נפלאות הכעס

"הכעס הוא סוג של חומצה שגורמת נזק רב יותר למיכל שבו היא נמצאת מאשר לדברים שעליהם היא תישפך"
מארק טווין

פתח דבר

לפני כעשור כתבתי את ספרי הראשון, "אייכה". גיבור הספר, אריאל, הוא רווק בן שלושים ושתיים, ששלושה שבועות לפני חתונתו בורח להודו, מתוודע לעולמות רוח חדשים, מתאהב אהבה בלתי אפשרית ונסחף למחוזות רוחניים ורגשיים שלא הכיר, עד לסיום המפתיע. במהלך הכתיבה נתתי למספר חברים לקרוא ולהעיר לי הערות. אלו מהם שטיילו בהודו כתבו לי בתגובה ש"הספר נפלא, אבל רואים שמעולם לא ביקרת בהודו." "אתה לא יכול לכתוב על הודו בלי להיות שם," אמרו. אז נסעתי.

כשהגעתי לצפון הודו, פגשתי "מתנ"ס" של רוחניות: יוגה, סדנאות שתיקה, טאי צ’י, מדיטציות, שיטות ריפוי ומסז’ים למיניהם. אחד הישראלים סיפר לי שבעיירה שבה התמקמתי, מקלוד גאנג’, מתאכסן רופא ישיש, דוקטור יֵשִׁי דוֹנְדֵן שמו, מומחה בעל שם עולמי ברפואה טיבטית. אלפי אנשים מגיעים אליו מרחבי הגלובוס על מנת להיוועץ עימו בבעיות רפואיות, ועל אף שלא סבלתי מבעיה רפואית כלשהי מלבד עודף משקל, החלטתי לנצל את שהותי במקום ולהיכנס אליו.

הוא ישב בקליניקה שלו, חמוש במתורגמן, והתבונן בי בחיוך. לאחר מכן הוא ערך לי מספר בדיקות, מדד לי את דופק הלב ובחן מקרוב את עיניי. או אז פתח את פיו ואמר: "יש בך יותר מדי כעס."

זכורני שצחקתי בקול רם. "אני? מהמקום שהגעתי ממנו, ישראל," השבתי לו, "אני נחשב לאחד האנשים הרגועים ביותר." "אולי אצלכם אתה נחשב רגוע," ענה, "כי כלפי חוץ אינך נראה כועס, ודאי, אבל בפנים יש בך כעס אצור." הנהנתי, הבנתי למה הוא מתכוון, והוא המשיך: "הכעס שלך גורם לך לבעיות בכבד." כאן כבר הופתעתי – מה הקשר לכבד?

הפגישה נגמרה. הוא נתן לי כדורים חומים שרקח מצמחים, הורה לי לבלוע אותם במשך חודש, ובנוסף - לא לאכול מנגו וגרעיני רימון.

כשחזרתי ארצה ממסעי הקצר בהודו, החלטתי לעשות בדיקות דם ולאמת את דבריו של ישי דונדן, שכן הבדיקה שערך לא נראתה לי מדעית במיוחד, בלשון המעטה.

להפתעתי בדיקות המעבדה הוכיחו בוודאות שצדק: אכן נמצאה בעיה בתפקודי הכבד.

אלא שבאותם ימים הטריד אותי הכעס יותר מאשר הטרידו תפקודי הכבד. עד אותו יום חשבתי שהכועסים הם אלה שהחצינו את זעמם, אלה שצרחו, קיללו, קלקלו ושברו, ואילו השקטים, או השותקים והמְרַצים, נראו בעיניי כמי שיודעים להתמודד עם כעסם. חשבתי שהשתיקה עצמה מעידה על התמודדות עם הכעס, והאמנתי בלב שלם שאני לא כמו "הכועסים ההם", שהורסים בהתפרצויותיהם את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.

הייתכן שטעיתי והשתיקה אינה מעידה על התמודדות נכונה?

החלטתי לצאת למסע אל תיקון הכעס הפנימי שלי.

כן, ישנם כאלה שחייהם נהרסים והם מחריבים את הנקרה בדרכם בגלל מידת הכעס שלהם. אני ברוב המקרים כעסתי כעס "מתורבת", כעס שותק המכלה אותך מבפנים.

שבע שנים לאחר מכן השתפרו תפקודי הכבד שלי והיום, ב"ה, אני והכבד שלי מאוזנים.

