המניפסט הקומוניסטי

בפתח הספר

המניפסט הקומוניסטי ראה אור בלונדון, בפברואר 1848, בשפה הגרמנית. חיברו אותו קרל מרקס ופרידריך אנגלס, שני צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם. בחיבורם סיפקו השניים ניתוח מהפכני של הקפיטליזם, ניתוח שנעשה מתוך תפיסת עולם מטריאליסטית, הבוחנת כיצד הבעלות והקניין מעצבים את יחסי הכוחות החברתיים. הם הגדירו את שני הכוחות הגדולים, לתפיסתם, הנאבקים זה בזה — הבורגנות והפרולטריון — וקראו למלחמת מעמדות כדי לשנות את מאזן הכוחות ביניהם. כך הפך הטקסט העיוני לכלי אקטיביסטי שבסופו קריאה לפעולה: פועלי כל העולם, התאחדו!

המניפסט הקומוניסטי הוא טקסט מכונן, והשפעתו על מהלך ההיסטוריה האנושית בשתי המאות האחרונות הייתה עצומה. תרגומיו לצרפתית ולאנגלית זמן קצר לאחר פרסומו (בשנים 1850-1848) תרמו רבות להפצתו בעולם. בעקבות שני תרגומים אלה הופיעו לאורך השנים תרגומים לשפות נוספות רבות.

מהדורה עברית זו של המניפסט מבוססת על תרגומו של מנחם דורמן משנת 1942, שחזר ועודכן בידי דורמן ועמיתיו במהדורות שהופיעו בשנים 1964, 1975 ו-1998. עם הזמן נפסקה הדפסתו של המניפסט. ההחלטה להוציאו מחדש התקבלה מתוך הכרה כי טקסט מכונן זה ראוי שיעמוד על מדף הספרים, ומתוך אמונה כי תפיסת העולם המוצגת בו רלוונטית לשיח בן ימינו. החלטה זו הייתה כרוכה בצורך לעדכן את התרגום, כך שישקף את השינויים בשפה ובמושגים הכלכליים־חברתיים המופיעים בו. התרגום המחודש מובא כאן לאחר רענון ועריכה קפדנית.

בהקדמה למהדורת 1872 ציינו מרקס ואנגלס כי "המניפסט הוא מסמך היסטורי ואין אנו רואים לעצמנו זכות לשנותו". ההקשר ההיסטורי, ובעיקר המאבקים הרעיוניים והשיקולים הפוליטיים שהובילו לכתיבתו ולקביעת צורתו כמניפסט חי ושוצף הם אפוא תנאי הכרחי להבנת תוכן המניפסט. היבטים אלה עומדים במוקד אחרית הדבר "הדרך אל המניפסט", שנכתבה במיוחד למהדורה הנוכחית בידי פרופ' דני גוטוויין.

המניפסט הקומוניסטי הוא טקסט נבואי במידה רבה, והוא רלוונטי גם לימינו אלה, בין השאר בכל מה שקשור להבנת הקפיטליזם השולט בחיינו, זכויות עובדים, הצריכה המואצת ומשבר האקלים.

הקדמה למהדורה הגרמנית 1872

"ברית הקומוניסטים", התאגדות פועלים בינלאומית — שבנסיבות הזמן לא הייתה יכולה להיות, כמובן, אלא חשאית — מינתה, בקונגרס שנערך בלונדון בנובמבר 1847, את החתומים מטה לחבר למפלגה תוכנית עיונית ומעשית מפורטת, המיועדת לציבור הרחב. כך נוצר המניפסט שלהלן, שכתב היד שלו נשלח להדפסה ללונדון כמה שבועות לפני מהפכת פברואר 1848 בצרפת. לאחר שראה אור לראשונה בגרמנית, הודפס המניפסט בשפה זו, לפחות בשתים־עשרה מהדורות שונות, בגרמניה, אנגליה ואמריקה. באנגלית ראה המניפסט אור לראשונה ב-1850, בלונדון, בעיתון רֶד רפבליקן, בתרגומה של גב' הלן מקפרליין; וב-1871, לפחות בשלושה תרגומים שונים, באמריקה. בצרפתית, הוא התפרסם לראשונה בפריז, סמוך להתקוממות יוני 1848, ולא מזמן בלה סוסיאליסט בניו יורק; תרגום חדש לצרפתית מצוי עתה בהכנה. בפולנית ראה המניפסט אור בלונדון סמוך לאחר פרסום המהדורה הגרמנית הראשונה. ברוסית ראה אור בז'נבה בשנות השישים. סמוך לאחר הוצאתו לאור תורגם המניפסט גם לדנית.

