מיין הארט

1

הסטירה

מאז ומתמיד נהג אוֹטוֹ, אביה, לומר שההיסטוריה "חייבת לו" וכי היא מוכרחה להתחיל להשתפר. בעבר, טען, נהגה בו באכזריות, רשעות ו"חוסר תום לב". מענותיו נפלו על אוזניים קשובות, כי חייו נשזרו לפתע בשלל אירועים שהתרחשו ב"תאריכים מצוינים", כלומר, היסטוריים, ובמפגשים עם "אנשים מצוינים", אנשים ששינו את ההיסטוריה. וגם אם לא ממש שינו, "לפחות השאירו בה איזה סימן". ככלל, הוא נהג להעיד על עצמו שיש לו כישרון להיסטוריה. זיכרונו הפנומנלי אכן החזיק מאות ואלפי מספרים, פרטים ונתונים כלליים, אלא שמיעוטם היו חשובים. רובם ככולם היו אזוטריים בתכלית. לבטי, בתו, נהג לומר שהוא זוכר רק את שיש לו חשק לזכור. עיני התכלת המלנכוליות היו מתמיימות כשהסביר, ספק לה ספק לחלון, "כזה הוא הזיכרון. ברצונו שומר וברצונו שומט. ברצונו ממית וברצונו מחיה."

כך או כך, בשישה ביולי 1957 — תאריך שההיסטוריה תזכור כיום פגישתם הראשונה של לנון ומקרטני, בכנסיית סנט פיטר בליברפול — קיבל אביה את שיחת הטלפון המפתיעה מהסוכנת של יאשה חפץ, גדול הכנרים של כל הזמנים. זו בישרה לו שחפץ ניאות לפגוש את בטי במעונו הפרטי במאליבו ביץ'. אגב התאריך, כדאי אולי לציין שהמולנרס יתחככו בלנון פעמיים: ב-75', כשייהפכו לשכניו בבניין הדקוטה היוקרתי במנהטן, שבו התגורר עם אשתו ובנו, וביום שני, שמונה בדצמבר 1980, בנסיבות קצת פחות משמחות. ביום הירצחו, ממש במקרה (או שלא), תשמש בטי — אז כבר תהיה ד"ר בטי ג'ונס — רופאה תורנית בחדר המיון של המרכז הרפואי סנט לוקס־רוזוולט, שאליו הובהל לנון, ותהיה עדה לרגעי מותה של אגדת הרוק. האירוע האחרון לא היה מצוין כלל ועיקר, כמובן, ובכל זאת סיפרוֹ אביה בנימה בלתי מבוטלת של גאווה, עד שבטי ביקשה ממנו לחדול.

"בטי מיידלע, מיין הארט!" שאג אביה ונעמד בפתח חדרה, מערבב יחד יידיש, גרמנית, הונגרית ואנגלית, שרכש בגיל מאוחר יחסית. ידיו נפרשו לצדדים. "יאשה חפץ מסכים לפגוש אותך!" בטי בת השבע הניחה על המיטה את יוּדְל, כך קראה לכינורה הזעיר, והתמסרה לחיבוקו הנרגש. רק אחרי שאמה התפרצה לחדר בקריאות "אוי, אלוהים, אוי, אלוהים! באמת? הוא הסכים?!" התפנתה לברר עם אביה במי בדיוק מדובר. "יאשה חפץ?! את לא יודעת מי זה יאשה חפץ?" אמה נראתה מאושרת כאילו זכתה בתפקיד חייה. "יאשה חפץ הוא הכנר של אלוהים!" גופה הגבעולי, אודרי הפבורן סטייל, נתון בחולצת קשירה ובחצאית עיפרון צמודה, שתיהן בכחול אינדיגו. היא נראתה לבטי כל כך שמימית, כל כך הוליוודית! אולי סוף־סוף קיבלה תשובה חיובית? נשגב מבינתה של בטי איך זה שאמה המושלמת לא זוכה בכל התפקידים האפשריים. איך זה שכל הבימאים, התסריטאים והמלהקים עיוורים ליופייה האגדי? איך זה? אנטישמים!

