מיין הארט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיין הארט
מכר
מאות
עותקים
מיין הארט
מכר
מאות
עותקים

מיין הארט

4.5 כוכבים (66 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2944מקורי
ספר מודפס
58.868.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2944מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

איריס אליה כהן

איריס אליה כהן (נולדה ב-1969) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה עד כה (2024) שישה-עשר ספרי פרוזה, שירה, ילדים ופעוטות ביניהם רבי המכר "מכתוב", "גלבי", "פלא פואמות ושירים", "שחרחורת" סדרת "סבתא טורבו" ואחרים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"היא הרחיקה את האפרכסת מאוזנה, כמו כדי להדוף את שרצתה ולא רצתה לשמוע. איך ייתכן שכל האסונות קורים לה דווקא ברגעיה המאושרים ביותר? יחלפו ימים עד שתבין את עומק השבר, וכי מרגע זה יהיה עליה לסנכרן בין שתי אמיתות מנוגדות: שתי עלילות חייה היו סיפור והיפוכו."  

ד"ר בטי מולנר, רופאה ניו יורקרית כבת שלושים, גדלה בידיעה שנמצאה נטושה על מדרגות בית כנסת בלוס אנג'לס וכי אומצה כשהיתה בת ימים ספורים. שיחת טלפון אחת שנערכת ביום הכיפורים של שנת 1983 טורפת את הסיפור שעליו גדלה וכותבת אותו מחדש.

ספרה הקודם של איריס אליה כהן, גַּלְבִּי, כבש את רשימות רבי־המכר, וזכה באות "ספר הזהב" ובאינספור ביקורות עתירות שבחים. הוא זכה בפרס נבון, היה מועמד לפרס ספיר, נבחר כאחד מעשרת ספרי השנה של עיתון "הארץ", עובד למחזה בתיאטרון הבימה ועוד, אבל מעל לכול נחשב לספר "שהחזיר את פרשת חטיפות ילדי תימן לתודעה". 

מַיין הַארְט ("הלב שלי" ביידיש) הוא מעין המשך של גַּלְבִּי ("הלב שלי" בערבית בניב תימני) אבל עומד לחלוטין בפני עצמו, שכן יש לו לב אחר, משלו. קראו אותו מלב אל לב. 

איריס אליה כהן פרסמה עד כה שישה־עשר ספרים, רובם ככולם היו לרבי־מכר סוחפים ועטורי פרסים. גם בספר זה היא מניחה את החברה הישראלית על שולחנה, בוחנת ומטפלת באזמל כתיבתה בפצעים ובחולאים שצילקוהָ, מבלי לשכוח לרגע את יופייה הווירטואוזי של המדינה העברית, מולדתה, ואת נס קיומה. 

פרק ראשון

1

הסטירה

מאז ומתמיד נהג אוֹטוֹ, אביה, לומר שההיסטוריה "חייבת לו" וכי היא מוכרחה להתחיל להשתפר. בעבר, טען, נהגה בו באכזריות, רשעות ו"חוסר תום לב". מענותיו נפלו על אוזניים קשובות, כי חייו נשזרו לפתע בשלל אירועים שהתרחשו ב"תאריכים מצוינים", כלומר, היסטוריים, ובמפגשים עם "אנשים מצוינים", אנשים ששינו את ההיסטוריה. וגם אם לא ממש שינו, "לפחות השאירו בה איזה סימן". ככלל, הוא נהג להעיד על עצמו שיש לו כישרון להיסטוריה. זיכרונו הפנומנלי אכן החזיק מאות ואלפי מספרים, פרטים ונתונים כלליים, אלא שמיעוטם היו חשובים. רובם ככולם היו אזוטריים בתכלית. לבטי, בתו, נהג לומר שהוא זוכר רק את שיש לו חשק לזכור. עיני התכלת המלנכוליות היו מתמיימות כשהסביר, ספק לה ספק לחלון, "כזה הוא הזיכרון. ברצונו שומר וברצונו שומט. ברצונו ממית וברצונו מחיה."

כך או כך, בשישה ביולי 1957 — תאריך שההיסטוריה תזכור כיום פגישתם הראשונה של לנון ומקרטני, בכנסיית סנט פיטר בליברפול — קיבל אביה את שיחת הטלפון המפתיעה מהסוכנת של יאשה חפץ, גדול הכנרים של כל הזמנים. זו בישרה לו שחפץ ניאות לפגוש את בטי במעונו הפרטי במאליבו ביץ'. אגב התאריך, כדאי אולי לציין שהמולנרס יתחככו בלנון פעמיים: ב-75', כשייהפכו לשכניו בבניין הדקוטה היוקרתי במנהטן, שבו התגורר עם אשתו ובנו, וביום שני, שמונה בדצמבר 1980, בנסיבות קצת פחות משמחות. ביום הירצחו, ממש במקרה (או שלא), תשמש בטי — אז כבר תהיה ד"ר בטי ג'ונס — רופאה תורנית בחדר המיון של המרכז הרפואי סנט לוקס־רוזוולט, שאליו הובהל לנון, ותהיה עדה לרגעי מותה של אגדת הרוק. האירוע האחרון לא היה מצוין כלל ועיקר, כמובן, ובכל זאת סיפרוֹ אביה בנימה בלתי מבוטלת של גאווה, עד שבטי ביקשה ממנו לחדול.

 

"בטי מיידלע, מיין הארט!" שאג אביה ונעמד בפתח חדרה, מערבב יחד יידיש, גרמנית, הונגרית ואנגלית, שרכש בגיל מאוחר יחסית. ידיו נפרשו לצדדים. "יאשה חפץ מסכים לפגוש אותך!" בטי בת השבע הניחה על המיטה את יוּדְל, כך קראה לכינורה הזעיר, והתמסרה לחיבוקו הנרגש. רק אחרי שאמה התפרצה לחדר בקריאות "אוי, אלוהים, אוי, אלוהים! באמת? הוא הסכים?!" התפנתה לברר עם אביה במי בדיוק מדובר. "יאשה חפץ?! את לא יודעת מי זה יאשה חפץ?" אמה נראתה מאושרת כאילו זכתה בתפקיד חייה. "יאשה חפץ הוא הכנר של אלוהים!" גופה הגבעולי, אודרי הפבורן סטייל, נתון בחולצת קשירה ובחצאית עיפרון צמודה, שתיהן בכחול אינדיגו. היא נראתה לבטי כל כך שמימית, כל כך הוליוודית! אולי סוף־סוף קיבלה תשובה חיובית? נשגב מבינתה של בטי איך זה שאמה המושלמת לא זוכה בכל התפקידים האפשריים. איך זה שכל הבימאים, התסריטאים והמלהקים עיוורים ליופייה האגדי? איך זה? אנטישמים!

השיחה מהסוכנת נדחקה הצדה. "רגע, איך היה?" התעניין אביה. "אַ נעכטיקער טאָג. זה אבוד," ענתה אמה, ובטי הבינה שגם האודישן הזה הסתיים ב"תודה, נתקשר אלייך אם זה יהיה רלוונטי". אביה בקושי בלם את דמעותיו. "עזוב שטויות, אוטו. הם לא מבינים כלום." ומיד: "רגע, מתי הפגישה עם חפץ?" "עוד שבועיים," השיב אביה. "יופי!" נאורה, "אני עוד אספיק לתפור לנו שמלות!"

כך, בבוקר חם ולח של אמצע יולי הצטופפו המולנרס בדודג' רויאל החדשה שרכש עבורם אנקל מִיקְלוּשׁ, דודהּ העשיר. למרבה הצער הצטרף לנסיעה גם מיסטר בארטוק, המורה המסריח שלה לכינור. ישיבה לצדו היתה שקולה למוות מוחי קטן.

בהגיעם לאחוזה של יאשה חפץ קיבלה את פניהם העוזרת האישית שלו. בחורה ממוצא אסייתי, בעלת מראה חולני, גוסס ממש, ובטי הסיקה שחפץ הזה כנראה באמת מקורב לאלוהים, אחרת לא היה מעסיק אחת שבטח תמות בקרוב. רק שלא תמות עכשיו, חשבה. הם חיכו לפגישה הזאת בכיליון עיניים.

