לאור נועם אלימלך

פתח דבר

ספר קודש

ספר עיון נועד להעביר ידע. ספר עיון טוב אף עשוי ליצור קו מחשבה.

אבל, לעיתים בפנינו ספר שהוא מרומם ונעלה למעלה מכך.

יש ספרים שיש בהם קדושה!

לא רק התוכן התורני קדוש, אלא - הספר קדוש.

הספר הוא לא רק אמצעי להשיג קדושה אלא יש בו קדושה עצמית.

כזהו ספרו של רבי אלימלך מליז'נסק - "נועם אלימלך".

מסופר שהאדמו"ר רבי אהרן מבעלז לא היה נכנס לבית שאין בו "נועם אלימלך". על כן, נהג משמשו להיכנס לבית לפני הרב מבעלז כשבחיקו הספר, ולצאת מהבית רק אחרי שהרב מבעלז יצא ממנו. כך וידא כי בכל עת שהרבי שהה בבית, היה בו הספר "נועם אלימלך" ושרתה בו קדושה.

לא לחינם נוצר מנהג להשתמש ב"נועם אלימלך" כסגולה ליולדת הזקוקה לרחמי שמיים.

מה פשר הדבר: ספר קדוש? מהי "קדושה עצמית" של ספר?

חפצא של תורה

ננסה לעמוד על מהות הדברים לאחר העיון בדבריו של הגר"ח סולובייצ'יק ביחס לברכת התורה.

הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן מ"ז סעיף י"ד) כי "נשים מברכות ברכת התורה".

הלכה זו מעוררת תמיהה, שהרי לימוד תורה הוא חוב המקיף את כל משאבי הזמן, הקיום וההוויה, ואילו נשים פטורות מלימוד תורה. הכתוב אומר (דברים י"א, ט'): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" ודרשו חז"ל במסכת קידושין (דף כ"ט עמ' ב'): "את בניכם ולא את בנותיכם". כיצד ייתכן אפוא כי נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה", שעה שהן לא מצוּוֹת על כך? כמה וכמה הסברים ניתנו לשאלה זו. הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הרב מבריסק) בחידושי מרן רי"ז הלוי (על הלכות ברכות) כתב בשם אביו, רבי חיים סולובייצ'יק, כי ברכת התורה אינה על קיום המצווה של תלמוד תורה אלא "זהו דין בפני עצמו שתורה צריכה ברכה". ברכת תלמוד תורה "אינה דין ששייך למצווה כלל אלא שתורה עצמה טעונה ברכה. נשים פטורות רק מהמצווה של תלמוד תורה אבל אינן מופקעות מעצם החפצא של תלמוד תורה ולימודם הווי בכלל תלמוד תורה". כלומר, יש דין של ברכת המצוות ויש "חפצא של מצוות תלמוד תורה".

ובכן, מה פירוש הדבר: "חפצא של תלמוד תורה"?

אש לבנה ואש שחורה

בגמרא במסכת ברכות (דף כ"א עמ' א') מצינו, כי החיוב לברך ברכת התורה נלמד מן הכתוב (דברים ל"ב, ג'): "כי שם ה' אקרא - הבו גודל לאלוקינו".

המהרש"א שם מבאר: "דהיינו, כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב"ה שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה". הווי אומר כי יש "שני דינים": יש לימוד עיוני של תוכן התורה ויש קדושה הנובעת מכך שבתורה נכלל שם ה'. החיוב לברך על התורה נובע מכך שהיא מכילה את שמותיו של הקב"ה. הבחנה זו מושרשת היא ועמדו עליה רבים.

חז"ל אמרו במדרש (שיר השירים רבה ה', י"א): "תורה שנתן הקב"ה היתה אורה של אש לבנה הכתובה באש שחורה, שנאמר (דברים ל"ג, ב'): "מימינו אש דת למו". רבי משה בן יוסף טראני (המבי"ט) בספרו "בית אלוקים" (שער היסודות פרק כ"ה) מבאר כי "אש שחורה על גבי אש לבנה מורה על שני עניינים שהיו בתורה: הראשון הוא עניין שמותיו של הקב"ה, והוא הרמוז באש לבנה. השני הוא ענין פשט התורה במצותיה ואזהרותיה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בזה העולם האפל והשחור, והוא הרמוז באש שחורה".

