פתח דבר: ארבע החיות
רומא של היום איננה עוד רומא של פעם. אף על פי כן ולמרות זאת היה עתה הקולוסיאום שבליבה עליז ותוסס ממש כבימים הטובים.
האמפי־תיאטרון הגדול ביותר שידעה תבל, כפי שאהבו הרומאים להתהדר, היה מלא עד אפס מקום. למעלה, בגובה מאה אמות מעל פני הקרקע, על ספסלי העץ, ישבו הנשים, מתחתיהן לאורך עשרות ספסלי שיש - האזרחים בני המעמד הנמוך. מתחתם בני מעמד האצולה, הסנטורים ועד הקיסר בכבודו ובעצמו שישב תחת סככת עור בחזית הזירה, נמוך מספיק כדי להיות קרוב להתרחשויות, גבוה מספיק כדי לא להיפגע מעבד חסר תקווה או מחיית פרא חסרת בינה.
השמש קפחה בעוז על ראשי ההמונים המריעים, גופות־גופות של עבדים ועבריינים חסרי מזל נמשכו מהזירה בשלשלאות ברזל, וההצגה נמשכה. מאות בני־אדם קיפחו את חייהם בשעות האחרונות למול הצופים, היו אלה כל האנשים שלא שפר עליהם גורלם ודינם נגזר לקרב עד מוות בזירה הכי חסרת רחמים בעולם כולו.
הקיסר, או בשמו הרשמי והמלא פּוּבְּלִיוּס לִיסִינְיוּס אֶגְנַטִיוּס גַלִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס קיסר רומי, קטף עינב מידו של הנער השחרחר שעמד לצידו, אחר קינח בלגימה הגונה מגביע הפז שנח לפניו.
הוא אותת בראשו ללודר שעמד במרכז הזירה והלה העביר את ההוראה הלאה, לזירה הועלו במעלית הברזל כלובי ענק ובהם כלואות חיות אקזוטיות מרשימות, ככל שהיו מאוימות - כך הן היו מאיימות.
האריה הברברי שוחרר ראשון מכבליו, הוא היה ענק ומורעב, ושעט במהירות לעבר האלמוני חסר הישע שניצב במרכז הזירה, הוא נקרע לעיני ההמונים השואגים לחתיכות רבות והאריה החל משקיט את רעבונו הרב מוכתם בדם. זעמו לא שקט, הוא חיפש טרף נוסף וזה נמצא בדמות הדוב האסייתי שהופיע עתה יוצא מכלובו, גם הוא היה רעב עד מאד, וזועם, ולהמונים הובטחה הצגה מעולה, כמיטב המסורת הרומית לפיה האצולה מחויבת לספק להם לחם — ושעשועים.
האריה קרב אל הדוב השחור בצעדים שקולים, הדוב ניצב בתנוחה מתגרית למולו, חושף את לועו. האריה קישקש בזנבו וחשף את טפריו, הדוב נהם.
ההצגה בוששה לבוא.
הקיסר קצר רוח.
בלית ברירה הכניסו הגלדיאטורים המוגנים מכף רגל ועד קודקוד את החיה השלישית, נמר אפריקאי גדול ממדים.
החיה המרשימה תפסה את עמדתה בין הניצים, אך הקרב לא החל.
ההמון איבד מדריכותו, והקיסר החל להשתעמם, רגליו רקעו על הקרקע בקוצר רוח, ואצבעותיו החלו מטופפות בעצבים על אדני השייש שהבדילו בינו לבין זירת הקרב האליפטית.
קלאודיוס קרב אל הקיסר.
״הו, קלאודיוס יקירי, אילו בשורות בפיך היום? מה שלום פרשיי היקרים?״.
״אין בפי חדשות אודותיהם, גאיוס מוביל אותם היטב בקרבות במזרח ככל שידוע לי, באתי הנה לשם השעשועים הוד מעלתו״.
״שעשועים..״. גליאנוס גידף, ״אילו שעשועים... חיות עצלניות שכאלה לא ראיתי מימיי, שמא לא הרעיבו אותן מספיק לפני שהובאו הנה, תראה אותן בוהות אחת בשנייה, לא רוצות להילחם..״.
