כל הצלילים הנכונים

אז

אֶמֶט אָאוֹקי נכנס לכיתה אחרי שהשעה השישית כבר התחילה, ונחת כמו פצצה באמצע פרק ההללויה ב"המשיח" של הֶנדל.

ליתר דיוק הוא נכנס בזמן ששעטנו לעבר התיבות האחרונות בפרק, בדיוק בהפסקה של שתי הפעמות לפני ה"הללויה" האחרון, ובגללו נפסקה חזרת המקהלה של תיכון סאנְוָואלי. הכניסה הפתאומית של אמט הפתיעה גם את מנצח המקהלה — שבמקרה הוא גם אבא שלי — שעצר את השירה שלנו ואפילו לא סימן לנו לחזור לשיר.

זה היה מעצבן בטירוף.

אבא חייך כמו שחייך בכל פעם ששליח הביא לו את המוצר המיותר האחרון שרכש מערוץ הקניות בטלוויזיה, וסימֵן לאמט לשבת בשורה האחורית בכך שהצביע עליה בשפתיים קפוצות — מחווה אופיינית של פיליפינים שהייתה מוכרת לכל הזמרים. אמט בהה בו בגבות מכווצות, הסתכל סביבו עד שראה את הכיסא הפנוי. הוא הרים שני אגודלים לאות הסכמה ועלה במדרגות של זמרי המקהלה.

הסתכלתי על אמט ממקומי על המושב של הפסנתר בזמן שהוא עלה עד לשורה העליונה. סביבו רחשה אווירה של חוסר שקט, כמו זפת מבעבעת. הבנות התחלשו ביניהן, והבנים שאפו אוויר בכעס ונשפו אותו החוצה. הוא נראה אדיש להשפעה שיש לו על כולם, אבל אני לא קניתי את ההצגה שלו.

"קיטוֹ!"

מצמצתי פעמיים. אבא שלי הופיע ממוקד לנגד עיניי. הוא נופף במקל הניצוח מול פניי.

"כן?"

"אמרתי לך להמשיך את החזרה במקומי. אני צריך להכין עותקים לאורח שלנו." הוא הצביע על הניירות שבידו ומיהר לצאת למסדרון, ובדרך מלמל לעצמו דברים. כבר שנתיים שהוא מתחנן למנהל בית הספר שיכניס מכונת צילום לחדר החזרות של המקהלה, כי הוא שנא ללכת בכל פעם את כל הדרך עד לחדר התזמורת של מר דראמוֹנד כדי לצלם עותקים שם.

ובלי קשר, הוא שנא את מר דראמונד.

שלושים זוגות עיניים נשלחו אליי.

"בואו נתחיל מהקַדמָה לתיבה חמישים ושתיים, טוב? סופרניות ואלטיות ב-King of Kings?" ביקשתי, וקולי נעשה גבוה ממילה למילה.

נראה שאף אחד לא שמע מה אמרתי, אבל לא בגלל חוסר הסמכות המוחלט שלי. כולם קפאו במקום ורעדו ממאמץ לא להסתובב ולנעוץ מבטים באליל שהצטרף לשורותיהם.

"מעולה," אמרתי בעליצות, בלי שום סיבה מיוחדת. הידיים שלי התעקלו כמו טפרים מעל המקלדת של הפסנתר. "הנה הצליל שלכן."

הכרחתי את האצבע המורה להישלח קדימה וללחוץ על הקליד של הצליל לָה.

ספרתי, "אחת, שתיים..."

הן נכנסו בפעמה השלישית, וזה היה נורא.

איכשהו, רק מעצם נוכחותו, אמט אאוקי הצליח לקלקל להן את הכיוון ואת הקצב — ולגבי כמה מהזמרות את היכולת הבסיסית לנשום. הייתי צריך להפסיק לנגן, לנסות לתקן את המפגע הקולי הזה שהגיע לאוזניי, אבל לא עשיתי את זה. הייתי עסוק מדי בניסיון להתרכז, ולא להיות נסער יותר מהן מהנוכחות של אמט.

וכמובן שנכשלתי כישלון חרוץ.