ספר זה מתאר את המסע התודעתי, הרוחני, הרגשי והמעשי שעברתי בעשור האחרון, הן בעצמי והן עם אחרים שהגיעו אליי לאימונים וטיפולים אישיים. הספר מתאר שש תחנות במסע שלי אל חיים מאוזנים יותר.

בתחנה הראשונה במסע הבנתי את כוחה של הפרשנות, עד כמה אין בנמצא אפילו סיבה אחת אובייקטיבית בגינה כל בני האדם בעולם כועסים. אי לכך חדרה אליי ההכרה שרגשותי אינם אובייקטיביים אלא הם תולדה של פרשנות. התובנה הזו החזירה את הכוח לידיי, שכן אם בכוחי לשנות פרשנות הרי שבכוחי להשפיע על רגשותי וכתוצאה מכך - על חיי.

בתחנה השנייה גיליתי שהאירועים, המקרים והאנשים שמצליחים להוציא אותי מאיזון, דהיינו מכעיסים אותי באמת ומעוררים אצלי זעם – מעידים על פי רוב על דבר לא שלם אצלי. או בפרפרזה על דברי חז"ל, גיליתי ש"הכועס במומו כועס".

בתחנה השלישית נתוודעתי לקשר שבין הכעס שלי לבין חטא הגאווה ולשינוי העמוק שאצטרך לשנות במידת הגאווה שלי על מנת לאזן את הכעס.

בתחנה הרביעית גיליתי שהכעס הוא רגש משני, דהיינו שער לרגש עמוק יותר, פחות פופולרי ופחות מדובר. הרי קל יותר לכעוס מאשר לומר "נעלבתי" או "לא באמת אכפת לך ממני". קל יותר לכעוס מאשר להיישיר מבט אל הרגש האמיתי שמנהל אותי ברגע נתון.

בתחנה החמישית התחלתי לראות את הקשר בין כעס לבין חסרון אמונה, דהיינו: בכל פעם שאני מאבד אמונה או שוכח שיש כוח גדול ממני, שהוא זה שמנהל את היקום ולא אני – אני כועס.

בתחנה השישית הבנתי שהתעוררות הכעס היא כשלעצמה חיובית וטומנת בחובה מתנות רבות. הבעיה נוצרת כשלא משחררים את הכעס, כשנותנים לו להישאר יותר מרגעים ספורים.

אך לפני שנצלול אל שש התחנות במסע, בואו ננסה להתבונן על העיקרון המרכזי שינחה אותנו בכל התחנות – עקרון המידה הנכונה.

"הנפש לא פראיירית"
המוזיקאי והיוצר חנן בן ארי שר בשירו "איזון" - "הנפש לא פראיירית, ואת מה שחשבת שחסכת, ברבות השנים היא תגבה ממך עם ריבית של משכנתא".

נדמה לי שחנן מדייק במשפט אחד את המושג החז"לי "עבודת המידות". כל דבר שאנחנו עושים מצריך איזון, משקל ומידה. אכילה היא פעולה נפלאה והכרחית, השאלה היא כמה, מתי ולמה. שינה גם היא הכרחית, השאלה היא באיזו מידה.

קנאה, כך כותב ספר הזוהר, היא הכרחית למי שאוהב. מי שאוהב ולא מקנא אפילו במעט, הרי שאהבתו אינה אהבה. אך מה לגבי קנאה שעברה את מידתה?

פחד הוא ודאי רגש הכרחי שמייצר זהירות ויראה, אך מה לגבי פחד שעבר את גבולו, הפך לחרדה ושיתק את האדם? ומן הצד השני, אם האדם אינו מפחד בכלל, האם זה מעיד על איזון? ומה יגרום לו להיזהר למשל מסכנות?

אנשים טועים לחשוב שרבי נחמן יעץ לנו "והעיקר לא לפחד כלל", אך רבי נחמן מעולם לא טען זאת. הוא כתב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא להתפחד כלל" (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, סימן מ"ח). ההבדל בין לפחד ולהתפחד הוא ההבדל שבין פחד מסכנה ממשית ומוחשית לבין פחד מדבר שלכאורה אין צורך לחשוש מפניו. דהיינו, המתפחד הוא מי שמפחיד את עצמו, לעיתים עד כדי כך שהוא מאפשר לפחד להשתלט עליו ולנהל אותו.

עבודה היא דבר הכרחי, במידה. מאכלים מתוקים הם כיפיים וטעימים, במידה. יצר ההרפתקנות הוא נפלא, במידה. האם יש תחום שאיננו זקוקים בו למידה ואיזון?

