לפעמים מאבדים אנשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפעמים מאבדים אנשים

לפעמים מאבדים אנשים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עדי שורק

עדי שורק, ילידת 1970, אם לשניים, גרה בתל אביב. 
עורכת־מייסדת של סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג, מנחת כתיבה וחוקרת ספרות יהודית.
סיפורים ומסות פרי עטה התפרסמו במגוון ספרים וכתבי עת. ספרה "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים" ראה אור לאחרונה (ידיעות ספרים, 2024). ספריה הקודמים: "נתן" (כתר, 2018), "לפעמים מאבדים אנשים" (ידיעות ספרים, 2013), "תיירות פנים" (ידיעות ספרים, 2005) ו"שבע מטרוניתות" (ידיעות ספרים, 2001).
ספריה זיכו אותה בשבחי הביקורת ובפרסים רבים, בהם פרס לייב גולדברג ליצירה ספרותית לשנת 2013 ופרס משרד התרבות והספורט לסופרים עברים ע"ש לוי אשכול לשנת 2018.  הרומן "נתן" נבחר כמועמד לפרס ספיר, 2019. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

פרק ראשון

ליד הים

שלוש תמונות

 

 

ערב

בחזרה מן הים, לאחר ששטפנו רגליים בברזים שסביבם יש תמיד, משום־מה, ריח של שתן, הופיע החלילן מהקיץ שעבר וניגן שוב, ליד אותן מדרגות המובילות לחוף, נעימות ידועות בכישרון דהוי.

בְּני רץ אליו עם חברו, בטוח בעצמו כרגע ואינו זקוק לנוכחותי הצמודה. לפתע החל לרקוד, להסתובב בידיים מורמות ובחיוך שפנה מעלה. לבי רחב, הרי לאורך השנה כולה עמד בצד כשהילדים בגן נעו ברחבי החדר בחופשיות. טיילת תל אביב הפכה לקרנבל פרטי בצבעי שקיעה, הים זחל אל העיר, התערב בתנועת העוברים ושבים, סחף אל בטנו ברכות, פלט בחזרה, ושוב, כנשימה. אך בסמוך, כאילו קיבל ריח השתן נוכחות עודפת, ניקרה תחושה קטנה מן הקטנות, תחושה שאין צורך להתעכב עליה ואינני יודעת מדוע לא נשכחה מיד ונמלטה אל החול כעקבה קלה להימחות. דבר־מה שדחה או החמיץ פנים אל הריקוד הזה, אל נוקשות הידיים המורמות, אל חוסר התואם, אל החיוך המתוח, אל עיניו התלויות בעיני.

 

הקשבתי לגאות ולשפל. קראתי פעם שכשאדם אהוב מת העבר הופך לנהר שזורם כל העת ומעלה שברי שיחות, תמונות. אך מה קורה כשאהוב מתחיל לחיות?

 

אחר כך פסק הריקוד ובני זיהה את "פטר והזאב" וקרא לחברו ושוחח עם החלילן, שהרשה לו ללחוץ על הכפתורים הכסופים בזמן שניגן, ונישקתי אותו נשיקה גדולה כשהגיע לזרועותי והלכנו הביתה, מנופפים לשלום לחלילן המזדקן, על רקע הים השחור, הגועש.

 

בוקר

אולי בגלל השמים האפורים והגשם שעמד לרדת נדמתה השעה שמונה לסופו של השחר. בחורף יש לשחר עתים משלו.

היונים כבר נאספו אל הכיכר, מצפות ללחם, ואת פני קיבלה אישה בעלת פנים ספונות רוח, עור אדום־חום, תווים סלביים, לבושה במין טרנינג, עטופה במעיל. נדמה שהיתה עסוקה בעגלת קניות שרכנה מעליה, ואז הסתובבה לאט כאילו תרגלה טאי־צ'י. תנועתה הדפה את פני לצד השני, שם חיכה אדם שדמה לה מאוד, יושב על ספסל אבן כשגבו אל העיר. הוא שוחח עמה בשפה קמוצה של גוף, מסמן דבר־מה באצבעות הפרושות כעלי כותרת תחת סנטרו, פיו נטוי בחיוך או בעווית מפני הרוח.