ככל שנשתנו הנסיבות בעשרים וחמש השנים האחרונות, הרי שהעקרונות הכלליים שפותחו במניפסט זה נכונים עדיין, בעיקרם, לחלוטין. ייתכן שפה ושם ניתן לשפר פרט זה או אחר. היישום המעשי של עקרונות אלה, מסביר המניפסט עצמו, יהיה תלוי בנסיבות ההיסטוריות, בכל מקום ובכל זמן — ולפיכך, לא ניתן משקל מיוחד לאמצעים המהפכניים שמוצעים לקראת סוף פרק II. במובנים רבים, קטעים אלה היו שונים היום. לנוכח ההתפתחות העצומה של התעשייה הגדולה בעשרים וחמש השנים האחרונות, ושל הארגון המפלגתי של מעמד הפועלים שהתקדם עימה; לנוכח הניסיון המעשי שנרכש בצרפת, תחילה במהפכת פברואר, והרבה יותר בקומונה הפריזאית ב-1871 — בה החזיק הפרולטריון בפעם הראשונה בכוח הפוליטי במשך חודשיים — כיום, תוכנית זו התיישנה פה ושם. בייחוד הוכיחה הקומונה כי "מעמד הפועלים אינו יכול פשוט לקחת לידיו את מנגנון המדינה הקיים ולהפעילו לתכליותיו שלו" (ר' "מלחמת האזרחים בצרפת: איגרת המועצה העליונה של התאגדות הפועלים הבינלאומית", שבה מורחב הדיון בעניין זה). כן מובן מאליו כי ביקורת הספרות הסוציאליסטית (פרק III) אינה שלמה כיום, משום שהיא מגיעה רק עד 1847; כמו כן, ההערות על עמדת הקומוניסטים כלפי מפלגות האופוזיציה השונות (פרק IV), הגם שעקרונית עודן נכונות גם היום, הרי שלמעשה הן התיישנו משום שהמצב הפוליטי השתנה לחלוטין וההתפתחות ההיסטורית מחקה את רוב המפלגות הנזכרות שם.

עם זאת, המניפסט הוא מסמך היסטורי, ואין אנו רואים לעצמנו זכות לשנותו. אפשר שמהדורה נוספת שתראה אור בעתיד תהיה מלוּוה בהקדמה שתגשר על המרחק שבין 1847 לבין זמננו; ההדפסה החוזרת שלפנינו התפרסמה באופן בלתי צפוי, ולא הותירה לנו זמן לכך.

לונדון, 24 ביוני 1872

קרל מרקס, פרידריך אנגלס

המניפסט של המפלגה הקומוניסטית

רוח רפאים מהלכת על־פני אירופה — רוח הרפאים של הקומוניזם. כל הכוחות של אירופה הישנה חברו יחדיו למסע ציד קדוש נגד רוח רפאים זו — האפיפיור והצאר, מֶטֶרְניך וגיזוֹ, רדיקלים צרפתים ושוטרים גרמנים.

היכן היא אותה מפלגת אופוזיציה שמתנגדיה שבשלטון לא הכפישו אותה כקומוניסטית? היכן היא אותה מפלגת אופוזיציה שלא חזרה והטיחה באנשי אופוזיציה מתקדמים ממנה, כמו גם במתנגדיה הריאקציוניים, את האשמה הבוטה של הקומוניזם?

שני דברים נובעים מעובדה זו:

הקומוניזם כבר מוּכּר ככוח על־ידי כל הכוחות האירופיים.

הגיע הזמן שהקומוניסטים יפרשׂו בפני העולם כולו את השקפותיהם, מטרותיהם, מגמותיהם, וכנגד האגדות בדבר רוח הרפאים של הקומוניזם יפרסמו מניפסט של המפלגה עצמה.

לתכלית זו התכנסו בלונדון קומוניסטים בני לאומים שונים וניסחו את המניפסט שלהלן, שיפורסם באנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, פלמית ודנית.

I
בורגנים ופרולטרים

תולדותיה של כל חברה, עד כה, הן תולדות המאבק בין המעמדות.