הרב סעדיה גאון כתב בספר האמונות: "דברי תורה יש להם פנימי וחיצון גלוי ונסתר, שנאמר (תהילים ס"ב, י"ב): אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי". הווי אומר כי יש בתורה רובד של פשט הדברים ורובד נוסף של פנימיות התורה הכוללת את סודות התורה ואת שמותיו של הקב"ה.

נמצא אפוא לסיכום כי יש בתורה תוכן של פשט ועומק עיוני שהוא "אש שחורה" ויש בתורה "אש לבנה" המבטאת את הרובד של פנימיות התורה הכוללת את סודות התורה ואת שמותיו של הקב"ה.

ייתכן כי לכך מכוונים דברי הרב סולובייצ'יק אודות חובה לברך ברכת התורה כדין הנובע מן ה"חפצא של תורה". הווי אומר כי נשים פטורות מחובת הלימוד של התורה, אך חובה זו מתייחסת ללימוד התוכן העיוני של התורה. אולם, מי שלומד תורה מושפע מן ה"שם ה' אקרא" הכלול בה וחובת ברכת התורה נובעת מרובד זה. על כן מוטלת החובה לברך ברכת התורה גם על מי שפטור מחובת העיון בה.

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי בתורה יש "אש שחורה" שהיא הרובד העיוני והנגלה, אך יש גם "אש לבנה" הנובעת מפנימיות התורה ומכוחה הסגולי, וזו יוצרת "חפצא של תורה".

קדושה עצמית

ההבנה כי מלבד הרובד העיוני של התורה יש בתורה גם "אש לבנה" ורובד פנימי המבטא חפצא של תורה, חורגת מדיון סגולי ויש לה משמעות הלכתית. סוגיה זו עשויה לבאר מדוע יש בספר תורה קדושה עצמית! כלומר, יש קדושה גם בספר עצמו ולא רק בתוכן שלו. נבאר:

במסכת מגילה (דף כ"ו עמ' ב') עומדים חז"ל על הבחנה בין "תשמישי קדושה" שהדין הוא כי הם נגנזים, לבין "תשמישי מצווה" שהדין הוא שאין בהם כל קדושה.

"תשמישי מצווה" - הם חפצים שהאדם מקיים בהם מצווה כמו: סוכה, לולב, שופר וציצית.

עם סיום השימוש בהם לא נשארת כל קדושה בחפץ וניתן לזרוק אותו, לא בדרך ביזיון כמובן, אך מצד שני גם לא צריך גניזה.

לעומת זאת, יש חפצים שיש בהם קדושה עצמית כמו ספר תורה, תפילין ומזוזות.

"תשמישי קדושה" - משמשים דבר שיש בו קדושה עצמית. כגון ארון קודש המשמש את ספר התורה, נרתיק ורצועות המשמשים את התפילין. תשמישי קדושה - קדושים הם וגם אם התבלו יש לגנוז אותם בכבוד. הווי אומר, כי דבר שמשמש חפץ של קדושה - נהיה קדוש, ואילו דבר שמשמש אדם בעשיית מעשה מצווה לא נהיה קדוש. מדוע?

רבי אברהם בורנשטיין (הרבי מסוכטשוב) בעל ה"אבני נזר", מבאר כי "תשמישי קדושה נשאר בהם רושם הקדושה ותשמישי מצוה לא נשאר בהם כלום" כי יש להבחין בין מה שנעשה באמצעות חפץ והסתיים, לבין מה שנחקק ונשאר בו מהקדושה.

בשופר או טלית אין קדושה עצמית. האדם מקיים את המצווה, והוא יכול לקיים את מצוות הציצית אף כשהוא בבית הכיסא ("ביאור הלכה" סימן תקפ"ח). תשמישי המצווה לא מתקדשים, שכן מעשה מצווה, ככל מעשה, הוא בר חלוף. דבר שבעצמו חולף, אינו יכול לחקוק קדושה קבועה בדבר אחר. על כן, לא מחלחלת קדושה בחפץ שבו נעשה המעשה.

לעומת זאת, בספר תורה יש קדושה עצמית, שהרי הוא כולל את שמותיו של הקב"ה. ספר תורה הוא "חפצא של קדושה" והקדושה חקוקה בו. על כן, הוא משפיע על סביבותיו שתיחקק קדושה בגופם, וגם הם הופכים להיות "חפצא של קדושה". הקדושה שנחקקה בהם עומדת בעינה בכל עת קיומם.