כאשר חציתי את החוט המתוח ביניהם תפס את מבטי איש או אישה נוספת. היא רכנה בתנועה אטית מעל פח אשפה, מקיא את שאריות הלילה, יורק, משתעל עמוקות, זזה, מעילה החרדלי, מכנסיו הירוקים, טרנינג, רזון מכוסה סחבות. גם פניה אדומות־חומות, כאילו ידו של פסל אחד פיסלה כאן. הוא מחתה את פיו. אינני יודעת אם התנועה היתה באמת אטית או שהיה זה מבטי שפעל כדי לראות כדי לא לראות כדי להבין כדי להשהות.

 

נרקומנית או זונה, סידר מוחי את הפיגורה ככל שהתרחקה.

לרגע חשבתי שזו האישה שנמצאת מדי פעם על ספסל בשדרות רוטשילד. באחת הפעמים ראיתי אותה בנעלי התעמלות מוזהבות חדשות וחשבתי בהקלה שכנראה מישהו בכל זאת דואג לה. רק לאחר זמן עלה בדעתי כי מצאה אותן ברחוב או קיבלה אותן בתמורה למשהו שאינו כל כך מרגיע.

רציתי לבדוק אם זו היא. אינני יודעת מדוע. ולוּ היתה זו היא? אך היא המשיך את קו הליכתה מן הים אל העיר בדחלילי בגדיו.

 

כשהפניתי את מבטי חזרה כבר נעלמו שתי הדמויות האחרות והכיכר התמלאה ביושבי בוקר - קונגרס מאכילי יונים, שחקני שח ושש־בש, קוראי עיתונים והדייגים לשעבר, שצריכים את הים קרוב.

 

בוקר אחר

התנועה הרציפה של הליכתי כמעט מנעה ממני לראותם, ישובים בחול כאגודה אחת מכוסה זהב.

כדי לא לאבד את הקצב הפניתי רק מבט אל האנשים המעטים שישבו קפואים, פניהם אל הים, בדים בצבע החול מכסים אותם ואת חפציהם. צווארי נמתח לאחור בשעה שניסיתי להפריד את הקצוות. לוּ עשה ברגמן סרט על מפגש בין אפריקה לים התיכון זה היה נראה כך, אציל כמו לוחם נורדי, עלוב כמו שק. המשכתי קדימה, לכיוון יפו, נזכרת באגדה על ארמונות חול שקמים לתחייה ועל חוקר אצות שחיפש אישה לאהוב ולא מצא ועל צילום אוויר של יפו שצולם לפני כשבעים שנה, זה שראיתי פעם במסעדה ונראה כמו שרטוט של חלום. בדרך חזרה חלפתי שוב על פני כיכר היונים, ובהמשך, בצד ימין, על אחד הספסלים המעוגלים המקוּרים, שמתי לב לאנשים המכוסים בבד. לבי ניתר משמחה של אספנית - עברי לאט עכשיו, עתה יש לספוג מבלי להיעצר, לתפוש ללא חיוך או עווית, לתת לקווים הפזורים להיחרת, לחוטים הפרומים לקפוא, לכי לאט עכשיו, לכי לאט.

 

ככל שהתקרבתי ראיתי שאין חוטים פרומים. האומנם אין חוטים פרומים? שהבדים המכסים את האנשים ואת המזוודות אינם מרוטים אלא באיכות טובה ונפרשו בקפידה. שהגבר השחור הבא בימים המביט אל הים בפנים קפואות, משרה סמכות על שתי הנשים לצדו. האומנם זוהי סמכות? שהנשים שישבו לצדו מביטות לאופק קרוב־אלכסוני משל עצמן, קשישות וחתומות.

האם חיכו לשעת כניסה למלון? למישהו שיאסוף אותם? לשמש שתעלה למרכז השמים ותגרום לבוקר יציב וחייכן להתבקע? נדמה לי שהגבר החזיק מקל, מעין שרביט. מה הוא עושה במקלו, מעין שרביט?

המזוודות, הספסל, האנשים, הגבול ביניהם פחות גלוי מן הרגיל, בד־זהב מרכך ומטמיע, כולם חוסים תחתיו. איש ונשים, אישה וזוג, נשים ואיש, האישה ועוד אישה ועוד איש, הזוג והאיש שבירים להתנועע, גמישים להיוותר במקום, מקיימים טריטוריה תחת הבד. שקט זר. אספתי את המראה לחיקי, לנצור אל מול עיר החוף התל אביבית, התל עברית.

