קיד נורמל

1

הבית החדש

מרפ שנא את הבית החדש. הוא שנא אותו יותר מכל דבר ששנא בחיים. הוא עמד והביט על הבית החדש. רוח קלילה, מאלה שמוזכרות הרבה פעמים בתחילת סיפור, פרעה את השיער החום והפרוע שלו. הוא התאמץ בכל הכוח שהיה במוח בן האחד־עשר שלו להבין למה הבית החדש גרם לו להרגיש כל כך מזופת.

הבעיה עם הבית החדש הייתה... שהוא היה חדש כל כך. כשמרפ היה קטן יותר, הוא גר בבתים הרבה יותר ישנים, כאלה עם מדרגות עץ מעניינות שהובילו לעליית גג מעניינת ואפלולית, מלאה בקופסאות מעניינות, עם גינה ועצים מעניינים שאפשר לטפס עליהם וגם לבנות עליהם בתי עץ מעניינים. בבתים ישנים מהסוג הזה תמיד קרו הרפתקאות — אף על פי שאם לומר את האמת, אף פעם לא קרו לו הרפתקאות. אבל הפוטנציאל היה שם.

עכשיו לא היה שום סיכוי שהרפתקאות כאלה יקרו אי פעם. לפני ארבע שנים מרפ, אימא שלו ואחיו היו חייבים לעזוב את הבית הישן שלהם ולעבור לעיר אחרת בעקבות העבודה של אימא שלו. וזה לא הכול. אחרי שנה, הם היו חייבים שוב לעבור. ואז שוב פעם. ושוב פעם. וכך, אחרי שבילה שליש מהחיים שלו הרחק מחדרים ישנים שאהב כל כך, מרפ מצא את עצמו שוב מול בית חדש, מקווה שמישהו יפוצץ או יצית את הבית. והאמת היא שזה בדיוק מה שקרה. אבל למעשה, מרפ עדיין לא ידע את זה.

וגם אם מרפ היה יודע שבעוד כמה חודשים הבית החדש יהפוך לערֵמת פסולת מעושנת, זה עדיין לא היה ממש מעודד אותו. מתחת לשמיים מעוננים בצבע אפור כהה, שתאמו באופן מושלם למצב הרוח שלו, הוא הכניס קופסאות קרטון לתוך הבית החדש שנראה לו כמו קופסה והניח אותם במבואה הריקה, שהייתה צבועה בירוק בהיר בגוון דומה מאוד לקיא של חתול.

החדר החדש של מרפ היה צבוע בגוון אחר של ירוק, שהיה מזעזע כמעט באותה מידה. זה היה ירוק אבוקדו שפעם היה באופנה. החדר שלו היה יכול לזכות במקום הראשון בקטגוריית החדר הכי מדכא בתחרות הבית החדש הגרוע ביותר, והתחרות לא הייתה קלה. בחדר לא היה שום דבר חוץ ממזרן על הרצפה ושידת מגירות לבנה. אם לא היה כבר חשוך יכולתם לראות מחלונות החדר תעלת מים שמנוניים שזרמה מאחורי הבית וחומת לבנים מצידה השני. מרפ שמח שחשוך ולא רואים את הנוף.

הוא נאנח, פתח את רוכסן התיק שלו והתחיל להוציא דברים. הוא דחף את הג׳ינסים ואת חולצות הטריקו שלו בלי סדר מיוחד לתוך המגירות בשידה. כשנשארו רק ארבעה פריטים בתיק, במקום להכניס אותם למגירות, הוא פשוט הניח אותם על המזרן, התיישב ברגליים מקופלות על הרצפה והביט בהם.

אלה היו ארבע חולצות טריקו בצבע אפור — החולצות שלבש ביום האחרון בכל אחד מארבעת בתי הספר האחרונים שלו. החולצה הראשונה הייתה מלאה בברכות ובחתימות, בבית הספר הזה הייתה מסורת שבכל פעם שמישהו עזב, כולם כתבו לו בטושים משהו לפרידה על החולצה.

אח שלי, נתגעגע, ממקס

שמור על קשר, סופרסטאר! סם

מרפ המלך, אל תעזוב אותנו! לוקאס

היו שם עוד חתימות ודברים שאנשים כתבו וכיסו את רוב החולצה האפורה באותיות שמחות וצבעוניות.

