היוונית־רומית, שאף לה זיקה אל ליל הסדר, כגון במוסד הסימפוזיון או בהופעת התיבה היוונית "אפיקומן" במשנה. מתברר כי אלה ואלה — רוחות שבאו ממערב וממזרח — השפיעו בהתערבלותן זו בזו על מנהגים וטקסים, שעד היום הם יסוד מוּסד בתרבות עם ישראל ועדותיו.

בעל ערך מיוחד הוא הדיון ב"נורוז היהודי" — האירועים של מוצאי החג (מוצאי יו"ט שני של גלויות) ושל היום שלאחריו, הוא אסרו חג. יום זה זכה לפרסום מיוחד כחגם של יהודי מרוקו (המימונה), אך הוא נחוג בצורות דומות ותחת שמות אחרים בקהילות אחרות. חוסר היכולת להכניס את כל מנהגי הנורוז אל שבוע הפסח — בעיקר בשל מגבלות הלכתיות שונות — הביא להעברתם אל אסרו חג, ויעידו על כך שפע ההקבלות בין מנהגי הנורוז שנזכרו לעיל, כולל הנורוז העממי שחגגו בני העם האיראני, לבין מנהגי המימונה לסוגיה: טקסים סביב השולחן כגון הצבת ביצים ומטבעות, מאכלים מיוחדים, ובעיקר מיני מתיקה, תחפושות, יציאה לגנים, ביקורים הדדיים — ואף מפגשים בין־דתיים. הסעיף הנפרד המראה כיצד "גיירו", כלומר הקנו בעלי הלכה אופי דתי־לאומי לחג הנורוז היהודי, הוא מאלף ומסביר איך השכילה היהדות לעכל מנהגים שהיו זרים לה מתחילה ו"להעלותם בקודש".

הסתמכותה של המחברת על ספרות המחקר, לצד עבודת שדה מדויקת שבבסיסה ראיונות שקיימה עם יהודים שחגגו בפועל את החגים שבהם היא עוסקת, מציבה את הספר על בסיס יציב ונאמן. הקריאה בו מרתקת ולעתים אף מפתיעה, ותורמת תרומה רבת ערך למחקר תולדות ההלכות והטקסים הקשורים בחג הפסח. על השאלה שבכותרת הספר "מה נשתנה באמת" — הרומזת, כמובן, לשאלות הידועות כל כך שבהגדה של פסח — ייתן כל קורא תשובה אחת בלבד: הרבה מאוד נשתנה — בזכות ספר זה — במה שידענו על חג הפסח ומנהגיו, בעבר ובהווה.

אביגדור שנאן
פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית,
האוניברסיטה העברית בירושלים

מבוא

חג הפסח עטור במנהגים רבים ומגוונים, ולאורך דורות רבים ניסו למצוא את מקורותיהם ומשמעויותיהם של מנהגים אלה. למנהגים השונים ניתנו פרשנויות יהודיות או נוכריות. בהתאם לכך, נעשו ניסיונות להצביע על השפעות יווניות־רומיות, נוצריות, מוסלמיות ואחרות כמקור למנהגים הללו. בספר זה אנו מבקשים להצביע על כיוון חדש, שלא נחקר עד כה: השפעות פרסיות זורואסטריות — וליתר דיוק, מנהגי הנורוז, ראש השנה הפרסי העתיק, הזורואסטרי ביסודו — כמקורות השראה למנהגי פסח שונים ולמנהגים בהגדה בעדות ישראל.

בתקופת בית המקדש התקיימה סעודת הפסח סביב ״פסח מצה ומרור״: קורבן פסח, מצה, מרור, יין ואמירת ההלל, ולא הייתה כל הגדה.¹ בתקופת הגאונים כבר הייתה ההגדה מגובשת ועתירת מנהגים.² מנין הגיעו מנהגים אלה? זאת ועוד, סעודת פסח כזו בעידן המקדש הייתה רק נחלתם של העולים לירושלים. כל היהודים האחרים, רוב תושבי הארץ והדָרִים בגולה, חגגו את החג — בדומה ללילות שבת ומועד — בקידוש על היין, עם מצה במקום הלחם, וברכת המזון.³ מאחר שרוב יהודי התפוצות באותה תקופה חסו בצִלה של האימפריה הפרסית, יש להניח שחג החירות שלנו היה נראה דל ועגמומי בהשוואה לנורוז, ראש השנה הפרסי העתיק, המהודר ורב הרושם שחגגו שכניהם באותו הזמן (או במועד סמוך מאוד). ולכן היה זה רק הגיוני וטבעי כי חלק ממנהגי הנורוז האטרקטיביים זלגו לפסח, גוירו והועלו בקודש. זאת, במיוחד בתקופה הפרסית הסאסאנית, שבה הגיע החג לשיא גדולתו והיה מפואר ושמח במיוחד, ואף נחשב לחג אזרחי (ולא דתי) כפי שנתאר בספר. באותה תקופה התהווה גם התלמוד.

