היו שניים בלי תפקיד

1

בחורף היו לנו תקוות, אם אפשר שאדבר בשם מישהו מלבדי. התקוות היו גדולות, ורובן לא היו שלי. בקיץ כבר היה עלינו לחפש תקוות חדשות.

בחורף חשבנו שהניצחון של צבי קליין בקרב על הנהגת הסיעה מחכה מעבר לפינה ועומד להשיב לו את כבודו סופית, וגם לנו את כבודנו. לא שכבודו היה אבוד, לא שמישהו התאכזב ממנו אי פעם באופן אישי. צבי קליין לא היה נבחר ציבור כזה. היה לו קהל מעריצים קטן ונאמן, שציפה לבקיעתו מן המקום השני ברשימה ולהעפלתו לצמרת. אנשים המתינו לו בסבלנות שנים רבות, ברחובות, בכיכרות, בשדרות, עם שלטים בידיים, בחולצות מפלגה מודפסות שצווארוני חולצות מכופתרות הציצו ממפתחיהן כמו אוזני גורים. למען הקהל הזה הוא עשה את הדבר הנכון שוב ושוב, ולא חשב כלל על כבוד. יועציו הם שחשבו במקומו על כבודו, שנפגע, לפני שנים, כשהפסיד בקרב הקודם על הנהגת הסיעה, ואותו היה צריך להשיב.

נשים מסוימות, כגון אמא של יפתח, ראו בצבי קליין דרך שרק בטעות לא הלכו בה. במקום גברים עם בעיות כולסטרול וקמטי צחוק, עדות לחיים של בדיחות על חשבונן, הן היו יכולות לבחור בגבר הזה, שאת עצמותיו אפשר לראות מבעד לעור, ועל פניו שלווה ישועית. תווי פניו לעולם לא ייפרעו לשמע בדיחה גסה, והחיוך התמידי, הדק, מתחלף בזעף רק בעתות הפגנה או בשל משבר הומניטרי, לעולם לא בגלל טרדה יום־יומית.

בסעודות מחוץ למזנון בית הנבחרים החלבי לטש צבי קליין מבטים נוגים במזון של יפתח, היועץ שלו, ויפתח היה אומר לו "לך על זה, בוס," מקרב אליו את הצלחת וממתין, כי הצד שלנו צריך מנהיג שיודע ללכת על זה, הצד שלנו לא יכול להרשות לעצמו מנהיג עם מחסור בברזל. אבל צביקה היה דוחה מעליו את הצלחת. לצבי קליין הייתה משמעת עצמית ופחד מתמיד מדליפה של מידע, לא משנה כמה פעמים הרגיעו אותו יועציו: בשום גוף תקשורת לא יופיע דיווח על מה שאכל או לא אכל בצהריים חבר בית הנבחרים, מספר שתיים בסיעה צמוקה, אהוד ככל שיהיה בעיר, מבוקש ככל שיהיה לצילומים עצמיים.

ראיונות אתו שותפו ברשתות החברתיות מתחת לקריאות התפעלות, מנוסחות היטב או פחות, ולצד לבבות בצבע שחור, שאפילו לא היו אמורים להישבר, כי איש לא האמין שבאמת יגיע לשלטון. הרי איש לא האמין שהצד שלנו יגיע לשלטון אי פעם, אבל הצד שלנו, מצדו, ציפה למנהיג ראוי, גם אם תפקידו היחיד לרעות אותנו אל איזושהי שוקת שתישאר שבורה לנצח.

ודווקא באותו חורף היה נדמה שזה תכף בא, כי הסיעה קרסה תחת יושבת הראש הנוכחית, והבחירות הפנימיות התקרבו. אבא של נער שנכרתו לו הרגליים כתוצאה מרשלנות של רופא שלא ישן ארבעים שעות פרסם ביוזמתו תמונה של צבי קליין דומע לצד מיטתו. ברדיו הסביר צביקה שהרופא והנער שניהם קורבנות של אותו הסדר. יושבת הראש הוותיקה שלנו, לעומת זאת, התעסקה בשטויות, בצל שהטיל או לא הטיל עליה צבי קליין, התעסקה בעצמה ושכחה את השאר.