בן חורין ועבד, פטריקי ופלבאי, ברון וצמית, אוּמן ושוליה, בקיצור — מדכאים ומדוכאים, ניצבו בעימות מתמיד זה כנגד זה, ניהלו מאבק בלתי פוסק, לעיתים נסתר, לעיתים גלוי, מאבק שהסתיים כל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה או בשקיעתם יחד של כל המעמדות הנאבקים.

בתקופות היסטוריות קודמות אנו מוצאים כמעט בכל מקום חלוקה של כל החברה לשדֵרות שונות, סולם מגוּון של דרגות חברתיות. ברומא העתיקה אנו מוצאים פטריקים, אבירים, פלבאים, עבדים; בימי הביניים — אדונים פיאודלים, וסאלים, אוּמני גילדות, שוליות, צמיתים; ונוסף על כך, כמעט בכל אחד מן המעמדות הללו נמצא מִדרג מיוחד לו.

החברה הבורגנית המודרנית, שנתכוננה מתוך שקיעתה של החברה הפיאודלית, לא ביטלה את הניגודים המעמדיים. היא רק יצרה מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים, צורות מאבק חדשות — במקום הישנים.

אולם תקופתנו, תקופת הבורגנות, מאופיינת בכך שהיא עשתה את ניגודי המעמדות לפשוטים יותר. החברה כולה מתפצלת יותר ויותר לשני מחנות עוינים גדולים, לשני מעמדות גדולים, הניצבים ישירות זה נגד זה: בורגנות ופרולטריון.

מקרב הצמיתים של ימי הביניים עלתה בורגנות הפרברים, התושבים החופשיים של פרברי הערים הראשונות; מקרב תושבי פרברים אלה התפתחו יסודותיה הראשונים של הבורגנות.

גילוי אמריקה והקפת אפריקה יצרו לבורגנות המתהווה שדה פעולה חדש. השוק ההודי והסיני, יישוב אמריקה, סחר החליפין עם המושבות, גידול אמצעי החליפין והסחורות בכלל, נתנו למסחר, לספנות, לתעשייה, תנופה שלא נודעה כמותה; וכך חוללו התפתחות מהירה של היסוד המהפכני בתוך החברה הפיאודלית המתפוררת.

השיטה הפיאודלית, או שיטת הגילדות, שבה התנהל הייצור התעשייתי עד אז, שוב לא היה בה כדי לספק את הביקוש הגדל של השווקים החדשים. את מקומה ירשה שיטת התעשייה הידנית, המנופקטורה. מעמד הביניים התעשייתי דחק את אוּמני הגילדות; חלוקת העבודה בין הקורפורציות השונות — הגילדות — נדחקה ופינתה את מקומה לחלוקת העבודה בכל בית מלאכה בפני עצמו.

אך השווקים המשיכו להתרחב בהתמדה. הביקוש גדל בלי הרף. גם התעשייה הידנית כבר לא הייתה מסוגלת לספקו. הקיטור והמכונה חוללו עתה מהפכה בייצור התעשייתי. את מקום התעשייה הידנית תפסה התעשייה המודרנית הגדולה, את מקום מעמד הביניים התעשייתי תפסו אילי־ההון התעשייתיים, ראשי צבאות תעשייה שלמים, הבורגנים המודרנים.

התעשייה הגדולה יצרה את השוק העולמי, שגילוי אמריקה הכשיר עבורו את הקרקע. השוק העולמי הביא להתפתחות עצומה של המסחר, הספנות והתחבורה היבשתית. התפתחות זו השפיעה השפעה חוזרת על התרחבות התעשייה. וככל שהתרחבו התעשייה, המסחר, הספנות, מסילות הברזל, כן התפתחה הבורגנות, הגדילה את הונה ודחקה לשוליים את כל המעמדות ששרדו מימי הביניים.

אנו רואים אפוא כיצד הבורגנות המודרנית עצמה הינה פרי של תהליך התפתחות ממושך, של שורת תהפוכות באופן הייצור והתחבורה.