״הוד מעלתו, אם יורשה לי, אני בטוח בכך שעוד מעט יחל הקרב, אך רציתי לשחק משחק ניחושים קצר חביב: האם ירצו האלים בטובתנו? האם רומא תנצח במלחמותיה במזרח מול המלך הארור?..״.
עצם איזכורו של המלך הסאסאני בין שני תנוכי אזניו של הקיסר די היה בכך כדי להעלות את חמתו.
״יקחו האלים את האיש הארור הזה..״. הוא גידף שוב, אך מיד נענה, ״איך ננחש זאת?״.
״הבה ונפיל גורל, לומר, האריה האדיר מסמל את רומא, הדוב השחור את הפרסים, ואילו הנמר... הוא מסמל את מתקן המזרח״.
לקח לו רגע לרדת לסוף דעתו של הגנרל הבכיר שלו, אך אז זיק הבליח בעיניו, ״אתה חושד בכך שמתקן המזרח אינו נאמן לנו, כלומר, הוא נוטל חלק במלחמה?״.
קלאודיוס הנהן בראשו בחיוך.
״ואם הנמר ינצח את השלושה, אות הוא מן האלים כי רומא תובס בידי הנבל הזה?.
קלאודיוס הנהן וחייך שוב.
״אך לנמר יש את מעט הסיכויים, ואילו לאריה מירב הסיכויים. אם כך, וכדי שהגורל יהא אמיתי, נהפוך את הניחוש שלנו: הנמר יסמל את רומא, הדוב את הפרסי הארור, והאריה את הסורי המטונף״.
״יהי כדבריך״.
קלאודיוס קד בחן, ונטל את הרשות לשבת במושב השיש שליד הקיסר.
בדיוק באותו רגע הקרב החל, הנמר שעט אל הדוב והחל קורע את בשרו, הדוב השיב בנעיצת טפריו בבשרו של הנמר, האריה הצטרף לחגיגה לקול תשואות הקהל.
הקיסר נדרך, משום שעתה היה זה עבורו הרבה יותר משעשוע, היה זה עבורו דבר האלים, גזרת הגורל, מי ינצח במלחמה המתישה הניטשת בין שלוש האימפריות זה עשרות בשנים.
הדם החל ניגר תחת החיות המתקוטטות.
״אין בהם רחמים״, אמר הקיסר, ״ממש כמו הפרשים שלך״.
קלאודיוס שוב הנהן בחיוך, אותו חיוך ערמומי שכה הלם אותו. הקיסר בחן אותו.
״ממש כמוך״. הוא אמר.
קלאודיוס רק מתח את חיוכו עוד.
״אכן, בנו אין רחמים, דומים אנו יותר לחיות מאולפות מאשר לבני אדם״.
״אכן,״ השיב הקיסר, ״החיות מזכירות לי אותך לפעמים״, מבהיר עוד יותר את דבריו.
״אכן״. אמר קלאודיוס ומחק את חיוכו באחת.
יללה נשמעה ממרחקים, יללת תן, או יללת המון פרשים מסתערים, לא משנה כמו מה זה נשמע, אבל היה זה קול משונה ביותר, שאגה מאיימת.
הקיסר וידידו נדרכו ראשונים, רק הרבה אחריהם התעשת הקהל.
צל אדיר ממדים כיסה את הזירה והחיות הלוחמות. ציפור ענקית, מוזרה ביותר, החלה מעופפת מעל הרחבה, חיה כזאת לא ראה הקיסר מעולם ואודותיה יכול היה לשמוע רק מהזקנים מספרי האגדות.
לראשה היו קרניים רבות מספור, לרגליה טפרי נחושת ומפיה מזדקרות שיני ברזל, כנפיה כנפיים רחבות עשויות כמין פלדה.
מאיימת הייתה החיה, עד שהקיסר חש ששיניו נוקשות זו לזו.
ההמונים החלו בורחים מפתחי היציאה הרבים, מיעוטם נעצר ועמד להסתכל, משתומם מהמחזה.
