שרביט מנצחים וקפוטה

פרק 1

2019

ציורי הקיר המקיפים את שוק מחנה יהודה בירושלים עוררו בלינה תהייה. היו אלה ציורים שסקרה פעמים רבות ובכל פעם למדה ממה שהביעו על הלך החיים הססגוניים והמשפחתיים שם. היא תהתה לגבי השיחות שהתנהלו בין הנשים ממרפסת למרפסת — באיזו שפה הן שוחחו בעודן תולות כביסה? האם דיברו על אודות התבשילים שעל הכירה? על הבעלים המוכרים את מרכולתם בשוק הסמוך לביתם? האם היו טענות ומענות כלפי הבעלים, שפניהם החמוצות התעוותו נוכח התבשיל החמוץ או חסר המלח? ואולי שיבחו הנשים את חריצותם ואת עבודתם הקשה של בעליהן כדי לפרנס את המשפחה, ולא קיטרו על שהן, עקרות הבית, עובדות לא פחות קשה מהם?

היא אפילו יכלה לדמיין את השיחות הקולניות שניסו להתגבר על רעשי הרקע מהמכוניות ומִקריאות הרוכלים שהציגו את הירקות הטריים שהגיעו מהשדה לשוק. היא לא זכרה הווי כזה במוסקבה בילדותה. כל משפחה הייתה קנאית לפרטיותה, עבדה למחייתה בחוץ ובבית, בשקט ובחרדה מהגזרות שהממשל גזר השכם והערב.

כשסיפרה לינה לעצמה את הסיפורים מציורי הקיר, היא חשה במישהו הנושף בעורפה. היא הביטה אל מעבר לכתפה. מי זה? חשבה, למה הוא נועץ בי עיניים? היא הסיטה במבוכה את עיניה מעיניו, ניסתה להתחמק ממבטו ולחצות לעבר הצד השני של הכביש, אך הרגישה את עיני הנץ שלו חודרות מבעד למפרקתה כמו קרני לייזר. היא הסתובבה לאחור וראתה אותו עומד וממשיך לעקוב אחריה בעיניים סקרניות. היא בחנה את לבושה, שמא נמצא בו כתם בולט או שמא חשפה איבר באופן לא צנוע, אך לא, היא לא מצאה דבר שאמור להסיח דעתו של אדם סביר.

זו לא הפעם הראשונה שהיא הגיעה למחנה יהודה, השוכן במרחק הליכה מביתה, ומעולם לא הרגישה חשש או מבוכה. איך הוא לא מתבייש, לובש השחורים בעל המגבעת השחורה, זקן לבן סתור על לחיו וצווארו — אין ספק שהוא דתי חרדי.

לינה עברה בגרירת רגליים מדוכן לדוכן וחשה באיש המשקיף עליה. היא התקשתה ליהנות משירי המוכרים המביעים את טיב מרכולתם, בררה בריכוז את העגבניות והמלפפונים וניסתה להבין מה אותו סב חרדי מחפש אצלה במבטו הנוקב. היא חשה חוסר נוחות מהאיש, שלא הרפה, ולאחר רגע הניחה באחת את שקיות הניילון עם הירקות שזה עתה בררה ומיהרה לעזוב את המקום, אף שהייתה זקוקה לירקות ולפירות הטריים שבשוק.

היא יצאה במהירות מתחום השוק ועלתה ברחוב אגריפס בלי להביט במוצרים המוצגים מכל עבר, המשיכה בהליכתה והפנתה לאחור את ראשה מדי פעם בפעם בחשש, שמא תראה את האיש דולק אחריה. היא הרחיבה צעדיה תוך התנשפות כבדה, שוב הביטה לאחור לפני שפנתה לדירתה, מיהרה לעלות לביתה ומייד שפתה את הקומקום והכינה לעצמה קפה. לינה ישבה במרפסת האהובה עליה ובהתה ברחוב המלך ג'ורג', מנסה להבין מי הוא, מה הוא, ומדוע הוא כל כך מטריד את מוחה. היא לא סקרה את העוברים והשבים ברחוב כפי שנהגה לעשות, אלא נשאה עיניה לשמיים, לעננים שהתחילו להתעבות ולהשחיר. מי זה? למה הוא הבריח אותה מהשוק? משהו בו, בעיניים שלו, לא נתן לה מנוח.