השיחה מהסוכנת נדחקה הצדה. "רגע, איך היה?" התעניין אביה. "אַ נעכטיקער טאָג. זה אבוד," ענתה אמה, ובטי הבינה שגם האודישן הזה הסתיים ב"תודה, נתקשר אלייך אם זה יהיה רלוונטי". אביה בקושי בלם את דמעותיו. "עזוב שטויות, אוטו. הם לא מבינים כלום." ומיד: "רגע, מתי הפגישה עם חפץ?" "עוד שבועיים," השיב אביה. "יופי!" נאורה, "אני עוד אספיק לתפור לנו שמלות!"

כך, בבוקר חם ולח של אמצע יולי הצטופפו המולנרס בדודג' רויאל החדשה שרכש עבורם אנקל מִיקְלוּשׁ, דודהּ העשיר. למרבה הצער הצטרף לנסיעה גם מיסטר בארטוק, המורה המסריח שלה לכינור. ישיבה לצדו היתה שקולה למוות מוחי קטן.

בהגיעם לאחוזה של יאשה חפץ קיבלה את פניהם העוזרת האישית שלו. בחורה ממוצא אסייתי, בעלת מראה חולני, גוסס ממש, ובטי הסיקה שחפץ הזה כנראה באמת מקורב לאלוהים, אחרת לא היה מעסיק אחת שבטח תמות בקרוב. רק שלא תמות עכשיו, חשבה. הם חיכו לפגישה הזאת בכיליון עיניים.

גם הנוף ממזרח לאחוזה — כחול האוקיינוס, עצי הדקל מצויצי הבלורית וגובה שמי התכלת — התאימו מבחינת בטי להגדרה של "גן עדן", שהוא, כידוע, מקום משכנו של אלוהים. אחרים הוא שולח לגיהינום, אבל לעצמו הוא תמיד דואג ל"בסט אוף דה בסט", כמו שאנקל מיקלוש אוהב להגיד.

חשש־מה התעורר בלבה שמא תפיל העוזרת את העוגה שהביאה אמה כמנחה. יותר מיומיים טרחה אמה על העוגה, וכל הדרך החזיקה אותה קרוב ללבה, כמו שמחזיקים תינוק, מזהירה את אביה חזור והזהר לבל יבלום בפתאומיות.

לרווחת כולם, הגיעה העוגה למאליבו ללא פגע, אבל כשהעוזרת רכנה אל בטי, "הו, את ודאי מיס מולנר הקטנה!" נטה המגש על צדו כספינה שעלתה על שרטון, וארבעתם עצרו את נשימתם. "בואי, בואי, מיסטר חפץ מחכה לך."

מיסטר חפץ ישב במרפסת האחורית, פניו אל הנוף. רוחות בחשו באוויר הלח, השמש ביתרה את החצר לשני חלקים: מוצל ומואר. הכנר הדגול נפנה אליהם בחיוך והזמינם לשבת, אף שהיו עוד שני כיסאות בלבד. מי מהם אמור להיענות להזמנה? את הפרט הזה לא תרגלו, וחבל. ארבעתם נותרו לעמוד. בין הספרים ודפי הפרטיטורות שכיסו את השולחן נחה צלוחית ענבים סגלגלים. עוגת הז'רבו הוצבה במרכז השולחן. בשמש. געוואַלד! מר חפץ הפליג בתודות, ואחרי ששאל אם ברצונם לטעום מהעוגה — הכול ענו בשלילה מבוהלת, כמובן — הורה לעוזרת להכניסה למקרר.

השבח לאל.