החיות עצרו ממלחמתן, זבי דם, הן נשאו ראשן אל הציפור המוזרה שמעליהן, והיא בתגובה פשוט שעטה לעברן ודרסה אותן ברגליה. הן התרסקו והתפצפצו בזה אחר זה ונפחו את נשמותיהן במהרה.
הקיסר עמד המום נוכח המחזה, פיו פעור לרווחה. והציפור, היא קיפלה את כנפיה והפנתה עתה את ראשה אל הקיסר בתנוחה מאיימת.
גורל ביקשת, גליאנוס אוגוסטוס, הנה לך הגורל: חיה רביעית, ישמרוך האלים, והיא רומסת את כולם.
גליאנוס חשש שעוד רגע תיבקע הקרקע מתחת לרגלי החיה הכבדה אשר משברת ומרסקת כל אשר נקרה בדרכה, אך יותר מכך הוא חשש לחייו שלו, שכן החיה המפחידה הביעה בו התעניינות רבה.
לפתע, הוא הבחין בקבצן המסתער על הזירה, הוא היה כולו לבן, כותנתו פשתן, שערו הארוך לבן, זקנו לבן, מצנפתו לבנה וגם עורו, יקחהו האופל, חיוור כקרח.
הוא הסתער לעבר החיה בנועזות אין קץ והטיל לעברה כידון.
משוגע הוא זה המטיל כידון ממרחק כה רב, גליאנוס יכול היה להישבע אותו הרגע כי הכידון יחטיא והחיה תקרע את הקבצן הזקן לחתיכות.
אך לא כך אירע.
הכידון טס בקו ישר ופגע בדיוק רב בצוואר החיה, ננעץ בגרונה, זרנוק של דם ניתז מבשרה והיא צרחה בכאב, היה זה הדבר שהביא אותה אל מותה לאחר שניות לא רבות.
גליאנוס נשם עמוקות. רק אז התפנה להביט במחזה האימה של עשרות אלפים של אנשים המבקשים להימלט מהמתחם, רבים ביניהם נרמסו למוות או איבדו הכרתם ממחסור באוויר.
הוא חילק הוראות לשלישיו ופיקד על מבצע ההצלה.
רק אז הוא נזכר, הזקן הלבן, היכן הוא.
״הביאו אלי את הזקן אשר הרג את החיה, ובררו לי מיהו ומהו״. פקד.
לא עברו דקות אחדות עד שהזקן הובא לפניו, כותנתו קרועה, עורו בלוי, והוא זקן כמתושלח.
״מי אתה איש יקר, ומה מעשיך פה?״ ירה הקיסר את השאלה בקשיחות.
״גורל ביקשת, גליאנוס אוגוסטוס״ אמר הזקן. עיניו ירוקות, נוצצות כבדולח, מפלחות כליות ולב. ״- וגורל קיבלת״. קרא הזקן את מחשבותיו. ״טעית בניחושיך, ולא האלים הם שיצילוך. הנה לך הגורל. החיה הרביעית היא רומא שלך, וסופה הולך וקרב״.
גליאנוס שוב חש את את אצבעותיו מפרכסות ואת שיניו כמעט שנוקשות זו לזו.
״ומי הן החיות האחרות?״. שאל הקיסר את השאלה הראשונה שחלפה במוחו.
״בבל, פרס ויוון״.
״ורומא תנצח?״.
״היא כבר ניצחה״ השיב ההלך במנגינה נוגה ובטון בוטח, ״אך סופה קרב״.
״ואתה!״ ידיו רעדו, והוא לא הצליח להשתלט על טון דיבורו כך שהאימה ניכרה היטב בקולו, ״מי אתה?״.
״אני סתם זקן, קבצן, קבצן לבן״. אמר ההלך בקול שקט וצנוע.
״שספו את גרונו!״ זעק הקיסר לחיילי המשמר שהקיפו אותו, ״הרגו את המכשף הזה ואל תותירו בו עצם אחת מחוברת לרעותה!״.
הוא לא היה מכשף.
פרק 1: הגיעה העת
קולות צהלות הסוסים וענן אבק פרסותיהם המיתמר למרחוק לא נעלמו מעיני שומרי העיר היושבים במגדל. רץ נשלח לביתו של אמציה בן שפט המרא דאתרא לעדכנו במתרחש. דקות לאחר מכן כבר נמלאו סמטאותיו של היישוב הגלילי השלו ברוכבים החמושים מן הלגיון השנים עשר.