עדי שורק

עדי שורק, ילידת 1970, אם לשניים, גרה בתל אביב. 
עורכת־מייסדת של סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג, מנחת כתיבה וחוקרת ספרות יהודית.
סיפורים ומסות פרי עטה התפרסמו במגוון ספרים וכתבי עת. ספרה "נכתב בחפצים – סיפורי חלום ווידויים" ראה אור לאחרונה (ידיעות ספרים, 2024). ספריה הקודמים: "נתן" (כתר, 2018), "לפעמים מאבדים אנשים" (ידיעות ספרים, 2013), "תיירות פנים" (ידיעות ספרים, 2005) ו"שבע מטרוניתות" (ידיעות ספרים, 2001).
ספריה זיכו אותה בשבחי הביקורת ובפרסים רבים, בהם פרס לייב גולדברג ליצירה ספרותית לשנת 2013 ופרס משרד התרבות והספורט לסופרים עברים ע"ש לוי אשכול לשנת 2018.  הרומן "נתן" נבחר כמועמד לפרס ספיר, 2019. 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

לפעמים מאבדים אנשים עדי שורק

ליד הים

שלוש תמונות

 

 

ערב

בחזרה מן הים, לאחר ששטפנו רגליים בברזים שסביבם יש תמיד, משום־מה, ריח של שתן, הופיע החלילן מהקיץ שעבר וניגן שוב, ליד אותן מדרגות המובילות לחוף, נעימות ידועות בכישרון דהוי.

בְּני רץ אליו עם חברו, בטוח בעצמו כרגע ואינו זקוק לנוכחותי הצמודה. לפתע החל לרקוד, להסתובב בידיים מורמות ובחיוך שפנה מעלה. לבי רחב, הרי לאורך השנה כולה עמד בצד כשהילדים בגן נעו ברחבי החדר בחופשיות. טיילת תל אביב הפכה לקרנבל פרטי בצבעי שקיעה, הים זחל אל העיר, התערב בתנועת העוברים ושבים, סחף אל בטנו ברכות, פלט בחזרה, ושוב, כנשימה. אך בסמוך, כאילו קיבל ריח השתן נוכחות עודפת, ניקרה תחושה קטנה מן הקטנות, תחושה שאין צורך להתעכב עליה ואינני יודעת מדוע לא נשכחה מיד ונמלטה אל החול כעקבה קלה להימחות. דבר־מה שדחה או החמיץ פנים אל הריקוד הזה, אל נוקשות הידיים המורמות, אל חוסר התואם, אל החיוך המתוח, אל עיניו התלויות בעיני.

 

הקשבתי לגאות ולשפל. קראתי פעם שכשאדם אהוב מת העבר הופך לנהר שזורם כל העת ומעלה שברי שיחות, תמונות. אך מה קורה כשאהוב מתחיל לחיות?

 

אחר כך פסק הריקוד ובני זיהה את "פטר והזאב" וקרא לחברו ושוחח עם החלילן, שהרשה לו ללחוץ על הכפתורים הכסופים בזמן שניגן, ונישקתי אותו נשיקה גדולה כשהגיע לזרועותי והלכנו הביתה, מנופפים לשלום לחלילן המזדקן, על רקע הים השחור, הגועש.

 

בוקר

אולי בגלל השמים האפורים והגשם שעמד לרדת נדמתה השעה שמונה לסופו של השחר. בחורף יש לשחר עתים משלו.

היונים כבר נאספו אל הכיכר, מצפות ללחם, ואת פני קיבלה אישה בעלת פנים ספונות רוח, עור אדום־חום, תווים סלביים, לבושה במין טרנינג, עטופה במעיל. נדמה שהיתה עסוקה בעגלת קניות שרכנה מעליה, ואז הסתובבה לאט כאילו תרגלה טאי־צ'י. תנועתה הדפה את פני לצד השני, שם חיכה אדם שדמה לה מאוד, יושב על ספסל אבן כשגבו אל העיר. הוא שוחח עמה בשפה קמוצה של גוף, מסמן דבר־מה באצבעות הפרושות כעלי כותרת תחת סנטרו, פיו נטוי בחיוך או בעווית מפני הרוח.