מה שהטריד אותי בעיקר היה הדרך שבה הוא ישב על הכיסא. יותר מז'קט העור שלו או נעלי הריבּוֹק היקרות, יותר מתסרוקת ג'ייסון פריסטלי או השרירים שבזרועותיו. אפילו יותר מהמסר שהוא שידר, שלהיות אסייתי זה לא רק שונה אלא כמעט מגניב.

לא, הוא הסיח את דעתי בגלל סיבה אחרת.

מה שהשפיע עליי היה שהוא נשען אחורה בכיסא, ברגליים מפושקות ועם הברכיים מכוונות לשעה עשר ולשעה שתיים. כפות הידיים מאחורי הראש. הגבות מורמות בדיוק לגובה שמשדר סקרנות לא מחויבת כלפי מה שקורה סביבו. כאילו כל מקום שהוא החליט להיות בו הוא המקום הנכון, כי הכול נכנע לרצונו. קירות הלבֵנים בחדר נהיים איכשהו רכים יותר בסביבתו ונורות הניאון מטילות עליו זוהר כאילו הוא קדוש. כל המהות של אמט פרצה החוצה ונשלחה לכל עבר. הוא כבש כל סנטימטר בעולם ואמר, היי כולם, תסתכלו עליי. אני מגניב בטירוף!

היה לי ברור שהוא רגיל לזה, וזה הטריף אותי.

אבא שלי חזר עם ערימה של תווים. הוא נעמד ליד הפסנתר והקשיב בזמן שסיימנו את הפרק. "קצת מזויף היום, נכון, אַנָאק?"

אפילו לא שמתי לב שהוא קרא לי "אנאק" ובכך ציין שאני הבן שלו, משהו שביקשתי ממנו לא לעשות בחדר החזרות. לא כי הוא דיבר בטָגָלוֹג, השפה שהוא הביא איתו מהפיליפינים, אלא כי לא רציתי שכולם ייזכרו שהמנצח הוא אבא שלי.

"כן, אני חושב. אני לא לגמרי מבין למה," שיקרתי.

ואז, בלי שום סיבה, הסתכלתי על אמט וחיכיתי לראות את תגובתו.

ומה שמוזר עוד יותר הוא שגיליתי שאמט הסתכל ישר אליי.

ואז... הוא קרץ.

הרגשתי שדם גועש היישר אל הלחיים שלי, ופניתי לאבא שלי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. "מה הסיפור עם הזמר החדש?"

"הוא?" אבא שאל והצביע בשפתיים על אמט. "הוא עזב את שיעורי המלאכה בגלל אלרגיה לנסורת. הוא חושב להצטרף למקהלה, וזה טוב מאוד, כי חסרים לנו זמרים בנים. וגם..." הוא לחש באוזני, "מישהו במעמד כמו שלו יכול לשכנע עוד בנים להצטרף למקהלה, נכון?" הוא טפח בערימת התווים על הפסנתר. "לֵייני, בבקשה תני את התווים האלה לאמט."

הזמרת שהובילה את סֶקציית הסופרן, ג'ינג'ית שבדרך כלל לא הפסיקה לצחקק, קפאה במקום. אבא הניח את הדפים בידיה הרועדות וסגר בעדינות את האצבעות שלה סביבם. בסופו של דבר היא הצליחה לעלות במדרגות ולתת אותם לאמט, אבל נראתה כאילו רק עכשיו היא לומדת ללכת.

"הוא יתרום לנו הרבה, נכון קיטו?"

אמט היה חלק מ"חבורת המגרש" — התלמידים הפופולריים שישבו תמיד בהפסקות במגרש, שְמָמה של בטון במרכז שטח בית הספר שהתקיימו בה אירועים שהקפדתי לא להגיע אליהם — והוא גם השיג שיא של כל הזמנים בשלשות בנבחרת הכדורסל. אם לא היה די בזה, הוא היה בהקבצות הכי גבוהות בכל המקצועות, וגם הופיע בעיתון של יום ראשון בפרסומת של מֵייסיז.

פרסומת לתחתונים.

אבל לא היה שום סיכוי שהוא יתאים למקהלה. עכשיו שמעתי אותו מנסה להשמיע צליל, והוא נשמע כמו חיה גוססת שקוראת לעזרה. הוא לא היה שייך לכאן.