בספר זה נטען, שחלק גדול מהמנהגים בחג הפסח, ובעיקר בליל הסדר וההגדה, במוצאי חג הפסח וביום האחרון של החג, הם בעצם חיקויים למנהגי הנורוז, או שרידים שלהם. עם זאת, אין ספק שהיהודים לא היו יכולים לקיים רבים מהמנהגים החשובים והבסיסיים של הנורוז (בתוכם גם מנהגים שהיוו סגולה מובטחת לשנה חדשה ומוצלחת), בעיקר בשל ההכנות הרבות לחג הפסח ומגבלות ההלכה (למשל אכילת חמץ בפסח). מנהגים נורוזיים אהובים אחרים הקשורים להרפיית הנורמות החברתיות והיפוך סטטוסים, שהיו לגיטימיים באופן בלעדי רק בנורוז, היו נחשקים בקרב ההמון היהודי, אולם הם לא התקבלו בעין יפה אצל החכמים בשל היותם נוגדים את אופיו המכובד והקדוש של ליל הסדר ולא הלמו את המוסר והסדר הטוב. לפיכך, נראה שרק חלק מהמנהגים הנורוזיים פורקי העול הללו שרדו בליל הסדר, בעיקר בקרב קהילות במרחב התרבות הפרסית, בהתאם לדברים שעלו מראיונות שעשינו עם יוצאי קהילות אלו בישראל. בעדות יהודיות אחרות נותרו מנהגים אלה בלבוש עדין ומהוגן יותר, או נעלמו כליל, כפי שקרה גם לרבים ממנהגי הנורוז הפּרוּעים המקוריים, שנהגו בעבר בקרב ההמונים הלא־יהודים.

אך בחשבון אחרון נראה שהיהודים לא רצו לוותר על מנהגי הנורוז השונים, אם בשל האמונה בסגולותיהם הרבות, ואם משום שחלק מהמנהגים אפשרו להם להתפרק באופן חד־פעמי מכללי המשטר הפטריארכלי והסדר הציבורי הקבוע והקשוח במהלך כל השנה. ולפיכך נראה שהם קיימו מיד במוצאי פסח ״נורוז יהודי״ (הוא חג המימונה), על כל כלליו ומנהגיו הידועים של הנורוז הגוֹיִי שגוייר והועלה בקודש. וכך קיימו את מנהגיו החשובים של היום הראשון של הנורוז בערב אסרו חג פסח, ולמחרת ביום אסרו חג עצמו, נהגו את המנהגים המקובלים והידועים של סִיזְדָה בְּדָר, היום האחרון של הנורוז.

חשוב לציין, כי בחיבור זו נתייחס בעיקר למנהגים המופיעים בתלמוד הבבלי, אבל בשל ההשפעה הגדולה שהייתה לתרבות הפרסית (באופן ישיר ועקיף) הן על יהודי האימפריה הפרסית והן על יהודי ארץ־ישראל, נדָּרֵשׁ גם למנהגים ארצישראליים. מן הראוי להוסיף בהקשר זה שאמנם כפי שנראה, יש חוקרים הסוברים כי מנהגי ליל הסדר הושפעו במידה זו או אחרת ממנהגי הסימפוזיון ההלניסטי. אך אין בכך כדי לסתור את טענותינו, שהרי מנהגים יכולים לקבל השראה ממקורות שונים, מה עוד, שיש הסוברים כי מנהגים רומיים והלניסטיים הושפעו מהמזרח.

ולבסוף אנו מבקשים להדגיש, כי על חג הנורוז ומנהגיו נכתב רבות (כפי שנראה בספר), ואין בכוונתנו לחדש בעניין זה, או לחקור את המקורות הראשוניים בנושא. גם על פסח וליל הסדר — על מכלול היבטיהם המרובים, יסודותיהם ופירושיהם — כתבו רבים וטובים לפנינו, ועל דבריהם נבקש להישען בחיבור זה. עיקר החידוש בעבודה זו הוא הצגתם של מנהגי הנורוז מאז התקופה העתיקה ובמרוצת הדורות אצל עמים, קבוצות ותרבויות שונות באיראן וברחבי העולם, והשוואה ביניהם לבין מנהגי פסח וליל הסדר המוזכרים בארון הספרים היהודי מקדמת דנא, ומנהגי פסח בקרב עדות ישראל לאורך הדורות. עוד ראוי לציין, כי לדמיון בין מנהגי הנורוז למנהגי פסח והמימונה בקהילות ישראל קיימות הוכחות רבות, ולפיכך נתייחס בספר זה, במיוחד לדוגמאות של מנהגים יהודיים, שאין ספק שמקורותיהם ושורשיהם נעוצים בחג הנורוז. יחד עמם נראה גם מעט מנהגים המקובלים הן בנורוז והן בפסח, שאינם מעידים בהכרח על השפעה נורוזית, והדמיון ביניהם הוא סטורוקטואלי בלבד, אולם בחרנו להכניסם לעבודה כחלק מהצגת מכלול המנהגים — זה מול זה - בשני החגים.

