כוח לעשות חיל - ההסברה ב״הגנה״ 1948-1939

הקדמת דובר צה"ל

לאחר מתקפת פתע של ארגון הטרור הרצחני חמאס בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, יצא צה"ל למלחמה לחסל את הטרור מעזה. מלחמה נחושה זו נערכה בשילוב מרשים של כוחות צה"ל ביבשה, באוויר ובים, בהשתתפות מלאה של מודיעין, שב"כ וכל תומכי הלחימה.

מאמץ מרכזי נעשה בתחום הדוברות למיצוב היעדים הישראליים בעיני האויב, בקרב דעת הקהל בעולם ובלבבות אזרחי ישראל. על משימה זו מופקד כל העת מערך דובר צה"ל בפיקודי.

את ההשראה והמחויבות לביטחון ישראל אנו שואבים מהאבות המייסדים עוד מתקופת המדינה שבדרך, מדור לדור של חזון ומעש. קראנו ושמענו על פעילות ההסברה של 'ההגנה' בהתמודדות עם ערביי ארץ ישראל, עם הבריטים שהגבילו את העלייה וההתיישבות ועם מדינות העולם לגיוס תמיכתן בהקמת מדינה יהודית עד החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

ספרה היסודי והמקיף של ד"ר צפרירה דין על אתגרי ההסברה ב'הגנה' בעשורים שלפני הקמת המדינה הוא מורה נבוכים שראוי להתפעל ממנו ולהעריך אותו. אנו מאמצים ממנו לימינו ערכים רבים ובראשם את החובה להתנהל באמינות, באחריות ובצניעות, סגולות טובות להצלחה. 

תא"ל דניאל הגרי

דובר צה"ל

חנוכה תשפ"ד, דצמבר 2023

מבוא

הסברה — מקורות, נושאים ותקופות

ספר זה עוסק בהסברה ב"הגנה", על מהותה, נושאיה, אמצעיה ויעדיה. הכוונה היא לכל הפעילות הענפה והלא צנטרליסטית בעיקרה שהתרחשה ב"הגנה" — בהרצאות, בשיחות, בקורסים, בימי עיון, בשידורי הרדיו החשאי ובחומר כתוב רב, והכול בשילוב עם תוכניות האימון השוטפות.

ההסברה ב"הגנה" התארגנה בכליה ובתכניה בהתאם לשלושה סוגי קהל יעד:

• הסברה כלפי פנים, שנועדה להגיע לכלל חברי ה"הגנה", הן בארץ והן בחו"ל, בעיקר במחנות המתגייסים מקרב שארית הפליטה, מתוך שאיפה שתכניה יהוו חלק מתודעת ההשתייכות ל"הגנה".

• הסברה ליישוב כולו באמצעות שידורי הרדיו החשאי, כרוזים ועוד, וכן במסווה של העיתונות הלגלית, שכוונתה הייתה להעמיד את כל שכבות היישוב מאחורי מדיניותה היישובית והביטחונית של ה"הגנה".

• הסברה לגורמי חוץ, בעיקר לערבים ולבריטים בארץ ובחו"ל, שהייתה בעלת משמעות מיוחדת. הסברה זו יכולה הייתה להתממש, מטבע הדברים, בעיקר באמצעות תחנות הרדיו החשאי ובכרוזים, ואפילו במסווה של העיתונות הלגלית.

הספר מתמקד בחקר ההסברה שהתנהלה בקרב חברי ה"שורה", וכן בהסברה שייעדה ה"הגנה" ליישוב כולו בתשע השנים האחרונות לקיומה, עד המעבר לצה"ל. הספר אינו עוסק בחלק האחר של ההסברה שנועד לגורמי חוץ, ובעיקר לגורם הערבי ולגורם הבריטי. נושא נכבד זה ראוי למחקר בפני עצמו. עם זאת, הספר מציין את נקודות המפגש בין ההסברה פנימה ובין ההסברה לגורמי חוץ.