כל שלב משלבי התפתחותה הכלכלית של הבורגנות לוּוה בהתקדמות פוליטית תואמת: שדֵרה מדוכאת תחת שלטון האצילים הפיאודלים; התאגדות חמושה וניהול עצמי בקומונה הימי ביניימית; כאן, רפובליקה עירונית עצמאית, כמו באיטליה ובגרמניה; שם, שדֵרה שלישית חייבת במס למלוכה, כמו בצרפת; אחר־כך, בעידן התעשייה הידנית, תחת שלטון המלוכה השדרתית או האבסולוטית, שימשה הבורגנות משקל נגד לאצולה והייתה הבסיס העיקרי של הממלכות הגדולות באשר הן. לבסוף, מאז ייסוד התעשייה הגדולה והשוק העולמי, במדינה המודרנית, על בתי הנבחרים שבה, לחמה הבורגנות למען עצמה, למען שלטון פוליטי בלבדי. שלטון המדינה המודרנית אינו אלא ועד המנהל את העניינים המשותפים למעמד הבורגני כולו.

הבורגנות מילאה בהיסטוריה תפקיד מהפכני ביותר.

הבורגנות, בכל מקום שבו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפיאודליים, הפטריארכליים, הכפריים, השלווים. היא ניפצה ללא רחם את כל הקשרים הפיאודליים המגוונים שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, במונחי ימי הביניים, ולא הותירה בין אדם לאדם שום קשר, מלבד האינטרס העירום, מלבד "התשלום במזומן" נטול הרגש. הבורגנות הטביעה במים הקפואים של החשבון האנוכי את הרטט הקדוש של האדיקות הדתית, של ההתלהבות האבירית, של המלנכוליה הזעיר בורגנית. הבורגנות המירה את הכבוד האישי בערך חליפין, במקום אינספור החירויות — הזכויות — שנרכשו והובטחו בעבר הפיאודלי, היא כוננה את החירות האחת והיחידה, את חירות המסחר, נטולת המצפון. בקיצור, במקום הניצול העטוף באשליות דתיות ופוליטיות, כוננה הבורגנות את הניצול הגלוי, הגס, הישיר, היבש.

הבורגנות הסירה את הילת הקדושה מכל המקצועות, שעד כה נחשבו למעוררי כבוד והערצה. היא הפכה את הרופא, את המשפטן, את הכומר, את המשורר, את המדען — לפועלים שכירים, שהבורגנות משלמת את משכורתם.

הבורגנות קרעה מעל היחסים המשפחתיים את המעטה הרגשני הנוגע ללב ורידדה אותם ליחסי ממון צרופים.

הבורגנות חשפה כיצד בימי הביניים השלימו העצלות והבטלה היטב את הפגנת הכוח האלים, שתומכי הריאקציה בימינו מעריצים כל־כך. הבורגנות הייתה הראשונה להוכיח מה בני האדם יכולים להשיג בכוח מעשיהם. היא יצרה יצירות נפלאות, שונות לחלוטין מן הפירמידות המצריות, מאמות המים הרומיות ומן הקתדרלות הגותיות. היא ערכה מסעות שונים לחלוטין מנדידות העמים וממסעי הצלב.

הבורגנות אינה יכולה להתקיים מבלי לחולל מהפכה מתמדת באמצעי הייצור, כלומר ביחסי הייצור, כלומר במכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה על אופן הייצור הישן ללא שינוי הייתה תנאי הקיום הראשוני של כל המעמדות התעשייתיים בעבר. העידן הבורגני נבדל מכל התקופות שקדמו לו במהפכה הנמשכת של הייצור; בערעור הבלתי פוסק של כל היחסים החברתיים; ובאי־ודאות ותסיסה מתמדת. כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על הרעיונות וההשקפות הנכבדים מזוקן שעטפו אותם — מתפוררים; וכל אלה שאך זה מקרוב נוצרו, הופכים למיושנים עוד בטרם תהיה להם שהות להתאבן. כל הקיים והקבוע מתנדף, כל הקדוש מחוּלל, ולבסוף בני אדם נאלצים להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות חייהם, ביחסיהם ההדדיים.

הצורך בשוק מתרחב והולך למוצריה, דוחף את הבורגנות למסע ציד על־פני כל כדור הארץ. היא מוכרחה להתיישב, להתרחב וליצור קשרים בכל מקום.