"אתה דווקא לא נראה כל כך נורא," מלמלה בטי, וחפץ צחק. "אמרו לך שאני נורא?" "אתה בטח מכיר את המשפט: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה," הפטירה בחשיבות עצמית מופרזת, נהנית מתשומת הלב. הפתגם היה מהחביבים על אמה, והיא השתמשה בו כדי להסביר מדוע אין לה חברות בשכונה. רוב הנשים סביבה היו "אמריקאיות מדי" לטעמה, ומכיוון שרובן ככולן ראו באישום הנ"ל מחמאה, מהר מאוד מצאה את עצמה בודדה ומבודדת. מצד אחד, זה היה מצער — כל חייה סבלה אמה מבדידות — מצד אחר, היה גם מי שהפיק מהבדידות הזאת תועלת: בטי, למשל. בשפע הזמן הפנוי שעמד לרשותה העניקה לבטי שעות אמא רבות. לכן קראה וסרגה כבר בגיל ארבע. תוך שנה גם כתבה סיפורים ושירים, ובגיל שש שימשה כיד ימינה של אמה במטבח.

"לא הבנתי מה את רוצה להגיד בזה," מיסטר חפץ ביקש הסבר. אפו היהודי התרחב בניסיון לחלץ את ההיקש.

"אנ'לא ממש מכירה אותו באופן אישי. אבל אם אתה חבר של אלוהים, אתה לא אמור להיות נחמד. ואתה נראה לי דווקא די נחמד."

אחרי עוד כמה משפטי נימוס והיכרות שאלהּ חפץ: "אוקיי, ילדתי. מה תרצי לנגן?" "רגע," בטי נזכרה שרצתה לברר איתו עוד פרט קטן. "איך קראו לך כשהיית קטן? יאשה זה ג'וזף?" חפץ אישר במנוד ראש. "אה!" צהלה. "גם למורה שלי קוראים ג'וזף. נכון, מיסטר בארטוק? אבל אותו אלוהים לא כל כך אוהב. הוא הרג לו את כל המשפחה, את אשתו, את הילדים שלו, את כולם. גם את אמא שלו! נכון, מיסטר בארטוק?" ובלחש הוסיפה, ככומסת סוד, "אל תגלה לאלוהים, אבל אצלנו במשפחה, חוץ מאנקל מיקלוש, דוד שלי, לא כל כך אוהבים אותו."

בהנחייתו של מיסטר בארטוק, שהכין ותרגל איתה את היצירות שתנגן, פתחה בטי בביצוע מהוסס של הקונצ'רטו לכינור מס' 1 ברה מינור של צ'ייקובסקי. היתה זו בחירה שגויה של בארטוק, שלא לומר מגלומנית, שכן בחר את אחת היצירות המורכבות ביותר לביצוע. "אבל יש לך כישרון," אמר חפץ אחרי שסיימה לנגן בחריקה בלתי אופיינית. במהלך הנגינה כבר הבינו הכול, גם בטי, שהביצוע היה מתחת לכל ביקורת. הוריה רצו לקבור את עצמם. מיסטר בארטוק שָׁלה את ממחטתו המצחינה מדש מקטורנו והספיג את מצחו. כדי לתקן את הרושם, החליטה בטי, על דעת עצמה, לנגן את פרק "החורף" מתוך "ארבע העונות" של ויוולדי, הפרק האהוב עליה מתוך היצירה האהובה עליה. תמיד אהבה חורף ושנאה קיץ ואת תופעות הלוואי שלו: בגדים קצרים שהבליטו את יציבתה האסימטרית, ואת הלחות והזיעה. בגיל שמונה־עשרה, אחרי שהמשפחה עברה מלוס אנג'לס לניו יורק, הבינה: היא טיפוס של חורף. חורף "אמיתי" הסב לה אושר. לכן גם בחרה ללמוד בהרווארד. החורפים המושלגים של ניו אינגלנד היו מבחינתה חוויה מזככת, "כמו לידה מחדש".

הבחירה בוויוולדי הצילה את המצב. חפץ הפטיר: "יפה מאוד. זה היה באמת יוצא מן הכלל." אביה פרץ בבכי מרוב התרגשות. אמה ניגשה אליה וחיבקה אותה בהכרת תודה. בארטוק לא פצה פה, למרבה המזל. כל מילה שפלט הבאישה את האוויר סביבו ברדיוס של שני מטרים. ובטי התכבדה באשכול ענבים. "אוי ואבוי!" קרא חפץ, "לא הצעתי לכם לשתות!" בתוך כך מחץ את צופר האופניים ששימש לו פעמון וביקש מהעוזרת להביא להם "משהו להרטיב את הגרון". זו שבה כעבור דקתיים, עם קנקן לימונדה צוננת וצלחת קורנינג אובלית, עמוסת פירות. מכיוון ששכחה להביא כוסות, נטלה בטי חופן אוכמניות. "תיזהרי לא להתלכלך," נחרדה אמה.