המאפיין את ההסברה ב"הגנה" היה עובדת היותה רחוקה מ"אוטארקיות", וזאת משתי בחינות: מבחינת קהל היעד ומבחינת הקובעים את מדיניותה. קהל היעד של ההסברה לא הצטמצם מעולם לחברי ה"שורה" בלבד; קווי ההסברה שלה, הן כלפי פנים והן אלה שהיו מכוונים לגורמי חוץ, נקבעו בעצה אחת עם קובעי המדיניות בהנהגת היישוב.

הניסיון ללמוד על קווי ההסברה נעשה בדרך של היקש מתוך צירוף של מקורות, וכן מתוך מקורות העוסקים ישירות בהגדרת קווים אלה. קביעת עמדות היא בעיקרה תוצר של רגישות לתנאי ההווה וליכולת לחזות את ההתרחשויות העתידיות, לכן היא גמישה וקשובה לתמורות בזמן. עם זאת, לכל קביעה של עמדות קיים שלד של עקרונות, שהוא הגורם הבלתי משתנה יחסית. ספר זה בוחן את כל האספקטים הללו של ההסברה ב"הגנה" דרך ניתוח התייחסותה בזמנים השונים לנושאי היסוד הבאים: מחתרתיות, מורל וציונות.

אבני הפינה של ההסברה שהתגלו במקורות השונים אפשרו לצייר את קווי המתאר של מה שניתן לכנות מדיניות ההסברה ב"הגנה". יש לציין, בהקשר זה, כי הדברים היו רחוקים ממיסוד, וכי ברוב המקרים לא היו קווי מדיניות מוגדרים ומוצהרים מראש; ולמרות זאת, אין הצדקה לבטל מלכתחילה את הקביעה כי הייתה מדיניות להסברה, אם כי לרוב בלתי מוצהרת. אלמלא הייתה מדיניות ההסברה שרויה בהוויית התקופה, גם בדיעבד לא יכולנו ללמוד עליה בסיוע כלי המחקר שברשותנו.

פרק הזמן 1948-1939, שבו עוסק הספר, היה משמעותי ביותר להזדקקות ה"הגנה" להסברה, בעיקר בשישה תחומים:

• תחום היחסים עם שלטונות המנדט הבריטי בתשע שנותיו האחרונות (ממאי 1939, מועד פרסום "הספר הלבן", עד מאי 1948 — ההכרזה על הקמת המדינה), שלמעלה ממחציתן חפף את שנות מלחמת העולם השנייה.

• תחום היחסים עם הגורם הערבי בארץ־ישראל לאחר מאורעות 1939-1936, עם התחדדות המאבק על הארץ.

• התחום הרגיש והמורכב של היחסים עם "הפורשים".

• כהשלמה לכל אלה היה תחום ההתייחסות של ה"הגנה" למשימות ההתנדבות, ההעפלה וההתיישבות, על רקע התמורות בשנות המנדט האחרונות, כלומר, פעילות ה"הגנה" בתהליך הגשמת הציונות. נושאי תחום זה התרחבו לעבר ההתייחסות להיסטוריה הישראלית בכלל (זיכרון היסטורי, הקשר ההיסטורי לארץ־ישראל, פרשות גבורה בישראל ועוד).

• תחום נוסף שנכנס למארג זה היה העיסוק בהתפתחויות הגלובליות — ביחסי הכוחות בין הגושים הגדולים במלחמת העולם השנייה ולאחריה, בצבא, בכלכלה ובחברה — ובהשלכותיהן על אזורנו.

• תחום הדיונים הקשורים ל"הגנה" כארגון היה קיים בה מאז ומתמיד (ההיסטוריה שלה, אושיותיה, משטר, משמעת ונוהג, החשיבות הלאומית בהצטרפות ל"הגנה", וכיוצא באלה). אולם, בתקופה שבה מתמקד ספר זה קיבל התחום צבע חדש של טיפול במסגרות חדשות שנוצרו אז (כמו הגדנ"ע, הפלמ"ח, חי"ש [חיל שדה], חי"ם [חיל משמר], ח"ע [חיל העם], ועל סף סיומה של התקופה — גח"ל [גיוס חוץ לארץ] ומח"ל [מתנדבי חוץ לארץ]).

