מלכים לא מתחתנים מאהבה

ניצחון באַלְז'וֹבָּרוֹטָה

אַלְז'וֹבָּרוֹטָה, פורטוגל 14 באוגוסט 1385

״האויב הובס! האויב הובס! האויב בורח משדה הקרב!" צעק בהתרגשות נושא הכלים הצעיר שפרץ לאוהל המלכותי. באוהל הריק מצא את האב ברוקה, הכומר המוודה של המלך, כורע על ברכיו ומתפלל בדבקות לכל הקדושים שיבואו לעזרתו של דון ז'וֹאָוּ, מלכהּ הצעיר של פורטוגל, במלחמתו נגד קסטיליה.

"מה, מה אמרת?" הכומר פקח את עיניו.

"ניצחנו אותם! ניצחנו אותם!" חזר הנער וצעק בהתרגשות, "הקסטיליאנים בורחים מהמערכה כמו כלבים מוכים!"

"עזור לי לקום," הורה הכומר, "את המראה הזה אני חייב לראות."

הוא מיהר החוצה בצליעה, שרירי רגליו כואבים מן השעות הרבות שבילה על הברכיים, שוכח לחלוטין שכאיש דת אסור לו להתענג על תבוסתו של האויב.

בשדה הפתוח, למרגלות האוהל המלכותי, נאסף המון רב ושאגות של שמחה נשמעו מכל עבר: "יחי דון ז'וֹאָוּ! תחי פורטוגל!"

"נס! נס!" קרא הכומר וספק את כפיו, "דון ז'וֹאָוּ הצליח להביס את צבאו הגדול של חוּאָן מלך קסטיליה!״ והוא נשק את הצלב הגדול שהיה חגור למותניו מעל כתונת הנזירים החומה שלו והבטיח לקיים את כל הנדרים שנדר בשעות הקשות של הקרב.

למטה, בשדה, התגודדו כולם סביב סוס הקרבות הגדול שעליו רכב המלך ז'וֹאָוּ, נדחקים להגיע אליו, לנשק את ידו, להראות לו את אהבתם: אבירים לבושים שריון, קשתים שהגיעו מוֵיילְס הרחוקה, חיילים פשוטים נושאי כידון ואיכרים חמושים באלות וגרזינים שהצטרפו אל המלך לעזור לו לעצור את הפולש. במהומה הגדולה נשכחו הבדלי המעמדות וכולם עמדו זה לצד זה שיכורי ניצחון, צועקים יחד שוב ושוב: ״יחי דון ז'וֹאָוּ! תחי פורטוגל!״

המלך הצעיר הרים את ידו להסות אותם. הוא אמר משהו שהכומר ברוקה ונושא הכלים לא הצליחו לשמוע ומיד עלתה שאגה נוספת: ״יחי נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ! יחי נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ!" לכבודו של מפקד הצבא נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ פֵרֶירָה.

לבסוף גוועה ההתרגשות. המלך ואביריו יצאו לעבר האוהל המלכותי ואילו החיילים והאיכרים פנו לתפוש את מקומם בין העצים בחורשה קטנה בקרבת מקום. הפצועים נלקחו בעגלות אל הכפר הסמוך, אַלְז'וֹבָּרוֹטָה.

המלך ירד מהסוס הגדול שלו ומסר את המושכות לידי נושא כליו.

"ראית אותו," אמר נלהב, "ראית איך התנהג בקרב, כל כך ממושמע ואמיץ," והוא טפח באהבה על צווארו של הסוס המיוזע שלוחות מתכת הגנו על אפו, חזהו ועל אחוריו. אחר כך הסיר את כפפות המתכת המסורבלות והעביר את ידיו בשערו השחור הגלי שנפל עד כתפיו. כשפנה לומר משהו לנוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ, היה חיוכו רחב וחם. מי שלא הכיר את המלך הצעיר לא יכול היה לזהות אותו בקרב הפמליה שהתקרבה אל האוהל המלכותי, לא היה דבר בלבושו ובהתנהגותו שיבדיל אותו מאביריו, שכמוהו היו כולם בשנות העשרים לחייהם.