אבא שלי התאמץ מאוד כדי לחזק ולשפר את המקהלה בתיכון סאנוואלי, ולא הייתה לי שום כוונה לתת לשום יפיוף להפריע לזה. לא כשאני כבר בכיתה י"ב, ובטח לא במקום היחיד בבית הספר שהרגשתי בו בבית.

ובייחוד לא לאמט אאוקי.

בזווית העין ראיתי את אמט מנסה כמיטב יכולתו לא להקשיב לנו. הגוף שלו התמקם בתנוחה שרוב הגברים בוחרים בנסיבות כאלה: סנטר זקור, כף יד אחת על הברך וכף היד השנייה על המפשעה. הוא היה מהאנשים שדופקים פוזות, ועשה מאמצים אדירים להיראות מגניב גם בסביבה שהיא בהגדרה לא מגניבה.

אבל היה ברור שבשלב מסוים הוא יהיה חייב לשיר. הוא יצטרך להוכיח את עצמו, וידעתי שהוא ייכשל. כולנו ראינו בדיוק מי הוא — בנאדם שאין לו אפילו טיפה אחת של מוזיקליות בגוף. היה לי ברור שמהר מאוד הוא יעזוב אותנו בשקט והעניינים במקהלה יחזרו להיות כמו שהיו עד עכשיו.

חייכתי אל אבא שלי ואמרתי, "אני בטוח שהוא יהיה מצוין."

עכשיו

הנה משהו שלא כל פסנתרן מלווה יודה בו — לפעמים, כשאנחנו מנגנים, אנחנו לא ממש שמים לב למה שאנחנו עושים. זה קורה רק בנסיבות מסוימות, כמובן. כשאנחנו לא לגמרי מושקעים בעניין רגשית, או אם מדובר ביצירה שניגַנו כבר מיליון פעם.

ואם כבר מדברים על זה, אז כל שיר שמבקשים ממני לנגן ב"ברודוויי בייבי", פיאנו־בר שהוא אחד מחמשת הפיאנו־ברים הפופולריים בניו יורק, הוא שיר שאני כבר יודע בעל פה. אני מחפש אותו מיד באייפד המשותף לכל הפסנתרנים, למרות שכל השירים נמצאים אצלי בראש, מוכנים וערוכים לשליפה קלה, כאילו הם ספר שאני קוטף מהמדף. כשמבקשים ממני לנגן את I Dreamed a Dream או את Memory או כל שיר אחר בסגנון בחייכם־רק־לא־עוד־פעם־השיר־הזה, האצבעות שלי מתחילות לפעול על אוטומט.

אז עכשיו, כשמישהי שואלת אותי, "אתה מכיר את Defying Gravity?" המחשבות שלי מתחילות לנדוד. זה קורה לאו דווקא כי זה אחד השירים שהכי הרבה אנשים שרו אי פעם, אלא גם כי יש בה משהו שמשום מה מעצבן אותי. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה ולכן אני מנסה לא לשפוט, אבל זה קשה. היא לחצה את עצמה לתוך שמלה שזועקת שילמתי עליה מחיר מלא! התאפרה בשכבות כל־כך עבות שאין שום דרך לדעת איך הפנים שלה נראות באמת, והיא שמה כל־כך הרבה בושם שאני מתחיל לסבול מהזיות.

"זה שיר מהמחזמר 'מרשעת', קֶווין," היא מוסיפה.

"התכוונת, קיטו."

"לא, מרשעת."

אני מהנהן ומחייך דרך שיניים קפוצות. "ברור."

היא מצביעה עליי ודורשת "סולם נמוך בשני טונים". העיניים שלה נעצמות. היא מרכינה את הראש, מוודאת שכולם יבינו שהיא מתכוננת.

אני מנגן את הפתיחה, והיא שרה את השורה הראשונה.

טוב, לא ממש שרה אלא יותר מטיחה אותה.