השפעת התרחשויות הזמן על ההסברה ב"הגנה" לא הייתה תמיד ישירה, ומטבע הדברים גם לא מיידית. הדברים נזקקו לתהליך של "דגירה", שהשלב המרכזי שלו היה הדיונים בהנהגת היישוב ובתנועה הציונית על ההתרחשויות וקביעת המדיניות כלפיהן. עם זאת, הסתמנו שלושה תחומי זמן ברורים למדי, שההדגשים בהסברה במהלכם השתנו זה מזה, אם במעט ואם בהרבה:

• בתחום השנים 1942-1939 — מסוף "מאורעות 1939-1936", "הספר הלבן" של 17 במאי 1939, "חוק הקרקעות" שנקבע בעקבותיו (28 בפברואר 1940) וראשית מלחמת העולם השנייה, דרך ועידת בילטמור ועד אירועי אל־עלמין — מוצאים הדגשים אבולוציוניים־דפנסיביים.

• בתחום השנים 1946-1942 — מהתפנית של המדיניות הבריטית לגבי המזרח התיכון לאחר הניצחון באל־עלמין מזה, והיוודעות השואה מזה, ועד התפרקות שיתוף הפעולה עם "הפורשים" ב"תנועת המרי העברי'" (יולי־אוגוסט 1946) — מוצאים מעבר להדגשים רבולוציוניים־אופנסיביים.

• בתחום השנים 1948-1946 — מהתפרקות השיתוף עם "הפורשים", דרך הקונגרס הציוני הכ"ב (דצמבר 1946) והחלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל, ועד הקמת המדינה — מתבססים בהסברה ההדגשים האופנסיביים, ועם זאת, חוזרים וממזגים בתוכה קווים מן האתוס הדפנסיבי.

ההבחנות לגבי התמורות בהדגשים בהסברה בפרקי הזמן הנזכרים עלו, כאמור, מתוך עיון בנושאים שעסקה בהם ההסברה. בהמשך יתמקד הספר בעיקר בשלושה נושאי אב: ההתייחסות למחתרתיות, ההתייחסות למורל וההתייחסות לציונות. כל אחד מנושאים אלה, כפי שניתן לראות, מייצג מישור מציאות שונה, שבדרך כלל תעסוק בו דיסציפלינה שונה: המחתרתיות, שעולה ממישור המציאות ההיסטורית הכפויה, ותכליתה היא שמירת הקיום; המורל, העולה מן המישור הפסיכולוגי, ואין ערוך לחשיבותו הקיומית, בעיקר בעיתות מלחמה; הציונות, הארוגה במישור האידיאי־הלאומי, שהעיסוק הבלתי פוסק בה יורה על חיוניותה המתחדשת והולכת. המישורים השונים דרשו לפנות לכלי ניתוח שונים, שיהלמו כל מישור לעצמו.

הקשר הסיבתי שהתגלה בין האירועים ובין התמורות בהדגשים שנעשו בהסברה היה נטוע בטלטלות ביחס לכוח ולשימוש בכוח, כלומר, באווירה הפוליטית. ההסבר של המעבר מההדגש הדפנסיבי, שעיקרו היה שמירה על הקיים, להדגש האופנסיבי, עולה בעיקר מעובדת התהוותו של כוח קבע מגויס, ארצי, הנכון לכל קריאה ובכל מקום (שהניצנים להופעתו נראו כבר ב"יציאה מן הגדר" וביצירת פלוגות השדה ב־1938 וחיל השדה ב־1939) — הפלמ"ח (1941). תמורה מחשבתית זאת ביחס לשימוש בכוח, הקביעות בהימצאות כוח מאומן והזמינות בהפעלתו הביאו לתחושה של שליטה במצב ושל יתר עוצמה. אך כפסע היה בין כל אלה ובין עלייתה של המגמה האופנסיבית. מגמה זו מצאה בהמשך תימוכין בעניינים פוליטיים חדשים.

