חלק מהעולם שלך

פרק 1

אלכסיס

עשים התעופפו מול הפנסים שלי מעל הדשא הארוך של התעלה. עדיין אחזתי בחוזקה בהגה, הלב שלי הלם.

סטיתי כדי לא לפגוע בדביבון בערפל, ואיבדתי שליטה על הרכב בגלל תלולית נמוכה בצד הדרך. הייתי בסדר. מזועזעת, אבל בסדר.

ניסיתי לנסוע לאחור, והצמיגים שלי הסתובבו במקום. כנראה בגלל הבוץ. אוף. הייתי צריכה לקנות ג׳יפ במקום מכונית רגילה.

כיביתי את המנוע, הפעלתי את איתות החירום והתקשרתי לשירותי הגרירה. הם אמרו לי שאצטרך להמתין שעה.

מושלם. פשוט מושלם.

הייתי עדיין במרחק שעתיים נסיעה מהבית, תקועה באזור מבודד בין בית הלוויות שעזבתי זה עתה בסידר ראפידס, איווה, לבין הבית שלי במיניאפוליס. הייתי מורעבת, הייתי צריכה לשירותים ולבשתי מחטב. זה היה ממש אקורד סיום צורם לשבוע הגרוע ביותר אי־פעם.

התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, ברי. היא ענתה בצלצול הראשון. "נו? איך היה השבוע מהגיהינום?"

"טוב, אני יכולה לספר לך איך הוא נגמר," אמרתי והשכבתי את המושב. "בדיוק הסעתי את המכונית שלי לתעלה."

"אאוץ׳. את בסדר?"

"כן."

"התקשרת לגרר?"

"כן. המתנה של שעה. ואני לובשת מחטב."

היא נשפה אוויר דרך שיניה. "ההלבשה התחתונה של השטן? לא החלפת לפני שעזבת? בטח ברחת משם כאילו רודפים אחרייך. איפה את?" היא שאלה.

הצצתי מהשמשה הקדמית. "אין לי מושג. ממש באמצע שום מקום. אני אפילו לא רואה פנסי רחוב."

"דפקת את המכונית שלך?"

"אני לא יודעת," אמרתי. "לא הייתה לי הזדמנות לצאת לבדוק. אני לא חושבת," זזתי באי־נוחות במושבי. "את יודעת מה? חכי רגע. אני מורידה את זה."

פתחתי את חגורת הבטיחות והשענתי את המושב עד הסוף. הורדתי את נעלי העקב שלי והשלכתי אותם על מושב הנוסע, ואז הושטתי יד כדי לפתוח את הרוכסן. התפתלתי כדי לפשוט מעליי את רצועות החזייה המחוברות למחטב, נשכבתי כדי למשוך את שמלת הערב השחורה מעל ירכיי, ותחבתי את אגודליי לתוך החלק העליון של המחטב שלי.

לא הייתה כאן אף נפש חיה. לא ראיתי מכונית אחת על הכביש הזה בחצי השעה שאני כאן. אבל בדיוק כשהתחלתי להיאבק בגרביונים שלי, נראו פנסים דרך השמשה האחורית שלי — כמובן.

"שיט," סיננתי ופעלתי מהר יותר.

זה היה כמו לנסות להשתחרר בזמן קצוב מתחבושת אלסטית שמכסה את כל הגוף. שמעתי דלת מכונית נטרקת ונלחצתי, נלחמתי מתחת להגה ברצועות המחטב שלי שנתקעו על הברכיים, ואז בעטתי אותו בדיוק כשמישהו ניגש לחלון.

כלב מדובלל גדול צץ משום מקום וקפץ על הדלת שלי כדי להסתכל עליי. ואז בחור מזוקן בז׳קט ג׳ינס עם צווארון צמר הגיח מאחוריו. "האנטר, למטה." הוא הזיז את הכלב מהמכונית שלי והקיש על החלון באצבעותיו. "הי, את בסדר שם?"

הרוכסן שלי עדיין היה פתוח למחצה, והשמלה שלי התרוממה כמעט עד התחתונים. "אני בסדר," אמרתי, משכתי את השמלה על ירכיי וסובבתי את גבי החשוף לכיוון מושב הנוסע. "דביבון."

הוא הניח יד על אוזנו. "אני מצטער, אני לא יכול לשמוע אותך."