גם הנוף ממזרח לאחוזה — כחול האוקיינוס, עצי הדקל מצויצי הבלורית וגובה שמי התכלת — התאימו מבחינת בטי להגדרה של "גן עדן", שהוא, כידוע, מקום משכנו של אלוהים. אחרים הוא שולח לגיהינום, אבל לעצמו הוא תמיד דואג ל"בסט אוף דה בסט", כמו שאנקל מיקלוש אוהב להגיד.

חשש־מה התעורר בלבה שמא תפיל העוזרת את העוגה שהביאה אמה כמנחה. יותר מיומיים טרחה אמה על העוגה, וכל הדרך החזיקה אותה קרוב ללבה, כמו שמחזיקים תינוק, מזהירה את אביה חזור והזהר לבל יבלום בפתאומיות.

לרווחת כולם, הגיעה העוגה למאליבו ללא פגע, אבל כשהעוזרת רכנה אל בטי, "הו, את ודאי מיס מולנר הקטנה!" נטה המגש על צדו כספינה שעלתה על שרטון, וארבעתם עצרו את נשימתם. "בואי, בואי, מיסטר חפץ מחכה לך."

מיסטר חפץ ישב במרפסת האחורית, פניו אל הנוף. רוחות בחשו באוויר הלח, השמש ביתרה את החצר לשני חלקים: מוצל ומואר. הכנר הדגול נפנה אליהם בחיוך והזמינם לשבת, אף שהיו עוד שני כיסאות בלבד. מי מהם אמור להיענות להזמנה? את הפרט הזה לא תרגלו, וחבל. ארבעתם נותרו לעמוד. בין הספרים ודפי הפרטיטורות שכיסו את השולחן נחה צלוחית ענבים סגלגלים. עוגת הז'רבו הוצבה במרכז השולחן. בשמש. געוואַלד! מר חפץ הפליג בתודות, ואחרי ששאל אם ברצונם לטעום מהעוגה — הכול ענו בשלילה מבוהלת, כמובן — הורה לעוזרת להכניסה למקרר.

השבח לאל.

"אתה דווקא לא נראה כל כך נורא," מלמלה בטי, וחפץ צחק. "אמרו לך שאני נורא?" "אתה בטח מכיר את המשפט: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה," הפטירה בחשיבות עצמית מופרזת, נהנית מתשומת הלב. הפתגם היה מהחביבים על אמה, והיא השתמשה בו כדי להסביר מדוע אין לה חברות בשכונה. רוב הנשים סביבה היו "אמריקאיות מדי" לטעמה, ומכיוון שרובן ככולן ראו באישום הנ"ל מחמאה, מהר מאוד מצאה את עצמה בודדה ומבודדת. מצד אחד, זה היה מצער — כל חייה סבלה אמה מבדידות — מצד אחר, היה גם מי שהפיק מהבדידות הזאת תועלת: בטי, למשל. בשפע הזמן הפנוי שעמד לרשותה העניקה לבטי שעות אמא רבות. לכן קראה וסרגה כבר בגיל ארבע. תוך שנה גם כתבה סיפורים ושירים, ובגיל שש שימשה כיד ימינה של אמה במטבח.

"לא הבנתי מה את רוצה להגיד בזה," מיסטר חפץ ביקש הסבר. אפו היהודי התרחב בניסיון לחלץ את ההיקש.

"אנ'לא ממש מכירה אותו באופן אישי. אבל אם אתה חבר של אלוהים, אתה לא אמור להיות נחמד. ואתה נראה לי דווקא די נחמד."

אחרי עוד כמה משפטי נימוס והיכרות שאלהּ חפץ: "אוקיי, ילדתי. מה תרצי לנגן?" "רגע," בטי נזכרה שרצתה לברר איתו עוד פרט קטן. "איך קראו לך כשהיית קטן? יאשה זה ג'וזף?" חפץ אישר במנוד ראש. "אה!" צהלה. "גם למורה שלי קוראים ג'וזף. נכון, מיסטר בארטוק? אבל אותו אלוהים לא כל כך אוהב. הוא הרג לו את כל המשפחה, את אשתו, את הילדים שלו, את כולם. גם את אמא שלו! נכון, מיסטר בארטוק?" ובלחש הוסיפה, ככומסת סוד, "אל תגלה לאלוהים, אבל אצלנו במשפחה, חוץ מאנקל מיקלוש, דוד שלי, לא כל כך אוהבים אותו."

בהנחייתו של מיסטר בארטוק, שהכין ותרגל איתה את היצירות שתנגן, פתחה בטי בביצוע מהוסס של הקונצ'רטו לכינור מס' 1 ברה מינור של צ'ייקובסקי. היתה זו בחירה שגויה של בארטוק, שלא לומר מגלומנית, שכן בחר את אחת היצירות המורכבות ביותר לביצוע. "אבל יש לך כישרון," אמר חפץ אחרי שסיימה לנגן בחריקה בלתי אופיינית. במהלך הנגינה כבר הבינו הכול, גם בטי, שהביצוע היה מתחת לכל ביקורת. הוריה רצו לקבור את עצמם. מיסטר בארטוק שָׁלה את ממחטתו המצחינה מדש מקטורנו והספיג את מצחו. כדי לתקן את הרושם, החליטה בטי, על דעת עצמה, לנגן את פרק "החורף" מתוך "ארבע העונות" של ויוולדי, הפרק האהוב עליה מתוך היצירה האהובה עליה. תמיד אהבה חורף ושנאה קיץ ואת תופעות הלוואי שלו: בגדים קצרים שהבליטו את יציבתה האסימטרית, ואת הלחות והזיעה. בגיל שמונה־עשרה, אחרי שהמשפחה עברה מלוס אנג'לס לניו יורק, הבינה: היא טיפוס של חורף. חורף "אמיתי" הסב לה אושר. לכן גם בחרה ללמוד בהרווארד. החורפים המושלגים של ניו אינגלנד היו מבחינתה חוויה מזככת, "כמו לידה מחדש".

הבחירה בוויוולדי הצילה את המצב. חפץ הפטיר: "יפה מאוד. זה היה באמת יוצא מן הכלל." אביה פרץ בבכי מרוב התרגשות. אמה ניגשה אליה וחיבקה אותה בהכרת תודה. בארטוק לא פצה פה, למרבה המזל. כל מילה שפלט הבאישה את האוויר סביבו ברדיוס של שני מטרים. ובטי התכבדה באשכול ענבים. "אוי ואבוי!" קרא חפץ, "לא הצעתי לכם לשתות!" בתוך כך מחץ את צופר האופניים ששימש לו פעמון וביקש מהעוזרת להביא להם "משהו להרטיב את הגרון". זו שבה כעבור דקתיים, עם קנקן לימונדה צוננת וצלחת קורנינג אובלית, עמוסת פירות. מכיוון ששכחה להביא כוסות, נטלה בטי חופן אוכמניות. "תיזהרי לא להתלכלך," נחרדה אמה.

"אולי תנגבי את הידיים ותנגני לי עכשיו כמה סולמות?" הציע מר חפץ בחביבות בזמן שעסיס הפירות זב מפיה על שמלתה ועל נעלי הבובה הלבנות. בארטוק מסר לבטי את הממחטה, והיא דחתה את הצעתו בבעתה. בתנועה בוטחת העיפה את שערה הפרחחי, שקפץ על צוואר הכינור והפריע לה לנגן — בבוקר התחננה אמה שתאזוק אותו ובטי מיאנה בתוקף — השקיפה באדנות על מרחבי האוקיינוס, התפעלה מהשמים, שלפה את חיוכה החינני — הוריה השתגעו על חיוכה ונהגו לציינו כאחת ממעלותיה ולהלין שאינה "משתמשת" בו מספיק — ופצחה בנגינה. "לה מז'ור" ואז "רה מז'ור" וכן הלאה. בסוף כל סולם ערסלה את הקשת באוויר, מניירה שגנבה מבארטוק. חפץ יצא מגדרו. "הו, נהדר!" התמוגג.