התוכנית המקסימליסטית שעלתה בוועידת בילטמור (מאי 1942); הסתלקות הבריטים משיתוף הפעולה עם ה"הגנה" לאחר הניצחון באל־עלמין (נובמבר 1942), שהזמינה תגובה; הרוח האקטיביסטית שנשבה מהדיונים וההחלטות של הקונגרס הציוני הכ"ב (דצמבר 1946); התעצמות האוריינטציה כלפי ארצות הברית שטיפח בן־גוריון, למול האוריינטציה כלפי אנגליה שהוביל ויצמן; הרוח הלוחמנית שאפפה את המפגשים בין נציגי ההסתדרות הציונית לבין הפעילים באו"ם בשאלת ארץ־ישראל — כל אלה הצטרפו יחד לרוח אופנסיבית, שהייתה לה השלכה חוזרת על המתרחש בציונות וביישוב, ובתוך זאת גם על ההסברה ב"הגנה". עם התבססותה של המגמה האופנסיבית לא צלחו יותר הכורח ותחושת ה"אין ברירה" של שימוש בכוח לעצור את תהליך האינטגרציה בין המאבק נגד מדיניות השלטון הבריטי ובין הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה של התגשמות הציונות — פרספקטיבה שעשויה הייתה להשרות תחושה של יציבות והתגברות על הכאוטי והבלתי נודע, המאפיינים כל סכסוך או מלחמה.

התמורה הארגונית ב"הגנה" בקיץ 1939, עם הקמתו של המטה הכללי (המטכ"ל) כמכשיר צבאי ביצועי הכפוף למפקדה הארצית של ה"הגנה" (המ"א), נתנה דחיפה גם למחשבה חדשה על הערך שבצנטרליזציה של ההסברה בארגון. פרוץ מלחמת העולם השנייה שינה הדגשים ביחסים עם שלטון המנדט וביחס לעתידו של כוח המגן המרכזי של היישוב — ה"הגנה". שילוב הדברים הביא לניצנים הראשונים של מחלקת הסברה ב"הגנה", כלומר, לגוף ממוסד כלשהו. זאת, למרות שהסברה התקיימה בפועל מאז ימיה הראשונים של ה"הגנה". ניצנים אלה הסתמנו בהיווסדותו של הירחון למחשבה צבאית מערכות בספטמבר 1939 (בתחילה בעריכת אלעזר [לסיה] גלילי ואליעזר ליבנשטיין־ליבנה) ובכל פעילות ההסברה הבלתי לגלית האחרת שרחשה סביבו, שמערכות שימש לה רק כיסוי. פעילות זו, שהסתעפה במהירות, נזקקה לגופים לגליים נוספים שיסוו את מהלכיה, ואלה היו ההוצאה לאור לנוטר, ספריית הנוטרים ו"הוועד למען החיל העברי", והחל מסוף שנת 1942 גם הירחון מלחמתנו בעריכת אליעזר ליבנשטיין. כל אלה הסתופפו תחת אותה קורת גג, בקומה השלישית ברחוב נחלת בנימין 57 בתל אביב. הפעילות הבלתי לגלית, שניתנה לה, כאמור, תנופה רבה, כללה הוצאת חומר כתוב, ארגון הרצאות ופגישות הסברה, וכיוצא באלה. חלק מפעילות זו היה ביוזמת אנשי מחלקת ההסברה, שצמחה מגרעין אנשי מערכות, אולם החלק הנכבד שלה היה מבוזר ולא צנטרליסטי.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם שובם של המתנדבים לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית, ועם תנועת ההעפלה, הצטרפו רבים ל"הגנה". אז נוצר הצורך להקים, לצד מחלקת ההסברה הארצית שהייתה בתל אביב, גופי הסברה מקומיים, שיגיעו כל אחד למיסוד עצמאי מבחינה ארגונית ותפקודית. כאלה היו לשכת ההסברה (לה"ס) בירושלים ומחלקת ההסברה בחיפה.