אל תעזוב אותנו!

אבל הוא היה חייב לעזוב — הכול בגלל העבודה של אימא שלו. והוא באמת התכוון לשמור על קשר — אבל בשנה שאחרי הוא היה עסוק. עסוק בלהכיר ילדים חדשים שהחליפו את אלה שהוא היה חייב לנטוש.

הוא הרים את החולצה השנייה וקרא חלק מהשמות של החברים החדשים מהשנה הזאת. על החולצה השנייה כבר לא היו כל כך הרבה שמות, אבל בכל זאת כתבו לו כמה דברים נחמדים.

אני לא מאמינה שאתה עוזב אחרי שנה! באהבה, פִיה

מרפ! אח שלי, נתגעגע. תחזור מהר. טום

על החולצה השלישית היו רק כמה שמות שנכתבו ברגע האחרון בעט רגיל, כי מרפ רצה שיהיה לו משהו שיזכיר לו את בית הספר הזה.

החולצה הרביעית הייתה נקייה בלי שום חתימה או ברכת פרידה.

מרפ קיפל בחזרה את החולצות והניח אותן בערמה במגירה התחתונה בשידה הלבנה.

הוא לא הכיר אפילו חבר חדש אחד בשנה האחרונה. הוא היה משוכנע, ובצדק, שממש בקרוב אימא שלו תספר לו בארוחת הערב שהם צריכים לעבור דירה. שוב. ובגלל זה מרפ התייחס לילדים אחרים כמו אל תוכניות בטלוויזיה. אין טעם להתעניין ולהתחבר יותר מדי לתוכנית מסוימת, כי אתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי מישהו יחליף לכם את הערוץ.

אם אי פעם עברתם לבית חדש, אתם בטח מכירים את הטקס הכי חשוב בערב הראשון של המעבר — ארוחת ערב שמזמינים ממסעדה באזור. וכמו כל משפחה שעברה לבית חדש, גם מרפ, אח שלו אנדי, ואימא שלו ישבו באותו ערב בבית החדש, אכלו אוכל שאספו ממסעדה והרגישו הרגשה משונה שהם יושבים בבית של מישהו אחר ושמישהו צריך להגביר את החימום בבית.

הם אכלו מתוך הקופסאות מהמסעדה כי אימא שלו לא הצליחה למצוא את הקרטון עם הצלחות. מרפ ידע בדיוק באיזה קרטון נמצאות הצלחות, אבל הוא היה יותר מדי עסוק בלגרום לאחיו הגדול להפסיק לגנוב לו את חטיפי תפוח האדמה שלו.

״זה שלי, גוש מגודל!״ הוא צעק על אנדי שהושיט יד תמנונית וארוכה ולקח לעצמו חופן בחמדנות.

״אתה לא צריך שקית שלמה רק לעצמך. מרפוּניה!״ הגוש המגודל בן השש־עשרה ענה.

״כן, אני כן,״ מרפ ענה וחתיכות שמנוניות עפו לו מהפה כמו זיקוקי דינור בטעם תפוח אדמה. ״ואל תקרא לי מרפוניה. אתה יודע שאני שונא את זה.״

״מצטער, מרפוניה,״ אנדי אמר בשחצנות, כאילו אמר משהו ממש חכם.

״אולי תפסיקו?״ אימא שלהם נאנחה. ״אנדי, אל תקרא לאחיך ׳מרפוניה׳ ומרפוניה, תן לאחיך קצת מהחטיף.״

״אי־מ־א!״ מרפונ — סליחה — מרפ שאג. אנדי ואימא שלו צחקו ומרפ צחק איתם בלי חשק: ״זה לא הוגן. אתם שניים ואני אחד. כאילו זה לא מספיק גרוע שגררתם אותי לגור בתוך קופסת נעליים בסוף העולם. אני לא נעל!״

אימא של מרפ ליטפה לו את הלחי, ״אני יודעת שאתה לא נעל. ואני יודעת גם שלא רצית לעבור שוב.״ מרפ הסתכל עליה וראה שהיא מרימה את הראש ומסתכלת לתקרה לרגע, הוא ידע שהיא עושה את זה כדי לעצור את הדמעות. גם היא לא רצתה לעבור, הוא חשב לעצמו.