פתחתי מעט את החלון. "סטיתי בגלל דביבון. אני בסדר," אמרתי שוב, חזק יותר.

הוא נראה משועשע. "כן, יש לנו הרבה כאלה בסביבה. רוצה שאני אגרור אותך החוצה?"

"התקשרתי לגרר, אבל תודה."

"אם התקשרת לגרר, את מחכה לקארל," הוא אמר. "את עלולה לחכות קצת," הוא החווה בראשו לעבר מורד הכביש. "הוא כבר שתה שש בירות בבר של ארגון החיילים המשוחררים."

עצמתי את עיניי ונשפתי בעייפות. כשפקחתי אותן, האיש חייך. "תני לי שנייה, אני אגרור אותך החוצה."

הוא לא חיכה שאענה, רק נעמד מאחורי המכונית שלי.

רכסתי את השמלה במהירות, ואז הרמתי שוב את הטלפון שלי. "איזה בחור גורר אותי החוצה," לחשתי לברי.

הטיתי את המראה האחורית שלי כדי לנסות לראות את לוחית הרישוי שלו, אבל הפנסים שלו סנוורו את עיניי. שמעתי קרקוש מתכת מבחוץ. הכלב קפץ שוב כדי להסתכל עליי דרך החלון. זנבו הכחוש התחיל לכשכש, והוא נבח.

"זה כלב?" שאלה ברי.

"כן. הוא שייך לבחור," אמרתי והנדתי בראשי אל הכלב. הוא ליקק את החלון.

"למה את כל כך חסרת נשימה?"

"הייתי באמצע הניסיון להוריד את המחטב שלי כשהוא הופיע," אמרתי, הרמתי אותו מהרצפה והכנסתי לתוך התיק שלי. "הייתי חצי עירומה כשהוא ניגש לחלון."

היא צחקה חזק כל כך עד שנאלצתי להזיז את הטלפון מהאוזן שלי.

"זה לא מצחיק," לחשתי.

"אולי לא אותך," היא אמרה והמשיכה לצחוק. "אז איך הבחור הזה נראה? כמו איזה סוטה זקן?"

"לא. הוא די חמוד, למען האמת," אמרתי וניסיתי לראות את הפעילות מאחוריי דרך המראה הצדדית.

"אההההה. ואיך את נראית?"

הסתכלתי על עצמי. "שיער ואיפור מושלמים, שמלת לוויות שחורה —"

"השמלה של דולצ׳ה?"

"כן."

"אז את נראית לוהטת. אני אשאר איתך בטלפון למקרה שהוא ירצח אותך."

"מצחיק. תודה," נשענתי לאחור במושבי.

"אז הלוויה הייתה מבאסת?" שאלה ברי.

שחררתי נשיפה ארוכה. "היא הייתה כל כך מבאסת. כולם כל הזמן שאלו איפה ניל."

"מה אמרת להם?"

"שום דבר. שנפרדנו ושאני לא רוצה לדבר על זה. לא הסכמתי להיכנס לזה. וכמובן דרק לא הגיע."

"איזה עיתוי להיות בקמבודיה. הוא מפספס את כל הכיף," אמרה ברי.

לאחי התאום הייתה נטייה להימנע מהדרמות המשפחתיות. אני לא יכולה להגיד שהוא ידע שדודה רבתא ליל עומדת למות פתאום בבית האבות, ושאני עומדת להיזרק לבד לתוך גוב האריות בלוויה/ מפגש משפחתי שנמשך שלושה ימים — אבל זו התנהגות מאוד אופיינית לו.

פתחתי עוד קצת את החלון כדי שאוכל ללטף את הכלב. היו לו גבות עבות כמו של איש זקן ועיני זהב גדולות שגרמו לו להיראות כאילו הוא נבהל לראות אותי.

"אימא עשתה עבודה ממש יפה עם ההספד," אמרתי וגירדתי את אוזנו של הכלב.

"לא מפתיע אותי."

"וניל לא הפסיק לשלוח לי הודעות."

"גם זה לא מפתיע אותי. האיש הזה חצוף. ענית לו?"

"אה, לא," אמרתי.

"יופי."

עוד רעשים נשמעו מבחוץ.

"טוב, אז תקשיבי," אמרה ברי, "חשבתי שנוכל לעשות דאבל דייט כשתחזרי."