בראש מקורות המידע שמהם נשאבו הידיעות שנותחו ושולבו במארג הרחב של ההסברה עמד כל החומר שנמסר לעיתונות הלגלית ונפסל על ידי הצנזור, ולאחריו כל המידע על פעילות ה"הגנה", שהוצא לפרסום פנימי כשהוא מלווה בפרשנות שניתנה על ידי אישים בהנהגת הארגון. נוסף על כך, נעשה שימוש בחומר שזרם משירות הידיעות (הש"י), שהתארגן כזרוע של המפקדה הארצית בספטמבר 1940; בחומר שנשאב מאגפי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ובעיקר מאגף הביטחון וממחלקת ההסברה שלה (שנוסדה בשנת 1939), וכן ממקורות אחרים של ההנהגה היישובית; ובחומר בתחומים המדיני והצבאי שנשאב מעיתונות חוץ. ממקורות אלה ינקו גם כל פרסומי המחתרת של ה"הגנה", ההרצאות שנישאו בפני יחידות שונות של הארגון (תוך כדי אימון וגם מחוצה לו), הקורסים המקצועיים השונים (שלרוב הוקצה בהם זמן לבירור עניינים מדיניים־יישוביים וצבאיים), וכמובן — קורסים מיוחדים להכשרת אנשי הסברה.

חשוב לציין, כי מקורות המידע שצוינו לעיל שימשו, במידה זו או אחרת, גם את העיתונים הבלתי לגליים תומכי ה"הגנה", כמו אשנב (שנוסד על ידי ברל כצנלסון ביוני 1941 והתקיים עד מאי 1947, מומן על ידי מפא"י, ועורכו הראשון היה אליעזר ליבנשטיין) ועוז (שהוצא על ידי "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד" החל מינואר 1946, ועורכו היה אהרון חפץ). יעדה של עיתונות זו היה היישוב כולו, ולא אנשי ה"שורה" בלבד, ומטרתה — הכשרת דעת קהל ביישוב לתמוך בקו הציוני־האקטיביסטי. אותם מקורות מידע שירתו גם עיתונים לגליים תומכי ה"הגנה", כמו מלחמתנו (שנזכר לעיל), שנוסד בסוף 1942 על ידי קבוצת חברים, ביניהם בן ציון דינבורג, בן ציון ישראלי, ברל כצנלסון, משה שרתוק ואליעזר ליבנשטיין (שמו של הירחון ניתן לו על ידי ברל כצנלסון), וכן הירחון הלגלי האקטיביסטי (ובהמשך דו־שבועון) בטרם, שהמשיך את מלחמתנו החל מראשית 1946, ומומן על ידי הסוכנות היהודית וההסתדרות. לפני כל אלה ניצב מערכות. לעורכיו הראשונים של מערכות (ששלוש חוברותיו הראשונות נקראו בשמות שונים מטעמי צנזורה), אליעזר ליבנשטיין ולסיה גלילי, היה ברוב המקרים קשר ישיר עם אישים שהיו אמונים על מקורות המידע, והם השכילו לנצלו לצורכי הביטאון במידת הסוואה מתאימה. את אותה תופעה נמצא בעיתון הלגלי Palestine and Middle East מייסודו של אליעזר ליבנשטיין, שתחת מסווה הלגליות הסתמנו בו קווים עדינים שסימלו מגמות חשובות בהסברה של ה"הגנה".

