מחילה

היא חשבה שיהיה מעניין. מחילות אפלות, עקומות, סקרנו אותה. במים הרדודים היא התייבשה לגמרי. תמיד. אבל היו תקופות. תקופות שבהן הגוף התפוצץ מתאווה לחיים, המוזיקה באוזניות גרמה לה לרקוד ברחובות, הכוס פעם ברעבתנות שלא ידעה שובע, שביעות הרצון העצמית נסקה אל הרקיע השביעי. וכשלא, הפך העולם לאדמה בוצית. כשלא, נתקעו הנעליים בכל צעד בעיסת הקרקע, כשהגשם מטפטף בלי הפסקה, מציק ומנקד את המשקפיים. קשה היה להתקדם ככה בעולם. היא לא ידעה איך לחיות.
היא הייתה כמו מדאם קירי. מבצעת על עצמה ניסויים ואחר כך עוצרת, מתבוננת במה שהיה, כורה מתוך עצמה את המתכת היקרה, מזקקת, מלטשת ורושמת. גם היא לא חשבה מראש על ההשלכות. לא היה לה אכפת. העיקר שיישאר סיפור לספר, לעצמה, לעולם כולו. גם זו הייתה מאניה. האמונה שהעולם כולו עשוי, וגם חייב, להתעניין בסיפורים שלה.

המשך העלילה בסיפור המלא