אמציה עמד זקוף קומה בכיכר היישוב, מאחוריו עמדו נכבדי העיר וברקע נראו בתי שכונת העשירים של עלמא, נאים וגאים.
השמש נטתה לערוב. הרקיע נצבע בגוונים עזים של שקיעה. מראה הלוחמים הקשוחים עמד בניגוד מוחלט למחזה הפסטורלי וליושביו השלווים של עלמא.
הפרשים הקיפו את כיכר השוק על האנשים העומדים במרכזו, מבוהלים וחרדים. רק אמציה לא הסגיר שום סימן של פחד, שרירי פניו מהודקים, סנטרו זקור וכולו ארשת נחישות.
גם בסתם שעה ומאורע נראה היה אמציה מרשים, נוכחותו מלאת הסמכותיות הקרינה הוד והדר.
זקנו החום ההולך ומאפיר עבות עד מאד היה. ועיני הירוק היוקדות המפורסמות של משפחתו מזה עידנים היוו גם חלק מקסמו שלו.
ידיו שלובות לו מאחורי גבו, והכותונת החומה שרועה על גופו עד לרגליו.
אביר רכוב קרב על סוס לבן לעברו.
״אתה הוא אדון הכפר הזה?״. שאל ממרום גובהו, כמו מתנשא על בן שפט ותוך כך על דרי היישוב כולם.
״אני הוא רב הקהילה״ השיב אמציה בקול חד ורועם.
״האם יודע אתה מי אני?״ סינן הרומאי בשפתיים חשוקות ומטילות אימה.
״אני מניח שאתה הוא נציב רומא בפרובינקיה״.
״אכן״. הרומאי נראה מרוצה לרגע. ״ומה אני עושה פה?״.
״אינני יודע״. השיב אמציה.
״באתי לפה כדי ליטול את החובות הכבדים המגיעים לי מכוח היותי נציב האימפריה אשר לא שולמו מזה שלוש שנים!״ הרעים הרומאי בקולו האדיר. הנוכחים כולם נרעדו לרגע.
שלוש שנים? על מה הוא מדבר.
״הס!״ השתיק הרומאי את התלחשויות הקהל.
״על מה מדבר כבודו?״ שאל אמציה בן שפט בקול שקול. ״מדי שנה בשנה אנו מקפידים לגייס את התשלום כולו. ואף את תשלומי השנה האחרונה נביא במועד. אף שכבודו יודע כי השנים האחרונות שנות בצורת היו, אין קציר ואין בציר - ומהיכן עלינו לגייס את הסכומים האדירים ההולכים וגדלים מדי שנה אשר האימפריה דורשת מאיתנו להביא? לבנינו אין אוכל..״.
הרומאי זינק מעל סוסו היפה, רגליו קיפצו על הקרקע והוא קרב אל המרא דאתרא. הוא היה איש גבוה מאד, חמישה אמות לפחות, אפילו גבוה יותר מהאדם הנאה שהתנשא למולו.
״הביאו לי את הכסף שמגיע לי - ובזמן. לא מעניין אותי מאיפה. בעוד חמישה ימים אבוא לקחת מכם שלושת־אלפים כיכר כסף על כל אחת משלושת השנים האחרונות. לא חתיכת נחושת שחוקה אחת פחות. ברור?.
״שלושת־אלפים כיכר כסף מהיכן נ..״.
״שתוק כלב!״.
הוא סטר לאמציה על פניו. מזווית עינו הבחין אמציה ברעדה קלה שאחזה ביהודי המקום שעמדו סביבו, הוא קלט את יונתן בן השלוש עשרה נושך את שפתיו בזעם ואת עיניו יורקות תאוות נקם. את דניאל במבט המום ואת נתנאל משפיל את ראשו. את מידד לא ראה. הוא שמע את קולה של יונה בוכה מרחוק.
המכה כאבה מאד. אך לא היה זה הזמן לפלוט אנקת כאב. הוא הישיר את מבטו לעבר הרומאי הענק העומד בסמוך אליו. מבטיהם שיפדו האחד את השני. כל אחד מהם ריכז במבטו את כל אשר היה לו להביע. זה שנאה וסלידה. זה כעס וכאב.