״אני יודעת שייקח קצת זמן עד שנתמקם,״ אימא של מרפ אמרה לשניהם, ״אבל עם קצת סבלנות, בסוף יהיה לנו ממש כיף. אני מבטיחה. כל אחד מאיתנו יתאמץ, ותראו שיהיה לנו...״ היא עצרה וחיפשה את המילים המתאימות ואפילו שמרפ לא הבין את זה באותו רגע, היא מצאה את המילים המושלמות. ״יהיה לנו... סופר נחמד.״

2

אי־הבנה

היו הרבה דברים שמרפ והמשפחה שלו לא ידעו לגבי המקום החדש שהגיעו אליו. אבל הדבר הכי חשוב שהם לא ידעו היה באיזה בית ספר מרפ ילמד. אימא שלו ניסתה לברר לפני שהגיעו, אבל בכל בתי הספר לא היה מקום פנוי וככל שעבר הזמן ופתיחת שנת הלימודים התקרבה, אימא של מרפ נעשתה יותר אובססיבית לגבי מציאת בית ספר בשבילו.

בכל ערב היא בילתה שעות מול המחשב בשיחות עם הורים כדי לקבל טיפים בנושא. היא אפילו ניסתה לדבר עם אימהות ואבות שפגשה במקרה בעיר, ושאלה אותם באילו בתי ספר הילדים שלהם לומדים ואם הם יודעים על מישהו מהחברים של הילדים שלהם שמתכנן לעזוב את בית הספר. מרפ היה מזועזע מכל העניין. אנדי, שהיה גדול ממרפ בחמש שנים והיה לו כבר מקום בבית ספר תיכון בעיר, חשב שזה ממש מצחיק. ״אולי פשוט תלמד את עצמך בבית,״ הוא הקניט אותו.

״נקנה לך כמה ספרים ושעון שיצלצל ויודיע לך מתי אתה יכול לצאת להפסקה.״

מרפ ממש לא חשב שזה מצחיק כשאחיו אמר את זה במהלך הקיץ, וגם לא אחרי שנגמר הקיץ והגיע ספטמבר ואנדי התחיל ללמוד בתיכון. ״עדיין לא מצאו לך בית ספר, אח קטן? מצטער,״ הוא אמר ופרע למרפ את השיער בדרך החוצה.

אפשר להגיד שעד עכשיו עבר עליו השבוע הכי גרוע בחיים. מרפ נגרר אחרי אימא שלו מפגישה לפגישה בכל אחת מחטיבות הביניים בעיר. בכל פעם שעברו ליד כיתות מלאות בילדים, כולם הביטו בסקרנות במרפ צועד בעקבות אימא שלו למשרדים של מנהלי בתי הספר השונים. הוא ישב בשקט וכמו שאימא שלו ביקשה ממנו, ניסה להיראות חכם באופן מיוחד. אבל בכל פעם התשובה חזרה על עצמה: הם יצטרכו לחכות.

ואז, כמה ימים אחרי שהתחילו את התהליך המדכא הזה, מרפ ואימא שלו חזרו מקניות. הרחובות היו ריקים למדי, רוב האנשים כבר שתו תה בבתים שלהם. אישה אחת וילד, שהיה קצת יותר מבוגר ממרפ, יצאו מרחוב צדדי ואפלולי לא רחוק מהם ומרפ ואימא שלו שמעו את האישה אומרת, ״נו, איך היה היום בבית הספר?״

אימא של מרפ, שהאוזניים שלה כבר פיתחו יכולת־על לזיהוי ולהתבייתות על כל מילה הקשורה בחינוך, תפסה את היד של מרפ בחוזקה והתחילה להתקדם במהירות.

״אימאאאא, תעזבי לי את היד!״ הוא ביקש. אבל כשהביט בפנים שלה, מרפ הבין שאין טעם להתווכח — אימא שלו הייתה ממוקדת במשימה.

כשמרפ ואימא שלו חצו את הכביש, האישה והבן שלה כבר נכנסו למכונית. לרגע אחד, מרפ דאג שאימא שלו עומדת לפרוש ידיים ורגליים מול המכונית כדי למנוע מהם מלנסוע. אבל במקום זה היא פנתה לתוך הרחוב הצדדי שממנו יצאו והמשיכה לגרור את מרפ מאחוריה כאילו הוא עפיפון שבור.

