המקום שאין לו גבול

א.

מנואלה התאמצה לפתוח את עיניה האפופות קורי שינה, התמתחה קלות ואז התגלגלה לצד ההפוך מזה שבו ישנה חפונסיטה^* והושיטה יד אל השעון. חמישה לעשר. מיסה באחת עשרה. קורי השינה הדביקים חזרו ואטמו את עפעפיה בעודה מניחה את השעון על השידה שליד המיטה. לפחות עוד חצי שעה עד שהבת שלה תבקש ארוחת בוקר. היא חיככה את לשונה על חניכיה חסרי השיניים: כמו נסורת חמה, והבל פה של ביצה סרוחה. כי שתתה כל כך הרבה צָ'קוֹלִי^** כדי לזרז את הגברים ולסגור מוקדם. רעד חלף בה — ברור! — היא פקחה את עיניה והתיישבה במיטה: פּנַצ'וֹ וֵגָה נמצא בעיירה. היא כיסתה את כתפיה ברדיד הוורוד שנח מקומט בצד שבו ישנה בתה. כן. אמש באו וסיפרו לה. שתיזהר, כי המשאית שלו מסתובבת בעיירה, המשאית שלו קטומת־האף, האדומה, עם הצמיגים הכפולים על הגלגלים האחוריים. בהתחלה מנואלה לא האמינה בכלל משום שידעה, תודה לאל, שלפנצ'ו וֵגה יש עיסוקים אחרים עכשיו, באזור פֶּלַרְקוֹ, ששם הוא עושה הובלות טובות של שאריות ענבים. אבל כעבור זמן מה, כשכבר כמעט שכחה מה שסיפרו לה על המשאית, שמעה את הצופר ברחוב הסמוך, מול הדואר. הוא נשמע אולי חמש דקות רצופות, צרוד ועיקש, די זמן להוציא מישהי מדעתה. ככה נהג לצפור כשהיה שיכור. האידיוט חשב שזה מצחיק. לכן הלכה מנואלה ואמרה לבתה שכדאי להן לסגור מוקדם, למה להסתכן, היא פחדה שיקרה מה שקרה בפעם האחרונה. חפונסיטה אמרה לבנות שיגמרו מהר עם הלקוחות או שיסלקו אותם: שייזכרו בשנה שעברה, כשפנצ'ו וגה היה בעיירה לכבוד הבציר והופיע בבית שלה עם חבורת בריונים מלאים יין — זה היה מגיע לשפיכות דמים אלמלא הגיע דון אלחנדרו קְרוּס והכריח אותם להתנהג כמו בני אדם, ומכיוון שזה שיעמם אותם קמו והסתלקו. אבל התהלכה שמועה שאחרי זה פנצ'ו וגה הסתובב בכעס גדול ונשבע: "את שתיהן אני מזיין עד העצם, את חפונסיטה ואת האבא שלה המתרומם..."

מנואלה קמה מהמיטה והתחילה ללבוש מכנסיים. ייתכן שפנצ'ו עדיין נמצא בעיירה... את הידיים שלו, הקשות והכבדות כמו אבן, כמו ברזל, היא זכרה בהחלט. כזה בהמה גסה. בשנה שעברה הוא התעקש שוב ושוב שהיא חייבת לרקוד ריקוד ספרדי. כי הוא שמע שכאשר החגיגה מתחממת עם הצ'קולי החדש, וכשהנוכחים אנשי אמונים, מנואלה לובשת שמלה אדומה עם נקודות לבנות, שמלה יפה, ורוקדת ריקוד ספרדי. איזה שאלה! חתיכת פרא אדם! שימצא מי שירקוד לו, תראו איך הוא נראה! את זה אני עושה בשביל ג'נטלמנים, בשביל חברים, לא בשביל פרחחים יחפים מסריחים כמוכם, גם לא בשביל איכרים שחצנים שחושבים את עצמם כי יש להם משכורת של שבוע בכיס... והנשים המסכנות שלהם שוברות את הגב עם הכביסה בחווה כדי שהילדים הקטנים לא יגוועו ברעב בזמן שהיפיופים שותים יין ופונץ' ואפילו משקאות חריפים יותר... לא. ומכיוון ששתתה אחד יותר מדי, אמרה להם את זה, מילה במילה. ואז פנצ'ו והחברים שלו התרגזו. דבר ראשון חסמו את העסק ושברו המון בקבוקים וצלחות ופיזרו את הלחם ואת הבשרים ושפכו את היין על הרצפה. אחר כך, בזמן שאחד מהם כופף את זרועה, האחרים הפשיטו אותה וכשרצו להלביש אותה בשמלה הספרדית המפורסמת קרעו אותה לגמרי. כשהתחילו להטריד את חפונסיטה הגיע דון אלחו בדרך נס, כאילו התפללו לבואו. איזה איש טוב. היו לו פנים כמו אלוהים בשמים, עם עיניים של חרסינה כחולה ושפם וגבות מושלגים.