"אולי תנגבי את הידיים ותנגני לי עכשיו כמה סולמות?" הציע מר חפץ בחביבות בזמן שעסיס הפירות זב מפיה על שמלתה ועל נעלי הבובה הלבנות. בארטוק מסר לבטי את הממחטה, והיא דחתה את הצעתו בבעתה. בתנועה בוטחת העיפה את שערה הפרחחי, שקפץ על צוואר הכינור והפריע לה לנגן — בבוקר התחננה אמה שתאזוק אותו ובטי מיאנה בתוקף — השקיפה באדנות על מרחבי האוקיינוס, התפעלה מהשמים, שלפה את חיוכה החינני — הוריה השתגעו על חיוכה ונהגו לציינו כאחת ממעלותיה ולהלין שאינה "משתמשת" בו מספיק — ופצחה בנגינה. "לה מז'ור" ואז "רה מז'ור" וכן הלאה. בסוף כל סולם ערסלה את הקשת באוויר, מניירה שגנבה מבארטוק. חפץ יצא מגדרו. "הו, נהדר!" התמוגג.

על פי התמונה שהנציחה את הביקור, נראה כי הכול היו שרויים בהתרוממות רוח. חפץ, בחולצת הוואי מכופתרת ובמכנסיים ארוכים, רכי גזרה, מקופלים עד לטבור שוקיו, אולי חזר מטבילה בים, עמד במרכז, משבח במבטו את בטי. בטי אחזה ביודל השני, "כינור רבע" שהחליף "כינור שמינית" זערורי — והישירה מבט גא אל המצלמה. משמאל לחפץ: הוריה. אמה, בשמלת כלולות זהה לשלה — מילדותה תפרה להן שמלות תאומות במו ידיה, במכונת התפירה שרכשה — זוהרת ויפהפייה. ראשה סב הצדה, פרופיל גופה מתוח כבתנועת בָּלַנְסֶה של רקדנית בלט. אביה, נמוך מאמה אבל דומה לה באיזה אופן, פניו גם הן עדינות ויפות, פרט לאפו, שחיבל בהרמוניה כי זז קצת מהמקום. בטי האשימה את הכוח המופרז שהפעיל עליו בזמן שקינח אותו, עד שסיפר לה פעם על הבעיטה בפנים שחטף מהשומר במחנה הכפייה בהונגריה. מאז חדלה לגעור בו והניחה לו למחוט את אפו כאוות נפשו. בתמונה, חולצתו עדיין גהוצה — ערב קודם טרחה עליה אמה שעה ארוכה, כפי שהתייחסה לכל מטלה, ברצינות ובכובד ראש. גם מכנסיו זכו לטיפולה המסור, אבל פיקות ברכיו בלטו החוצה, כשני כדורים, והפריעו לשלוותם היחסית. מיסטר בארטוק ניצב מימין לחפץ, מגבעתו הנצחית מסתירה את כרסו הקטנה, המנומסת, פדחתו קירחת כראש נשר, אולם מאחור, מעבר לאוזניו, זבה פלומת שערות דלילה, צווארו רכון מטה, מעוקל כקרס. מקטורנו האפור תלוי על כתפיו כמתייפח. מיסטר בארטוק היה היחיד שוויתר על חזות "הכול בסדר" או "הכול יהיה בסדר" — המוטו של אנקל מיקלוש.

הפגישה הסתיימה במנוסתו של חפץ, כשנזכר לפתע שקבע "משהו". בשובם הביתה תאמר להוריה שחפץ נפטר מהם כי לא היה יכול לשאת את "ריח הנבלה" של מיסטר בארטוק, ותחטוף מאביה סטירה, הסטירה היחידה שקיבלה כל חייה.