אם מרחוק הרחוב היה נראה אפלולי, מקרוב הוא היה פשוט קודר. מכוניות אחדות חנו בשולי הכביש על העשב הסבוך ובחזית של חלק גדול ממרפסות הבתים המלוכלכות היו גינות מוזנחות כל כך, עד שנדמה שפחי האשפה הירוקים הגדולים הוצבו שם כדי לייפות אותן מעט.

אבל באמצע הרחוב בערך עמד בית ספר גדול. הם ידעו שזה בית ספר כי חוץ מהגדרות ומהבניינים הרגילים של הכיתות שהיו ממוקמים בצידה הפנימי של החצר, היה שלט מתכת מעל שערי הכניסה ועליו היה פשוט כתוב:

בית הספר

מחוץ לבית הספר עמד איש בגבו לכביש ונעל את שערי הכניסה.

מרפ ממש שמע צליל נקישה חזק כשאימא שלו חרקה שיניים בהחלטיות וחצתה את הכביש.

״תסדר את עצמך קצת,״ היא לחשה אליו בקשיחות והוא ניסה למתוח את החולצה כדי שלא יהיו בה קמטים. ואז היא שינתה את טון הדיבור שלה לגמרי ואמרה ״סליחה!״ בטון שלא היה מבייש את הנסיכה הכי מיופייפת.

האיש הסתובב באיטיות.

אימא של מרפ התחילה להגיד שוב ׳סליחה׳. אבל בדרך החוצה המילה הפכה לסוג של צליל שמשמיעים כשמכחכחים בגרון.

הוא לא נראה כמו מורה רגיל. היה לו שיער כהה מאוד, מבריק ומתוח לאחור עם תלתל שיער אחד גדול דבוק בדיוק במרכז המצח. האיש לבש ז׳קט משבצות מרופט מצמר, אבל מעל הטלאים שריפדו את אזור המרפקים, הזרועות שלו היו תפוחות מרוב שרירים והוא הביט בהם בעיניים כחולות מבעד למסגרת עבה של משקפיים שחורים. הסנטר שלו היה מפוסל כל כך עד שנראה כאילו מישהו גילף אותו בעץ.

״במה אני יכול לעזור, גברתי?״ המורה המוזר שאל.

כשאימא של מרפ הצליחה להגיד משהו, היא שאלה, ״המקום הזה הוא בית ספר, נכון?״

האיש נראה כמו מישהו שממש רוצה לומר להם ״לא״, אבל אז נתן מבט חטוף בשלט שהיה תלוי מעל לראשו.

״אהההה, כן,״ הוא ענה לאט ובלי חשק.

״אוה, זה ממש נפלא! אתה מבין, עברנו לכאן לא מזמן ואני ממש לא מצליחה למצוא בית ספר לבן שלי,״ היא התחילה לדבר והניחה יד על הכתף של מרפ, ״ו —״

האיש עצר את אימא של מרפ.

״אני ממש מצטער גברתי, אבל לא נוכל לעזור לך כאן. אנחנו... אנחנו לא מקבלים תלמידים מ...״ הוא ניסה למצוא את המילה המתאימה — מ... ה... אנחנו לא מקבלים יותר תלמידים בשלב זה. אני ממש מצטער.״

אימא של מרפ שתקה לרגע ומרפ חשב שהיא עומדת לוותר. אבל אז היא תפסה בפתאומיות בחלק העליון של הזרוע של המורה. היא הייתה צריכה את שתי הידיים בשביל לעשות את זה.

״בבקשה,״ היא התחננה, ״בבקשה תראה אם אתה יכול לעשות משהו. מרפ הוא ילד מוכשר כל כך — והוא חייב ללמוד בבית הספר הנפלא שלכם.״

״אני מצטער,״ האיש אמר שוב ושחרר בעדינות את שרירי הזרוע שלו מאחיזתה. ״שיהיה לכם ערב טוב,״ הוא אמר והתחיל להתרחק.