כאשר חציתי את החוט המתוח ביניהם תפס את מבטי איש או אישה נוספת. היא רכנה בתנועה אטית מעל פח אשפה, מקיא את שאריות הלילה, יורק, משתעל עמוקות, זזה, מעילה החרדלי, מכנסיו הירוקים, טרנינג, רזון מכוסה סחבות. גם פניה אדומות־חומות, כאילו ידו של פסל אחד פיסלה כאן. הוא מחתה את פיו. אינני יודעת אם התנועה היתה באמת אטית או שהיה זה מבטי שפעל כדי לראות כדי לא לראות כדי להבין כדי להשהות.

 

נרקומנית או זונה, סידר מוחי את הפיגורה ככל שהתרחקה.

לרגע חשבתי שזו האישה שנמצאת מדי פעם על ספסל בשדרות רוטשילד. באחת הפעמים ראיתי אותה בנעלי התעמלות מוזהבות חדשות וחשבתי בהקלה שכנראה מישהו בכל זאת דואג לה. רק לאחר זמן עלה בדעתי כי מצאה אותן ברחוב או קיבלה אותן בתמורה למשהו שאינו כל כך מרגיע.

רציתי לבדוק אם זו היא. אינני יודעת מדוע. ולוּ היתה זו היא? אך היא המשיך את קו הליכתה מן הים אל העיר בדחלילי בגדיו.

 

כשהפניתי את מבטי חזרה כבר נעלמו שתי הדמויות האחרות והכיכר התמלאה ביושבי בוקר - קונגרס מאכילי יונים, שחקני שח ושש־בש, קוראי עיתונים והדייגים לשעבר, שצריכים את הים קרוב.

 

בוקר אחר

התנועה הרציפה של הליכתי כמעט מנעה ממני לראותם, ישובים בחול כאגודה אחת מכוסה זהב.

כדי לא לאבד את הקצב הפניתי רק מבט אל האנשים המעטים שישבו קפואים, פניהם אל הים, בדים בצבע החול מכסים אותם ואת חפציהם. צווארי נמתח לאחור בשעה שניסיתי להפריד את הקצוות. לוּ עשה ברגמן סרט על מפגש בין אפריקה לים התיכון זה היה נראה כך, אציל כמו לוחם נורדי, עלוב כמו שק. המשכתי קדימה, לכיוון יפו, נזכרת באגדה על ארמונות חול שקמים לתחייה ועל חוקר אצות שחיפש אישה לאהוב ולא מצא ועל צילום אוויר של יפו שצולם לפני כשבעים שנה, זה שראיתי פעם במסעדה ונראה כמו שרטוט של חלום. בדרך חזרה חלפתי שוב על פני כיכר היונים, ובהמשך, בצד ימין, על אחד הספסלים המעוגלים המקוּרים, שמתי לב לאנשים המכוסים בבד. לבי ניתר משמחה של אספנית - עברי לאט עכשיו, עתה יש לספוג מבלי להיעצר, לתפוש ללא חיוך או עווית, לתת לקווים הפזורים להיחרת, לחוטים הפרומים לקפוא, לכי לאט עכשיו, לכי לאט.

 

ככל שהתקרבתי ראיתי שאין חוטים פרומים. האומנם אין חוטים פרומים? שהבדים המכסים את האנשים ואת המזוודות אינם מרוטים אלא באיכות טובה ונפרשו בקפידה. שהגבר השחור הבא בימים המביט אל הים בפנים קפואות, משרה סמכות על שתי הנשים לצדו. האומנם זוהי סמכות? שהנשים שישבו לצדו מביטות לאופק קרוב־אלכסוני משל עצמן, קשישות וחתומות.

האם חיכו לשעת כניסה למלון? למישהו שיאסוף אותם? לשמש שתעלה למרכז השמים ותגרום לבוקר יציב וחייכן להתבקע? נדמה לי שהגבר החזיק מקל, מעין שרביט. מה הוא עושה במקלו, מעין שרביט?

המזוודות, הספסל, האנשים, הגבול ביניהם פחות גלוי מן הרגיל, בד־זהב מרכך ומטמיע, כולם חוסים תחתיו. איש ונשים, אישה וזוג, נשים ואיש, האישה ועוד אישה ועוד איש, הזוג והאיש שבירים להתנועע, גמישים להיוותר במקום, מקיימים טריטוריה תחת הבד. שקט זר. אספתי את המראה לחיקי, לנצור אל מול עיר החוף התל אביבית, התל עברית.