הבורגנות, באמצעות ניצול השוק העולמי, עיצבה את הייצור והצריכה בכל הארצות בתבנית על־לאומית אחידה. לצערם הרב של תומכי הריאקציה, שמטה הבורגנות את הקרקע הלאומית מתחת לרגלי התעשייה. התעשיות הלאומיות העתיקות נהרסו, ועודן נהרסות יום־יום. הן נדחקות על־ידי תעשיות חדשות, שהקמתן היא שאלה קיומית לכל האומות התרבותיות; על־ידי תעשיות ששוב אינן מעבדות חומרי גלם מקומיים, אלא חומרי גלם שמקורם באזורים המרוחקים ביותר; על־ידי תעשיות שאת מוצריהן צורכים לא רק בארץ האֵם, אלא בו־זמנית בכל חלקי העולם. במקום הצרכים הישנים, שסופקו על־ידי מוצרי ארץ האֵם, צצים צרכים חדשים, שלשם סיפוקם נדרשים מוצרים מארצות ואקלימים המרוחקים ביותר. את ההסתגרות וסיפוק הצרכים העצמי, המקומי והלאומי, של הזמנים הקודמים, החליפו קשרים רב־צדדיים, תלות גומלין רב־צדדית של האומות זו בזו. וכמו בייצור החומרי, כן גם בייצור הרוחני. היצירות הרוחניות של האומות הנפרדות נעשו לנחלת הכלל. החד־צדדיות וצרוּת האופק הלאומית הופכות לבלתי אפשריות יותר ויותר, ומהספרוּיות הלאומיות והמקומיות הרבות הולכת ונוצרת ספרות עולמית.

הבורגנות, באמצעות השכלול המהיר של כל אמצעי הייצור והשיפור האינסופי של קשרי התחבורה, סוחפת לתוך מעגל הציוויליזציה את כל האומות, גם את הברבריות ביותר. המחירים הזולים של הסחורות הם הארטילריה הכבדה שבאמצעותה הורסת הבורגנות עד היסוד את כל החומות הסיניות, ומאלצת את שנאת הזרים העקשנית ביותר של הברברים להיכנע. היא כופה על כל האומות לסגל לעצמן את אופן הייצור של הבורגנות, אם אין ברצונן להיעלם; היא כופה עליהן לאמץ את מה שנהוג לכנות ציוויליזציה, כלומר — להיות לבורגנים. בקיצור, היא בוראת עולם בדמותה ובצלמה.

הבורגנות הִכפיפה את הכפר לשלטונה של העיר. היא הקימה ערים ענקיות, הגדילה מאוד את שיעור האוכלוסייה העירונית לעומת הכפרית, ובכך חילצה חלק ניכר של האוכלוסייה מן הטמטום של חיי הכפר. כשם שהבורגנות עשתה את הכפר לתלוי בעיר, כן היא עשתה את הארצות הברבריות והברבריות־למחצה לתלויות בארצות הציוויליזציה, את עמי האיכרים לתלויים בעמים הבורגניים, את המזרח לתלוי במערב.

הבורגנות מבטלת, יותר ויותר, את פיצולם של אמצעי הייצור, של הקניין ושל האוכלוסייה. היא צופפה את האוכלוסייה, ריכזה את אמצעי הייצור וצמצמה את הבעלות על הקניין כך שיוחזקו בידי מעטים. התוצאה ההכרחית של כל אלה הייתה ריכוזיות פוליטית. מחוזות עצמאיים, שלכל היותר היו קשורים בבריתות; מחוזות שהיו בעלי אינטרסים, חוקים, ממשלות ומכסים שונים — לוכדו לכדי אומה אחת, ממשלה אחת, חוק אחד, אינטרס מעמדי כל לאומי אחד, לגבול מכס אחד.

הבורגנות, בפחות ממאה השנים של שלטונה המעמדי, בראה כוחות ייצור רבים וחזקים יותר משיצרו כל הדורות הקודמים גם יחד. שעבוד כוחות הטבע, מכונות, יישום הכימיה לתעשייה ולחקלאות, ספינות קיטור, מסילות ברזל, טלגרף חשמלי, הכשרת חלקי עולם שלמים לעיבוד, הכשרת נהרות לשיט ספינות, אוכלוסיות שלמות שכאילו צצו ועלו מן האדמה — איזו מאה מן המאות הקודמות יכולה הייתה לשער שכוחות ייצור כאלה רדומים בחיק העבודה החברתית?