״הוא ילד עם כל כך הרבה פוטנציאל!״ אימא של מרפ קראה אחריו. ״אני בטוחה שבעזרתכם הוא יוכל ממש... הוא יוכל ממש לעוף!״

האיש נעצר במקום והסתובב.

״לעוף?״ הוא שאל כמעט בלחש.

״כן, לעוף. אני חושבת שבבית הספר המתאים הוא... הוא יוכל לעשות את זה.״ היא סיימה את המשפט בצורה קצת צולעת.

״אז את אומרת שבדיוק עברתם לאזור. ושהבן שלך הוא... מוכשר, את אומרת?״ האיש המשיך ללחוש.

אימא של מרפ הנהנה בהתלהבות.

והאם מרפ, אהמ, כבר עף?״ הוא שאל בקול אפילו חלש יותר והביט לכל הכיוונים.

אוה, כן, הוא עושה את זה ממש טוב,״ היא ענתה וכמוהו הנמיכה את הקול. ״הוא לא יאכזב אותך, אני מבטיחה.״

״אז הוא ממש עף?״ האיש ממש לחש.

בשלב זה השאלות נעשו מוזרות מעט ובנוסף גם היה קשה מאוד לשמוע אותן. מרפ חשב איך הוא יוכל לגרום לאדמה לפצות פה ולבלוע אותו. הוא זכר איזה ציונים הוא קיבל בבית הספר הקודם שלו וידע שאימא שלו מגזימה למדי כשהיא אומרת שהוא יכול לעוף.

אבל אימא שלו כבר הריחה את הניצחון מתקרב. ״בטח, ממש.״

״מר דרנץ׳, תוכל לבוא לכאן לרגע?״ הוא קרא בעדינות ואיש קטן יותר, שמרפ לא ראה לפני כן, חצה במהירות את הכביש. האיש השני היה נמוך יותר ורזה יותר מהמורה הראשון והוא הביט בהם בעיניים נבונות וחודרות מבעד למשקפיים עגולים.

״ובכן, הוא כבר עף?״ הוא שאל בקול מאנפף והתקרב אליהם, למרות שמרפ לא הבין איך האיש השני הצליח בכלל לשמוע את מה שהם אמרו.

״זה מר דרנץ׳, יד ימי.. אממ, התכוונתי, העוזר שלי,״ האיש הראשון הסביר. ״הוא ייקח מכם את כל הפרטים.״ הוא פנה למרפ והושיט לו יד. כשמרפ הושיט לו יד ללחיצה, הוא הרגיש כאילו היד שלו נמחצת לאט על ידי גלגל של טרקטור. ״נתראה ביום שני, מרפ. אני מצפה לראות אותך ממשיך לעוף.״ הוא עשה סיבוב דרמטי כזה, כמו שעושים עם גלימה, אבל אז עצר והסתובב בחזרה: ״וכמובן, אממ... אל תספר לאף אחד על בית הספר, בסדר?״

״אנחנו לא יכולים לספר לאף אחד? למה, כי זה בית ספר סודי?״ אימא של מרפ צחקה מהבדיחה של עצמה.

לרגע, שני הגברים הביטו בהם במבט מבולבל ואז, האיש המגודל והשרירי התחיל לצחוק איתה בעצבנות. ״חה־חה־חה, ברור שאני לא צריך להגיד לכם את זה, כמה טיפשי מצידי.״

האיש הקטן יותר הסתכל עליהם בבלבול כשהם המשיכו לצחוק ביחד. מרפ רק חייך בעצבנות והצטער שהוא לא בלתי נראה.

אימא של מרפ והמורה הלא־שגרתי צחקו ביחד קצת יותר מהמקובל. ואחר כך, השתרר מין שקט מביך כזה.

״אז, זה באמת סוד?״ אימא של מרפ שאלה וחייכה בעצבנות.

״בטח,״ האיש המגודל ענה ושוב עשה סיבוב דרמטי. ״ובכן, נתראה ביום שני,״ הוא אמר והתרחק מהם.

מרפ ואימא שלו הסתכלו זה בזה בחיוך. אימא שלו משכה כתפיים והסתובבה לכיוונו של מר דרנץ׳ ששלף ערמת טפסים מאחד הכיסים.

3

אימא מביכה בע״מ

מרפ הרגיש מין דגדוג בבטן.