הקדושה חקוקה בו עצמו

הספר "נועם אלימלך" כולל רבדים העוסקים בפנימיות התורה, ברובד נסתר ועמוק שלה, ב"חפצא של תורה" וב"אש הלבנה" שבה. ספר זה הוא תשמיש קדושה והקדושה חקוקה בו.

על כן, הוא משפיע על כל סביבותיו שתיחקק אף בהם קדושה.

ייתכן כי הדבר נובע אף מדרך הילוכו של המחבר, רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק שבפולין (ה'תע"ז - כ"א באדר ה'תקמ"ז; 1717 - 1787), מגדולי תלמידיו של המגיד הגדול, רבי דב בער ממזריץ'. דרכו של המחבר מבוארת ב"צעטיל קטן", שהוא דף קטן (פתק), שבו כתב רבי אלימלך: "אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ודוק, אין זו הדרכה גרידא. רבי אלימלך ביקש כי אדם יחקוק את הדברים הללו בכל הווייתו. ב"פתק" זה כלולה המלצה (באות י') לחזור על האמור בו כל בוקר וכמו כן (באות י"ד) לחזור על האמור בו כמה פעמים בכל יום ולפרש לעצמו את הדברים בשפה המדוברת. בנוסף (באות ט"ז) מורה רבי אלימלך להסתכל ב"פתק" זה לפני העיסוק בלימוד תורה. ובכן, מה כתוב בו ב"דף הוראות" זה?

ההוראה הראשונה ב"צעטיל קטן" היא זו:

"בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה, ובפרט כשהוא יושב בטל לבדו בחדר, או שוכב על מיטתו ואינו יכול לישן, יהיה מהרהר במצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדולה ונוראה בוערת לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו לאש על קידוש השם יתברך, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצות עשה דאורייתא".

הוראה זו אמורה ללוות את האדם בכל עת, ורבי אלימלך מוסיף וכותב (באות ג'):

"גם בשעת אכילה וזיווג יכוון כנ"ל, וכשיתחיל להרגיש תענוג גשמי, יצייר במחשבתו כנ"ל, ותיכף ומיד יאמר בפיו ובלבבו שיותר היה לו תענוג ושמחה בעשיית מצות של "ונקדשתי" באופן הנ"ל מהרגשת תענוג גשמי זה. וכך יאמר: ראיה לדבר שיותר היה לי תענוג ושמחה בעשיית מצות עשה של "ונקדשתי" באופן הנ"ל, שאפילו היו חוטפים אותי ורוצחים באמצע אכילה וזיווג לעשות לי העינויים קשים, הייתי משמח את עצמי על קידוש השם יתברך יותר מתענוג גשמי הזה".

הכתוב (ויקרא כ"ב, ל"ב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל" מצווה על כל אדם מישראל למסור את נפשו ולמות על קידוש השם, ובא לידי ביטוי רק בשעות מבחן קשות. לפי מהלכו של רבי אלימלך הופך ציווי זה להיות הוראה לחיות חיים של קידוש השם, בכל רגע ורגע.

הגברא הנוהג על פי הנחיה זו הופך להיות חפצא של קדושה, שהרי הוא מוקדש כליל לה' ואין לו בעולמו ולא כלום מלבד הקב"ה.

רבי אלימלך מנחה אפוא את האדם לחיות חיים שלמים של קדושה, כשכולו קודש לה'.

הבחנה בין החיוב שנפסק בשולחן ערוך לחיוב שחידש רבי אלימלך

ודוק היטב, בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א סעיף א') נפסק כי "בכל מה שייהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, ככתוב (משלי ג', ו'): 'בכל דרכיך דעהו' ואמרו חכמים 'כל מעשיך יהיו לשם שמים', שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו".

ה"שולחן ערוך" מפרט כיצד צריך אדם לכוון בכל מעשי החולין שלו כי ייעשו רק לצורך הכשרת גופו לעבודת בוראו. השולחן ערוך מסכם ואומר: "כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו; ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד".

בדרך זו אדם הופך את כל מעשיו לתשמישי מצווה.

אבל, רבי אלימלך נוקט כי נדרש מן האדם הרבה יותר. לא די במחשבה כי המעשה ייעשה כדי לחזק את הגוף לעבודת ה', אלא שהאדם נדרש להקדיש לה' את כל הנאות החיים שלו ולהעדיף עליהם — קידוש השם. בדרך זו הופך האדם את כל מעשיו לתשמישי קדושה.