על פי התמונה שהנציחה את הביקור, נראה כי הכול היו שרויים בהתרוממות רוח. חפץ, בחולצת הוואי מכופתרת ובמכנסיים ארוכים, רכי גזרה, מקופלים עד לטבור שוקיו, אולי חזר מטבילה בים, עמד במרכז, משבח במבטו את בטי. בטי אחזה ביודל השני, "כינור רבע" שהחליף "כינור שמינית" זערורי — והישירה מבט גא אל המצלמה. משמאל לחפץ: הוריה. אמה, בשמלת כלולות זהה לשלה — מילדותה תפרה להן שמלות תאומות במו ידיה, במכונת התפירה שרכשה — זוהרת ויפהפייה. ראשה סב הצדה, פרופיל גופה מתוח כבתנועת בָּלַנְסֶה של רקדנית בלט. אביה, נמוך מאמה אבל דומה לה באיזה אופן, פניו גם הן עדינות ויפות, פרט לאפו, שחיבל בהרמוניה כי זז קצת מהמקום. בטי האשימה את הכוח המופרז שהפעיל עליו בזמן שקינח אותו, עד שסיפר לה פעם על הבעיטה בפנים שחטף מהשומר במחנה הכפייה בהונגריה. מאז חדלה לגעור בו והניחה לו למחוט את אפו כאוות נפשו. בתמונה, חולצתו עדיין גהוצה — ערב קודם טרחה עליה אמה שעה ארוכה, כפי שהתייחסה לכל מטלה, ברצינות ובכובד ראש. גם מכנסיו זכו לטיפולה המסור, אבל פיקות ברכיו בלטו החוצה, כשני כדורים, והפריעו לשלוותם היחסית. מיסטר בארטוק ניצב מימין לחפץ, מגבעתו הנצחית מסתירה את כרסו הקטנה, המנומסת, פדחתו קירחת כראש נשר, אולם מאחור, מעבר לאוזניו, זבה פלומת שערות דלילה, צווארו רכון מטה, מעוקל כקרס. מקטורנו האפור תלוי על כתפיו כמתייפח. מיסטר בארטוק היה היחיד שוויתר על חזות "הכול בסדר" או "הכול יהיה בסדר" — המוטו של אנקל מיקלוש.

הפגישה הסתיימה במנוסתו של חפץ, כשנזכר לפתע שקבע "משהו". בשובם הביתה תאמר להוריה שחפץ נפטר מהם כי לא היה יכול לשאת את "ריח הנבלה" של מיסטר בארטוק, ותחטוף מאביה סטירה, הסטירה היחידה שקיבלה כל חייה.

איריס אליה כהן

איריס אליה כהן (נולדה ב-1969) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה עד כה (2024) שישה-עשר ספרי פרוזה, שירה, ילדים ופעוטות ביניהם רבי המכר "מכתוב", "גלבי", "פלא פואמות ושירים", "שחרחורת" סדרת "סבתא טורבו" ואחרים.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
66 דירוגים
47 דירוגים
9 דירוגים
8 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
7/5/2024

יצירה מרתקת שנקראת באחת! קשה להניח את הספר מהיד. איריס אליה כהן מפליאה בתיאורי עד נימי הנפש של דמויותיה. בלשון ציורית, עשירה וקולחת פורטת איריס על חייה של בטי המתחקה אחר עבר. היא נעה בציר בין ינקות, ילדות, נעורים ועד לגיל שלושים בו חל מהפך גדול בחייה. דמויות המשנה ביצירה צבעוניות וממלאות את החושים. " מיין הארט" - סיפור מרגש, מסקרן ומפתיע.

4
18/5/2024

אמאלההההההההה עכשיו סיימתי לגמוע את הספר, אני מוצפת בכל כך הרבה רגשות, כאב, צער, כעס, חמלה... וואווו איריססססססס אין לי מילים, ממש אין לי מילים ובא לי עוד, את חייבת לכתוב המשך! חייבת. וואוו איריס, וואוו.

2
10/5/2024

סיימתי לקרוא את מיין הארט. ההמשך, הצד השני של "גלבי". ביום אחד ובקריאה בלב נחמץ. זה הגורל, הדרך שלנו, מתמיד, בצד נפלאות החיים ופסגות הלבבות, יש את תהומות ובורות המוות והאימה. באותה יד חולקו לנו החיים וההסטוריה שלנו. "אף אחד לא יצא נורמלי מהשואה". התיאורים החשופים של ניצולי השואה, ההורים והמשפחה של בטי, מלאי כאב וטירוף. איך לא. השפה היפיפיה והשירית של איריס אליה כהן מציירת את האנשים ההרוסים והשבורים בצבעים מלאי חיים. אף אחד לא יוצא מנצח וצודק בספר הזה. אבל, התקווה שמפציעה בשיחה של זוהרה ובטי פותחת צוהר ותקווה להחלמה וסיכוי לחיים חדשים. מומלץ כל כך!

2
7/5/2024

יש ספרים מופלאים ויש ספרים חשובים, הספר הזה הוא גם וגם. הגעתי אליו בחשש, כי גלבי השאיר עליי רושם עצום, אבל הספר הזה מתעלה אפילו עליו. השפה מרהיבה, העלילה שוברת לב והסיפור עצמו כאמור, חשוב. חשוב מאד. בעיקר בימים אלה, שההיסטוריה חוזרת על עצמה. בהתייחס לשורות האחרונות בספר, גם לכתוב ככה דרוש אומץ. יישר כוח!

2
22/12/2024

ללא ספק אחד הספרים העוצמתיים שקראתי. סיפור ניצולי השואה שזור בסיפור חטיפת ילדי תימן ומסופר בצורה מיוחדת במינה. כל פעם מתגלה עוד חלק מהפאזל, כל פעם מבינים עוד משהו. כתוב ברגישות ובצורה חכמה. לא ספר קל אבל ספר שבהחלט כדאי לצלוח אותו. ספר מצויין שכתוב מצויין ולא מניח לרגע.

1
18/8/2024

עכשיו, כשהגעתי לסוף הספר, פתאום הרגשתי שהנשימות שלי חזרו לפעום בסדירות. הספר הזה נכנס לנשמה.

1
11/8/2024

מצוינת אהבתי

1
15/7/2024

ספר מקסים! כתוב היטב, אליה כהן מלהטטת בשפה, תענוג צרוף! קל להתחבר לדמויות, העלילה מרתקת ושוזרת בתוכה טראגיות והומור גם יחד. מומלץ מומלץ מומלץ!!!

1
27/6/2024

נפלא, עצוב ויפה כל כך מומלץ

1
18/6/2024

ספר מצוין

1
16/6/2024

ספר מרגש מאד. איריס, בכשרונה ורגישותה שאין לה קץ, מטיבה לתאר את שני הצדדים, לעורר חמלה גם לצד שבאופן אוטומטי היינו כועסים עליו. הסיפור אכן, כולו לב, לב גדול אוהב ומתחבט... קראתי את הספר כמעט ברצף, כתיבה מרתקת. מומולץ בחום.

1
14/6/2024

מצויין. אהבתי מאוד.הסופרת עשתה עבודה מצויינת בטווית הסיפור והפרטים . הדמויות היו אמינות מאחד

1
7/6/2024

שערי בנפשך שיום אחד כל מה שידעת על עצמך משתנה, מתהפך; אינך מי שחשבת שאת, כל מה שידעת היה לא נכון, כל מה שסיפרו לך בשקר יסודו. ועכשיו, מי את? מה את? ומשפט אחד שמצאתי, ולא ידעתי אם נכון לפעם או עכשיו: "...אביה ודודהּ וגם אמה, כל הניצולים שהכירה, נהגו לומר: "המשכנו לחיות, למרות שלא היה שום טעם לחיים," "איבדנו הכול והמשכנו לחיות," ...."לא ידענו אז מה מציאות ומה הזיה. מה נכון ומה לא נכון. הכול היה לא נכון." ..." הספר הזה, כמו לא מעט מספריה של אליה-כהן, נכנס לחדרי הלב ומשוטט שם, מכאיב יותר או פחות וילך אתי עוד זמן רב. מומלץ

1
6/6/2024

אהבתי. התרגשתי. הזדהיתי והשכלתי.