כאן המקום להתייחס גם לעניין הדרך שבה זרם המידע בתודעתם של הפעילים בהסברה. נוסף על השתייכותם ל"הגנה", היו להם, מבחינת ההשתייכות הציבורית, בדרך כלל עוד מספר פנים, כמו השתייכות למפלגה, לזרם התיישבותי, לתנועת נוער, או לפעילות בהסתדרות העובדים, כך שלמידע שהם קלטו כאנשי ה"הגנה" הצטרפו השלמות ממסגרות ההשתייכות האחרות שלהם. ומשעה שהתהווה מתאם בעל משמעות בין מקורות המידע השונים, מבחינת ההזדהות עם הקו המדיני או לפחות מבחינת הנכונות לקבל מרות, החל להתקיים בתודעתם מצב של כלים שלובים, כלומר, מעבר של מידע (שדחף לפעילות) מכלי לכלי. אין ספק שהיה בכוחו של מצב זה להעשיר גישות, להרחיב את יריעת ההסתכלות ולאפשר לפעילות המסבירים את הבחירה, הברירה וההתאמה של החומר לקהל שומעיהם המיוחד.

שאלת ההמשגה

חקר ההסברה ב"הגנה" מעמיד אתגר לא פשוט להתמודדות, במיוחד בתחום ההמשגה; כלומר, שימוש חדש במושגים ובכלי ניתוח, ולעיתים גם יצירת כלים מושגיים מיוחדים, שבחיבורם יהוו פיגום למחקר כולו.

תופעת ההסברה כשלעצמה לא נוצרה יש מאין. נכון שהסברה בקרב כוח מגן יהודי בארץ־ישראל בעת החדשה היא מן החידוש. אולם שורשי ההסברה כשלעצמה נעוצים במסורת החינוך היהודי מאי־אז. המבנה הקהילתי של החברה היהודית בכל הדורות נשען על משוב בין ההנהגה הרוחנית והחברתית לבין הציבור הרחב. אותו היזון חוזר נוצר בדרך של תקשורת דו־כיוונית - מנהיגים־ציבור. אל מסורת ההנהגה היהודית הצטרפו בעת החדשה בעיקר ההסברה של הרעיון הציוני לענפיו השונים וההסברה של הרעיון הסוציאליסטי לגווניו. צירופים משתנים משלוש מסורות ההסברה הללו — מסורת ההנהגה היהודית, מסורת ההסברה בציונות ומסורת ההסברה בסוציאליזם — הרכיבו את תרבות ההסברה אצל רבים מאישי ה"הגנה".

המושג "הסברה" הוא מסוג המושגים שאינו ניתן להגדרה חד־משמעית. יש המבכרים להגדיר את המאפיין העיקרי של ההסברה כקשת של העברת מסרים למטרה מסוימת, מן המשדרים לקולטים, וכל עוד הדבר נשאר בתחום הוולונטרי. כשמדברים במאפיין של תוכני ההסברה, קיימת קשת רחבה של ניואנסים בין ההגדרה המרחיבה ובין ההגדרה המצמצמת. בהגדרה המצמצמת נכללים תכנים הפונים, במידה זו או אחרת, לאינטלקט, והם שאכלסו את עיקר עבודת ההסברה בעל פה ובכתב. לעומת זאת, בהגדרה המרחיבה נכללים תכנים הפונים גם אל הרגש או אל החוש האסתטי, אך אלה מהווים נתח קטן יחסית מעבודת ההסברה. המאפיין סוג אחרון זה של תכנים הוא פיזורם על פני קשת רחבה של סוגות (ז'אנרים) של תזמון וביצוע, למן סוגת המסכת, לרוב תוצרת עצמית, שהלמה מאוד את רוח הימים ואת התנאים הפיזיים שהוקצו להגשתה, ועד לסוגת הביצוע האמנותי הצרוף (בקריאה אמנותית, בתיאטרון, במוזיקה ובריקוד), שהובאה גם היא לפרקים בפני אנשי ה"שורה". סוגת המסכת שויכה למה שנקרא "תרבות מגויסת", אותה קיבלו כצורך השעה. ברבות הימים איבדה סוגה זו מן הפופולריות שלה וצנח עליה אבק רב של שלילה, עד שהעלימו אותה כליל. ספר זה אינו עוסק בסוג זה של תכנים וצורות הגשה, ואולם אין ספק שגם הוא ראוי לתשומת לב מחקרית.

