סלח להוריך ושקם את חייך

פרק ראשון: על הסליחה

את הדחף הגדול לעיונים ולמחקרים בנושא הסליחה נתן ספרו של לואיס סמדס — "סלח ושכח: ריפוי הפגיעות שלא מגיעות לנו" (Smedes, 1984). התיזה שלו היתה שהסליחה תורמת רבות לסולח. הוא טוען כי אנשים מסוגלים להיות התראפיסטים של עצמם אם ילמדו לסלוח לאלה שפגעו בהם. בעיקבות ספר זה ובהמשכו התפרסמו שורה ארוכה של ספרים, מחקרים ומאמרים בנושא על־ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, תראפיסטים וחוקרים כגון רוברט ד. אנרייט (Enright, 2002), ג'פרי ג'. מרפי (Murphy, 2003), שרון למב וג'פרי ג' מרפי (Lamb and Murphy, 2002), בוורלי פלאניגן (Flanigen, 1992), אורט ל. וורטינגטון (Worthington, 2006) ורבים אחרים.
אין הסכמה כללית בקרב ההוגים והפסיכולוגים לגבי הגדרתה של הסליחה ולגבי ההבהרה מה היא. עם זאת ישנה הסכמה לגבי מה שאיננה. אין היא התעלמות, מחילה, כפרה, ויתור, הכחשה, שיכחה ואפילו לא השלמה. כדאי להדגיש כי על אף זאת אין הסליחה מצליחה להעביר לפוגע, לעושה העוול, שעצם הסליחה איננה שיכחה של מעשיו או של התנהגותו הפוגענית; אין היא התעלמות מן העוול שגרם, איננה קבלה והשלמה עם המעשים השליליים והפוגעים, איננה הכחשה שלהם ואף לא כפרה עליהם. מכאן, למשל, סליחה להורינו אין פירושה הכחשה של הכאב והצער שגרמו לנו, שיכחה של מעשיהם האגרסיביים או הדכאניים, התעלמות מן העבר הטראומאטי ופתיחת דף חדש כשכל מה שהיה נשכח. הסליחה באה קודם כל מן הרצון להבין, להכיר, לחוש, לפתוח דו־שיח תוך דחיית האיבה, הכעס, השיפוט, ההאשמה והנכונות לחדש את הקשר, להיות נדיב ומבין ואפילו אוהב, מבלי להתכחש, להתעלם ולשכוח את שהיה.
היו שביקשו לראות בסליחה "שמיטת חובות" (Baumeister et al, 2000), אך אין היא כזאת. היא אמפאתית, היא מבקשת להבין, היא מקבלת את הפוגע, אך אינה שומטת את חובותיו, להיפך היא מייצבת מחדש מערכת חובות הדדיות המבוססות על מחוייבות משותפת, קבלה, הבנה ורצון לחיות יחדיו. אין היא כורעת תחת משא ההסתגרות, האשמה, הטינה ואפילו האיבה, אלא פתוחה להסרת מחיצות, לדו־שיח ולנכונות לעשייה משותפת וקבלה הדדית. מכאן במרכז הסליחה עומד השינוי, הרצון והנכונות לשנות, כאשר עצם הרצון בשינוי איננו התעלמות והכחשה אלא הכרה שהיתה התנהלות מעוותת והרצון הוא להבינה, לחרוג ממנה, כאשר להבין פירושו לסלוח. מבחינה זאת בסליחה המבוססת על הבנה יש משום שיחרור פנימי, ואולי אף ריפוי פנימי.
הצעד הראשון לסליחה הוא ההכרה שאתה כועס, או מרגיש פגוע, או נושא טינה. צעד זה לגבי אנשים רבים הוא אחד הצעדים הקשים בתהליך הסליחה.
לעתים קרובות הסליחה מעניקה לסולחים את האומץ להוציא עצמם מן היחסים ההרסניים שהם נתונים בהם. עצם הוצאה זו היא ראשית הריפוי.
הסליחה היא תהליך. היא איננה החלטה חד פעמית, התרחשות חד פעמית או אמירה — "אני סולח". על אף שמתקבלת החלטה או המלים נאמרות, רגשות הכעס ותחושות הפגיעה עדיין לא נתבטלו והם עלולים לחזור ולהתחזק. על המבקשים לסלוח לעבור תהליך שראשיתו בניסיון להבנה של רגשותיהם שלהם.
לעתים פותח התהליך בהתייחסות לדמות אחת לגביה אתה נושא רגשות קשים ותוך כדי התהליך אתה מגלה כי המדובר איננו בדמות אחת אלא בכמה. כך, למשל, בראשית התהליך אתה עשוי להתחיל להתמודד עם חשבונות פתוחים עם אמך ובמהרה מסתבר כי הכעסים והחשבונות קשורים אף באביך. בראשונה אתה חושב כי המדובר בהתמודדות עם אירוע טראומאטי אחד ומסתבר כי לפניך שרשרת של אירועים.