הקול שלה סביר. זה אותו קול שיש לכמעט כל בחורה ששואפת להצליח בתחום המשחק בניו יורק, מוחצן ותוקפני. היא חותרת קדימה ומתמקדת בשירה שלה במקום בשיר עצמו. ההבדל הוא שבמקום להביע את המילים היא מתעכבת על כל צליל, מחשבת את הטון ואת הגוון ומוודאת שהקול שלה יופק במלוא העוצמה. משוויצה. ואמנם הרבה אנשים מתרגשים ממופעים כאלה של פירוטכניקה, אבל מבחינתי הכול אצלה שגרתי ומשעמם ביותר.

וכך, במשך ארבע הדקות הבאות אני מדביק על פניי חיוך ומאפשר לעצמי לחשוב מחשבות ולהסתכל סביבי.

הבר מלא הערב עד אפס מקום. ברודוויי בייבי (שלא באמת נמצא בברודוויי אלא במרחק כמה רחובות משם, בווסט וילג') תמיד מלא בשישי בערב, אבל היום אנשים ממש נלחמים כאן על כל סנטימטר. אפילו בטמפרטורות הקפואות של חודש פברואר אנשים עדיין מחכים בתור בחוץ. אני רואה אותם דרך החלון בזמן שהם עוברים לאט ליד הפיצרייה ג'וֹ, סניף של CVS, סלון לקריאת קלפי טארוט שתמיד סגור, ודוכן חדש של פלאפל שאני כל הזמן מזכיר לעצמי שכדאי לבדוק. טיפוסים של עובדי משרד, הומואים שמתים על מחזות זמר ולקוחות נאמנים — כולם עומדים בתור ומצפים לערב של משקאות יקרים מדי והזדמנות לשיר בליווי פסנתרן נלהב שעובד בשכר רעב.

הפסנתרן הזה הוא אני.

הרבה אנשים מתקבצים סביב הפסנתר בחדר הראשי. משקאות צבעוניים מונחים מולם על הפסנתר, או בעצם על הקליפה של כאילו פסנתר כנף שמכסה מקלדת חשמלית. תמיד תהיתי מי קונה את ההצגה הזאת, אבל למרבה ההפתעה כל מי שמתקרב מספיק ורואה את המקלדת החשמלית נראה בדרך כלל המום.

אולי הסיבה היא שהם רוצים להאמין באשליה שהמקום הזה מספק. כל מי שמגיע לכאן חולם להיות כוכב, או לפחות להעמיד פנים למשך כמה שעות שהוא כוכב, ולכן הם מתמסרים לאווירה של פעם — תקרת המתכת הנוצצת (גומי), שולחנות הבר שעשויים מקורות עץ גסות (פלסטיק), המראות העכורות פה ושם בכתמים בני עשורי שנים (מראות חדשות שהוכתמו בחומצה) — ומחליטים להאמין שהכול כאן אמיתי.

אחרי שתיים־שלוש כוסות של קוקטיילים מהבר, הכול באמת נראה אמיתי.

האנשים עדיין מקשיבים לזמרת הצעקנית. היא מתַקשרת עם הקהל, מדגישה את הצלילים הגבוהים במחוות ידיים ומוסיפה פה ושם סלסולים מיותרים.

בזמן שאני מתקדם לקראת השיא של השיר, אני שם לב לאיש מבוגר שיושב לבד ליד שולחן קרוב לפסנתר. יש לו כרס עגלגלה ושיער לבן שמעטר את הקרחת שלו כמו זֵר קיסרי. פניו אדומות, כאילו ישיבה על כיסא היא בשבילו כמו אימון לב־ריאה. הוא מקשיב למוזיקה, ובעיניים שלו יש כמיהה.

הזמרת שואגת את הצליל האחרון, "אוֹ־אה־אוֹוֹוֹוֹ!", ואני נזרק בבת אחת בחזרה למציאות. היוֹדְל שלה מותח את קצה גבול היכולת של המיקרופון. הקהל גומל לה במחיאות כפיים והיא משתחווה וסופגת כמה שיותר מהמחמאות המרגשות. היא לא מודה לי ולא משאירה טיפ.

"איזה קול!" אני אומר לתוך המיקרופון שלי. "איזה קול נפלא. פנטסטי. פשוט פנטסטי."