כעבור שעה קלה החליטה לינה לחזור לשוק בהנחה שהטיפוס המוזר עזב את המקום, או אולי נטפל למישהי אחרת. היא החליפה את מעילה החום במעיל ירוק ומיהרה לקניות, הביטה סביבה והתחילה להכניס במרץ לשקיות גזרים, מלפפונים ועגבניות. עברה מדוכן לדוכן והביטה ימינה ושמאלה, אוספת מעט מכל דבר בלי לברור, קצת תפוחי אדמה ובצלים, מעט מפירות העונה, והאיצה צעדיה כמי שרודף אחרי מחוג הדקות ונרדף על ידי מחוג השניות, מחשש שהוא שוב יגיע וינעץ בה את עיניו.

בעודה אוספת את העודף מהירקן, נפל מידה מטבע. היא רכנה כדי להרימו, ולפתע פתאום נגלו לעיניה נעליים שחורות בסמוך לשקיות שהניחה לרגליה. היא התרוממה לאט־לאט והניחה את ידה על גבה התחתון. הוא עמד במרחק פסיעה ממנה, הביט בה וגלגל את עיניו. לינה הנבוכה הסבה את פניה ומיהרה להתרחק מהשוק עם מרכולתה הכבדה.

מה לי ולו? היא לא חשדה שהוא חומד אותה, הרי כבר לא לבשה בגדים צמודים המסתירים טפח ומגלים טפחיים, ומעילה היה רכוס. הוא רק נעץ עיניו בעיניה במבט תוהה. אולי הוא מתחפש? למה היא לא שאלה אותו מה הבעיה שלו? האם הוא מכיר אותה ממקום כלשהו? מעולם לא היה לה קשר עם העולם החרדי, האם הוא חושב שהיא קורבן טוב כדי להחזירה בתשובה? מה הוא זיהה בה? מדוע לא אמר דבר אם אכן הטרידה את מוחו? עיניו המהורהרות נראו טובות, הן ברקו כשל נץ, אבל מה הדבר? מה קורה פה? היא חככה בדעתה אם להניח את השקיות הכבדות בביתה ולשוב לשוק למצוא אותו ולברר מה רצונו ממנה, למה דווקא היא? היו עוד נשים רבות, צעירות ומבוגרות ממנה, שהגיעו לשוק.

לינה לא מצאה מנוח לכף רגלה. היא נעה ממקום למקום, חקרה את עצמה ונברה בעברה ובזיכרונה. רגע סידרה את הקניות במקרר ורגע הביטה במראה וסקרה את גופה ואת לבושה. אולי נעלם מעיניה משהו שהסב את תשומת ליבו, אולי איזה כתם, קרע. האיפור נותר כפי שהיה, לא נמרח, לא גדל לה שפם ולא גולחו גבותיה, מה הוא חיפש? הוא נעץ בה את עיניו ופלבל בהן כאילו ניסה לבקש את עזרת אלוהים בדבר מה.

היא חשבה עליו הרבה. עזבי, התפני לעיסוקייך, גערה בעצמה. היא הבטיחה לבתה להקל עליה ולבשל לה לסוף השבוע, ועדיין הייתה מוטרדת. היא החלה לבשל בעצלתיים. מראהו של הברנש שנחת עליה בשוק מאמצע שום מקום טרד את נפשה ללא הרף. אולי הוא מתחזה? אולי זיהה אותה כגלמודה שניתן לנצלה? היא לא ידעה כמה זמן הוא עקב אחריה, אם בכלל. היא לא ידעה אם לחשוש או להתעלם ממנו. בעצם, מה יש לי לפחד? חשבה, השוק שוקק חיים והוא לא יוכל להרע לי שם. לבסוף החליטה לתת לדברים להתפתח מעצמם, ואולי בפעם הבאה שייקרה בדרכה פשוט תשאל אותו אם הוא מכיר אותה.

תמונות ריצדו על מרקע הטלוויזיה, היא לא הצליחה להתרכז בהן ולבסוף התקשרה לחברתה הטובה ושיתפה אותה בעניין המוזר הזה. "נו באמת לינה, פעם ראשונה שמנסים להתחיל איתך או להסתכל עלייך? אפילו בגילך את מעוררת סקרנות ומושכת מבטים. את יודעת את זה."