נאנחתי.

"תקשיב לי עד הסוף. זה לא כזה נורא."

ידעתי שזה עומד להיות נורא.

"שתינו בוחרות את הבחורים הכי לוהטים שנוכל למצוא בטינדר. כנראה כאלה שמצטלמים עם דג, אבל זה לא חשוב. אנחנו לוקחות אותם לבית קפה מחוץ למשרד של ניק, זה שבו הוא אוכל את ארוחת הצהריים שלו כל יום באחת־עשרה וחצי? ואז כשניק מופיע, אנחנו מופתעות לגמרי לראות אותו שם. את מעמידה פנים שאת מועדת ושופכת קצת יין אדום על החולצה שלו בטעות, בזמן שאני מתמזמזת עם הדייט שלי."

נחנקתי מצחוק.

"עד כמה שהייתי רוצה לעזור לך להרוס את הבגדים של מי שעומד להיות בעלך לשעבר," אמרתי בלי להפסיק לצחוק, "אני לא יוצאת לדייטים בעתיד הנראה לעין. אני לא צריכה שום גברים בחיים שלי עכשיו. או אי־פעם."

היא נאנחה. "כן, טוב, כולנו נשים חזקות עד שגלאי העשן מתחיל לצפצף בשלוש לפנות בוקר על תקרה גבוהה ואין מי שישתיק אותו עם מטאטא חוץ ממך."

גיחכתי.

"אבל ברצינות," היא אמרה, "אף פעם לא היינו רווקות יחד. אנחנו צריכות לקבל את זה בברכה. בנות הקיץ הלוהטות. זה יכול להיות כל כך כיף."

"אני חושבת שאני יותר במצב רוח לקיץ של ׳בנות הזהב׳..."

נראה היה שהיא שקלה את זה. "גם זה יכול לעבוד."

שמעתי עוד רעשים מבחוץ והרגשתי את המכונית זזה, כאילו משהו הוצמד לפגוש.

"רוצה לצאת לשתות מחר?" שאלה ברי.

"באיזו שעה? יש לי פילאטיס."

"אחרי הפילאטיס."

"אוקיי, בטח."

הבחנתי בתנועה במראת הצד. הבחור התחיל לחזור לכיווני. הפסקתי ללטף את הכלב וסגרתי את החלון שלי כמעט עד הסוף.

"הי," לחשתי לברי, "הבחור חוזר. תישארי איתי על הקו."

הבחור הזיז את הכלב שלו מהמכונית שלי שוב ורכן כדי לדבר איתי דרך החלון. "את יכולה לשלב לניוטרל?" הוא שאל דרך הסדק הצר.

הנהנתי.

"אחרי שאני מוציא אותך, תשאירי את הרכב על פארקינג ותכבי את המנוע עד שאשחרר את השרשראות."

הנהנתי שוב והסתכלתי עליו כשהוא הלך לטנדר שלו. דלת נטרקה, והמנוע שלו רעם. ואז המכונית שלי זינקה, ולאט־לאט התגלגלתי החוצה מהתעלה בחזרה לכביש. הוא עקף את המכונית עם פנס והסתכל על הפגוש.

שפירית נחתה על מכסה המנוע שלי, היא ישבה שם ולא זזה בזמן שהבחור התכופף לבדוק את הצמיגים שלי. ואז הוא כיבה את הפנס וחזר אל מאחורי המכונית. נשמע עוד קרקוש שרשראות, וכעבור דקה הוא חזר לחלון. "הסתכלתי על המכונית, אני לא רואה שום נזק. את יכולה להמשיך לנהוג, לא אמורה להיות בעיה."

"תודה," אמרתי והחלקתי שני שטרות של עשרים דולר מבעד לסדק.

הוא חייך. "זה בחינם. נסיעה טובה."

הוא חזר לטנדר שלו וצפר, ואז נופף בידו בלבביות כשחלף על פניי אל תוך הערפל.

פרק 2

דניאל

"מאה דולר אם תגרום לה לעזוב איתך," אמר דאג והחווה לעבר הג׳ינג׳ית שישבה על הבר.

זו הייתה האישה שחילצתי מהתעלה לפני חצי שעה. חמש־עשרה דקות לאחר מכן היא נכנסה לבר.