1
5/6/2024

אמ:לק? חובה לקרוא -הספר הזה הוא כולו לב, בחיי. לא רק השם שלו "מיין הארט" (הלב שלי) ולא רק העובדה שהוא ההמשך הנרטיבי של קודמו "גלבי" (לבי) שבתורו לפת ומחץ את הלב שלי. הספר המקסים והסוחף הזה הוא כולו לב מכיוון שכמו במטאפורה מושלמת לשם הספר נדמה שאין חדר או עלייה שהוא מחמיץ והוא מכווץ ומרחיב גם את לב הקורא הלפות בסבך הסיפור. אישית, עלי להודות שנגשתי לספר בחשש. קודמו "גלבי" נשאר אתי בראש ובמחשבות חודשים רבים אחרי שסיימתי אותו, הסיפור שעמד במרכזו נשא כאב שהכרתי מילדות כבת לעדה התימנית ואליהם נוספו כעס ותסכול לכשהבגרתי ועוד פרטים התגלו, או יותר נכון - התברר כמה פרטים הוסתרו, נמחקו ביד פושעת. ועדיין הפשע מתקיים. כשהגיע אלי "מיין הארט" שהוא המשך הסיפור מהצד השני חששתי שלא יהיה אפשרי להכיל הבנה או אולי אמפתיה לצד השני, גם סירבתי! סירבתי לקבל בכלל שזה אפשרי. אבל גם ידעתי מהיכרותי עם ספריה הקודמים שאיריס היא סופרת שמחוננת לא רק בכישרון כתיבה מופלא, אלא גם ביכולת לסחוף את הקוראים אל עולמן העשיר של הדמויות, לחבר אותן בכבלים של אמפתיה, סקרנות ובעיקר בכבלי מוזהבים של אהבה. אם זה עדיין לא מובן בשל המלל שהשתלט עלי (סליחה..) זו המלצת קריאה לכל מי שמחפש ספר שימשוך את לבו, יפתח בפניו עולם של קסם לכמה שעות או ימים וגם ילך אתו זמן רב אחר כך במחשבות ובלב.

1
4/6/2024

איריס אליה כהן היא קוסמת של מילים. גם כשהיא כותבת פרוזה, היא בעצם כותבת שירה. השפה של איריס היא כמו מוזיקה לאוזניי. מוזיקה קלאסית. מורכבת, עמוקה, מרתקת. מעבר לכל מה שאני אוהבת בכתיבה שלה, מיין הארט היה עבורי גם חיבור כואב להסטוריה המשפחתית שלי. שפת היידיש השזורה לאורך הספר נגעה בליבי ועוררה מחדש את הכאב הבלתי נסבל על אירועי השואה שעליהם שמעתי מסבי היקר שחזר ״משם״. קראתי את הספר לאט. התענגתי והתכווצתי מכאב. סיימתי כרגע ואני לא נושמת. איריס אהובה, תודה מעומק ההארט.

1
4/6/2024

מהפנט!

1
4/6/2024

ספר חשוב המעלה גם את נושא האימוץ מנקודת המבט של בטי, ילדה מאומצת , נושא רגיש ומורכב המעורר מחשבות רבות.

1
30/5/2024

הספר "מיין הארט" סיבב לי את נקודת המבט על חטופי תימן ועל שורדי השואה. מנכיחה את עולם האימוץ - הכמיהה לילדים והמשכיות חזקה ומתוארת בדייקנות ובעומק. הדמויות נבנות ופועלות שאני הקוראת נפעמת מנקודות המבט העמוקות. יצירה מרגשת ומרככת את ההסטוריה הכל כך מורכבת שלנו.

1
26/5/2024

הספר כתוב היטב, נקרא בנשימה עצורה, מרטיט לב

1
25/5/2024

יצירת מופת. ספר אמיץ, שנוגע בכאבים הכי גדולים -ברגישות, בהומור, בעושר מילולי בסיפורים קטנים שממלאים בגעגוע ורצון לחבק דמויות שכולנו הכרנו פעם.... איריס מפליאה שוב בכתיבה חד פעמית,מדוייקת ובנויה כספר מתח שקושר בסופו את כל הקצוות.

1
22/5/2024

ספר נפלא ומטלטל על נושא כל כך כאוב. האם בשם הרצון בילדים של ניצולי שואה מותר לעשות הכל?

1
21/5/2024

בטי, רופאה מתמחה צעירה מניו יורק, נשואה ובהריון עם תאומים מקבלת שיחת טלפון שטורפת את עולמה. מהשיחה עולה כי סיפור האימוץ שלה הינו סיפור לגמרי שונה מהסיפור שסיפרו לה הוריה והיא בעצם אחת מילדי תימן החטופים ולא, לא עשיתי פה ספוילר שמגלה את הפאנץ״ של הספר והורס לכם את הקריאה זה מסוג הספרים שבכלל אי אפשר לעשות להם ספוילרים, כי עיקר היופי שבהם היא הכתיבה לא נעשה פה ניסיון לבנות מתח עד לתגלית המטלטלת נקודת השבר מסופרת כבר בהתחלה ומכאן והלאה מסופר סיפורה של משפחה, משפחת מולנר, משפחה של שורדי שואה דרך הדמויות של בטי, הוריה, דודה ודמויות נוספות ונהדרות נעשה ניסיון כן ואמיתי להבין איך יכל לקרות דבר כזה. וכך בסוף הספר, למרות הכעס הרב על המעשה הנורא מצאתי את עצמי חומלת את משפחתה של בטי ומנסה בכל כוחי להבין ולהשלים. ברמה האישית, הספר נגע בי בהמון מקומות שלא ציפיתי להם הסיפורים שבו התערבבו לי עם הזיכרונות והרגשתי שהוא נכתב גם קצת על המשפחה שלי אני בוחרת לסיים בציטוט של בטי, הגיבורה הבאמת גיבורה ״אני לא באמת יכולה להימלט מזירת הפשע, חשבה. מכיוון שאני עצמי זירת הפשע״ ״לאן שנברח עצמנו יברח איתנו״ האמירה החזקה הזאת עשתה לי את הקישור של הספר לכאן ולעכשיו ויחד עם פסקול האירוויזיון שהתנגן לי במקביל לזמן קריאתי את הספר Life is no game but it’s ours יצאתי עם תחושה נחושה שאין לנו את הפריבילגיה לברוח אני כל כל מודה לאיריס אליה כהן על ספר רהוט, רגיש, חומל , אך לחלוטין לא אסקפיסטי זה ספר מחבק, מסוג הספרים שאני הכי זקוקה להם בתקופה זו. מומלץ ביותר!

1
19/5/2024

הספר הנפלא הזה הוא מלאכת מחשבת מרתקת של בניית דמויות שנכנסות ללב וסיפור שלופת אותך. איריס כותבת מהלב ונכנסת לתוך הלב פנימה. אף שאת יודעת משלב מסויים מה הולך לקרות, תיאור המתרחש מרתק אותך, ולא מפסיק לשלוף הפתעות שמהממות אותך. את פוסעת יד ביד עם בטי, בתהליך גילויה את עצמה, את עברה, וחשה איך החמלה כלפי כל הדמויות מציפה אותך ומרגשת אותך עד עמקי נשמתך. תודה לאיריס שלא מרפה מהנושא החשוב הזה, של חטיפת ילדי תימן, כמו פצע שחוזרים אליו שוב ושוב, ומביאה אותו למודעות בצורה כל כך סוחפת וחודרת נפש. תודה על התובנה המחלחלת על אינסופיות התופעות האנושיות. ותודה מעומק הלב על חווית קריאה מרגשת וממלאת ועל מילות הסיום הנפלאות.

1
18/5/2024

בשפתה המיוחדת של הסופרת עם משפטים וצירופי מילים מיוחדים, כמעט שירה, נשארתי מרותקת לכל אורכו של הספר. רציתי ולא רציתי שיסתיים הספר המיוחד הצובט והנוגע ללב.