"לא, זה לא זה, הוא הביט רק בעיניים שלי, בלבן של העיניים שלי, לא סקר את גופי ולא בא לו עליי, המבט שלו, משהו מוזר או מוכר, לא יודעת..."

"בשביל זה התקשרת? עוד איזו שטות שמטרידה אותך."

"טוב, את צודקת, אני מייחסת לזה חשיבות יתרה, נדבר מחר." לינה הניחה את השפופרת וניסתה לקבל את דברי חברתה, שהדבר הוא שטות חסרת חשיבות. מה אני נדבקת לעניין, מחר אשכח.

באותו הלילה לינה לא נרדמה וגם לא הייתה ערה לגמרי, היא ריחפה במעין ערפל סמיך לאור הירח שחדר דרך תריסי הרפפות. היא ניסתה להבין מי האיש שהטריד את נפשה. עם שחר, כשהבינה שאותו דוס אינו מרפה ממחשבותיה, החליטה ללכת לשוק ואולי הוא יהיה שם, וברגע שינעץ בה את מבטו היא תדבר איתו בלי לחשוש, פשוט תברר מה פשר המבטים. היא תנסה להיות מנומסת ולא להתנפל עליו כפי שחשה שעלול לקרות.

לאחר שלינה התאלמנה היא החליטה להתקרב אל בתה, שגרה בירושלים. בנה נישא לאישה אנגלייה וגר בלונדון. היא מצאה דירה במרכז העיר, ברחוב קינג ג'ורג'. עברה כבר שנה מאז שעזבה את תל אביב, והיא הרגישה התחדשות ושמחה. היא לא שיערה מה תזמן לה העיר ואיזה אנשים תפגוש. אומנם עברה מתל אביב הסואנת לירושלים, שאינה פחות רועשת, אך בכל זאת חשה בה שקט נפשי. האוויר הצלול בירושלים היטיב עימה, החמצן החודר לנחיריים ללא מעצורי לחות ומחדיר אליהם אוויר נקי, הזכיר לה את התחושה שחוותה כשילדה את בתה. המיילדת הצמידה לפניה מסכת חמצן כדי להקל את כאביה, והיא התמכרה לתחושה המחמצנת הזו ורצתה עוד ועוד. לא עלה בדעתה שבירושלים התחושה הנפלאה הזו תשוב אליה באופן טבעי, בחינם.

השינוי במגורים הסב לה תחושת התחדשות מרעננת. היא עדיין לא התרגלה לקור הירושלמי, שהוא חם ביחס למוסקבה הקפואה. לאחר עשרות שנים בארץ נשכח ממנה הקור העז במוסקבה, ועתה קור ירושלמי הקשה עליה מאוד. הנוף האנושי בירושלים המעורבת ריתק אותה, ממחשופים ושמלות עם שסעים עד לחרדים העוטים לבוש שחור כבד בחורף ובקיץ. והינה חרדי אחד עורר בה חרדה שלא צפתה מראש, אבל היא לא תיתן לסתם אדם שהביט בה לערער אותה.

לינה יצאה אל רחוב יפו. היה זה יום סגריר, פה ושם גילתה שלוליות קטנות שטרם חלחלו או התאדו מהלילה, ונזכרה ששמעה את טפטוף הגשם מעל גג הפרספקס שבמרפסת שלה. היא הרימה את ראשה והסניפה את האוויר למעמקי ריאותיה. כשליבה טוב עליה בחנה את חלונות הראווה, אולי תמצא פריט לבוש לה או לאחד מנכדיה. בעודה בוהה בוויטרינות, הבחינה בדמות שנשקפה בזכוכית, דמות של אדם חרדי לבוש שחורים. מייד חשבה שאכן זה הדוס ההוא. היא הסבה פניה לדמות, שחלפה והמשיכה בדרכה. הפעם החליטה שהיא זו שתעקוב אחריו. היא האיצה צעדיה, ניסתה להיזכר בגובה ובמבנה הגוף, שהיו דומים מאוד לאיש ההוא. היא המשיכה ללכת אחריו במהירות, התנשפה ודיברה אל עצמה וחישבה את צעדיה. כשהתקרבה אליו מרחק פסיעה ועקפה אותו, הביטה כביכול בחנות והפנתה מבטה לעברו, אך אוי, גיחכה לעצמה, זקנו של הלז שחור ולא לבן כמו של האיש ההוא.