זה התחיל מתישהו בשבת באמצע היום והתחושה הלכה והתגברה עד שבת בלילה. וכשהתעורר ביום ראשון בבוקר, מרפ כבר הרגיש כאילו להקה די גדולה של תינוקות צלופח שוחה בתוך הבטן שלו. באותו לילה, מרוב דאגה, הוא כבר לא היה מסוגל לשבת בשקט אפילו לרגע הוא מצא את עצמו צועד הלוך ושוב בגינה הקטנה של הבית החדש.

גם אח שלו לא ממש עזר. כשהם סיפרו לו על השיחה המוזרה שהייתה להם על ״בית הספר הסודי״ הוא חשב שזה קורע מצחוק.

״אוה, אולי תצטרך גם לעלות על רכבת קיטור קסומה שיוצאת מרציף סודי?״ ואז הוא עשה קולות של קטר ורץ במעלה המדרגות אחרי מרפ, שניסה להימלט מהמקום אל החדר שלו. ״אולי תצטרך גם לבחור שרביט בחנות מיוחדת?״

״אולי תשתוק,״ מרפ מלמל דרך השיניים, סגר את הדלת ממש על הרגל של אנדי והתאמץ להשאיר אותה סגורה בעזרת הכתף.

מרפ שמע במעומעם את אח שלו קורא ״מקווה שאתה לא מחביא בחדר שלך ינשוף״ לפני שסוף־סוף הצליח לנעול את הדלת ואז פשוט נשכב על המיטה.

אנדי לא ויתר על הבדיחה והמשיך איתה לאורך כל סוף השבוע. אבל עכשיו כבר יום שני בבוקר ואימא של מרפ העירה אותו כל כך מוקדם, שכשירד לאכול ארוחת בוקר, היה נדמה לו שראה כמה ציפורים ישנות על העץ מחוץ לבית. אנדי כבר היה מבוגר מספיק לנסוע באוטובוס לבד ללימודים בתיכון, ולכן היה עדיין במיטה והקשיב למוזיקה.

הבטן הישנונית של מרפ לא הייתה במצב רוח לאכול טוסט והשיער הישנוני שלו לא היה במצב רוח להסתרקות, אבל למרות זאת, בשעה שרובנו רק מתחילים לחשוב על לפקוח עיניים, מרפ כבר היה בדרך למכונית.

אתם מבינים, מרפ היה מהילדים האלה שההורים שלהם מורידים אותם בבית הספר ממש מוקדם בבוקר. המשמרת של אימא שלו בבית החולים התחילה בשעה תשע בבוקר והיא הייתה צריכה לחצות את כל העיר בשביל להגיע לשם. ככה זה היה תמיד. במשך שנים, ימי השבוע הרגילים של מרפ התחילו בסיורים רגליים בבית הספר כמו רוח רפאים צמאה למידע.

האמת היא שמרפ למד ליהנות מהעובדה שהוא יכול לראות את כל מה שקורה מאחורי הקלעים של בית הספר לפני שכל הילדים מגיעים ומפרים את השקט. הוא אהב לראות את משלוח בקבוקי החלב מגיע, לדבר עם צוות הניקיון, הוא אהב לראות את המורים שלו מגיעים לבית הספר (לא כולם היו מגיעים מוכנים לבית הספר). זה היה כמו להיות מאחורי הקלעים בתיאטרון לפני שמעלים את המסך, ההבדל היחיד היה שברגע שההצגה התחילה, לא היה אף מוכר גלידה בהפסקה.

וזה היה מאוד משמח את מרפ לאכול גלידה בשעה אחת־עשרה בבוקר.

אבל זה לא באמת קשור לסיפור שלנו.

״קדימה,״ אימא של מרפ אמרה כשעצרה ליד בית הספר. היא נשענה לכיוון של מרפ ופתחה לו את הדלת. ״תהיה אמיץ!״

מרפ הביט בה במבט מדוכא, זרק את התיק שלו על הכתף ויצא מהמכונית.

ואז ממש לפני שהמכונית של אימא שלו נעלמה מעבר לפינה היא נתנה צפצוף. זאת הייתה עוד דוגמה להתנהגות מביכה קלאסית של אימא, או בשמה הרשמי, אימא מביכה בע״מ.

המשך הפרק בספר המלא