1
18/5/2024

את רוב הספר קראתי בשקיקה, נהנית מהמתח הנבנה, הטיול בין הזמנים (עבר, הווה) וסקרנית (כמו בפתיחת מתנה העטופה בשכבות רבות) מתי תגיע ההפתעה/תפנית בעלילה...אך מהרגע בו, בטי מקבלת את שיחת הטלפון מזוהרה, אחותה, הורדתי הילוך, ומשכתי את הסוף, במשך מספר ימים, שלא יגמר לי הספר! איריס, את סופרת מצויינת, נהניתי מאוד, רצה לקרוא את "גלבי" תודה על שעות מרגשות ומסעירות

1
18/5/2024

איזה ספר נפלא!!!נפלא!!! קראתי אותו בנשימה עצורה כמעט בלי להניח אותו מן היד. איריס אליה כהן בוראת עולמות!! התאהבתי בעבר בספרה ׳גלבי׳. כבת לאב יוצא תימן ונכדה לסבא פעיל (חיים צדוק) מובן שנושא חטיפת ילדי תימן היה קרוב לליבי וחשתי בחשיבות הספר ׳גלבי׳ שעסק בנושא באומץ ובהעמקה. ואילו היום כשסיימתי את הספר המופלא ׳מיין הארט׳ חשתי כיצד איריס אליה כהן ברגישות, בחוכמה, ובלב מלא אהבה מצליחה להציג תמונה מורכבת וכואבת. מתארת את הסבל שעברו יהודי מזרח אירופה, את המחירים ששילמו עד כדי אובדן השפיות ממש. היכולת של איריס לחוש אהבה וחמלה לשלל הדמויות בספר על מורכבותן האנושית מעוררת השראה ומדביקה את הקוראים והקוראות. הספר הזה מומלץ בחום רב!!!

1
18/5/2024

מעבר לכך שהספר נוגע בנקודות חשובות כל כך, הכתיבה של איריס אליה כהן פשוט מופתית! קריאת חובה! מפצירה בכן.

1
17/5/2024

סיפור שוצף ומרתק, חוצה זמנים וגאוגרפיה, הטווה את קורי ההיסטוריה הרגשית של העם היהודי מתקופת השואה, דרך ההתיישבות במדינת ישראל, ועד התפוצה המודרנית. דרך סיפורה של בטי ומשפחתה, אנו מתוודעים לפרטי הזוועות, הטראומה האישית והקולקטיבית שחוו היהודים בשואה, ולמנגנון הטראומה שהמשיך גם לאחר השואה- חוזר כסיוט יומיומי ומפעיל את הניצולים כל אחד בדרכו שלו. יצוג אמת של המציאות הנשכחת של הדור הראשון לניצולי השואה השזור בדור הראשון העולה לישראל. איך טראומה אישית וקולקטיבית משפיעה על הנפש השורדת? מה הם אשם וצדק לנוכח מציאות בלתי אפשרית? האם אפשר להאשים קורבן בכך שהפך אחר לקורבן? מה הן פניה הרבות של האהבה? אלו רק כמה מהשאלות שהסיפור נוגע בהן. יצירת מופת האורגת חוטי זכרון, כאב, אהבה, נפש, ומציאות לכדי אריג האנושות כולה.

1
16/5/2024

בטי סלדה מאנשים שאינם דוברי אמת והיא נמנעה מלבכות אבל לחיים יש תכניות מיוחדות ובמיוחד עבור בטי. קראתי את הספר בנשימה אחת, וככל שהתקרבתי לסופו נשארתי בלי אויר. לאט לאט אנחנו נחשפים, ביחד עם הגיבורה, לאמת המטלטלת. איריס אליה כהן טוותה סיפור מרגש שנכנס לתוך הלב ומכווץ את הבטן. מיין הארט מתכתב עם גלבי וחודר ללב.

1
15/5/2024

ספר שקוראים בקריאה אחת. יש כאן מעשה רקמה שעשוי בידיים רגישות ואמונות העוסק במוסר ובמערכות יחסים. חיבור קורע לב בין שני נושאים כל כך מכוננים ומשמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו: השואה וחטיפת ילדי תימן. לצד הטיפול בנושא הכל כך חשוב הזה (השני במספר, אחרי גלבי, שאף הוא מומלץ מאוד), יש בספר תיאורים מרהיבים ומוחשיים המזמינים את כל החושים להיות שותפים בקריאה. איריס לוקחת אותנו יד ביד למסע בזמן ונעה בין הונגריה, לוס אנג׳לס, ניו יורק, ישראל ואושוויץ. מעבר למקומות עצמם, אנחנו עדים למוזיקה של התקופה, הן של בטי והן של הוריה. האיך שאיריס רוקמת את הדמויות, המעברים, ההומור והתפתחות העלילה, הוא תענוג לעיני הקורא. כמו בגלבי, איריס שבה ומעלה את הבעייה המוסרית והמורכבת הזו לסדר היום. היא יוצרת עולם עגול ומלא ומניחה אותו מול הקורא ; להזדהות עם השורדים והגהינום שעברו, או לחמול עליהם מול הפנמת מעשי חטיפת הילדים והקריעה הגסה שלהם משפחותיהם. קריעה לא אנושית, מתנשאת ופטרונית. התאריך החותם את הספר, 6 באוק' 23, הוא עוד בוקס, חזק במיוחד, בבטן הרכה של דברי ימינו. מצאו זמן לקרוא אותו.

1
14/5/2024

כשהעברתי את הדף האחרון ב'מיין הארט', כבר היתה אצבעי נעוצה בדף הראשון, והתחלתי לקרוא שוב. בהתרגשות. כי זהו ספר שהוא מלאכת מחשבת. רגיש. עמוק. סוחף. שפתה הייחודית הקסומה של איריס אליה-כהן, לוקחת אותנו לרוחב הגלובוס (הונגריה, לוס אנג'לס וניו-יורק, ישראל), לאורך לוחות השנה (במשך כל המאה ה 20) ולעומק המרחב הבין-דורי, ומחברת את עולמם השברירי של שורדי השואה, עם הווייתם הפצועה של משפחות יוצאי תימן וארצות הבלקן, שילדיהם נלקחו מהם באלימות (עליה כתבה ב'גלבי' – ספרה הקודם). דר' בטי מולנר – רופאה יהודיה ניו-יורקית, נשואה למייקל – 'גוי' שחור, חייתה כל חייה בידיעה שנמצאה נטושה על מדרגות בית כנסת, בהיותה בת מספר חודשים, ואומצה על ידי הוריה – ילידי הונגריה, שורדי השואה. שיחת טלפון עלומה, המגיעה אליה בימים הנוראים של 1983, מטלטלת את עולמה ומפרקת את חייה. מצידו השני אישה המציגה את עצמה כזוהרה - אחותה התאומה - המספרת לה שאמה לא השלימה עם חטיפתה ושנים ארוכות הם מחפשים אותה. בכייה של בטי, המתפרץ קבלת השיחה הראשונה עם זהרה משתלב בבכיו הרצוף של אביה ואמיתות חייה מתנפצות לרסיסים. 'באימוץ כמו שלי', אומרת בטי למייקל בעלה, 'קורה תהליך הפוך... במקום שההורים ילדו את הילד, הילד יולד את ההורים. כלומר, אני ילדה שילדה הורים... הרי בלעדיי לא היו נעשים 'הורים'. ככה הם נהפכו לנגזרת שלי. כלומר, נהפכתי להיות ההורים של ההורים שלי... אני למעשה האמא של ההורים שלי. בגלל זה כל החיים אני חשה אחריות עצומה כלפיהם, וחובה, ופחד לאבד אותם... אני חושבת שבגלל זה אף פעם לא יצאתי לחפש את ההורים הביולוגיים ברצינות, כמו שהמשפחה של זוהרה עשתה... להם זו היתה משימת חיים...' בכתיבה מופלאה, ברגישות ובאומץ-לב נוגעת איריס אליה-כהן בעניינים שלא ננגעו, וחושפת עצבים חשופים בחדרי-חדריהם של שורדי שואה. הכריכה (הדס לוי) יפה ומפתה. אהבתי את פניה המכווצות של הילדה הוורודה - כך, כנראה, בטי בילדותה. כיווץ חיצוני, שמציף את הכיווץ הפנימי. ועוד ארחיב את כתיבתי על הספר הסוחף. הייחודי. הפועל עלי ככיווץ פעימות הלב – ליבי – מיין הארט. – על ההבחנה בדמויות – בשפתן ובהתנהגויותיהן, על התחקיר היסודי שנערך כדי ליצור את העלילה המורכבת, על ההקבלות הרבות המתפקדות בשפה, ועל קשרו לגלבי, ספרה הקודם של אליה-כהן.

1
14/5/2024

בנשימה אחת עצורה ונעתקת!!!!

1
11/5/2024

ספר מטלטל ונוגע ללב שפורט על כל נים שבגוף. במילותיה המכשפות והמכושפות מצליחה איריס לנווט בין עצב להומור, בין עבר להווה. כי היא הקוסמת, בוראת עולם המילים הנפלא והצבעוני שאני מכירה. קראתי כל מילה שכתבה ופרסמה, ובכל ספר היא מפתיעה מחדש בשזירת מילים וצרופים מיוחדים, בתיאורי רגש מדויקים פיוטיים ונוגעים ללב. סקירה מלאה על הספר בבלוג שלי,חלי והספרים.