בעקבות המלך ואביריו פסעו נושאי הכלים, מחזיקים בידיהם את החרבות הארוכות והכבדות ששימשו את אדוניהם בשעת ההסתערות. את הפמליה השלימו המשרתים, מוליכים את הסוסים המיוזעים שעדיין לא נרגעו מסערת הקרב והיו נושמים ונושפים בנחיריים פתוחים, קצף מכסה את פיהם והם מתרוממים מפעם לפעם על רגליהם האחוריות בצניפת מחאה.

הכומר ברוקה יצא לקראת המלך, חיבק אותו וקרא: "הו מלכי, הו דון ז'וֹאָוּ, נס קרה לנו, נס, הבתולה הקדושה וג'ורג' הקדוש עמדו לצד פורטוגל ותמכו בה במלחמתה הצודקת נגד הפולש הקסטיליאני!"

"כדאי שתוסיף גם את נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ לרשימת האחראים לנס," צחק המלך וחיבק בחום את מפקד הצבא שלו, שהיה גם חברו הקרוב.

"אבל אדוני, אסור לך לדבר ככה, זה חילול הקודש," נחרד הכומר.

"סלח לי, אבי," אמר המלך וטפח לכומר על כתפו בחיבה, אחר כך הסיט את היריעות שכיסו את פתח האוהל וקרא חסר סבלנות לאחד הנערים מנושאי כליו: "חלץ אותי מהשריון."

באצבעות מיומנות התחיל נושא הכלים להתיר את הקישורים ואת אבזמי המתכת שחיברו יחד את שריון החזה העשוי מִקְשַַׁת מתכת כהה. אחר כך בא תורם של מגני הזרועות והברכיים, העשויים טבעות גמישות, שאפשרו תנועה חופשית של הידיים והרגליים, ולבסוף שריון הקשקשים של הצוואר והמרפקים.

"איפה המותנייה עם סמל מסדר האבירים שלך?" נזעק לפתע האב ברוקה.

"הוא יענה לך," אמר המלך והִפנה את גבו לבקשת נושא כליו.

האב ברוקה פנה אל מפקד הצבא שגם הוא היה עסוק בהיחלצות מהשריון הכבד.

"יעצתי לדון ז'וֹאָוּ שלא לשאת עליו את סמל מסדר האבירים שלו," אמר נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ בשקט, "כדי שהאויב לא יוכל לזהות אותו בשדה הקרב."

"והשארת אותו ללא הגנת הצלב הקדוש?" זעם הכומר.

"סמל מסדר האבירים לא היה מגן עליו מהחיצים וממכות החרב של הקסטיליאנים," קבע נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ ללא התרגשות.

״איך אתה מעז לומר דברים כאלה בנוכחותי!" צעק הכומר.

"הפסיקו שניכם!" רטן המלך והוריד מעליו את אפודת העור, הפריט האחרון בשריון שעטה על גופו. משרת ניגש אליו, נושא אגן נחושת מלא מים. המלך שטף את פניו וצווארו, אחר כך השתרע על השטיחים שנפרשו מיד עם כניסתו, משעין ראשו על הכרים שהונחו למראשותיו. ללא השריון התגלה המלך כבחור ממוצע קומה וחסון, שאת גון עורו הכהה ירש מאמו ולא מאביו, שהיה בהיר וגבוה כמו כל המלכים הַבּוּרְגוֹנְדִים.

באוהל נשמעו קולות השקשוק של המגנים כשהאבירים התפרקו משריונם.

נער משרת הגיש יין. המלך ז'וֹאָוּ לגם בצימאון, היין נשפך מעבר לשפת הגביע המרוקע וגלש במורד צווארו. הוא צחק ומחה את פיו בשולי כותנתו, חופשי ומשוחרר מכל גינוני מלכות.