לינה חששה שהדמות האלמונית לא תסור ממחשבותיה ותשתלט על מוחה. משהו בה רצה לדעת מי הוא, מה הוא, מדוע הוא אינו מרפה ממנה ולמה היא, לינה, אינה מרפה. היא שבה על עקבותיה לחלונות הראווה שמשכו את תשומת ליבה, קנתה כמה פריטים ושבה לביתה.

בצהריים החליטה בכל זאת לצאת לסיור קצר בשוק מחנה יהודה, אולי תפתור את החידה. משהו במבט שלו הזכיר לה מישהו שלא ידעה בדיוק מי הוא. היא ניגשה לדוכן החלבה, טעמה מהמעדן האהוב עליה ביותר וקנתה שני סוגים. ידעה שעד שתגיע הביתה תישאר בידיה העטיפה בלבד.

לינה התהלכה הלוך ושוב, הביטה אחורה וקדימה במעלה השוק, הסתובבה כדי לראות שהכול כשורה, כולם במקומם, הרוכלים עם מרכולתם הרעננה, הקולות, הצחוקים, אך לא מצאה את שחפצה לפגוש. ספק רגועה וספק מאוכזבת יצאה מהשוק לכיוון רחוב אגריפס. בעודה מנסה להרפות ולהשאיר את האיש המוזר מאחור, הוא שוב צץ במעלה הרחוב, חצה את הכביש לעבר המדרכה שבה התהלכה. הוא נעמד והביט בה כשהיא הולכת לקראתו, עיניה נעוצות בו, ומוחה החל לקדוח במשפטים שיש בכוונתה לומר לו.

"סליחה, אפשר לדעת מה שמֵךְ?" שאל ישירות.

"זו הדרך שלך להתחיל עם נשים?" שאלה בהתרסה. הוא הביט בה במבוכה, אמר "סליחה" והמשיך בדרכו. כנראה נפגע. למה לא אמרתי לו את שמי? אולי הוא חושב שאני מישהי שהוא מכיר? הוא לא באמת מנסה להתחיל איתי, הוא לא הזיל ריר בכל הפעמים שראה אותי.

לינה הסתובבה אליו מאחורי גבו, "מה אתה רוצה?"

הוא הפנה מבטו והתנער, "זהו, ידעתי שאת רוסייה, ה'ריש' שלך, מאיפה את? יש לך קול מיוחד."

"כל אדם שני בארץ הזו הוא רוסי, עוד דרך לפלרטט, אתה ירא שמיים?" שאלה והמשיכה בדרכה. היא מיהרה לביתה כדי לחשוב, לנסות להתרכז ולהבין מי הוא או מה קורה כאן.

מחשבותיה ריחפו, משהו בעננים רמז לה, אך היא לא ידעה לשים את האצבע על הדבר. היא ישבה בדירתה פזורת שיער, מרפקיה נשענים על השולחן וכפות ידיה מכסות את פניה, וניסתה להתרכז. מי זה? גם לו יש קול ומבטא רוסי, אבל אני לא מכירה דוסים, עורבים, פינגווינים. ולמה הוא מסתובב במחנה יהודה? מה יש לו באזור הזה? מה הוא מחפש? את מי? היא נברה עוד רגע במוחה והחליטה באחת להפסיק לעסוק בעניין ולהתפנות לנכדיה.

פרק 2

לאחר ימים אחדים נרגעה לינה מאותו איש מוזר והלכה בעקבות מוזיקה שנשמעה מכיכר ציון. לפתע פתאום נעתקה נשימתה, הצלילים ששמעה מהפסנתר העומד בדרך כלל עקר, ללא ידיים הפורטות עליו, היו קסומים וחדרו לליבה. לא היה לה ספק שהפורט על הקלידים הוא מוזיקאי. היא פסעה והביטה לכיוון הפסנתר ומייד זיהתה אותו. בוודאות זה היה הוא! הוא ישב מול הפסנתר הניצב במרכז הכיכר ואצבעותיו נעו במהירות על הקלידים והשמיעו מוזיקה נפלאה. לצידו עמדו כמה אנשים שהריעו לו ומישהו צילם אותו.