למזלנו, היה קל להתיש אותה. אפילו צביקה לא ידע עד כמה. יועציו פעלו מחוץ לשדה הראייה שלו והוציאו את יושבת הראש מדעתה. מול כל מועמד שהיא הריצה לכל תפקיד זניח - מזכיר סניף המפלגה בעיר שולית של כלום וחצי תושבים - הקפידו יפתח ודפי להריץ מועמד משלהם. מהלכים שהתנהלו שנים בעיניים עצומות, באין מפריע, הפכו פתאום לדרך חתחתים בשביל הצד שלה במפלגה. אנשים בערי שינה ובעיירות פיתוח התבקשו פתאום להאמין בעצמם, להאמין שיש בהם מה שדרוש לביצוע סביר לפחות של תפקיד מזכיר סניף. המטרה הייתה לרושש את יושבת הראש מאחיזה מוסדית, לנתק את הקישור ההדוק בינה ובין המעמד שלה בקרב המתפקדים, עד שיימצא זה שתשאל אותו למי יצביע בבחירות הפנימיות והוא יאמר, "הלוא הייתי בטוח שהן נערכו כבר ושצבי קליין סוף סוף ניצח. כמה מוזר".

"זה יהיה כמו משחק מחשב," אמרה דפי בסלון של יפתח ושלי. היא חיככה כפות ידיים, כמו רשע בסרט. צמידיה צלצלו כשהיא מזגה יין לשלושתנו והניפה את הכוס שלה ובירכה.

"אף פעם לא לשכוח," היא אמרה, "שזה דבר בתוך דבר. הצדק הגדול בא לידי ביטוי בצדק הקטן. אנחנו נכתוש אותם. אני הייתי אלופת הארץ לבנות ב'ליגת האגדיים'. זה קטן עליי".

שאלתי איך נשמע הפסד במשחק הזה. היא הרימה גבה.

"מה הצליל שלו?"

"תלוי," אמר יפתח. "הפסד של מי?"

"הפסד שלה," אמרתי, במקום לומר, "ניצחון שלנו," כי בשום אופן לא יכולתי להגות את המילה ניצחון.

אבל דפי יכלה. "ניצחון," היא אמרה. מבלי ששמנו לב, היא כבר הייתה סחופה אל שיחה אחרת במרחב אחר. "ניצחון," היא הקליטה את עצמה אומרת למישהו שהתכתבה אתו. "ני־צ—חון".

המשחק הזה נמשך חורף שלם ולא היה צורך להלחין לו פסקול. בכל שיחה, צלילים מילאו את הבית דרך רמקול אלחוטי.

"אפשר, נראה לך, לא להזמין את יושבת הראש לסמינר הנוער?" שאל יושב ראש אחוות הנוער את יפתח חודש לפני הבחירות. "אנחנו לא רוצים את הדרך שלה יותר. אנחנו רוצים להראות לכל הדור הזה שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר את מה שהוא כפה עלינו. אנחנו רוצים שהדור הזה יבין שהוא לא מוזמן".

יפתח חש פיתוי לתקן אותו, להזכיר לו שגם צביקה בן הדור הזה, סתם מתוך חדוות תיקון, חדוות העמדת דברים על דיוקם, אבל לא התפתה. הוא גם ידע את מה שיודעים כולם: בניגוד למנצחים, למפסידי כל דור נשמרת תמיד הזכות להוכיח את עצמם בעיני ממשיכי המאבק בדור הבא.

"תסמוך עליי," אמר לו יפתח. "בתור המדריך שלך לשעבר באחוות הנוער," הוא אמר, "אני נותן לך אור ירוק לא להזמין את יושבת הראש. סע בבטחה".

אבל בסלון שלנו ראיתי אותו כוסס ציפורניים. בסלון שלנו ראיתי קולאז'ים שדפי יצרה בן רגע בטלפון שלה מגזרי תמונות אקראיות. הם הציגו את יושבת הראש נכנסת עם חגורת נפץ לאכסניית הנוער שבה התנהל הסמינר, והכול עולה באש.

ידענו מה יהיו ההשלכות של מעשה כזה, שיערנו את גודל הזעם, אבל לא שיערנו שיפתח יבלה שעות בשיחות טלפון עם מספר שלוש ברשימה, שהשתייך במובהק לצד של יושבת הראש ולא לצד שלנו. מספר שלוש חגג עשרים שנות נישואים בכפר נופש בארץ טרופית יפה אבל השאיר את בן הזוג שלו לבד בבריכה כבר שני בקרים, עמד ליד המלתחות, נעקץ מיתושים וניסה לשכנע את יפתח שישכנע את ועדת אחוות הנוער לחזור בה ממעשה הנבלה הזה ולהזמין את יושבת הראש לסמינר. יפתח אמר שוב ושוב שזה לא בידיים שלו, שוועדת אחוות הנוער היא גוף עצמאי ואין על זה שום דבר בתקנון ושייהנה מהחופשה.