היא כרעה על ברכיה כדי להוציא את הנעליים מתחת למיטה והתיישבה על שפתה כדי לנעול אותן. היא לא ישנה טוב. לא רק בגלל הצ'קולי, שניפח אותה כל כך. אלא גם כי, מי יודע למה, הכלבים של דון אלחו יללו כל הלילה בכרם... עכשיו היא תפהק כל היום ולא יהיה לה כוח לכלום, עם כאבים ברגליים ובגב. היא קשרה את השרוכים לאט, בלולאות כפולות... כשהיא כורעת על הברכיים, שם בקצה, מתחת למיטה, נמצאת המזוודה שלה. מזוודה מקרטון עם צבע מתקלף ודהויה בשוליים, קשורה בחבל: בפנים היו כל הדברים שלה. והשמלה שלה, מה שהפראים הותירו מהשמלה היפה כל כך שלה. היום, ברגע שפקחה את עיניה, לא, לא נכון, אמש, מי יודע למה, ברגע שאמרו לה שפנצ'ו וגה נמצא בעיירה, בא לה הפיתוי להוציא שוב את השמלה שלה. כבר שנה שלא נגעה בה. איזה נדודי שינה, לא צ'קולי חמוץ, לא כלבים, לא כאבים בצלעות! בלי להקים רעש כדי לא להפריע לבת שלה, התכופפה שוב, הוציאה את המזוודה ופתחה אותה. סמרטוט. אין טעם לגעת בה. אבל היא נגעה. הרימה את החלק העליון... לא, הוא לא כל כך הרוס, המחשוף, בית השחי... אפשר לתקן. לשבת היום יום ראשון אחרי הצהריים ולתפור על יד המטבח כדי שלא יתפס לי הגוף. לשחק עם החצאיות ועם השובל, למדוד אותה כדי שהבנות יגידו לי איפה כדאי להכניס כי בשנה האחרונה רזיתי שלושה קילו. אבל אין לי חוט. היא תלשה רצועה דקה מקצה השובל ושמה בכיס. אחרי שתגיש את ארוחת הבוקר לבת שלה היא תלך לבית של לוּדוֹבִינְיָה לראות אם תוכל למצוא בין כל השיירים שיש אצלה קצת חוט אדום באותו גוון. או בגוון דומה. בעיירה כמו אֶסְטַסְיוֹן אֶל אוֹלִיבוֹ^*** אי אפשר לדרוש יותר מדי. היא החזירה את המזוודה למקומה מתחת למיטה. כן, לבית של לודו, אבל לפני שתצא היא חייבת לוודא שפנצ'ו הסתלק, אם באמת נכון שהיה אתמול בעיירה. כי הרי ייתכן ששמעה את הצפירות האלו בחלומות, כמו שקרה לה לפעמים במשך השנה לשמוע את הקול הרועם שלו או להרגיש את הידיים האלימות, או שרק דמיינה את הצפירות מאמש מתוך זיכרון אלה מהשנה שעברה. מי יודע. רועדת לבשה את החולצה. היא התעטפה ברדיד הוורוד, התקינה את השיניים התותבות ויצאה אל הפאטיו כשהשמלה תלויה על זרועה. כשהיא נושאת למעלה את פניה הקטנות והמקומטות כמו צימוק, התרחבו נחיריה השחורים והשעירים כשל סוסה זקנה ושאפו באוויר הבוקר המעונן את ניחוח הבציר שזה עתה הסתיים.

עירומה למחצה, אוחזת בידה דף של עיתון, יצאה לוסי מחדרה כמו סהרורית.