1
11/5/2024

ספרי פרוזה העוסקים בסוגיות חברתיות היסטוריות, וודאי כאלו שעדיין מדממות, עלולים ליפול למלכודות: מטיפנות, דידקטיות או בקיצור שעמום. לספרה החדש של איריס אליה כהן ניגשתי בחשש. כתמונת מראה ל"גלבי", ספרה הקודם, שעסק בפגיעה, ב"העלמות" של הילדים, לוקחת הפעם הסופרת את הצד הפוגע ונכנסת לתוכו באומץ. ההורים החוטפים, שנתפסים בעיני הגיבורה כהורים המאמצים, מוצגים ביצירה בכאבם הגדול. פרקים שלמים מעידים בתמונות תמונות את ההתמוטטות הנפשית של מי שחוו את מוראות שואת יהודי אירופה על גופם ונפשם, את העובדה הנוראה שאף אחד לא הצליח לצאת מ"שם". הספר מציג את הזוג האמריקאי ("המאמץ") והמשפחה ממנה נלקחה הילדה (התימנים) כתאומי הפגיעה הגדולה. קורבנות של גורל, תפיסת עולם וכמובן מלחמה נוראית. הלב של אלה והלב של אלה פצוע. מעניין שב"מיין הארט" דווקא זהרה הבת שנשארה להוריה, המחפשת את אחותה החטופה, זו שבאופן אינטואטיבי אנחנו מאמינים כי הצדק בצד שלה היא זאת שמוצגת כלא מספיק רגישה. היא מנחיתה על בטי שלל אינפורמציה, יוצאת נגד הוריה המאמצים, וזו אין לה אלא להתחבט במשך כל העלילה אם נכון לה בכלל להיפגש עם זהרה. לאורך הספר נבנה מוטיב התאומות. בטי ההרה בזמן הסיפור הריון ראשון לתאומים היא התאומה של זהרה שמחפשת אותה, פרלה ובלנקה – דודתה ואמה המאמצת - תאומות שהבחירות שלהם במלחמה ולאחריה הפרידו ביניהן. הקרע בין התאומות הצעירות שנעשה לא מבחירה עומד כל הזמן מול הניתוק שנעשה לכאורה מבחירה - סכסוך בין האחיות הבוגרות - ושואל את הקורא, התוהה לסיבת הניתוק, מהי באמת בחירה. זה ספר שיותר מהיותו עוסק בטרגדיה של ילדי תימן הוא עוסק בחיים של דור שני – בחייה של ילדה נערה אישה צעירה עם הורים פגועי נפש. אין דרך אחרת לראות זאת. התקפי הבכי לצד פלאש בקים מטורפים שהעמידו שוב ושוב את הילדה חסרת אונים למולם. האם תאור סבלם מצדיק באיזה אופן את המעשה? אני לא בטוחה. האם אבדן הילדים שהם חוו עומד מול אבדן הילדים לו הם גרמו? גם כאן איני בטוחה. לא יכולתי שלא להדהד בתוכי את ספרה של רונית פיינגולד "ברכה" (הוצאת שתיים), שאף הוא מנסה בדרכו להבין לאן נעלמה תינוקת באותה תקופה באותם ימים מלאי ערפל. האם אכן מתה כפי שמסרו הרשויות או אולי גם היא נחטפה. ב״ברכה״ יש תשובה אחרת. העמדה שלי (הידיעות שלי) בנושא רלוונטיות כמובן לקריאת הספר אך גם בלי לנקוט עמדה מה היה, מה לא היה, עד כמה היה, ובמי לתלות את האשמה - הספר סוחף ומצליח לייצר דמויות מלאות כאב, נאבקות לחיות, צבעוניות ובמידה רבה מעוררות בנו חמלה גדולה. המודעות המפורשת של בטי האישה הצעירה כי "הסיפור הזה כל כך הוליוודי. כל כך מהונדס. טלנובלה קלושה, בלתי אמינה בעליל. כאילו כתב אותו איזה תסריטאי כושל. במקום למסור לאביה את הבשורה הנפלאה – אין יום שחולף מבלי שהוא שואל אותה, " נו, יש חדש?" – יהיה עליה להתעמת אתו." המודעות הזו מתעמתת בסופו של דבר אתנו, עם הידע ההיסטורי שלנו עם ההבנה והנכונות לקבל שנעשו מעשים נוראיים שבמבט ראשון נראים לנו מופרכים או לא אמינים. ואחרי הקריאה דווקא בימים אלה לזכור שעדיין נעשים מעשים נוראיים בעולמנו, והם לא "נחלתו" של צד אחד.

1
10/5/2024

גמרתי את הספר הבוקר, בקריאה כמעט רצופה. ספר מיוחד, ססגוני, כמעט אפילפטי ונורא נורא מצחיק, וזה לא מובן מאליו כי הנושאים שבו קיצוניים עד כדי בכי. אבל מצד שני, כל הספר קיצוני והוא מותח את הקצוות כמעט מכל בחינה אפשרית.

1
1/3/2025

ספר מעולה. רומן היסטורי על ניצולי שואה , שרידים נפגעי פוסט טראומה והנזקים שהובילו אותם להחלטות מטורפות , אגואיסטיות,גזעניות ואכזריות. ספר מרתק , כואב וקשה לקריאה, בשל המראה המוצגת בפנינו הפוסט טראומתיים ,כיום.

20/12/2024

מטלטל

26/10/2024

ספר מרגש יחודי שנותן נקודת מבט על חברה כואבת שפוגעת זה בזה היו קצת תיאורים שלטעמי חזרו על עצמם ובכל זאת ספר נהדר מומלץ

8/7/2024

חזק!!!

21/12/2024

קריאה מצוינת ספר מרתק

23/11/2024

הספר היה מעניין ומרגש אבל מדכא. לעתים קשה היה לזכור את הפרטים שקראתי והיה צורך לחזור ולקרוא מחדש בגלל המעברים מהעבר להווה בסיפור.

22/10/2024

הספר היה מעניין מאד וכתוב באופן קריא מאד

12/7/2024

הספר מעולה ויכול היה להיות עוד יותר מעולה אם היה משיל מעליו חזרתיות מסוימת. כשכל הזמן בוכים הדמעות מאבדות מכוחן...

27/6/2024

סגנון כתיבה מיוחד ומפתיע. מעולה אבל סהכ הספר מאוד מוגיע וגדוש תיאורים ארוכים וטרחניים

28/5/2024

ספר שמשאיר אותך מרותק עד לסופו . ממליצה לקרוא .

19/5/2024

ספר חזק

21/8/2024

ספר מרגש השופך אור על חטיפת ילדי תימן, מהיבט ניצולי השואה שהיו אודים ניצולים מאש ומאידך,מתאר בקצרה את חוסר הרגישות למשפחות העולים מתימן שהתעלמו ממצוקתם,העוול שגרמו להם,והחוצפה שהעזו לגנוב את ילדיהם. הפרשה העגומה הזאת עטופה בסיפור זה בהרבה מלל,הרבה תאורי בכי וטירוף,ובנסיון ,אולי,לנסות וליצור אמפטיה כלפי החוטפים. קצת מעוות!

31/7/2024

שמעתי את הספר בגרסה קולית. סיפור מסקרן שמושך את הלב מאידך מאד פטפטני וגדוש בפרטים חוזרים (המורה מסריח, האימא יפה, האבא שקרן) - דווקא היו חסרים פרטים כמו מה בדיוק היא עושה כרופאה למה והיא בעלה (השחור כך יודגש) חייבים להיות כנרי על. אהבה למוסיקה ? כי הכריחו אותה ?.... מייגע קצת. הוקל כשנגמר.

23/7/2024

הסיפור מעניין לכשעצמו, אבל יש המון מריחת מילים על מנת להגיע למסקנה הברורה מאליה כפי שאכן התגלה בסוף הספר. קראתי בהפסקות ובהרבה דילוגים שהרגשתי שהם פשוט מריחת זמן ומילים לעבות את הסיפר.