אין הסליחה מסלקת את כל הכאב, המועקה והטינה, אך עם הסליחה שאריות הכעס, הכאב והמצוקה נעשים קלים יותר לשאתם. הסולח לומד להכיר כי הכעס, המרירות והאיבה עשו את המצבים הקשים ממילא נוראים יותר ולעתים בלתי נסבלים.
הפסיכיאטר הקנדי ר.ק. האנטר (Hunter, 1978) שהירבה לעסוק ולחקור את מקומה של הסליחה בתרפיה דיווח כי אנשים שסבלו מסימפטומים פסיכולוגיים רבים חוו חוויות ריפוייות בתהליך הסליחה. אלה שסבלו מחרדות ומלחצים הגיעו לשלווה פנימית ולרגיעה באמצעות הסליחה. אלה שסבלו מדיכאון, מכעס חריף ואפילו מתחושות פאראנואידיות זכו להפחתה ולהקלה משמעותית בסימפטומים.
ריצ'ארד פיצ'גיבונס (Fitzgibons, 1986), פסיכיאטר אמריקאי, דיווח כי הבחין בעבודה הטיפולית שלו שאדם הסולח זוכה בהפחתה ניכרת בפחדים שלו. הוא מייחס הפחתה זאת, לא במעט, בהפחתה בתחושות האשמה שלו. אנשים החשים כעס על הוריהם וטינה קשה עליהם חשים אשמה על תחושות אלה כלפי הקרובים להם. הסליחה מפחיתה, לעתים מפחיתה הרבה ולעתים מפסיקה תחושת אשמה זאת. הסולח זוכה לבגרות אמוציונאלית, לתחושת שליטה במצב ולהתמלאות בכוח לסלוח. פיצ'גיבונס מדגיש כי כעס, טינה, רגש אשמה וכיו"ב גורמים אף לסימפטומים גופניים כמו יתר לחץ דם ובעיות רפואיות אחרות והסליחה עשויה להוריד את לחץ הדם ולסייע בריפויים של בעיות בריאותיות שונות.
רוברט ד. אנרייט בספרו "סליחה היא בחירה" (Enright, 2001) כותב כי אנשים שבטיפולו, שדיברו על הסליחה, אמרו לו לעתים קרובות כי כעסם ודחייתם היו דרך של מעצרו של מי שפגע בהם בסוג של בית סוהר אמוציונאלי. כל עוד הם נאחזו בכעסיהם ובמרירותם, העצור נשאר כלוא בתא הכלא שהקימו. במשך הזמן הם התחילו להרגיש שהם עצמם הפכו לכלואים על־ידי שנאתם ומרירותם ולא מי שדימו לכלוא. שנאתנו ומרירותנו משפיעה עלינו יותר ופוגעת בנו יותר מאשר מי שפגע בנו. הסליחה היא אחד המפתחות לפתיחת הכלא. לא מדובר בסיבוב קל של המפתח אלא ההכרה שעומדת לפניך. הברירה לסובב את המפתח פותחת את תהליך השיחרור שלך. אתה צריך להחליט באומץ לצאת מתא הכלא.
רבים אינם מבינים מה משמעותה של הסליחה. ישנם החוששים כי סליחה פירושה העמדת פנים שדבר לא קרה, שלא נפגעו על־ידי הוריהם, שלא הזיקו להם, שלא גרמו להם עוול, כי שום דבר רע לא קרה להם. יש החושבים כי סליחה פירושה התעלמות, ויתור, שיחרורו של הפוגע מכל אשמה. אחרים מאמינים כי סליחה פירושה שיכחה של העוול, התייחסות כאילו לא היו דברים מעולם, כאילו לא נפגעו, דבר שבצדק הם רואים כבלתי אפשרי. אחרים אינם יכולים להעלות בדעתם שרגשותיהם כלפי הוריהם שפגעו בהם ושעשו להם עוול עשויים בכלל להשתנות.
כל התפישות הלו שגויות. סליחה אינה אומרת בשום פנים ואופן שלא נפגענו. ליהפך, כדי לסלוח עלינו להכיר כי אכן נפגענו ויש לנו הזכות לחוש נפגעים, כועסים, מלאים טינה ואפילו איבה. הסליחה אינה אומרת התכחשות לרגשותינו. ההתעלמות מן הפגיעה, ההתכחשות לרגשותינו הם המיכשול העיקרי לסליחה.
מה נותנת לך הסליחה? מדוע לסלוח?
1.    כדי להרגיע את כעסך, להקל על מיטען הטינה שלך, לפרוק את רגשותיך השליליים.