לינה עמדה מהצד, מצמצה בעיניה ותהתה על קנקנו של המנגן. לעזאזל, מי זה? כעבור דקות ספורות עזב באחת את המקום בפנים זועפות והותיר את הקהל פעור פה. מה זה היה? הוא נבלע בסמטאות הסמוכות, ולינה הצליחה לאתר אותו והחליטה לעקוב אחריו. הוא נעצר והביט בשמיים, לינה נעצרה אף היא. הוא שלף את הטלפון הסלולרי שלו ונראה קורא ממנו ומתפלל לכיוון הכותל המערבי.

תנועות גופו ועיניו הממוקדות בצג הטלפון נראו משונות. לפתע פתאום נכמר ליבה על האיש הזה, שנראה גלמוד, שמחפש את עצמו ואת זהותו, והוא בעצם פסנתרן מקצועי. כשסיים את תפילתו התקרבה אליו, אזרה אומץ והפתיעה אותו, "תגיד, את מי אני מזכירה לך?"

"אה, סליחה, לא חשוב, לא חשוב," ניער את ראשו והידק את צווארו בבהלה.

"איך קוראים לה?" לא הרפתה.

"עזבי, ודאי טעיתי."

"ואולי לא," העזה. סקרנותה גברה, משהו בה אמר לה לא להרפות, משהו בתוכה העלה מהאוב זיכרון שלא ידעה מה הוא. "תגיד את השם שלה."

הוא הביט בה בעיניים קרועות ולא אמר מילה.

"אדוני, דבר כבר! הרי אתה לא סתם עוקב אחריי כל כך הרבה זמן, מה שמה?"

"לינה."

"לינה מה?"

הוא הביט בה, מהסס, מפלבל בעיניו. פלבול העיניים, מה זה? מי זה? את מי הוא מזכיר לי? היא המתינה לתשובתו שבוששה לבוא. "אתה לא זוכר את שם משפחתה?"

"כן, למה את חושבת שאני לא זוכר?"

"אז למה אתה מהסס?"

"איוונוב," אמר בלחש.

דמה קפא כשביטא את שמה. עיניה של לינה נפערו, היא הליטה פיה בכף ידה והניחה יד על הקיר שעמד לנפול, גרונה נשנק, היא חשה בדם המציף את פניה. אכן זה היה שם משפחתה הראשון, שם משפחתו של אביה, הזיכרון היחיד מאותו אב שנעלם מחייה, ומאז החליפה פעמיים את שם משפחתה. פניה אדמו, היא שאפה אוויר ונשפה בקול, "מי אתה?!"

"יורי."

"איזה יורי? יורי! יורי?" הרימה קולה, עיניה המבוהלות ננעצו בפניו והיא עצמה את עיניה, "זלצשטיין?"

הוא חייך והנהן.

"אוי אלוהים! אלוהים!" לאחר דקות ארוכות שהתנשמה בהן בכבדות, חשה שכדור הארץ עמד מִלכת. היא לא יכלה להסיר ממנו את עיניה התוהות. "מה זה? זה לא פורים! סליחה," אמרה מבוישת. הוא פרץ בצחוק רם, "לא, זה לא פורים." צחוקו ועיניו לא הותירו ספק לגבי זהותו. עיניה נצצו, היא נשכה את לחייה כדי לא לפרוץ בבכי, רצתה כל כך ליפול לזרועותיו, אבל...

היא הביטה בו, הוא עצם את עיניו והניח את כף ידו על מצחו. הוא לא היה מסוגל לדבר, בעיניו הדומעות יכלה להבחין בהתרגשותו. הם המשיכו להביט זה בזו באלם ובהלם.

כעבור דקות ארוכות הם התהלכו זה לצד זו במעלה רחוב שמאי, גומעים את האוויר שנדחס ביניהם, מחפשים את המילים. ברוסית? בעברית? עד שלינה שברה את השתיקה. "אני אפילו לא יודעת מה לשאול אותך," ייבבה, "מה לך וללבוש הזה? מה אתה עושה במחנה יהודה? מה קורה כאן בכלל?" שאלה ברוסית. הוא לא ענה, הם המשיכו ללכת בלי לדעת לאן. שתיקות, אמירות מקוטעות כמו קפאו כבר בתחילתן. הם צעדו באיטיות עד שיורי אמר בלחש, "על כל שאלה שלך, יש לי סיפור ארוך."