השעה הייתה תשע בערב יום שלישי בחודש אפריל, מה שאומר שכל אנשי העיר היו דחוסים בבר. השלג נמס, ועונת התיירות הסתיימה באופן רשמי. עד שהנהר יתחמם הכול היה סגור מלבד הדיינר של ג׳יין והמקום הזה, וג׳יין סוגרת בשעה שמונה. התיירים עזבו, כך שהאישה התמימה והמסכנה לא רק בלטה במקום כמו מגדלור, אלא גם שבעיירה הקטנה הזאת היא הייתה אחת הנשים היחידות שלא הייתה קרובת משפחה שלנו או גדלה איתנו. היא עומדת להיות מחוזרת ללא הרף.

גיחכתי לעבר החבר הכי טוב שלי בזמן ששפשפתי גיר על קצה המקל שלי. "ממתי יש לך מאה דולר?"

בריאן צחק ממקומו על כיסא הבר. "ממתי יש לך חמישה דולר? ואם יש לך, כדאי שתחזיר לי. אתה עדיין חייב לי על המשקאות מהערב ההוא."

"בהצלחה עם זה," מלמלתי.

דאג זקף לעברנו את אצבעו האמצעית. "יש לי. ויש לי גם את החמישה דולר שאני חייב לך, שמוק," הוא אמר לבריאן. "חוץ מזה, אני לא שם את כל הכסף. כל אחד מהמפסידים שם חמישים, ומי שיגרום לה ללכת איתו הביתה לוקח הכול."

"תעזוב אותה בשקט," אמרתי והתחלתי לשחק. הכדורים התפזרו סביב השולחן, וכדור מספר שש נכנס לכיס הפינתי. "האישה הזאת לא הולכת הביתה עם אף אחד מהבר הזה. תאמינו לי."

נשים כמוה לא רוצות שום קשר עם בחורים כמונו.

המכונית שחילצתי מהתעלה הייתה מרצדס. היא כנראה הייתה שווה יותר ממה ששלושתנו הרווחנו בשנה. שלא לדבר על כך שהיא הייתה לבושה כאילו היא בדרך למסיבת קוקטייל על יאכטה. שמלה יוקרתית, יהלומים ענקיים על אוזניה, צמיד טניס מיהלומים — ברור שהיא הייתה בדרך לעיר ולא תכננה לעצור לחניית ביניים. למען האמת, הופתעתי שהיא בכלל עצרה כאן לאכול במקום לנסוע עוד ארבעים וחמש דקות עד לרוצ׳סטר. הבר הזה הוא לא בדיוק המקום לאוכל משובח.

דאג כבר הוציא כסף מהארנק שלו.

"אני לא מעוניין," אמרתי והכנסתי את כדור מספר שמונה בצורה חלקה לכיס בצד השולחן. "אני לא אוהב להמר על בני אדם. היא לא חפץ."

דאג הניד בראשו לעברי. "לפחות תנסה ליהנות."

"אני נהנה."

"אה כן? מתי בפעם האחרונה הזדיינת עם מישהי?" שאל דאג. "עברו כמה? ארבעה חודשים מאז מייגן?"

"אני לא מחפש לזיין. תודה בכל אופן."

כשדאג הבין שהוא לא מתקדם איתי לשום מקום, הוא הפנה את תשומת ליבו אל בריאן. "מה איתך? מתאים לך מאה דולר?"

בריאן הציץ כמעט מייד אל ליז שעבדה מאחורי הבר.

דאג גלגל את עיניו. "היא נשואה. נשואה. אתה חייב להתגבר על זה. זה נהיה מביך. תיכנס לאפליקציית היכרויות או משהו כזה." דאג הטה את כוס הספרייט שלו לעבר בריאן. "נפגשתי עם תאומות בטינדר בשבוע שעבר. תאומות," הוא הקפיץ את גבותיו.

הכיתי בכדור הלבן. "אה כן? היית צריך לאכזב שתי נשים בבת אחת?"

בריאן צחק.

דאג התעלם ממני. "אני רציני, אחי. היא לא מתכוונת לעזוב את בעלה. תתקדם."

בריאן הציץ שוב בליז. ואז כמו לפי סימן, הדלת של הבר נפתחה, וג׳ייק נכנס כשהוא לבוש במדי השוטר שלו.