דגש מיוחד הושם על המנהגים בקהילות ישראל במרחב התרבות האיראנית: איראן, כורדיסטן האיראנית, אפגניסטן, בוכארה והיהודים ההרריים בקווקז. זאת, מתוך ההנחה שקהילות אלו שימרו טוב יותר את המנהגים הקדומים מתקופת השלטון הפרסי, הן בזכות מיקומן הגאוגרפי במסגרת הטריטוריה והתרבות הפרסית העתיקה, שבהן נוצרו מנהגי הנורוז, והן משום שהן נשארו במגע עם תרבויות ועמים המשמרים עד היום את הנורוז ואת התרבות הפרסית, גם לאחר הכיבוש המוסלמי (זאת, בניגוד למשל לקהילות בבל וכורדיסטן העיראקית הסמוכות, שמאז המאה השביעית לספירה היו תחת חסותו הישירה של השלטון הערבי ותרבותו).

לצערנו הרב, אף אחת מהקהילות היהודיות הפרסיות הנזכרות לעיל לא זכתה למחקר מקיף ויסודי בתחום מנהגי החגים. הממצאים הרבים והחשובים לגבי מנהגי פסח בקהילות אלו, שקיבלו השראתם מנורוז, נאספו על ידינו בעבודת שדה ובראיונות מקיפים שערכנו עם עשרות רבות של מבוגרים מתפוצות אלו, והם סייעו רבות לביסוס התזה המוצגת בספר. שמותיהם של המרואיינים שמורים אצלנו.

בהתאם לתפיסות ולהנחות שהוצגו עד כה, זה יהיה מבנה הספר: בחלקו הראשון נציג תחילה את מושא ההשוואה העיקרי בעבודה, מנהגי הנורוז מקֶדֶם ועד ימינו (למשל השולחן הטקסי ביום הראשון והיציאה לגנים ביום האחרון), מקורותיהם ומשמעויותיהם. בהמשך נעמוד על יחסם של חכמינו לתרבות הגויים באופן כללי ולדרכים השונות שמצאו למתן לגיטימציה לאימוצם של חלקים מתרבות זו (כגון תפיסת ״יפיותו של יפת באוהלי שם״). לאחר מכן נבדוק את קשריהם עם התרבות הפרסית הזורואסטרית וגישתם כלפיה, נבחן את מידת השפעתה של התרבות הפרסית על היהדות בבבל ובארץ־ישראל מאז ימי כורש הגדול ואילך, ונתחקה אחר מידת היכרותם של חכמינו עם הנורוז, החג המרכזי בתרבות זו.

בחלק השני ננסה לאשש את טענתנו, שמנהגי הנורוז היוו השראה למנהגים רבים ומוכרים בחג הפסח באיראן ובקהילות ישראל (בעיקר בעדות המזרח, אבל יובאו גם דוגמאות רבות מארצות אשכנז) לאורך הדורות, מאז ימי המשנה והתלמוד ועד המאה ה־20, וביניהם: המנהגים שנהגו ״כדי שישאלו תינוקות״, פתיחת דלת הבית בליל הסדר, ארבע הקושיות, מצוות ארבע כוסות לנשים וילדים, ועוד שלל מנהגים אחרים.

בחלק השלישי נלַבֵּן מה היו הסיבות שבגללן לא היו היהודים מוכנים לוותר על אותם מנהגי הנורוז שנבצר מהם לחקותם בחג הפסח, ולפיכך יצרו לעצמם ״נורוז יהודי״ — הוא המימונה (תחת שמותיה המגווָנִים) וחגיגותיה בארצות המזרח. בהמשך נתאר את מנהגי החג היהודי החדש לתפוצותיו השונות בהקבָּלָה למנהגי הנורוז מימי קדם ועד היום באיראן ומחוצה לה, ונראה כיצד הצליחו חכמינו לגיירו. בחלק האחרון של המחקר נסכם את העבודה ונציג הצעות למחקר עתידי בנושא.

ראוי לציין כי ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלנו שנכתבה במסגרת החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, וזכתה לשבחים רבים. בהזדמנות זו אנו גם מבקשים להודות מקרב לב למלומדים השונים שטרחו וקראו את עבודת המחקר שלנו (כולה או חלקה) האירו את עינינו והחכימונו בהערות, בתובנות ובהצעות חשובות: הפרופסורים שלום רצבי (מנחה העבודה), דויד ירושלמי וגדעון בוהק מאוניברסיטת תל־אביב; דניאל שפרבר מאוניברסיטת בר־אילן; ושאול שקד ז״ל, שלום צבר ואביגדור שנאן יבל״א מהאוניברסיטה העברית.

הערות

1. הנשקה, עמ‘ 34-17.

2. ספראי, עמ‘ 74.

3. ספראי, עמ‘ 18.