אני יודע שאני צריך לנצל את המומנטום של ההופעה שלה ולנגן עוד שיר מ"מרשעת", כדי שאנשים יוכלו להצטרף ולשיר. או לבקש מאחד הלקוחות הקבועים שיבוא ויענג את כולם בעוד שיר שהוא אהוב הקהל. אבל במקום זה, בהחלטה של רגע, אני מסתובב אל הקשיש שיושב קרוב אליי ואומר, "היי."

עיניו נפערות. הוא מסתכל סביבו כדי לחפש את האיש שאני מדבר אליו, ואז מצביע על עצמו. "אני?"

"כן, אתה. איך קוראים לך?"

"אדגר."

"אדגר, אתה רוצה לשיר משהו?"

האודם שעל פניו מעמיק, אפילו שחשבתי שזה לא ייתכן. "אֶה, אני חושב שלא תכיר את השירים שאני מכיר. הם כמוני, מאוד זקנים." הפה שלו מחייך, אבל לא העיניים.

"אתה מוזמן לנסות אותי."

"אתה מכיר את If He Walked Into My Life?"

"מהמחזמר 'מֵיים'," אני אומר. "כן, אני מכיר את השיר. הוא אחד האהובים עליי. קדימה, אדגר. בוא למיקרופון."

ידו השמאלית רועדת. "לא, אני מעדיף שלא. אולי פשוט נשיר את זה כולנו יחד?"

"הייתי שמח שתשיר אותו בעצמך. למה שלא תבוא לשבת לידי?" אני טופח על מושב הפסנתר.

הוא מהסס לרגע, ואז קם לאט מהכיסא. הוא מתקדם עד לפסנתר בצעדים רועדים מעט. אני לא יודע אם הוא רועד מפאת גילו, חושש או שיכור, אבל מן הסתם התשובה היא שילוב של כל השלושה. כשהוא מתיישב לידי, אני מרגיש כאילו נכנסתי לתוך בקתה כפרית. הוא מדיף ריח של מחטי אורן ואדמה חמימה.

והרבה מאוד ויסקי.

אני מקרב אליו את המיקרופון ומתחיל לאלתר פתיחה על הפסנתר. "הסולם הזה נוח לך?"

"מאוד," הוא אומר.

אדגר שר. הקול שלו מזכיר את המראֶה החיצוני שלו, מחוספס ושחוק, אבל בניגוד לשיר הקודם אני לא נותן לאצבעות שלי לנוע בלעדי. הפעם אני עושה את ההפך מאשר להתנתק. אני מתמקד במשימת הליווי, לפעמים מנחה את הקול, לפעמים הולך בעקבותיו. אדגר עושה כמה טעויות, מפספס כמה צלילים, אבל זה לא משנה. הוא ההפך הגמור מהאישה ששרה לפניו. הקול שלו לא מרשים או מהוקצע מבחינה טכנית. במובנים מסוימים הוא אפילו חסר שליטה. ובכל זאת אני מרגיש שהוא מאמין בכל מילה שהוא שר, כאילו הוא כתב את השיר בעצמו. כאילו הוא חי את הסיפור בעבר, וחי אותו גם עכשיו.

בסוף השיר הוא מחייך וגם אני מחייך.

"תודה," אומר אדגר בקוצר נשימה. "נוכל לשיר עוד שיר?"

אני עומד לומר שכן ולבקש ממנו שיציע עוד שיר, עוד קלאסיקה שאוכל לגלות מחדש יחד איתו, אבל האווירה בחדר נעכרה. אנשים מתחילים לדבר בקולות רמים יותר. שלושה הומואים שיושבים בשולחן קרוב מתחילים להתעסק עם הטלפונים שלהם. אחד מהם, עם פרצוף חמוץ וגבות מעובות בעיפרון, לובש את מעיל הצמר העבה שלו ומצביע לכיוון הדלת. נראה שהחברים שלו מוכנים לצאת מהמקום יחד איתו.

"אני מצטער, אדגר. אולי בהמשך הערב?"

פניו צונחות בהבעת אכזבה שנדמה שהיא מוכרת לו. "בטח."

אני נאנח בתוך תוכי. אני רוצה להמשיך לעשות איתו מוזיקה, עם האיש הזה שיש לו הרבה יותר לתת מאשר סתם קול חזק ופוזה, אבל אני חייב לדאוג שכמה שיותר אנשים ייהנו.