כולנו עצרנו כדי להסתכל עליו כשהוא צעד לעבר הבר. בדרכו הוא חבט על כתפיים ואמר שלום בקול חזק מהנדרש, רק כדי לוודא שכולנו יודעים שהוא כיבד אותנו בנוכחותו.

הוא עקף את הדלפק לעבר ליז כאילו הוא הבעלים של המקום, ומשך אותה לנשיקה דרמטית. שריקות עידוד נשמעו בבר. דאג ואני חלקנו מבט. איזה אידיוט.

הסתכלתי שוב על בריאן, בדיוק בזמן כדי לראות את הכאב מעוות את פניו.

לעזאזל, אולי דאג צדק. אני לא אומר שהימורים על נשים זה הפתרון, אבל בריאן צריך להתגבר על החרא הזה. ליז לא מתכוונת לעזוב את ג׳ייק — אף על פי שהיא צריכה.

מייק עבר לידנו בדרכו לשירותים, ודאג הנהן לעברו. "היי, מייק! מאה דולר אם תגרום לה לעזוב איתך," הוא הצביע על האישה בבר.

מייק עצר והציץ בה דרך משקפיו. הוא בטוח אהב את מה שהוא ראה, כי הוא הוציא את הארנק שלו. "זה כמעט לא הוגן. אני אקבל מאה דולר ואישה יפה."

צחקתי ובדקתי את השעון שלי. "אני חייב ללכת. אני צריך להאכיל את הילדה," אמרתי והנחתי את המקל שלי.

דאג נאנח. "בכל פעם ארורה," הוא נפנף אליי. "בסדר גמור. אז תעוף מכאן." ואז הוא הביט מעבר לכתפי אל הבר והנהן לכיוונה של האישה. "הי, תזרוק לה עליי מילה טובה בדרך החוצה, אה?"

"אז אתה רוצה שאשקר לה?" שאלתי ומשכתי בכתפיי.

בריאן ומייק צחקו.

דאג התעלם ממני והניח את המקל שלו על שולחן הביליארד. "אני מתכוון לשלוף את הנשק הסודי שלי."

צחקתי והלכתי לכיוון הבר כשאני מניד בראשי.

פרק 3

אלכסיס

"מה בא לך?" שאלה הברמנית וניגבה את הדלפק.

היה לה שיער בלונדיני, קעקוע של ורד על מפרק כף היד ושפתון ורוד לוהט. היא הייתה יפה. שמה היה ליז.

הסתכלתי על התפריט שהיא הגישה לי. "מה טוב?" שאלתי, לא אהבתי את האפשרויות. כמעט הכול היה מטוגן.

"הצ׳ילי תוצרת בית," היא הציעה.

עיקמתי את שפתיי. "אני לא ממש אוהבת צ׳ילי."

הערפל בחוץ נעשה נורא כל כך, וידעתי שלא אצליח להגיע הביתה לפני שהצורך לאכול ולהשתמש בשירותים ייעשה נואש. תחנת הדלק היחידה בעיר הייתה סגורה, כך שלא יכולתי להשתמש בשירותים או לחטוף משהו לאכול. גוגל הפנה אותי בטוב ליבו למקום הפתוח היחיד במרחק של עשרים קילומטר — הבר שהבחור עם הטנדר הזכיר.

המקום היה מוזנח. השולחנות לא היו תואמים לכיסאות הזולים. על הקירות היו תלויים שלטי פרסומת לבירה שבורים וישנים, ולידם מדליות ממוסגרות ותמונות בשחור־לבן של חיילים ותיקים. השיר ׳Bennie and the Jets׳ רעם מתיבת נגינה ישנה שנשענה על הקיר. ראשי צבי ענקיים היה תלויים מעל הבר כשאורות צבעוניים של חג המולד תחובים בין הקרניים שלהם. הכול היה ישן מאוד ועלוב. לא יכולתי לדמיין את עצמי כאן בשום נסיבות אחרות, גם לא בעוד מיליון שנים.

צעירה בהיריון מתקדם נעמדה ליד ליז והעבירה כרטיס בקופה כשידה תומכת בגב התחתון שלה.

"בדרך החוצה, האנה?" שאלה ליז ומזגה בירה מהברז.

"כן," היא העוותה את פניה. "הרגל של התינוק ממש על שלפוחית השתן שלי."