קדושה הניבטת מן ה"תפילה קודם התפילה"

רבי אלימלך מליז'נסק מתווה קו לפיו מוטל על האדם להקדיש את פתיל חייו ואת כל הנאותיו לקב"ה ולחיות חיים של קדושה. קו זה עובר כחוט השני בכל כתביו של רבי אלימלך. כך למשל חיבר רבי אלימלך "תפילה על התפילה", שאותה יאמר האדם כדי לתקן ולהקדיש לה' כדבעי את תפילתו.

רבי אלימלך עומד על כך שגם בתפילה יש מעשה חיצוני, מעין "אש שחורה", שכן האדם מתייצב בפני אלוקיו, שמוט כוחות ויומרות, מתחנן על חייו ומבקש את בקשותיו, אבל לעיתים מזומנות קורה כי גם בשעה נעלה זו האדם מוסט ודעתו מוסחת. הוא עומד בפני אלוקיו ומחשבתו נודדת אל מחוזות החיים הגשמיים שלו. לכאורה, הדבר מלמד חלילה על כל המהות של אדם זה, כמי שאינו מוקדש לאלוקיו. לא! זועק רבי אלימלך ומנסח לנו "בתפילה על התפילה" לומר כך:

"גלוי וידוע לפניך, כי לא במרד ובמעל חלילה וחלילה מרינו את פיך ודברי תורתך ומצוותיך, כי אם מרוב היצר הבוער בקרבנו תמיד, לא ינוח ולא ישקוט, עד אשר מביאנו אל תאות העולם השפל הזה ואל הבליו, ומבלבל את מחשבותינו תמיד.

אפילו בשעה שאנחנו עומדים להתפלל לפניך ולבקש על נפשנו, הוא מבלבל את מחשבותינו תמיד בתחבולותיו. ואין אנו יכולים לעמוד נגדו, כי נחלש שכלנו ומוחנו וליבנו עד מאוד, וכשל כוח הסבל מרב הצרות והתלאות וטרדת הזמן.

לכן אתה, אל רחום וחנון, עשה עמנו כמו שהבטחתנו על ידי נאמן ביתך, 'וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם'. ואמרו חז"ל, אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי, כי כן דרכך להיטיב לרעים ולטובים.

גלוי וידוע לפניך אנקתנו וצערנו ושיחנו על אשר אין אנו יכולים לקרב עצמנו לעבודתך ולדבק ליבנו בך באמת ובתמים, אֲהָהּ על נפשנו, אוי עלינו מאוד, אבינו שבשמים, ועתה תעורר נא רחמיך וחסדיך הגדולים והמרובים עלינו, לגרש ולבער את יצרנו הרע מקרבינו, ותגער בו שיסור וילך מאיתנו, ואל יסית אותנו להדיחנו מעבודתך חלילה. ואל יעלה בליבנו שום מחשבה רעה, הן בהקיץ והן בחלום הלילה, בפרט בעת שאנחנו עומדים בתפילה לפניך, או בשעה שאנחנו לומדים תורתך ושעה שאנחנו עוסקים במצוותיך, תהא מחשבותינו זכה, צלולה וברורה וחזקה באמת ובלבב שלם כרצונך הטוב עימנו.

ותעורר לבבנו ולבב כל ישראל עמך לייחדך באמת ובאהבה לעבדך עבודה הישרה, המקובלת לפני כיסא כבודך. ותקבע אמונתך בליבנו תמיד בלי הפסק, ותהא אמונתך קשורה בליבנו כיתד שלא תמוט. ותעביר מעלינו כל המסכים, המבדילים בינינו לבינך".

הווי אומר כי הפנימיות הומה לקב"ה ומייחלת לחיים של קדושה.

אכן, היצר מסית את האדם ומסיט את מחשבותיו. אבל זהו רצון חיצוני. זר. כפוי. תוך תוכו של האדם קדוש ומלא ב"אש לבנה" וברצון עז להיות חפצא של קדושה.