אני לא הייתי שם, בבית המפלגה, אבל שמעתי את שירת הוועדה בהקלטות הקוליות שנשלחו ליפתח. שמעתי את הצחוק הגדול: התחבולה הצליחה. בסרטון, שצולם בהיחבא והופץ מיד, שמעתי את יושבת הראש מאיימת על פעיל בן שש־עשרה שיחוסל. פעיל בן שש־עשרה. שיחוסל. מזה אין דרך חזרה.

יפתח לא הצליח להפסיק לצהול, ממשית, מלוא הגרון. עד כדי כך שביקש ממני הנחיות לישיבה שקטה, בפעם הראשונה והאחרונה, כי לא ידע איך להכיל את שמחת הניצחון.

אבל הניצחון הזה התפורר, כי צביקה לא סבל ממחסור בברזל או בוויטמין בי שתים־עשרה. בתוך תוכו, במעמקיו, הוא לא היה שונה מהגברים שידעו ללכת על זה. גם הלב שלו נחנק מרוב שכבות של תרכובות בלתי מסיסות.

"חסם צרור הולכה שמאלי," כתב לי יפתח מבית החולים. הוא שלח אליי שרשרת ציורים קטנים מחדר המיון: חץ שמצביע שמאלה, איש מכסה את פניו, פרצוף צוחק ובוכה בו זמנית. וכשחזר משם, פניו מנותזי פצעונים טריים, אמר "זה לא בן אדם שיכול להוביל," כאילו זה עתה עדכן אותו הצוות הרפואי בדבר פגם גנטי מסוג חסר תקדים שהתגלה בגופו של צבי קליין. "זה לא בן אדם שיכול להוביל, זה לא בן אדם שרוצה להוביל, והסיעה הזאת הולכת לעזאזל. זה הסיפור של הצד שלנו. זה הגורל שלה". הניצחון שחומק ברגע הלפיתה, הוא התכוון. החולשה באגרוף שתפקידו ללפות אבל תפור לזרוע מנוונת. הוא לא רצה להסביר שום דבר, לא חשב שיש טעם. מזג משקה, כתב בתוכנת המסרים המידיים שהוא איננו, שידברו עם דפי, ובהה בסרט יריות.

אני ישבתי על השטיח בדממה וסקרתי את התחושות בגופי. ניסיתי לשמוע קולות מן החלל החיצון, או מן העבר הטרום היסטורי, מהזמן שהייתי קוף. לא עמדו לנגד עיניי כל ההקשרים, לא הייתי אצבע באגרוף רב העוצמה ולא באגרוף הנרפה. הייתי מרכז עולמי. הייתי עין אחת מרחפת פקוחה מעל אילן עצמות ועורקים. היריות בסרט של יפתח היו משהו להתגבר עליו, לנשום מעליו, להבחין בו בבואו ובחולפו.

עקב מצבו הרפואי, צבי קליין לא התמודד בבחירות לראשות המפלגה, אבל הן התקיימו. הייתה רק מועמדת אחת שבאה בחשבון, בת הטיפוחים של יושבת הראש הקודמת. לרגע נראה שהבחירות יבוטלו והשרביט יוענק לאריאלה מאליו, אבל במהרה צצו כל מיני מועמדים חסרי סיכוי שהתעוררו מתרדמת ארוכה, שחיו במשחק מחשב משלהם, פוחדים למות משעמום יותר מאשר מבושה, והם תבעו את זכותם להתמודד בבחירות, זכות הנטועה בחוקת המפלגה. היה אחד שהצליח לפקוד כמה חניכים מרדניים מאחוות הנוער ואחד שרק בני משפחתו הצביעו לו ואחד שאפילו בני משפחתו לא הצביעו לו. יפתח ודפי נאלצו להביע תמיכה באריאלה, בת הטיפוחים. מנוגדת ככל שהייתה לתפיסת עולמם, עסוקה ככל שהייתה בייצוגים ובסמלים, מרוחקת ככל שהייתה מן השטח, מסבלם של אנשים אמיתיים, היא בכל זאת הייתה דמות ציבורית מוכרת בקרב קהל הבוחרים המצומצם של המפלגה. היא ניהלה עמותות. היא הייתה חברה במועצת העירייה.

בסוף יום הבחירות פינו הפעילים הצעירים את השולחנות מאולם ההצבעה והובילו אותם החוצה כמו אלונקות ריקות. עובדות קבלן טאטאו ערבוביית עלונים ירוקים מזה ואדומים מזה שהתערבלו יחד על הארץ כמו עלי שלכת.

ישבתי על מדרגת הבטון והסתכלתי בטלפון. הסתכלתי על תמונה של אריאלה שפרסמה חברתי לשעבר ניצן. בתמונה אריאלה אחזה בספל קפה רב־פעמי ורכנה אל נערה לבושה בבגד ים, בכיסא גלגלים. המילה "זונה" הייתה כתובה בשפתון ורוד מתחת לעצמות הבריח של הנערה. מישהו כתב בתגובות שזו תמונה מדהימה. מישהי שאלה את ניצן היכן מצאה אותה.