אנחנו פותחים את המים החמים במקלחת ומיד מאזנים עם קרים.

אפשר אפילו לומר שהאמנות הגדולה של החיים היא מציאת המידה הנכונה.

ועל כך בדיוק כותב חנן בן ארי ומזכיר לנו את ההפסדים הכרוכים בחיים לא מאוזנים, כי "הנפש לא פראיירית". אתה תשלם בריבית דריבית על חוסר איזון בחיים. אם תאכל יותר מדי – תחלה. אם תדאג יותר מדי – תחלה. אם תעשן יותר מדי – תחלה.

את התובנה הזו למדתי על עצמי ובשרי. לקח לי זמן להבין שהכעס שלי קשור לחוסר איזון בחיי, לקח לי זמן לנסח לעצמי מפורשות שאני עובד יותר מדי, אוכל יותר מדי, כותב את ספריי בשעות הלילה ולכן ישן מעט מדי. לקח לי זמן להכיר בכך שאני משקיע יותר מדי באחרים ופחות מדי בעצמי. מצאתי את עצמי כועס ומותש, מותש וכועס - כועס על ילדותיי כי הן אינן עוזרות לי מספיק ו"למה אני צריך לעשות הכל בבית הזה?", כשכל הבעיה הייתה בחוסר היכולת שלי להאציל סמכויות; מצאתי את עצמי כועס על אנשים קרובים כי הם לא מכבדים אותי כשבעצם רגע, משה, אתה בעצמך לא מכבד את הגוף שלך ואת הצרכים שלו!

והגוף אמר את דברו. הגעתי למשקל של 143 קילו וחליתי בסוכרת. שנים של ניסיונות לרזות הובילו אותי להחלטה שסותרת את כל תפיסות עולמי, החלטה שהיא כשלעצמה לא מאוזנת: לעבור ניתוח לקיצור קיבה. כך השלתי ארבעים וחמישה קילו ממשקלי והסוכרת נעלמה. אבל איזון הוא עבודה קשה ומפרכת לאדם כמוני. הניתוח רק הראה לי שישנם תחומים נוספים שבהם אני נדרש לאזן: למדתי להפסיק לְרַצּוֹת ולהתחיל להגיד לא, אינני יכול, תצטרך להמתין... חושבים שזה קל? כל אחד והשיעורים שלו בחיים...

המזל שלי היה ועודנו – העיסוק שלי באנשים. אני אוהב אנשים. אני מרצה על רעיונות שאני מאמין בהם, והקהל מתעצם. אני מאמן ומטפל ביחידים ובזוגות, וב"ה חייהם של רבים משתנים לטובה. אני כותב ספרים ומקבל מאות תגובות בחודש מקוראים. למה מזל? כי אני אדם שמח, שמח בחלקי ועסוק בהשפעה ובשליחות חשובה.

אבל גם השליח צריך לישון, לנוח ולשמוח בחיק הטבע ובחיק משפחתו. כולנו זקוקים למידה. לאיזון.

ומה לגבי הכעס? מה האיזון שלו?
פעמים רבות המושג המופשט איזון קשור ישירות לכעס. כעס נגרם בגלל חוסר איזון וגם גורם לאיבוד האיזון הנפשי, לעיתים לשעות, לעיתים לימים, חודשים ואף שנים. לא פעם יש לו ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת. בשעת כעס, אנו נוטים לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם.

כעס, בדומה לרגשות אחרים כמו אהבה, פחד, תסכול, קנאה או געגוע, הוא רגש טבעי ועל כך אין עוררין. אין אדם שלא חווה את מנעד הרגשות הללו בחייו וכל אחד מהרגשות הללו מהווה חלק אינטגרלי וחשוב בחיינו.

לכן אין לנו עניין, לא בספר זה ולא בחיים בכלל, להעלים לגמרי או "לתקן" את הכעס, שכן אין מדובר ב"קלקול". יש לנו עניין ללמוד לאזן אותו ולעבוד איתו ב"מידה" הנכונה. ובמילים אחרות - אם כעס דומה לאש, אזי השאלה היא באיזו מידה השתמשת בה; האם בצורה מדודה כפי שנוהגים בחימום הבית, או שמא ללא מידה וללא גבול עד שהיא שרפה אותך ואת הבית?

בחן את עצמך – מה מידת הכעס שלך?
הרמח"ל (1747-1707) בספרו "מסילת ישרים" מונה שישה סוגי כעסנים. כולנו כועסים כנראה, השאלה היא באיזו מידה.

המשך הפרק בספר המלא