נכתב בחפצים

בדרך הביתה

בדרך הביתה חלפתי על פני אישה עם עגלת שוק עמוסה חפצים מגובבים, כרגיל, שקיות, עיתונים, אך אצלה היו הדברים מסודרים במדורים. הבקבוקים, שאותם אפשר להביא לפדיון, הוטמנו בשקית צדדית נפרדת, ושאר הדברים נחו בסדר מסוים שהחליטה לגביו, לאו דווקא לפי צורות מיון נהוגות. בעוברי לידה העמידה את העגלה על סף המדרכה, חצתה את הכביש אל המדרכה המקבילה, ניגשה אל הפח שליד המכולת וחילצה עוד בקבוקים.

לרשת הברזל הדקה שבחזית העגלה הוצמד דובי גדול, לבן לשעבר, שבמרכזו לב ורוד בוהק, עטור נצנצים סגלגלים שזוהרם הועם מאבק הדרכים וממעמסת הזמן. הוא דמה לאחת ממפלצות המגן המוצבות בחרטום אונייה כדי לפלח את הגלים, את כל האויבים, את הרוחות הרעות ואת התהום, שעשויה לשאוב לתחתיות כמין סירנה נטולת קול.

חלפתי בסמוך: בגדיה היו פשוטים ונקיים, שערה קצר, ודאי איננה חסרת בית. אם כך, מדוע לאסוף שאריות שאינן בנות המרה, כמו שלל הדברים שמילאו את העגלה, מדוע לטפחן כך, כמין אוצר? ואם זהו אכן אוצרה, כיצד עזבה אותו על המדרכה ועברה לצד הנגדי (מי היה מניח את התיק שלו ברחוב וקופץ רגע לקחת משהו מהמכולת)?

אולי דבר־מה מתפישת האוצר שלה עלום בפני, ואולי אין מדובר בצבירה שקניינה כל כך בהול? אולי זהו כל החופש שלה, לצבור ולצבור בלי לחשוש שיאבד? ואולי זהו כל עיצבונה, שמה שהלך כבר הלך ומה שנותר אינו אלא עדות נודדת לו?

חייכתי אל הדובי. הוא השיב לי בחיוך מהיר בעוד עיניו ננעצות ברצינות הלאה, אל אופק הרחוב העוטה ערב, הסואן מכוניות ואנשים, מוכן לכול.

רחוב שינקין פינת שדרות רוטשילד, תל אביב, 2021

ספסל

כבר יומיים שאני רואה אנשים ישנים על ספסל בעיר, יום אחר יום. לא הייתי נותנת את הדעת על כך באופן מיוחד לולא נראו כמי שאינם רגילים לישון על ספסל — לולא היו בגדיהם נקיים, לולא היו שרועים בגבם אל העוברים ושבים, ראשם חפון במרפק יד אחת, כאנשים רגילים לגמרי שנחים קצת.

האישה לבשה מכנסי טרנינג כחולים, ענדה טבעת. היה לה שיער שחור עד הכתפיים, חלק. גוף קטן. מבוגרת למדי, בין ארבעים לחמישים, קשה לדעת. אישה שוכבת על ספסל. פגיעה. ככה, ברחוב צדדי, שכובה על צדה, גבה אל הרחוב, כל אחד יכול לבוא והיא לא תחוש בהגיעו, פניה מוסתרות.

האיש שכב בשדרה הגדולה כשנעליו סדורות לצד הספסל והגרביים בתוכן. היה לו שיער קצוץ וגוף גדול, מוצק וכבד. גם הוא נראה כבן ארבעים. גם הוא חפן ראשו במרפק, באותה תנועת התרפקות על הרחוב, על הספסל, באותה מחוות סירוב לתנועה הרגילה, בראש מוסתר.

האם נשכבו לרגע כדי לנוח משום שטיילו הרבה בבת אחת? האם כל זה יכול להיות כך סתם, ללא סיפור של ניתוק, אובדן דרך או עוני?

רחוב הפטמן ושדרות רוטשילד, תל אביב, 2015

כתיבה

לדבורה

אישה יושבת וכותבת ללא הפסקה על מחברות שנערמות בארגז פלסטיק שקוף תחת רגליה. הארגז כבד מאוד, כיצד היא סוחבת אותו מרחק רב כל כך (סיפרו שהיא מגיעה בכל יום מצפון העיר). יום אחר יום היא פוסעת לאטה כמין צליינית, בגו מורכן ובכתפיים שחוחות כדי לשאת דבריה בכיכר הסואנת ואזי לכתוב, או להפך. יום אחר יום היא עומדת על אי־תנועה סמוך לרמזור ומדברת על הכסף ועוד כסף, באנגלית שחורה, רכה. איך היא מצליחה להישמע ברעש המכוניות, במהומת האוטובוסים, איך היא קוראת בקול שלא נהפך לצעקה, איך היא שומרת על כוחה?

קראתי לה דבורה. דבורה הנביאה, דבורה שמביאה מילֵי מילים. נראה שלאחרונה נפגעה אוזנה, והיא חבשה אותה וחדלה לכתוב. מאז ישבה ימים על הספסל והמתינה. ראשה עטוף בכובע קורדרוי ירוק שבו פורחים פרחים צהובים דהויים. גופה עטוף שמלות־בדים־טלואים בגוונים תואמים. גווה כפף עוד, עד מאוד, פניה הופנו לחיקה, מוסתרות. כמין פרח המתינה להחלמה, לאור הקיץ שיבוא לחמול, למחול על הפצעים, ליישר קצת את הגוף, לקרב מחדש את הארגז, למשות את הכתובים.