יפתח נשען על עץ, לא רחוק ממני. התברר שלהפסד אין צליל, ובלית ברירה האזנו לדממה, עד שניגשה אל יפתח היועצת של יושבת הראש הנכנסת, מחייכת חיוך חניכיים גדול. היא אמרה לו, "סוף סוף באותו צד," והוא לא אמר לה שום דבר.

היא אמרה, "בצד הנכון. הכוכבים מתיישרים".

הוא לא ענה.

"הכוכב שהוא אתה והכוכבת שהיא אני, אני מתכוונת. מיושרים".

הוא גלגל עיניים. היא סימנה קו רוחב ישר בכף ידה.

כל אותו הלילה לא הייתה לי נחמה עניינית להציע. ישבנו בדירה שלנו. אני הסתכלתי על פניו של יפתח, שהאדימו מאור התנורים, והוא לא הסתכל עליי. אני התעטפתי בשכבות והוא השיל. הוא דיבר עם דפי בטלפון אחד והתכתב עם עמיתים אחרים ועיתונאים בטלפון אחר ולא היה זקוק לי, אבל בכל זאת לא יכולתי לעזוב את הספה ולא יכולתי להוריד את היד מהפנים, עדיין צובטת את השפתיים כדי לוודא ששום מילה לא תיאמר. בעצם לא היה לי מה לומר על שום היבט של המצב, בשום עומק. אבל היו לי חיי היום־יום בקנה, היה לי גוף בשיא השלב הפורה של המחזור, והייתי בשיא הכושר, סיבולת לב־ריאה וגמישות כאחד, ולשם התסכול של יפתח הלך אחרי שהוביל אותי אל חדר השינה.

יכולתי לראות בעיניים שלו את יושבת הראש הנכנסת. יכולתי לראות את היועצת שלה. סימן הקריאה שיפתח רשם בתוכי, בניעות אגן קצובות, סימן את סופו הנחרץ של משפט שלא נגע לי כלל, אלא להן. חייתי עם זה בשלום. בשום שלב לא עצמתי עיניים, בשום שלב לא הסרתי את המבט מהפנים הזועפים של יפתח, מהקמטים שלו שהעמיקו במאמץ. ידעתי מי עליי להיות עבורו ולא השמעתי קול כדי לא להזכיר לו מי אני. רוח עדינה נשבה מהים אל חדר השינה. הווילונות רפרפו. גם העור שלי קיבל מזה משהו וזכרתי את המשפט שאמר לי ניסים יותר מפעם אחת. הוא ציטט אותו מהרצאה של הסופר שאהב, הסופר שהתאבד בסוף. "רוב הגירושים יכולים להסתכם במשפט אחד," הוא אמר שוב ושוב בעודנו מתגרשים. המשפט האחד הוא: "את/ה פשוט לא מספיק אנשים". תחילה היה נוקט לשון זכר ואז אומר זאת שוב בלשון נקבה כדי שלא יהיו אי הבנות. ולא היו. אני באמת לא הייתי מספיק אנשים. גם הוא לא היה. וגם יפתח לא היה יותר מאדם אחד, אבל השנים חלפו וכבר ראיתי מה שווים הציטוטים האלה של סופרים, כמה מעט אמת הם מחזיקים. כשהרוח עברה כמו הד דרך הווילונות אל תאי העור הרגישים ביותר, חשבתי שהמשפט המקורי בטח היה: "את/ה פשוט לא מספיק דברים". התאים לו, לניסים, להעלים את היסוד המטפיזי ממשפט כזה ולמסור לי תחתיו זקיק סוציולוגיה. "פעם אנשים היו חיים בקבוצות גדולות," הוא היה אומר כדי לבאר. פעם היו מספיק אנשים. אבל מה עם כל העצמים הדוממים שפעם ייחסו להם תכונות אנוש? על זה הוא לא דיבר.

בזמן שיפתח חזר והדגיש משהו בתוכי, וניסה לנקב ליושבת הראש הנכנסת, ואז ליועצת שלה, את הצינור שהזרים אליהן רוח חיים, חשבתי: אני יכולה לזרז את קץ הפעילות בזכות הרוח. הרוח דיללה את מה שיפתח דחס לתוכי, פיזרה את אשר יפתח צופף.

כשהגיש לי את חפיסת המטליות הלחות, אמרתי לו שהכול יהיה בסדר, והוא העמיד פנים שאינו יודע על מה מדובר.