"אני אשמור את הטיפים שלך במשרד," אמרה ליז, ואז היא החזירה את תשומת ליבה אליי. "חבל שלא הגעת לפני שהדיינר נסגר ללילה. המבחר כאן די מצומצם עד תחילת הקיץ כשהתיירים חוזרים."

"תיירים?" שאלתי.

"כן. אנחנו יושבים על נהר רוט. חוץ מזה, אנחנו במרחק שעתיים נסיעה בלבד מהערים התאומות, אז מגיעים לפה הרבה נופשים של סוף שבוע. אבל כרגע מגיעים רק תושבי העיירה, וכולם כאן. כל שלוש מאות וחמישים התושבים שלנו," היא צחקה והחוותה בראשה לעבר הבר העמוס.

הסתובבתי על השרפרף שלי. זה היה נכון. לא היה כיסא פנוי בכל המקום.

כשסרקתי את הקהל, הבחנתי ליד שולחן הביליארד בבחור שגרר אותי מהתעלה.

הוא באמת היה חמוד.

עכשיו כשהוא היה בלי הז׳קט שלו, יכולתי לראות שיש לו גם גוף יפה. היה לו את המראה המחוספס הזה של חוטב עצים. זקן, שיער חום כהה, עיני שקד, גומות חן. הוא היה גבוה ולבש חולצת פלנל וג׳ינס. השרוולים שלו היו מופשלים והיו לו קעקועים צבעוניים על שתי הזרועות.

הסתובבתי לפני שהוא ישים לב שאני מסתכלת עליו.

צלצול פעמון נשמע, וליז הרימה את עיניה מעל לראשי. לחץ נראה על פניה, אבל היא חייכה. הסתובבתי לעקוב אחרי מבטה. שוטר נכנס לבר — גבר חתיך. הוא היה גבוה, הרבה יותר ממטר ושמונים. עיניים חומות, שיער חום מלא. גוף חטוב נדחס לתוך מדי השריף הכהים שלו. אקדח היה תחוב בנרתיק על חגורתו, ותג זהב היה מוצמד לחזה שלו. הוא ענד טבעת נישואים.

"הי, בייבי," ליז חייכה אליו כשהוא עקף את הדלפק.

הוא רכן אליה והדביק לה נשיקה. כמה אנשים שרקו.

הוא הרים את סנטרה. "הבאתי את הסוודר שלך," הוא דיבר אל עיניה ותחב לידיה צרור של בד לבן. "השארת את זה בניידת."

"זה כל כך מתוק." ליז השפילה את מבטה אל הסוודר. "אה, ג׳ייק, זאת..." היא השתתקה, פתאום הבינה שלא אמרתי לה את שמי. ג׳ייק הסתובב אליי ונראה כאילו הבחין בי בפעם הראשונה.

"אלכסיס," אמרתי. "נעים להכיר אותך."

"ברוכה הבאה לוואקאן," הוא האריך את השם של העיירה. "אני חייב ללכת," הוא אמר לאשתו. "אני אגיע לאסוף אותך בחצות," הוא נישק אותה והנהן לעברי לפני שעזב.

נשפתי אוויר וחזרתי לעיין בתפריט. שקלתי לעזוב בלי להזמין, שום דבר לא נראה טוב. "אז חוץ מהצ׳ילי, מה עוד כדאי לי לנסות?" שאלתי.

"הי," נשמע קול גברי מאחוריי, הוא דיבר אל ליז, "אני צריך לשלם את החשבון שלי."

הרמתי את מבטי. זה היה הבחור מהטנדר.

ליז חייכה אליו. "הולך לישון מוקדם, אה?"

"אני צריך להאכיל את הילדה," הוא אמר. ואז הוא פנה אליי וחייך. "היי."

"שלום," אמרתי והפניתי אליו את פניי. "אנחנו נפגשים שוב."

"ובנסיבות הרבה יותר טובות," הוא אמר.

חייכתי. "תודה על קודם. לא היית צריך לעשות את זה."

"אני חושב שכן." הוא החווה בראשו לעבר גבר שישב בקצה הבר, הוא נראה מרושל ועיניו היו אדומות, לפניו ניצבו שבע כוסות בירה ריקות. "זה היה האביר שלך במשאית הגרר הנוצצת."

שאפתי אוויר דרך השיניים. "הייתי מחכה שם כל הלילה."

"לא, אחד מאיתנו היה עוצר. חמש או שש שעות, לכל היותר."