בלי משים חלפו על פני בית קפה. "אולי אתה רוצה לשבת כאן?" שאלה בהיסוס והצביעה לעבר בית קפה קטן. "בסדר", השיב ופנה לכניסה.

"אוי אלוהים, אני לא מאמינה, זה אתה או שזה רק חלום? חלום טוב או סיוט?"

"חלילה סיוט, נשארתי אותו בן אדם בשר ודם, כן, אלוקים זימן אותנו."

"אלוהים זימן אותנו? הוא עוסק בפרטים? איך אתה יכול לומר שנשארת אותו אדם?! למה אתה מסתובב סביבי כבר שבוע ימים ולא שאלת ישירות אם זו אני?"

"התקרבתי כי רציתי לשמוע את הקול שלך כדי להיות בטוח. קול של בן אדם לא משתנה ובמיוחד לאוזן שלי, אבל לא שמעתי אותך מדברת."

"קפה הפוך חלש עם חלב סויה, עוגת שוקולד שמרים שראיתי בוויטרינה."

המלצר הפנה מבטו אל יורי.

"אותו דבר," אמר בלי להתלבט. המלצר עמד עוד רגע וסקר את הזוג. "זהו, תודה," אמרה למלצר התוהה.

"כן, הבורא רצה שניפגש, הרי אילו סיכויים היו לנו להתראות אחרי יובל, כשאני לא מתגורר בארץ ואת נשכחת ממני במשך חיים שלמים לאחר שעזבתי אותך במוסקבה?"

"נו באמת, אני גרה כאן ואתה מסתובב בדיוק במקום שאני נוהגת לקנות, הסיכוי גדול מאוד."

"שלא יהיה לך ספק שאת הזימון הזה הוביל הקדוש ברוך הוא."

"יורי, יורי, יורי, עזוב, העיקר שנפגשנו. במה נתחיל, מאיפה, ובאיזו שפה? כמה בתי קפה וכמה ימים יידרשו לסגור פערים. איך בכלל זיהית אותי? הרי מאז גיל חמש־עשרה עברו למעלה מחמישים שנה, מכתבים רבים נקטעו, נעלמת והפסקת לענות למכתבים שלי."

"לא השתנית. בעיקר העיניים שלך, אי אפשר לשכוח את העיניים הירוקות הזוהרות שלך, את המבט הנוקב."

"נו, לא יודעת אם לקבל זאת כמחמאה, אני מקווה שבגיל חמש־עשרה לא נראיתי בגיל הזה."

"השתבחת כמו יין," חייך בביישנות, "נדבר בשפה שתצא לנו, אני מדבר עם אשתי ברוסית, באנגלית ובעברית, ממש שעטנז."

"גם המבט שלך היה מוכר לי, אך לא הצלחתי לשלוף אותך מהזיכרון. אני לא שוכחת שכרתנו ברית אחים ימים אחדים לפני שנעלמת ממוסקבה. פעם חשבתי לפנות למדור לחיפוש קרובים."

"חבל שלא פנית, אבל כתבתי לךְ."

"נכון וגם הפסקת לענות למכתבים," עיוותה את שפתיה.

"אני לא זוכר מה היה. לא אתפלא אם אימא שלי הסתירה ממני את המכתבים. היא חששה כל הזמן שארצה לחזור למוסקבה," הנהן בראשו בצער. "טוב, ממה נתחיל?" שאל.

"מהסוף, אבל רק ספר לי אם הוריך חיים."

"אימי ואבי מנוחתם עדן," אמר בעצב. "עם אבי היה לי קשר חזק יותר כשהוא עלה לארץ, אבל הוא נפטר עוד לפני אימי. לא עשיתי להם חיים קלים."

לינה בהתה ברצפה באי־נוחות. "מצטערת, חיבבתי את אימך."

"היו לה חברים שחיבבו אותה, אבל לא כולם, בעיקר..." אמר והביט בלינה מנסה לרמוז משהו.

"מי? טוב, לא חשוב כרגע, קודם כול, מה אתה עושה במחנה יהודה?"

"מתגורר פה בשכירות לזמן קצר."

המשך הפרק בספר המלא