"לוסי!"

היא ממהרת: יין חדש הוא דבר כזה בוגדני. היא הסתגרה בבית השימוש הבנוי מעל לתעלת הביוב בקצה החצר, ליד לול התרנגולות. אבל לא, לא אשלח את לוסי. אשלח את קלוטילדֶה.

"שמעי, קלוטי!"

...עם הפרצוף המטופש שלה והידיים הכחושות עמוק בגיגית המלאה מי סבון בין ההשתקפויות של עלי השיח המטפס.

"תראי, קלוטי..."

"בוקר טוב."

"איפה נלי?"

"ברחוב, משחקת עם הילדים של השכנים. כל כך טובה אליה הגברת, אפילו שהיא יודעת מה היא וכל זה..."

זונה עלובה, זונה מוכת גורל. כך אמרה לחפונסיטה כשהן קיבלו את קלוטילדה לפני קצת יותר מחודש. וכזאת זקנה. מי ירצה ללכת אתה. אפילו שבלילה, כשהם מטומטמים מרוב יין וכשהעור שלהם משתוקק לעור אחר, לא חשוב איזה, רק שיהיה חם ואפשר לנשוך ולצבוט וללקק אותו, לגברים לא אכפת בכלל עם מי הם שוכבים — כלב, זקנה, מה שלא יהיה. קלוטילדה עבדה כמו חמור, בלי להתלונן, אפילו כששלחו אותה לסחוב ארגזים של קוקה קולה ממקום למקום. אתמול הלך לה רע. האיכר השמן דווקא התלהב, אבל כשחפונסיטה הודיעה שהיא עומדת לסגור, במקום ללכת לחדר עם קלוטי הוא אמר שהוא יוצא לרחוב להקיא ולא חזר. למרבה המזל כבר שילם על השתייה.

"אני רוצה לשלוח אותה. את לא מבינה שאם פנצ'ו פה אני לא אוכל ללכת למיסה? תגידי לנלי שתציץ בכל רחוב ורחוב ותבוא להגיד לי אם היא רואה את המשאית. היא יודעת, האדומה הזאת. איך אני יכולה להפסיד את המיסה?"

קלוטילדה ניגבה את ידיה בסינר.

"כבר הולכת."

"הדלקת אש במטבח?"

"עוד לא."

"אז תפנקי אותי בכמה פחמים בשביל להכין ארוחת בוקר לילדה."

כשהשתופפה מעל לתנור של קלוטילדה כדי לגרוף פחמים בקופסת שימורים משוטחת הרגישה מנואלה חריקה בעמוד השדרה שלה. עומד לרדת גשם. אני כבר לא בנויה לדברים האלה. אפילו מאוויר הבוקר היא פוחדת עכשיו, פוחדת בעיקר מהבוקר, כשכל כך הרבה דברים מפחידים אותה והיא משתעלת, מהצרבת שעולה מהקיבה וההתכווצויות בחניכיים, מוקדם בבוקר כשהכול שונה מהלילה שבו היא מוגנת בבוהק העששית והיין והעיניים הערות, והשיחות בין חברים וזרים ליד השולחנות, והכסף שנופל פסו אחרי פסו לארנק של בתה, שבטח כבר התמלא. היא פתחה את דלת הסלון, שמה את הפחמים על הרמץ בתנור ושפתה עליהם את הקומקום. היא חתכה כיכר לחם לשני חצאים, מרחה חמאה ובשעה שהכינה את התחתית, את הכפית ואת הספל פיזמה באטיות רבה:

...נתת לה ללכת

במשעול הטרופי

עכשיו תחזיר

אותה אלי־לי־לי...