"איך נהניתי!" קרא, משולהב עדיין מקריאות הקרב, תרועות החצוצרות וצלצול החרבות, "זה היה יותר טוב מכל תחרויות האבירים שהשתתפתי בהן."

כולם התחילו לדבר בבת אחת, נכנסים זה לדבריו של זה, מספרים את חוויותיהם משדה הקרב, פורקים את המתח לאחר שעות ההמתנה הממושכות והקרב שאחריהן.

"אתה רואה את הברנש הזה," צחק אַנְטוֹנְיוֹ דֶה סִילְבָה וטפח לחברו הטוב על גבו, "הוא יצא לשדה הקרב כשהבז שלו על פרק ידו, כשהאבירים הקסטיליאנים תקפו הוא שחרר את הבז וזה טס ישר אליהם וכל כך הבהיל אותם, שראיתי לפחות שלושה נופלים מהסוסים."

"והקשתים מוֵיילְס," צעק בהתלהבות בן דודו פֶרְנָאוֹ, ״איך הם ירו את החיצים בקשתות הארוכות שלהם! איך הם פגעו בסוסים של האבירים הקסטיליאנים, ראיתם איך הקסטיליאנים הסתבכו בשריונים שלהם ולא הצליחו לקום! אדוני המלך, הוולשים שלך בהחלט שווים את הכסף שאתה משלם להם!"

"לא הייתי מאמין שהמלך חוּאָן יברח ככה משדה הקרב," אמר סַלְבָדוֹר דֶה לָארָה, המבוגר והשקול באביריו של המלך ז'וֹאָוּ, "נושא הכלים שלי מְסַפֵּר שכבר הספיקו לספור אלפיים הרוגים ופצועים מהצד שלהם, הייתם מאמינים?״

"ואצלנו?" שאל המלך ז'וֹאָוּ והרצין.

"מעטים, אדוני המלך," ציין סַלְבָדוֹר דֶה לָארָה בהקלה, "קשה להאמין שיצאנו מהקרב הזה עם כל כך מעט נפגעים."

לילה ירד, צללים כיסו את המחנה. ריח מדורות מילא את האוויר, ריח זרדי אורן, מפעם לפעם נשמעו הקריאות: "יחי דון ז'וֹאָוּ! תחי פורטוגל!"

משרת הניח לפיד דולק במרכז האוהל, בעקבותיו נכנסו משרתים נושאים מגשים גדולים עמוסים בשר.

״סוף־סוף!״ קרא אַנְטוֹנְיוֹ דֶה סִילְבָה, חטף תרנגולת צלויה ונעץ בה את שיניו ברעבתנות.

המלך ואביריו הצטרפו אליו, עורמים בידיהם חתיכות בשר שמן על פרוסות לחם עגולות ועבות, מדברים בפה מלא, מגהקים ללא בושה, כאילו לא אכלו ימים רבים. לרגע נדמה היה כי שבו מיום ציד ולא מקרב חשוב שהפסד בו היה מביא קץ לעצמאותה של ממלכת פורטוגל.

"מישהו דואג לאנשים בחוץ?" שאל המלך בין לעיסה ללעיסה.

"הכול סודר," הזדרז להשיב סַלְבָדוֹר דֶה לָארָה, "עגלות עמוסות לחם ושמן צריכות להגיע בכל רגע, אני מקווה שאדוני לא יכעס," הוסיף ברשמיות, "הוריתי גם לשלוח חביות יין."

מן המחנה עלו קולות שמחה. "נדמה לי שחביות היין הגיעו," חייך המלך ז'וֹאָוּ.

פֶרְנָאוֹ הניד בראשו בפליאה: "אני עוד לא יכול לעכל את מה שקרה, רגע אחד רכבתי לקראתם וברגע הבא כבר הוכרע הקרב. אני מודה," הוסיף, "כשראיתי את הצבא הגדול של המלך חוּאָן הייתי בטוח שאנחנו אבודים."