צחקתי, והוא חייך אליי. "אני דניאל," הוא הושיט לי יד.

"אלכסיס," אמרתי ולחצתי את כף ידו, היא הייתה מחוספסת וחמה.

"אני חושב שאני צריך להזהיר אותך," הוא אמר, שחרר את ידי ונשען על הבר. "את רואה את הבחורים האלה שם?" הוא החווה בראשו לעבר שלושה גברים שהצטופפו סביב שולחן הביליארד. "הם התערבו שהם יכולים לגרום לך לעזוב עם אחד מהם."

ליז נאנחה מאחורי הקופה. "הם כאלה מטומטמים," היא מלמלה והעבירה את כרטיס האשראי שלו. "גם בריאן?" היא שאלה.

"לא, רק מייק ודאג." הוא הצביע עליהם. "את רואה את הבחור עם המשקפיים?" הוא שאל אותי.

הסתובבתי כדי להסתכל על הגברים. "כן..."

"יש לו פריחה חשודה."

נחרתי וליז פלטה צחוק.

"הבחור הלבן הגבוה עם הז׳קט גר במרתף של אימא שלו," הוא המשיך. האיש הבלונדיני חייך לכיווננו ונופף. "בעוד כחמש דקות הוא הולך להשיג גיטרה מאיפשהו," הוא הביט בי. "הוא מתכוון לנגן את ׳More Than Words׳ של אקסטרים, והוא עומד לעשות את זה גרוע מאוד."

ליז צחקה כשהחליקה לעברו את הספח של כרטיס האשראי שלו. "זה נכון. אלוהים, זה כל כך נכון."

בזמן שהוא חתם על הספח שלו, הצצתי בו. החשבון כולו היה על סך עשרה דולר, אבל הוא השאיר טיפ של עשרה דולר. הוא הפך את החשבון שלו ודחף אותו רחוק ממני. "בכל מקרה, בהצלחה." הוא התחיל להתקדם לכיוון ליציאה.

"חכה," קראתי אחריו.

הוא נעצר והביט בי.

"על כמה הם התערבו?"

הוא משך בכתפיו ושלף את המפתחות שלו. "מאה דולר."

"ומה איתך? אתה לא שותף בהתערבות הזאת?"

הוא הניד בראשו. "זה לא הקטע שלי."

"לא? טוב, ומה אם הייתי עוזבת איתך? היית זוכה בכסף?"

הוא קימט את מצחו לעברי. "לא הבנתי."

"אני חושבת שאני עומדת לעזוב בכל מקרה. אתה יכול לצאת איתי ולנצח בהתערבות."

הוא חייך. "את מוכנה לעשות את זה?"

משכתי בכתפיי. "ברור."

הוא העיף מבט אל הגברים שבקצה החדר.

האיש עם הז׳קט החזיק גיטרה.

עיניו של דניאל חזרו אליי, וחיוך משך את זוויות שפתיו. "אם נעשה את זה, נחלק בינינו את הכסף."

פניתי לליז. "ליז, בסולם של מאחת עד רוצח סדרתי, כמה מסוכן האיש הזה? זה בטוח לצאת איתו למגרש חניה חשוך?"

היא חייכה. "דניאל הוא הבחור היחיד שהייתי יוצאת איתו מהבר הזה."

"אני לא יודע מה אני מרגיש בקשר לזה," הוא אמר. "את בת הדודה שלי."

היא צחקה. "הוא לא מזיק."

"והוא יעמוד במילה שלו וישלם לי?" שאלתי.

היא ניגבה כוס בסמרטוט. "גם אם המטומטמים האלה לא יעמדו במילה שלהם וישלמו לו, הוא ישלם לך. הוא מסוג הגברים האלה."

החזרתי את מבטי לדניאל, והוא משך בכתפיו. "אני לא מניאק. זה הדבר שאני הכי אוהב בעצמי."

הרגשתי את החיוך שלי מגיע לעיניי. הוא היה מצחיק.

"אוקיי," אמרתי, "יש לנו עסקה." החוויתי בראשי לעבר כיסא הבר שלידי. "אבל שב ותדבר איתי קצת. אחרת הם לא יאמינו שחיזרת אחריי."

הוא הביט בשעונו. ואז נראה היה שהוא החליט שיש לו זמן והתיישב.

המשך הפרק בספר המלא