30/5/2024

ספר חזק, אך לא ממש שכנע אותי. 1. סופר על ניצולה מאושוויץ שקצין נאצי התאהב בה והציל אותה עם כל הבעיות שזה גרם למשפחתה, סיפור אמיתי אשר שונה לצורך הספר כנראה... דבר שהפריע לי. 2. סיפור חטיפת תינוקות יוצאי תימן אשר עדיין לא ברור אם זה נכון. הספר כתוב יפה ומושך אך כפי שכתבתי, אותי לא ממש שכנע.

20/9/2024

התייאשתי באמצע

מיין הארט איריס אליה כהן

1

הסטירה

מאז ומתמיד נהג אוֹטוֹ, אביה, לומר שההיסטוריה "חייבת לו" וכי היא מוכרחה להתחיל להשתפר. בעבר, טען, נהגה בו באכזריות, רשעות ו"חוסר תום לב". מענותיו נפלו על אוזניים קשובות, כי חייו נשזרו לפתע בשלל אירועים שהתרחשו ב"תאריכים מצוינים", כלומר, היסטוריים, ובמפגשים עם "אנשים מצוינים", אנשים ששינו את ההיסטוריה. וגם אם לא ממש שינו, "לפחות השאירו בה איזה סימן". ככלל, הוא נהג להעיד על עצמו שיש לו כישרון להיסטוריה. זיכרונו הפנומנלי אכן החזיק מאות ואלפי מספרים, פרטים ונתונים כלליים, אלא שמיעוטם היו חשובים. רובם ככולם היו אזוטריים בתכלית. לבטי, בתו, נהג לומר שהוא זוכר רק את שיש לו חשק לזכור. עיני התכלת המלנכוליות היו מתמיימות כשהסביר, ספק לה ספק לחלון, "כזה הוא הזיכרון. ברצונו שומר וברצונו שומט. ברצונו ממית וברצונו מחיה."

כך או כך, בשישה ביולי 1957 — תאריך שההיסטוריה תזכור כיום פגישתם הראשונה של לנון ומקרטני, בכנסיית סנט פיטר בליברפול — קיבל אביה את שיחת הטלפון המפתיעה מהסוכנת של יאשה חפץ, גדול הכנרים של כל הזמנים. זו בישרה לו שחפץ ניאות לפגוש את בטי במעונו הפרטי במאליבו ביץ'. אגב התאריך, כדאי אולי לציין שהמולנרס יתחככו בלנון פעמיים: ב-75', כשייהפכו לשכניו בבניין הדקוטה היוקרתי במנהטן, שבו התגורר עם אשתו ובנו, וביום שני, שמונה בדצמבר 1980, בנסיבות קצת פחות משמחות. ביום הירצחו, ממש במקרה (או שלא), תשמש בטי — אז כבר תהיה ד"ר בטי ג'ונס — רופאה תורנית בחדר המיון של המרכז הרפואי סנט לוקס־רוזוולט, שאליו הובהל לנון, ותהיה עדה לרגעי מותה של אגדת הרוק. האירוע האחרון לא היה מצוין כלל ועיקר, כמובן, ובכל זאת סיפרוֹ אביה בנימה בלתי מבוטלת של גאווה, עד שבטי ביקשה ממנו לחדול.

 

"בטי מיידלע, מיין הארט!" שאג אביה ונעמד בפתח חדרה, מערבב יחד יידיש, גרמנית, הונגרית ואנגלית, שרכש בגיל מאוחר יחסית. ידיו נפרשו לצדדים. "יאשה חפץ מסכים לפגוש אותך!" בטי בת השבע הניחה על המיטה את יוּדְל, כך קראה לכינורה הזעיר, והתמסרה לחיבוקו הנרגש. רק אחרי שאמה התפרצה לחדר בקריאות "אוי, אלוהים, אוי, אלוהים! באמת? הוא הסכים?!" התפנתה לברר עם אביה במי בדיוק מדובר. "יאשה חפץ?! את לא יודעת מי זה יאשה חפץ?" אמה נראתה מאושרת כאילו זכתה בתפקיד חייה. "יאשה חפץ הוא הכנר של אלוהים!" גופה הגבעולי, אודרי הפבורן סטייל, נתון בחולצת קשירה ובחצאית עיפרון צמודה, שתיהן בכחול אינדיגו. היא נראתה לבטי כל כך שמימית, כל כך הוליוודית! אולי סוף־סוף קיבלה תשובה חיובית? נשגב מבינתה של בטי איך זה שאמה המושלמת לא זוכה בכל התפקידים האפשריים. איך זה שכל הבימאים, התסריטאים והמלהקים עיוורים ליופייה האגדי? איך זה? אנטישמים!

השיחה מהסוכנת נדחקה הצדה. "רגע, איך היה?" התעניין אביה. "אַ נעכטיקער טאָג. זה אבוד," ענתה אמה, ובטי הבינה שגם האודישן הזה הסתיים ב"תודה, נתקשר אלייך אם זה יהיה רלוונטי". אביה בקושי בלם את דמעותיו. "עזוב שטויות, אוטו. הם לא מבינים כלום." ומיד: "רגע, מתי הפגישה עם חפץ?" "עוד שבועיים," השיב אביה. "יופי!" נאורה, "אני עוד אספיק לתפור לנו שמלות!"

כך, בבוקר חם ולח של אמצע יולי הצטופפו המולנרס בדודג' רויאל החדשה שרכש עבורם אנקל מִיקְלוּשׁ, דודהּ העשיר. למרבה הצער הצטרף לנסיעה גם מיסטר בארטוק, המורה המסריח שלה לכינור. ישיבה לצדו היתה שקולה למוות מוחי קטן.

בהגיעם לאחוזה של יאשה חפץ קיבלה את פניהם העוזרת האישית שלו. בחורה ממוצא אסייתי, בעלת מראה חולני, גוסס ממש, ובטי הסיקה שחפץ הזה כנראה באמת מקורב לאלוהים, אחרת לא היה מעסיק אחת שבטח תמות בקרוב. רק שלא תמות עכשיו, חשבה. הם חיכו לפגישה הזאת בכיליון עיניים.

גם הנוף ממזרח לאחוזה — כחול האוקיינוס, עצי הדקל מצויצי הבלורית וגובה שמי התכלת — התאימו מבחינת בטי להגדרה של "גן עדן", שהוא, כידוע, מקום משכנו של אלוהים. אחרים הוא שולח לגיהינום, אבל לעצמו הוא תמיד דואג ל"בסט אוף דה בסט", כמו שאנקל מיקלוש אוהב להגיד.

חשש־מה התעורר בלבה שמא תפיל העוזרת את העוגה שהביאה אמה כמנחה. יותר מיומיים טרחה אמה על העוגה, וכל הדרך החזיקה אותה קרוב ללבה, כמו שמחזיקים תינוק, מזהירה את אביה חזור והזהר לבל יבלום בפתאומיות.

לרווחת כולם, הגיעה העוגה למאליבו ללא פגע, אבל כשהעוזרת רכנה אל בטי, "הו, את ודאי מיס מולנר הקטנה!" נטה המגש על צדו כספינה שעלתה על שרטון, וארבעתם עצרו את נשימתם. "בואי, בואי, מיסטר חפץ מחכה לך."

מיסטר חפץ ישב במרפסת האחורית, פניו אל הנוף. רוחות בחשו באוויר הלח, השמש ביתרה את החצר לשני חלקים: מוצל ומואר. הכנר הדגול נפנה אליהם בחיוך והזמינם לשבת, אף שהיו עוד שני כיסאות בלבד. מי מהם אמור להיענות להזמנה? את הפרט הזה לא תרגלו, וחבל. ארבעתם נותרו לעמוד. בין הספרים ודפי הפרטיטורות שכיסו את השולחן נחה צלוחית ענבים סגלגלים. עוגת הז'רבו הוצבה במרכז השולחן. בשמש. געוואַלד! מר חפץ הפליג בתודות, ואחרי ששאל אם ברצונם לטעום מהעוגה — הכול ענו בשלילה מבוהלת, כמובן — הורה לעוזרת להכניסה למקרר.

השבח לאל.