מלמולי הסכמה נשמעו בקרב האבירים.

"איפה היו הקשתים המפורסמים שלו מצרפת? ולמה הוא לא שיתף את החיילים הפשוטים?" קרא המלך ז'וֹאָוּ.

"הם נשארו מאחור," צחק נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ. "אחד השבויים סיפר לי שהאבירים הצעירים של המלך חוּאָן דרבנו אותו לתקוף מיד, ללא עזרת הקשתים והחיילים," הסביר, "הם היו כל כך בטוחים בניצחונם שהיו חסרי סבלנות להמתין עד מחר. האבירים הוותיקים דווקא יעצו לו להמתין, לתת לחיילים לנוח, אבל המלך חוּאָן העדיף לשמוע בעצת הצעירים."

"איזה מזל שהאבירים שלו כל כך טיפשים," גיחך אַנְטוֹנְיוֹ דֶה סִילְבָה.

"איזה מזל שהוא כל כך טיפש," אמר המלך ז'וֹאָוּ בבוז, אחר כך הוסיף בהתלהבות: "ראיתם איך האנשים שלנו נלחמו? אני מתכוון לחיילים הפשוטים, לאיכרים, אחד מהם הציל אותי ממכת חרב, הוא בלם אותה בגרזן פשוט, כזה שחוטבים בו עצים." עיניו השחורות הבריקו מהתרגשות.

"אני לא יכול לשכוח איך הם הסתערו קדימה קוראים בשמך, אדוני המלך," אמר סַלְבָדוֹר דֶה לָארָה, "אין הרבה מלכים שיכולים להתגאות כמוך באהבה שהעם רוחש להם."

קול נגינה עלה מרחוק. מישהו התחיל לשיר לרגל הניצחון באַלְז'וֹבָּרוֹטָה.

"בואו נצטרף אליהם," אמר פֶרְנָאוֹ, "בשעת הקרב לא היה הבדל בין אביר לחייל, ולמה שיהיה עכשיו, כשאנחנו חוגגים את הניצחון?"

"יפה דיברת," אמר המלך, "צאו אליהם, הודיעו על בואנו."

האבירים עזבו את האוהל, מצטרפים אל החוגגים ליד המדורות. באוהל נשארו רק המלך ומפקד צבאו.

"מה אתה חושב?" שאל המלך ז'וֹאָוּ, "המלך חוּאָן ינסה שוב לפלוש לפורטוגל?"

"אני חושש שכן," אמר נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ, מעביר את ידו על זרועו שנחבלה בקרב, "התבוסה שלו היום רק תדרבן אותו לצאת לעוד מערכה. אין לו ברֵרה, הוא חייב לשקם את מעמדו, לא רק בקרב בעלי בריתו, אלא בקסטיליה עצמה, שם יש לו עדיין מתנגדים, כאלה הסבורים שעל הכתר היה לעבור לידי דוֹנְיָה קוֹנְסְטַנְסָה, בתו של המלך שנרצח."

"ואם הוא יתקוף שוב, מה הסיכויים שלנו נגדו?" שאל המלך ז'וֹאָוּ.

נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ נאנח. "המלך חוּאָן לא יוכל להרשות לעצמו תבוסה נוספת, בפעם הזאת הוא יגייס צבא הרבה יותר גדול." הוא ניתח את המצב בקור רוח כאילו לא מדובר בגורל מלכו וארצו.

"אתה מתכוון," אמר המלך ז'וֹאָוּ בשקט והישיר אליו את מבטו, "שבפעם הבאה לא נוכל לנצח אותו."

נוּנוֹ אַלְוָרֵשׁ שתק.

המלך ז'וֹאָוּ התחיל לפסוע הלוך ושוב, שקוע במחשבות, לבסוף הרים את מבטו ואמר:

"הגיע הזמן לשלוח שליחים לאנגליה, הגיע הזמן לבקש את עזרתו של ג'ון מִגֶנְט, דוכס לַנְקֶסְטֶר."