עבור הרומאי המבט הזה היה יותר מדי. הוא קירב את פניו לפני העומד למולו ואחז בגרונו בכוח. אמציה שמע את נשימותיו הכבדות של הרומאי.
פלורוס היה שמו. עתה הוא נזכר. פיו הדיף ניחוח חריף של יין.
זהו זה. הוא שתוי כהוגן.
ובעיניים הכחולות העמוקות שנראו כמו ים פרצה שנאה כמותה לא ראה אמציה מחייו. הוא דימה לראות את השטן מרקד בהן.
בום.
אמציה היה עייף, ולאות פשטה בכל גופו. הוא הרגיש תחושת שחרור עצומה, והרגשה של נקיות וטוהר כמותן לא חש מעולם. הכל סביבו היה חסר צבע, ולחוסר הצבע הזה בחר אמציה לקרוא לבן. הלבן־לבן שמילא את כל החלל סביבו היה עמוק ושקט. ושולט.
הוא לא חש במשב אוויר כלשהו ולא בתנועה כלשהי אך אף על פי כן היה בטוח אמציה כי הוא מתרומם לעולם אחר.
הוא הפנה את מבטו לאחור ושם ראה מרחוק את עלמא, קטנה ומלאת חן. הוא ראה את המון הפרשים מתרחק מן הכפר מותיר אחריו שובל של אבק והוא ראה את בני משפחתו ובני כפרו האוהבים מתגודדים סביב גופתו השרועה.
לא כך הוא חשב שיסתיימו חייו.
גשם עז ירד, גשם בשיא הקיץ. איפה היה הגשם כשבני האדם כה נזקקו לו.
ברקים הבריקו והאירו לרגעים את הארץ, רעמים הרעימו והחרידו גם את היושבים מרחוק.
הוא השיב את מבטו קדימה. הוא ראה לפניו את אביו שפט, הוא ראה את סבו הגדול יחזיאל הנביא, והוא גם ראה לראשונה את האיש סביבו נלחש בחיל ורעדה הסוד השמור ביותר. סוד קץ הימים.
היה זה דניאל איש חמודות. דניאל החוזה.
״מה אתה עושה פה?״. שאל אותו סבא יחזיאל. זקנו לבן, פניו לבנות.
״הגעת הנה בטרם עת״. אמר אבא.
״עליך לשוב ארצה. עוד לא תמה שליחותך״ אמר דניאל. פניו מכורכמות, עיניו יפות, וקולו ידוע סבל.
״אם כבר הגעת הנה״, הופיע גבר רביעי. אמציה זיהה אותו כסבי סבו, אסף בן ברכיה הלוי, ראש משפחת הלויים המשוררים בבית המקדש אשר מונה על ידי נעים זמירות דוד מלך ישראל, ״רציתי להגיד לך משהו, דבר חשוב״.
אמציה ריכז את כל הווייתו כדי להצליח לשמוע את דברי סבו הגדול, אסף הלוי.
אך הוא שמע רק.
״הגיעה העת״.
הוא התאמץ מאד, אך שמע רק.
״הגיעה העת״.
הגיעה העת, אמציה. הגיעה העת. והכל סביבו הלך והיטשטש, הלך ונמוג, הלך ונעלם.
הגיעה העת.
עיניו נפקחו והוא ראה סביבו את כולם: את דניאל מודאג, את מידד עצוב, את יונתן, את נתנאל, את יונה, ואת אשתו דינה.
מפי כולם פרצה קריאת רווחה.
הוא התעורר! הוא חי.
שמע אותם אומרים.
״הגיעה העת״. אמר אמציה, ״קירבו אלי בניי, ורעייתי, קירבו אלי כולכם״. הוא אמר בקול הכי חזק שהצליח לגייס ואשר בכל זאת היה חלוש עד מאד.
״הגיעה העת אשר עלי לומר לכם את הסוד השמור ביותר מאז ששת ימי בראשית. הגיע רגע התגשמות החזון. הקשיבו לי בניי״.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