"אתה דווקא לא נראה כל כך נורא," מלמלה בטי, וחפץ צחק. "אמרו לך שאני נורא?" "אתה בטח מכיר את המשפט: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה," הפטירה בחשיבות עצמית מופרזת, נהנית מתשומת הלב. הפתגם היה מהחביבים על אמה, והיא השתמשה בו כדי להסביר מדוע אין לה חברות בשכונה. רוב הנשים סביבה היו "אמריקאיות מדי" לטעמה, ומכיוון שרובן ככולן ראו באישום הנ"ל מחמאה, מהר מאוד מצאה את עצמה בודדה ומבודדת. מצד אחד, זה היה מצער — כל חייה סבלה אמה מבדידות — מצד אחר, היה גם מי שהפיק מהבדידות הזאת תועלת: בטי, למשל. בשפע הזמן הפנוי שעמד לרשותה העניקה לבטי שעות אמא רבות. לכן קראה וסרגה כבר בגיל ארבע. תוך שנה גם כתבה סיפורים ושירים, ובגיל שש שימשה כיד ימינה של אמה במטבח.

"לא הבנתי מה את רוצה להגיד בזה," מיסטר חפץ ביקש הסבר. אפו היהודי התרחב בניסיון לחלץ את ההיקש.

"אנ'לא ממש מכירה אותו באופן אישי. אבל אם אתה חבר של אלוהים, אתה לא אמור להיות נחמד. ואתה נראה לי דווקא די נחמד."

אחרי עוד כמה משפטי נימוס והיכרות שאלהּ חפץ: "אוקיי, ילדתי. מה תרצי לנגן?" "רגע," בטי נזכרה שרצתה לברר איתו עוד פרט קטן. "איך קראו לך כשהיית קטן? יאשה זה ג'וזף?" חפץ אישר במנוד ראש. "אה!" צהלה. "גם למורה שלי קוראים ג'וזף. נכון, מיסטר בארטוק? אבל אותו אלוהים לא כל כך אוהב. הוא הרג לו את כל המשפחה, את אשתו, את הילדים שלו, את כולם. גם את אמא שלו! נכון, מיסטר בארטוק?" ובלחש הוסיפה, ככומסת סוד, "אל תגלה לאלוהים, אבל אצלנו במשפחה, חוץ מאנקל מיקלוש, דוד שלי, לא כל כך אוהבים אותו."

בהנחייתו של מיסטר בארטוק, שהכין ותרגל איתה את היצירות שתנגן, פתחה בטי בביצוע מהוסס של הקונצ'רטו לכינור מס' 1 ברה מינור של צ'ייקובסקי. היתה זו בחירה שגויה של בארטוק, שלא לומר מגלומנית, שכן בחר את אחת היצירות המורכבות ביותר לביצוע. "אבל יש לך כישרון," אמר חפץ אחרי שסיימה לנגן בחריקה בלתי אופיינית. במהלך הנגינה כבר הבינו הכול, גם בטי, שהביצוע היה מתחת לכל ביקורת. הוריה רצו לקבור את עצמם. מיסטר בארטוק שָׁלה את ממחטתו המצחינה מדש מקטורנו והספיג את מצחו. כדי לתקן את הרושם, החליטה בטי, על דעת עצמה, לנגן את פרק "החורף" מתוך "ארבע העונות" של ויוולדי, הפרק האהוב עליה מתוך היצירה האהובה עליה. תמיד אהבה חורף ושנאה קיץ ואת תופעות הלוואי שלו: בגדים קצרים שהבליטו את יציבתה האסימטרית, ואת הלחות והזיעה. בגיל שמונה־עשרה, אחרי שהמשפחה עברה מלוס אנג'לס לניו יורק, הבינה: היא טיפוס של חורף. חורף "אמיתי" הסב לה אושר. לכן גם בחרה ללמוד בהרווארד. החורפים המושלגים של ניו אינגלנד היו מבחינתה חוויה מזככת, "כמו לידה מחדש".

הבחירה בוויוולדי הצילה את המצב. חפץ הפטיר: "יפה מאוד. זה היה באמת יוצא מן הכלל." אביה פרץ בבכי מרוב התרגשות. אמה ניגשה אליה וחיבקה אותה בהכרת תודה. בארטוק לא פצה פה, למרבה המזל. כל מילה שפלט הבאישה את האוויר סביבו ברדיוס של שני מטרים. ובטי התכבדה באשכול ענבים. "אוי ואבוי!" קרא חפץ, "לא הצעתי לכם לשתות!" בתוך כך מחץ את צופר האופניים ששימש לו פעמון וביקש מהעוזרת להביא להם "משהו להרטיב את הגרון". זו שבה כעבור דקתיים, עם קנקן לימונדה צוננת וצלחת קורנינג אובלית, עמוסת פירות. מכיוון ששכחה להביא כוסות, נטלה בטי חופן אוכמניות. "תיזהרי לא להתלכלך," נחרדה אמה.

"אולי תנגבי את הידיים ותנגני לי עכשיו כמה סולמות?" הציע מר חפץ בחביבות בזמן שעסיס הפירות זב מפיה על שמלתה ועל נעלי הבובה הלבנות. בארטוק מסר לבטי את הממחטה, והיא דחתה את הצעתו בבעתה. בתנועה בוטחת העיפה את שערה הפרחחי, שקפץ על צוואר הכינור והפריע לה לנגן — בבוקר התחננה אמה שתאזוק אותו ובטי מיאנה בתוקף — השקיפה באדנות על מרחבי האוקיינוס, התפעלה מהשמים, שלפה את חיוכה החינני — הוריה השתגעו על חיוכה ונהגו לציינו כאחת ממעלותיה ולהלין שאינה "משתמשת" בו מספיק — ופצחה בנגינה. "לה מז'ור" ואז "רה מז'ור" וכן הלאה. בסוף כל סולם ערסלה את הקשת באוויר, מניירה שגנבה מבארטוק. חפץ יצא מגדרו. "הו, נהדר!" התמוגג.

על פי התמונה שהנציחה את הביקור, נראה כי הכול היו שרויים בהתרוממות רוח. חפץ, בחולצת הוואי מכופתרת ובמכנסיים ארוכים, רכי גזרה, מקופלים עד לטבור שוקיו, אולי חזר מטבילה בים, עמד במרכז, משבח במבטו את בטי. בטי אחזה ביודל השני, "כינור רבע" שהחליף "כינור שמינית" זערורי — והישירה מבט גא אל המצלמה. משמאל לחפץ: הוריה. אמה, בשמלת כלולות זהה לשלה — מילדותה תפרה להן שמלות תאומות במו ידיה, במכונת התפירה שרכשה — זוהרת ויפהפייה. ראשה סב הצדה, פרופיל גופה מתוח כבתנועת בָּלַנְסֶה של רקדנית בלט. אביה, נמוך מאמה אבל דומה לה באיזה אופן, פניו גם הן עדינות ויפות, פרט לאפו, שחיבל בהרמוניה כי זז קצת מהמקום. בטי האשימה את הכוח המופרז שהפעיל עליו בזמן שקינח אותו, עד שסיפר לה פעם על הבעיטה בפנים שחטף מהשומר במחנה הכפייה בהונגריה. מאז חדלה לגעור בו והניחה לו למחוט את אפו כאוות נפשו. בתמונה, חולצתו עדיין גהוצה — ערב קודם טרחה עליה אמה שעה ארוכה, כפי שהתייחסה לכל מטלה, ברצינות ובכובד ראש. גם מכנסיו זכו לטיפולה המסור, אבל פיקות ברכיו בלטו החוצה, כשני כדורים, והפריעו לשלוותם היחסית. מיסטר בארטוק ניצב מימין לחפץ, מגבעתו הנצחית מסתירה את כרסו הקטנה, המנומסת, פדחתו קירחת כראש נשר, אולם מאחור, מעבר לאוזניו, זבה פלומת שערות דלילה, צווארו רכון מטה, מעוקל כקרס. מקטורנו האפור תלוי על כתפיו כמתייפח. מיסטר בארטוק היה היחיד שוויתר על חזות "הכול בסדר" או "הכול יהיה בסדר" — המוטו של אנקל מיקלוש.

הפגישה הסתיימה במנוסתו של חפץ, כשנזכר לפתע שקבע "משהו". בשובם הביתה תאמר להוריה שחפץ נפטר מהם כי לא היה יכול לשאת את "ריח הנבלה" של מיסטר בארטוק, ותחטוף מאביה סטירה, הסטירה היחידה שקיבלה כל חייה.