ההגדרה המרחיבה של המושג "הסברה" מקשרת בין שני האישים השונים כל כך זה מזה — לסיה גלילי ויצחק שדה — שהיו גם אידיאולוגים של ההסברה ב"הגנה". גלילי מתאר¹ כיצד זורמת ההסברה "דרך שלושה צינורות עיקריים — לימוד, התרשמות ומידע על המתהווה". האירועים שיזמנו "התרשמות" הם, בין השאר, "מסיבה, טקס ומסע". את ה"התרשמות" במסיבה הוא בונה על "קביעת החוט המכוון" ועל "הבחירה והצירוף הנכון של קטעי קריאה, שירה ומוזיקה, שתהיה בהם שלמות אסתטית". בדומה ללסיה גלילי, יצחק שדה משייך את האמנות לתחום ההסברה ורואה בה, כניסוחו, "גורם חשוב בהרמת רוח היחידה."²

הגדרת ההסברה על פי המאפיינים בתוכן ובצורה כמפורט לעיל רחוקה מלהיות שלמה. הדבר שיביא אותה לידי הכללה מינימלית מספקת הוא עניין הפרשנות: ההסברה היא בעצם פרשנות גלויה או סמויה, ישירה או עקיפה, שהמשדר מתכוון להעביר לקולט; פרשנות המנצלת בראש ובראשונה עובדות ותכנים, ומהם היא למדה, בדרך הניתוח או ההשערה, על העתיד הקרוב או הרחוק יותר. מבחינה זו, פונקציות מסוימות של ההסברה עשויות להימצא בתחום ההרמנויטיקה.

כל האמור לעיל מכניס אותנו לשדה ויכוח רחב עם אלה המשייכים למושג "תרבות" את התכנים הפונים אל הרגש ואל החוש האסתטי ומנתקים אותם מן התכנים הפונים אל האינטלקט בצמד שהם יוצרים —"תרבות והסברה". במאמר מוסגר יש להוסיף כי הגדרת המושג "תרבות" הינה בעייתית כשלעצמה וזורקת אותנו לקלחת של דיונים סמנטיים, פילוסופיים, סוציולוגיים ואחרים. במסגרת אותם דיונים עשויה לעלות השאלה אם לכלול ב"תרבות" גם את התכנים האחרים, הפונים ישירות אל האינטלקט, ולא להזדקק כלל למושג "הסברה". דבר זה אכן נעשה בתקופת המעבר האינטנסיבי מן ה"הגנה" לצבא ההגנה לישראל: כחודשיים לפני הקמת המדינה, ב־12 במארס 1948, מינה הרמ"א (ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה") "הלל", הלוא הוא ישראל גלילי, את יוסף קרקובי (קריב) ל"ראש מחלקת ההסברה של הכנסת", כלומר, ראש מחלקת ההסברה של המטכ"ל של ה"הגנה". כחודש לאחר מינויו נתן יוסף קרקובי למחלקתו החדשה את השם מחת"ר (מחלקת תרבות). לא חלף זמן רב, ובמסגרת ההתעצבות הארגונית המהירה של המטכ"ל ברמת המטה המקצועי והקמת השירותים, הוחלט (16 במאי 1948) להפוך את מחת"ר ל"שירות תרבות", לספח אליו את "שירות הסעד" בחלק מן הפונקציות שלו, ולקרוא לגוף המאוחד "שירות תרבות וסעד". המושג "תרבות" נשמר גם לאחר שהופרד ממנו "שירות הסעד" וסופח למטכ"ל/אכ"א, והשירות המשיך להיקרא "שירות תרבות".

המשך הפרק בספר המלא