אולי היא זקנה אבל היא תמות עם שיר על השפתיים ועם כל הנוצות. במזוודה שלה שמתחת למיטה, חוץ מהשמלה הספרדית שלה, היה לה רדיד עם נוצות די אכול־עש. לודו נתנה לה אותו במתנה כדי לנחם אותה משום שאיזה גבר התעלם ממנה... מי היה הגבר הזה אני כבר לא זוכרת (אחד מכל אלה שבגללם סבלתי כשהייתי צעירה). אם המסיבה הלכה טוב, וביקשו ממנה יפה, לא היתה מתנגדת לעטות את הנוצות אפילו אם תיראה כמו דחליל ולא יהיה להן כל קשר לקטע הריקוד הספרדי שלה. כדי להצחיק את האנשים, זה הכול, והצחוק עוטף אותי ומלטף ומחיאות הכפיים והמחמאות והאורות, בואי תשתי אתנו, ילדה, מה שתרצי, מה שתרצי בשביל שתרקדי לנו עוד פעם. מה יש לפחד כל כך מאחד כמו פנצ'ו וגה! הגברים האלה עם הגבות העבות והקולות הגסים כולם אותו דבר: רק יורד החושך והם מתחילים לשלוח ידיים. ומשאירים על הכול ריח של שמן מכונות ושל מוסכים ושל סיגריות זולות ושל זיעה... ומשקעי היין מחמיצים בקרקעית הכוסות על שבעת השולחנות המלוכלכים עם הזריחה, שולחנות עקומים, מחורצים, הכול בהיר, הכול חד עכשיו בבוקר ובכל בוקר. ולצד הכיסא שעליו ישב השמן של קלוטילדה נשארה שלולית כי הבהמה ירק בלי הרף כל הלילה — דלקת בשן, כך טען.

הקומקום רתח. עוד היום היא תדבר עם חפונסיטה. היא כבר לא בגיל להכין לה את ארוחת הבוקר עם שחר אחרי שעבדה כל הלילה, עם פרצי הרוח שחודרים אל הסלון דרך הסדקים בציפוי האבץ הרופף במקומות שהרעפים נפלו ברעידת האדמה. לקלוטילדה הולך כל כך רע בסלון שאפשר להחזיק אותה כמשרתת. ואת נלי לשליחויות, וכשהיא תגדל... כן, שקלוטילדה תביא להן את ארוחת הבוקר למיטה. איזו עבודה אחרת היא יכולה לרצות בגילה. חוץ מזה היא לא עצלנית כמו שאר הזונות. לוסי חזרה לחדר שלה. שם היא תיזרק למיטה עם רגליים מטונפות כמו כלבה ותבלה את כל אחרי הצהריים בין הסדינים המזוהמים, ישֵנה ומשמינה. ברור שבגלל זה יש לה קליינטורה כל כך טובה. כי היא שמנה. ג'נטלמן אחד מארץ הג'נטלמנים בא לפעמים כל הדרך מדוּאָאוֹ כדי לבלות אתה את הלילה. הוא אמר שהוא אוהב לשמוע את הרשרוש של הירכיים של לוסי, הלבנות והרכות, מתחככות זו בזו כשהיא רוקדת. אמר שבשביל זה הוא בא. לא כמו חפונסיטה, שאפילו היתה רוצה להיות זונה, המסכנה, לא היתה מצליחה כי היא רזה מדי. אבל בתור מנהלת היא מעולה. את זה אין להכחיש. כל כך מסודרת וחסכנית. וכל יום שני בבוקר נוסעת לטַלְקָה ברכבת להפקיד את הרווחים בבנק. מי יודע כמה כבר צברה. אף פעם לא רצתה להגיד לה, אפילו שהכסף הזה שלה לא פחות משהוא של חפונסיטה. ומה היא תעשה בו, כי להנות היא לא נהנית. בחיים לא קונה שמלה. מה שמלה! אפילו לא רצתה לקנות מיטה נוספת כדי שיישנו כל אחת במיטה משלה. אמש למשל. היא לא ישנה בכלל. אולי בגלל הכלבים של דון אלחנדרו שנבחו בכרם. או שזה היה חלום? והצפירות. בכל מקרה, בגילה, לישון עם אישה בת שמונה עשרה באותה מיטה זה לא נעים.

היא הניחה את התחתית עם הלחם על הספל המהביל, ויצאה. קלוטילדה, מכבסת במרץ, צעקה לה שנלי כבר הלכה לראות. מנואלה לא ענתה לה ולא הודתה לה, אלא רק ניגשה לראות אם היא מכבסת בגדים של הזונות האחרות, הרימה את גבותיה הדקות כחוטים, נעצה בה מבט חמור של תשוקה מדומה, ופצחה בשיר:

במשעו־עו־עו־עול

הטרו־או־או־או־פי.