2.    כדי לשחרר אותך ממחשבות קשות, מרירות והאשמה הרודפים אותך.
3.    כדי לשפר את מערכת היחסים עם הוריך שפגעו בך, להפוך את השיח ביניכם נעים יותר, אוהד יותר וחם יותר.
4.    כדי לשפר את יחסיך, התנהגותך, קשריך עם בני משפחתך, אישתך, ילדיך, חבריך הקרובים, שעוותו ונפגמו כתוצאה ממטען הכעסים, האיבה והמצוקה שידעת.
5.    כדי לאפשר שיתוף פעולה עם הוריך שפגעו בך, בילוי משותף, הבנה ועזרה הדדית.
6.    כדי לפקוח את עיניהם של הוריך להבין את הפגיעות שפגעו בך, גם אם לא במתכוון, באי־הבנה, בחוסר מחשבה, כפועל יוצא מחייהם וממצוקותיהם שלהם.
7.    כדי לאפשר את סליחתם של הוריך לך, לפתוח את הבנתם להתנהגותך, להידבר איתך.
8.    כדי לאפשר את הסליחה שלך לעצמך, סילוק תסביכי האשמה שלך, קבלה שלך את עצמך וריכוך התנהגותך שלך.
9.    כדי להפוך את התנהגותך אל זולתך אמפאתית יותר, מקבלת יותר וקשובה יותר.
10.    כדי להביא מרפא גם לסימפטומים בריאותיים המייסרים אותך.
11.    כדי לאפשר לך לקיים אורח חיים בריא יותר, שלוו יותר ומסופק יותר.
12.    כדי לשפר את בריאותך הנפשית ולאפשר לך חיים משוחררים יותר וטובים יותר.
13.    כדי להרגיש ולהכיר שריפאת לא רק את עצמך אלא אף את הוריך.
14.    כדי לאפשר להוריך להיפרד בבוא היום, מבלי להשאיר חשבונות פתוחים, טינות, כעסים ואי־הבנות.
15.    כדי להימנע מן הבריחות השונות שאתה בורח מפני נטל הכעס או האשמה (לאלכוהול, לסמים ולהתמכרויות אחרות).
16.    כדי להעניק לך פרספקטיבות ותובנות לגבי יחסיך עם ילדיך ודרכי חינוכם.
17.    כדי לעשות אותך אדם מבין יותר את חבריך, את מצוקותיהם שלהם, את כישלונותיהם בניווט חייהם.
18.    כדי לעשותך שותף טוב יותר, מבין יותר וקשוב יותר בחברה.
עניין מיוחד יש בדיוניה של בוורלי פלאניגן (Flanigan, 1992) ב"סליחה למה שאין לסלוח". היא פותחת את ספרה בשם זה בתאור של טיפולה בנערה מתבגרת אשר היתה עדה לרצח אמה על־ידי אביה. הנערה אף נאנסה על־ידי אביה. על אף החוויות הטראומאטיות האלה נאבקה הנערה מאבק מר בנפשה כדי לסלוח לו. היא ביקשה מהמטפלת שלה לסייע לה בתהליך זה של הסליחה וההשלמה. בוורלי פלאניגן נכנסה לדילמה קשה אם אכן לסייע לה בכך ולעזור לה להגיע לסליחה למעשים ולהתנהגויות שאינם ניתנים לסליחה. הן הסליחה היא מכאניזם של "הפיכת העקוב למישור", של יישור העיוותים, של יישוב הסיכסוכים, של קבלה והשלמה, ואילו עם מעשי זוועה אלימים כמו רצח, גילוי עריות ואונס האם ניתן ומוצדק להשלים?
לדברי פלאניגן (Flanigan, 1996) הסליחה היא דרך בה אנשים המצויים ביחסים אינטימיים זה עם זה משחררים זה את זה מקרס של החכה עליו הם תקועים בגלל פעולות של עוול, פגיעה, חוסר התחשבות, רשעות ואטימות. היא מעין דבק מטאפורי המחבר ומחזק קשרים אינטימיים. הסליחה היא אחת המשימות האנושיות הקשות ביותר לביצוע. רבים עד מאד הם האנשים שאין להם כל מושג כיצד לסלוח זה לזה או אם בכלל יש מקום לסליחה, ואכן ישנם דברים שאין עליהם סליחה.