בתפילה זו רבי אלימלך מחנך את האדם לא רק כיצד להתפלל אלא גם כיצד להתנהג ואיך לחשוב. על האדם להקדיש לקב"ה את כל מאוויי הלב ואת כל תכונות הנפש ולהתפלל: "ותשמרנו מן הפניות והגאוה, ומן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות הרעות, ומכל דבר המפסיד עבודתך הקדושה והטהורה החביבה עלינו". קשה הדבר, אך לא נביא כאן את הדברים כולם, על אף שמרהיבים הם, וחבל לוותר על כל אות. נציין רק כי התפילה מסתיימת במילים הנשגבות והידועות:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה. ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכל נחת רוח אליך. וזה עיקר כוונתנו. ואם אין לנו שכל לכוון את לבבנו אליך, אתה תלמדינו, אשר נדע באמת כוונת רצונך הטוב. ועל כל זאת מתחננים אנחנו לפניך, אל מלא רחמים, שתקבל את תפילתנו ברחמים וברצון, אמן כן יהי רצון".

אכן, רבי אלימלך ייסד "בית ספר" לקדושה, וספרו "נועם אלימלך" - הוא ספר הלימוד.

על הספר "נועם אלימלך"

רבי אלימלך מליז'נסק היה מן הראשונים שהפיצו את תורת החסידות בכל רחבי פולין הדרומית (גליציה). השפעתו הייתה עצומה. ביחד עם אחיו, רבי משולם זוסיא (הידוע כרבי זושא מאניפולי), נדד למרחקים, השריש קדושה והפיץ תורה. לאחר פטירתו של רבי אלימלך, פרסם בנו, רבי אלעזר, את ספרו "נועם אלימלך" בשני חלקיו. החלק הראשון מסודר לפי פרשיות התורה, והחלק השני, הנקרא "ליקוטי שושנה", מלקט רעיונות קצרים על פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל.

ב"נועם אלימלך" מפורטים יסודות החסידות. ידוע המושג (סוטה דף מ"ז, עמ' ב'): "איש אשכולות" - איש שהכל בו. רש"י שם מוסיף: "שהכל בו - תורה באמיתה". נראה כי יש לחדש מושג שייקרא "ספר אשכולות" - ספר שהכול בו. אף נוסיף ונאמר "תורה באמיתה ובקדושתה". ה"נועם אלימלך" הוא ספר אשכולות. ספר שהכול בו. יש בו רעיונות הגותיים עמוקים. יש בו תובנות נפלאות. יש בו חידושים בדרך עבודת ה'. יש בו יסודות של אמונה ויסודות של ידיעה ודעת. יש בו רעיונות שהם חידושי תורה מרהיבים ויש בו רעיונות שהם בגדר של "פנימיות התורה". יש בו קדושה ויש בו טהרה. יש בו "אש שחורה" ויש בו "אש לבנה".

גדולי ישראל התייחסו לספר הזה ביראת הרוממות.

רבי מנחם מנדל מרימנוב (מגדולי אדמו"רי גליציה) התייחס לקדושתו של ה"נועם אלימלך" ואמר כי צריך לטבול במקווה בערב שבת כדי להבין היטב את דבריו.

רבי חיים מצאנז התייחס לעמקוּת הרבה של ה"נועם אלימלך" ואמר, שהוא יכול לעשות פירוש על הספר זה בדומה לפירושו של בעל ה"בית יוסף" על הטור.

רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה"תניא" כינה את ה"נועם אלימלך" כ"ספרם של צדיקים" (לעומת ספרו "תניא" שהוגדר על ידו כ"ספרם של בינונים").

ודוק, אין לראות ב"נועם אלימלך" ספר המיועד רק לצדיקים. אף אין לומר חלילה כי הספר העמוק הזה מיוחד אך ורק לעיונם של יחידי סגולה, כשכל השאר ישתמשו בו רק כספר סגולה.

"נועם אלימלך" הוא ספר שהעיון בו הוא חובה קדושה לכל מי שתאב דעת, הבנה, קדושה, ואשר ליבו נושאו לגדול ולהתגדל בעבודת ה'. הספר מכונה "ספרם של צדיקים" על שום עיסוקו ב"תורת הצדיק", שהוא רעיון יסודי ונשגב המושרש בתורת החסידות בכלל וב"נועם אלימלך" בפרט.

אכן, בתוך ים הרעיונות, המחודש המקורי והשופע, הכלול בספר הגדול הזה, מקדיש רבי אלימלך רבות לתפקידו של הצדיק ולתועלת הרבה של ההתקשרות עם צדיק אמת.

המשך הפרק בספר המלא