(אני נזהרת שלא לעבות את דמותה במיתוס. להותירה על פגיעותה כך, בכיכר רחוב רגילה, בשער השגרה. להותירה מקבלת פנינו בנהר היום, מעבירה ומסרבת להעביר, מעניקה לזמן, למקצביו, את קצוותיו.)

רחוב יהודה הלוי פינת רחוב קרליבך, תל אביב, 2017

כריעה 

לשרון פ'

בדרך הביתה, בתי ואני חלפנו בסמוך לאישה כבת שישים וחמש ששערה אפור, ארוך ומתולתל מעט, "בקבוקי". ידינו אחזו זו בזו, היא עודנה קטנה ורכה וידה חמימה ובוטחת. סרט אפור עם פרח בד באותו הגוון נקשר בשׂערה של האישה, עטף את מצחה. כמין פליטה מתעתעת של הסיקסטיז כרעה בפינה שקטה שסמוכה לרחוב הומה, לצדה עגלת שוק עשויה בד משבצות במצב טוב עדיין, דחוסה במעיל חום, בסוודר ובעוד חפצים שקשה להגדירם, אולי שקית, מברשת, דבר מאכל. היא כרעה על דרגש פלסטיק קטן מתקפל בצבע תכלת שנשאה עמה במיוחד וקראה ספר בכריכה רכה, באנגלית.

ניסיתי להתמהמה מבלי להפריע, לשים לב למחוות הקריאה הסמרטוטרית. משהו בה, הריכוז, הנוכחות, ההתרסה, הבעלות על מה שאין לו בעלים, ההסתכנות, הזכיר לי את האופן שבו קראתי בנעורי, והתגעגעתי. ככה, בין הדפים, מתוכם, מעבר להם, ביניהם, ברשרושם, בריחם, בכובד או בקלות, באותות, בכל החלומות והאחריות והמסעות וההידמות. ביציבותו הנודדת של הספר. ככה, חופשייה, נטולת נכסים, מוצאת פרצות בין אילוצי המבוגרים ומוסדותיהם. ככה, בכל מקום, שוקעת, משתהה ביציר הפרוע הזה, הסודי, שפורע סדרי רחוב, נכרך ביופי, בכאב, גורם לחולפים להסיט עיניים ולאלה המשתקעים בו לסטות, כאל מין חור.

דווקא האישה הזו, בשערה הבקבוקי, בסרט על מצחה, בשרפרף, בעגלה, בבגדיה, בכריעתה, הרשתה לה להופיע. להתפרקות. שהרי בדרך כלל פניהם של קוראים אינן מסגירות אותה והם נדמים כישות אחת: צבורה על כיסא, אסופה על ספסל, מתנדנדת על ערסל, סמוכה אל שולחן, משוקעת בדפים. ולא די שפניהם אינן מגלות דבר מאותה התפזרות, מאותה התרוצצות שנתונים לה, מאותה התרוצצות שנפרקים בה — לרוב נדמה ההפך: ששלווה אופפת אותם. היכן כל החלקים הדחוסים יחדיו מבלי שניתן להמשיגם? כל הקשורים ואינם קשורים זה לזה? כל המתערבל סביב מחצאי דברים, משאריות קרועות בלולות, מריבוא הזמנים, מכובדן של מורשות, מריבוי תודעות שכלולות באחד וחומקות מיכולתו? היכן התחושה שמשהו גדול הובן ובאותו הרגע גם חמק, אבד, בלתי ניתן לתפישה? היכן כל זה נראה?

מתוך כריעתה העבירה דף נוסף. דבר אינו סביבה. לא העיניים המתבוננות בה בהשתאות. לא הסוודר שנוזל מעגלת השוק. לא אבק הרחוב ורעשיו.

בדרך הביתה אני מאיטה את הקצב, בכפי כף ידה של בתי, החוֹם, הרכות, בדרך הביתה אני מאיטה את הקצב, לנצור את ההיקרוּת.

רחוב לסקוב פינת רחוב אבן גבירול, תל אביב, 2017

התרוקנות

לזכרה של רעיה

החזקתי ברוך בידה של בתי והמשכנו ברחוב. סמוך לביתנו נקרתה על פנינו השכנה מן הבניין הסמוך. באחת הזדקנה וחלתה. גופה התרוקן מנוכחותה. רק עיניה הביטו בנו בעוברה, חיות ומתרוצצות בבעתה, תלויות בגוף המרושש כלא מאמינות. בעבר היתה סמכותית ובעלת תוקף, אישה נמוכת קומה ומוצקה שנוכחותה בוטחת. מי שיש בידה להתעלם משכניה או לשאול לשלומם, לכעוס על חריגותיהם או להעריך את פועלם, לחבב עד מאוד את בנותיהם המתוקות ולבוז לאלה שאין בהם כבר את חסד התמימות הגלוי לכול, הפתוח. שכנה מן הסוג שאיננו חש זר, מוזר, לא שייך, לא בן בית, חריג, אשם על דבר־מה. להפך. ניכרו בה התנשאות וגם סקרנות, אדיבות ואטימות, היא היתה חלק מבעלי הבית — אלה שמנחים כיצד להתנהג במרחב.

אך עתה רזתה מאוד. כחשה. ומעיניה נִזרה ריק. היא חלפה על פנינו באמירת שלום קלושה, במאמץ שכמו אישר את עצם הקיום. מה ידעו עיניה? מה סירבו לדמוע משפגשו את עיני, כבר אינן בטוחות אם תצליח הרגל לצעוד מפה לשם.

אני אוחזת במפגש עמה, באשר ביקשה למסור בלא אומר, אך אינני יודעת אם כבר הגעתי אל הקור הנדרש כדי לכתבו.

רחוב איתמר בן אב"י, תל אביב, 2017