ראינו, אפוא: אמצעי הייצור והתחבורה, שהיו הבסיס לכינונה של הבורגנות, נוצרו בחברה הפיאודלית. בדרגת התפתחות מסוימת, אמצעי ייצור ותחבורה אלה שוב לא הלמו את יחסי הייצור והחליפין של החברה הפיאודלית, את הארגון הפיאודלי של החקלאות והתעשייה הידנית. בקיצור: יחסי הקניין הפיאודליים לא הלמו עוד את כוחות הייצור שכבר התפתחו. הם בלמו את הייצור במקום לקדם אותו. הם הפכו יותר ויותר לאזיקים. מן ההכרח היה לנפצם, והם נופצו.

את מקום יחסי הייצור והחליפין הפיאודליים תפסה התחרות החופשית, שלוּותה בחוקה חברתית ופוליטית מתאימה, בשלטון כלכלי ופוליטי של המעמד הבורגני.

תנועה דומה מתחוללת לנגד עינינו. החברה הבורגנית המודרנית, שבראה את יחסי הייצור, החליפין והקניין הבורגניים, החברה שבראה בלהטיה אמצעי ייצור ותחבורה כבירים כל־כך, דומה לאותו מכשף ששוב אין לו שליטה על כוחות השאול שהעלה באוב. זה עשרות שנים תולדות התעשייה והמסחר אינן אלא תולדות המרד של כוחות הייצור המודרניים נגד יחסי הייצור המודרניים, נגד יחסי הקניין שהם התנאי לקיומה של הבורגנות ולשלטונה. די להזכיר את משברי הסחר שבהישנותם התקופתית מאיימים יותר ויותר על החברה הבורגנית כולה ומעמידים את קיומה בסימן שאלה. במשברי סחר אלה חוזר ונהרס באופן קבוע לא רק חלק גדול של המוצרים המוגמרים, אלא גם חלק גדול של כוחות הייצור הקיימים. עם המשברים פורצת מגפה חברתית, שהייתה נתפסת כסתירה בכל התקופות הקודמות: מגפת עודף הייצור. החברה מוצאת עצמה לפתע מוטלת חזרה למצב של ברבריות זמנית; נראה כאילו רעב ומלחמת שמד כוללת נטלו מהחברה את כל אמצעי המִחיה; נראה כאילו התעשייה והמסחר נהרסו; ומדוע? מפני שיש בחברה יותר מדי ציוויליזציה, יותר מדי אמצעי מִחיה, יותר מדי תעשייה, יותר מדי מסחר. כוחות הייצור העומדים לרשות החברה, שוב אינם משמשים לקידום הציוויליזציה הבורגנית ויחסי הקניין הבורגניים; להפך, הם נעשו חזקים מדי בשבילם, הם נבלמים על־ידם, וכשכוחות הייצור מתגברים על המכשול שמציבים יחסי הקניין, מייד הם דוחפים את כל החברה הבורגנית לאי־סדר, מסכנים את קיומו של הקניין הבורגני. היחסים הבורגניים נעשו צרים מכדי להכיל את כל העושר שיצרו.

כיצד מתגברת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על־ידי השמדה מאונס של כוחות ייצור רבים; ומצד אחר, על־ידי כיבוש שווקים חדשים וניצול יסודי יותר של השווקים הישנים. כיצד מממשת הבורגנות צעדים אלה? על־ידי יצירת משברים כוללים יותר ועוצמתיים יותר וצמצום האמצעים למניעתם.

כלי הנשק, שבאמצעותם הכריעה הבורגנות את הפיאודליזם, מכוּונים עתה נגד הבורגנות עצמה.

אולם הבורגנות לא רק חישלה את כלי הנשק שמביאים עליה את מותה; היא גם ילדה את האנשים העתידים לאחוז בנשק זה, את הפועלים המודרנים. את הפרולטרים.

ככל שמתפתחת הבורגנות, כלומר ההון, כך מתפתח הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרנים, שיכולים להתקיים רק כל עוד הם מוצאים עבודה, והם מוצאים עבודה רק כל עוד עבודתם מגדילה את ההון. פועלים אלה, שנאלצים למכור עצמם אחד־אחד, בנפרד, הם סחורה ככל סחורה אחרת, ולכן כמו כל סחורה הם חשופים לכל תהפוכות התחרות, לכל תנודות השוק.

המשך הפרק בספר המלא