"אז טוב," אני אומר לתוך המיקרופון, "למי כאן מתחשק לשיר קצת 'המילטון'?"

אנשים מריעים. השלושה שקמו לכיוון הדלת מסתובבים. הקהל שוב בעדי. בזמן שאני מתחיל לנגן, שטרות של דולר נזרקים לתוך קערת הטיפים שלי. הקהל מתחיל לשיר יחד עם הנגינה שלי, ואני שם לב שאדגר יוצא לאט אל הקור.

♥

בסוף המשמרת אני הופך את קערת הפלסטיק העמוקה על הבר וסופר את הטיפים שלי בחדר הסמוך. החדר קטן יותר, ויש בו רק ברמן אחד וטלוויזיה שתלויה על הקיר ומציגה את ערוץ החדשות NY1. שקט כאן יותר, ואני עדיין יכול לשמוע את המוזיקה דרך וילונות הקטיפה שמפרידים בינינו לבין החדר עם הפסנתר.

הפסנתרנית של משמרת הלילה, גֵ'יי־בּי, פותחת במחרוזת של נסיכות דיסני, שתמיד זוכה להצלחה בקהל. פעם, כשאיימתי לגנוב ממנה את הרעיון, היא אמרה, "על גופתי הלסבית המתה," וצמצמה את עיניה לשתי נקודות מאחורי המשקפיים עם מסגרת הינשוף.

בין הטיפים אני מוצא מספר רב מהרגיל של שטרות של חמישה ועשרה דולר, וגם שני שטרות של עשרים. נתתי לקהל את מה שהם רצו והם גמלו לי, אבל המחשבה על כך לא ממש משמחת אותי.

בזמן שאני חושב על הארוחה היקרה שאני יכול עכשיו להרשות לעצמי, מישהו מתיישב על כיסא הבר לידי.

מארק, בן הזוג שלי, מנחית נשיקה על הלחי שלי, ומסמן לחיימֶה, הברמן, "שני מנהטן, בבקשה."

חיימה, בריון עם בייבי פֵייס, שולח אליי מבט, כי הוא יודע שאני לא אשתה את המנהטן. אני מנענע קלות בראשי. הוא מהנהן, ואז מכין כוס אחת של מנהטן וכוס של ג'ינג'ר אייל עם מיץ חמוציות.

אמנם כבר אחרי עשר, אבל אני רואה שמארק הגיע ישר מהעבודה. "סאליבן אנד קרומוול" הכריזו כבר מזמן שאפשר לבוא למשרד בבגדי קז'ואל, אבל מארק עדיין מתעקש ללבוש חליפה ועניבה וטוען, "אם אני אתלבש כמו שותף, אז אולי גם יעשו ממני שותף!"

הוא עובד בזמן האחרון עד מאוחר. מאוחר כל־כך, שאנחנו בקושי מספיקים להיפגש, וזה לא אופטימלי לקשר של עשרה חודשים. אני רואה איך הלחץ מהעבודה חורץ עוד קמטים סביב העיניים שלו, אבל חייב להודות שהקמטים האלה תורמים למראה המחוספס שלו, מראה של איכר נאה מהמערב התיכון.

"אני מופתע לראות אותך כאן. מה קרה שבאת?"

כמה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת הוא ביקר אותי בבר כשהייתי במשמרת, כדי לראות איך זה. כעבור שעה של נגינה הוא רכן מעל הפסנתר ואמר, "אני מצטער, אבל אם אישאר כאן אפילו עוד דקה אחת יש מצב שהסאונד של המקום הזה לא יֵצא לי מהראש לעולם. אני חייב לחזור הביתה ולטהר את האוזניים עם ההקלטה של הקאסט המקורי של סוויני טוֹד."

מארק הוא מסוג האנשים שלא ילכו למסעדה שלא זכתה לביקורות משבחות ולא יצפה במחזמר או הצגה שלא קיבלו אישור מהניו יורק טיימס. את ברודוויי בייבי הוא מכנה במילים "ברודווי וואנבייביז" וגם "המקום הזה שאנשים הולכים אליו כשנשבר להם הלב". ניסיתי להסביר לו שאנשים שרים בדרך כלל הרבה יותר טוב ממה שהוא שמע בערב ההוא, אבל זה לא שכנע אותו לתת למקום הזדמנות נוספת.

עד עכשיו.

הוא מרפה מעט את העניבה שלו, של בולגארי כמובן. יש לו חדשות לספר לי. אני רואה את זה לפי הדרך שבה הוא תוחב מאחורי האוזן קווצה מהשיער הבלונדיני שלו ולפי העובדה שהוא טרוד במה שמעסיק אותו, שהוא לא מתלונן אפילו פעם אחת על הזיופים של הקהל ששר בחדר הסמוך את Part of Your World מתוך "בת הים הקטנה".

"איך הלך לך היום?" הוא שואל אותי.

"לא רע." אני מטיח על הבר ערימה של שטרות ומיישר אותה. "ולא ענית על השאלה שלי. חשבתי שאתה לא סובל את המקום הזה."

"אתה זוכר שסיפרתי לך על דינֶש, עורך הדין שעובד איתי?"

הוא הזכיר פעם את דינש, אבל אני מתקשה לזכור מתי או למה. "אני לא..."

"אז שמע קטע. כשהוא לא מנסה חוזים בקצב רצחני, הוא כותב מחזות זמר. הוא כתב טקסט למחזמר חדש, והוא מחפש מלחין."

כבר עכשיו אני לא מרוצה מהכיוון של השיחה הזאת. "אוקיי," אני אומר בזהירות. "על מה המחזה?"

"תתחיל לדמיין," אומר מארק ומעלה את אצבעותיו בצורת מסגרת מול הפנים שלי. "מחזמר שמבוסס על פיטר פן בשיא תקופת הדיסקו. הצגה אינטראקטיבית. נכון שאפשר ממש לדמיין את זה?"

כן, אני לגמרי יכול לדמיין את זה ומשהו בתוכי מתכווץ במבוכה. מוזיקת דיסקו? עוד עיבוד לסיפור של פיטר פן? מה, נגמרו הרעיונות החדשים? למה חייבים תמיד לחזור שוב ושוב אל אותם רעיונות?

"הוא מכיר כמה מפיקים שאולי יממנו את המחזמר. הוא צריך להציג להם חלק ממנו בבימוי חלקי. לפחות מערכה אחת שלמה. הם רוצים לראות את המחזמר עומד על הרגליים כבר ביוני. הוא כבר כתב את כל הסצנות, וצריך כמה שירים. אמרתי לו שתהיה מושלם בשביל זה."

אני מחליט לא להזכיר לו שאני מנסה כבר שנים לעבוד על מחזמר משלי. טוב, מנסה לפחות לעבוד על רעיון למחזמר משלי.

"זה פשוט... נפלא. הזדמנות מצוינת. תודה." אני מנסה כמיטב יכולתי להישמע כאילו אני מדבר בכנות, אבל החיוך שלי גדול מדי. מארק לא שם לב לזה.

חיימה מחליק לעברנו את הכוסות. מארק משיק את הכוס שלו בשלי. "לחיי הרפתקאות חדשות."

"לחיי הרפתקאות חדשות," אני חוזר, ומרים את הכוס. היא מאטה ונעצרת ליד שפתיי.

בטלוויזיה שמאחורי הבר מישהו מתראיין בשידור חי. פנים שלא ראיתי כבר שנים מביטות בי. כלומר, פנים שלא ראיתי אישית, כי אני, וכל שאר האנשים בעולם, התרגלנו לראות את הפנים האלה על אינספור לוחות מודעות, מסכי קולנוע ופרסומות במגזינים. על רקע הקירות האדומים והנוצצים של מסעדה סלוודורית בסוהו, עם החיוך ההוא עם השן המעוקמת, אני רואה עכשיו את הפנים המוכרות, והן מלאות חיים ומספרות איזה סיפור בלוויית שתי ידיים שמשרטטות תמונות באוויר ומשתלטות על כל החלל שסביבן.

אמט אָאוֹקי נמצא עכשיו בניו יורק.