בשונה מפגיעות במלחמה בה נאבקים אויבים ושנאתם מביאה למעשי אלימות, תוקפנות ואכזריות, הרי הפגיעות בין אנשים קרובים המצויים ביחסים אינטימיים מאופיינות בתערובת של אהבה מזה ורגשות אחרים המולידים אקטים של תוקפנות, פגיעה, התעלמות ואי־התחשבות. פגיעות שאינן ניתנות לסליחה הן דווקא פגיעות שנעשות על־ידי בני אדם קרובים המצויים בזיקה אינטימית. כאשר פגיעות כאלה מתרחשות לבבות נשברים ותמצית האינטימיות ומהותה נהרסות. מכאן, הסוגים הנוראים ביותר של פציעות אנושיות מתרחשים לא בשדות הקרב אלא בבתינו. הפוגעים הנוראים ביותר אינם אויבים בשוחות ובשדות הקרב אלא הורינו, בני משפחתנו וחברינו. הטיל שריסק את המקום בו היתה אהבה ואינטימיות משאיר אחריו שברי חלומות, תקוות כרותות, אמונות מרוסקות. את המלחמות ניתן לסיים בחתימה על חוזי שלום, לגבי פגיעות אינטימיות אין שום מכאניזם כזה לסיומן. הפגיעות האינטימיות ביותר נשארות לעתים קרובות מדממות ובלתי פתורות, לא נשכחות ולא נסלחות.
הסליחה, כדברי פלאנגיאן, היא דרך בה האדם הפגוע והפצוע יכול לקבל את המורחק או הנדחה או אפילו המנודה. בתהליך הסליחה פותח הפגוע את ליבו לאמץ מחדש את הפוגע בו.
לכאורה סביר כי תהליך הסליחה יפתח לאחר שהפוגע ידפוק על דלתך ויבקש שתקבל אותו, שתפתח לו שערי בית ולב, אך למעשה במרבית המקרים, ובעיקר במערכת יחסים של הורים וילדים, זה לא מתרחש. על אף זאת יתכן תהליך של סליחה שהוא חד סיטרי ומקורו ברצונו של הפגוע לסלוח. רצון זה הולך ומתגבש בפגוע. אחרי תהליך ארוך של דגירה, תחושה בצורך הפנימי של הפגוע להבין ולסלוח, הכרה כי כל עוד משא הפגיעה והאשמת הפוגע רובץ עליו הוא כורע תחת נטל זה המשבש את חייו ומחליא אותו.
מן הדין לבחון אף פגיעות, מעשים, אירועים שאינם ניתנים לסליחה ויש להעמיק לבחון האם ראוי, לפחות לגבי חלקם, להמליץ על פתיחת תהליך של סליחה. ישנם כמה מאפיינים של פגיעות כאלה:
א.    פגיעות אלה נעשות על־ידי מי שאנו מקיימים עמהם יחסים אינטימיים, הם קרובים לנו ומצופה שלא זאת בלבד שלא יפגעו בנו אלא ימשיכו את מערכת יחסי הקירבה, האהבה וההגנה. הבולטים שבהם הם כמובן הורינו.
ב.    הפגיעות הללו כולן נושאות אופי של פגיעה מוסרית ובהתרחשותן הן מרסקות את תפישתנו את המוסר, שוברות כל אחיזה שלנו במוסר, בערכים, באנושיות. הבולטות שבהן הן גילוי עריות, מעשי אונס במשפחה, התעללות נמשכת של הורים בילדיהם וכיו"ב.
ג.    פגיעות אלה תוקפות את כל מערכת האמונות של הנפגע.
ד.    הן מרסקות את הביטחון העצמי שלו ומערכת ההתייחסויות שלו.
ה.    הן משתמשות לרעה בנקודות התורפה של הנפגע, חולשותיו, רגישויותיו ומעצימות את מכתו.
ו.    השפעתן אינן רק לרגע הפגיעה או לטווח הקצר, אלא נזקן מתמשך ועלול להיות ניכר לאורך כל השנים.
ז.    הנפגע חסר אונים כלפיהן ואינו יכול להתגונן מפניהן.
ח.    הן לרוב גורמות סבל גופני ונפשי גם יחד.
ט.    הן מחבלות בחייו העתידים של הנפגע, במערכות יחסיו המשפחתיים והחברתיים, בהתנהגותו, בקבלתו את עצמו ואת זולתו וכיו"ב.
י.    הן לא רק פוגעות בנפגע אלא אף משפילות אותו, מביאות אותו לתעב את עצמו ולעתים אף למאוס בחיים.
יא.    יש בהן מרכיב חזק מאוד של בגידה והרס כל אמון.
יב.    הן ממוטטות את כל סדרי העולם ואת הנחות היסוד וכללי היסוד של חיינו.
יג.    רגשות קיצוניים וסערות נפשיות מלוות פגיעות אלה.
מכיוון, שכאמור, פגיעות נוראות אלה נגרמות על־ידי מי שמערכת היחסים שלנו עמהם היא אינטימית, קרובה, הדדית, בנויה על אהבה, מערכת המבוססת כולה על אמון, חיבה, קשר קרוב וכבוד, הנזק שנגרם בחילוף כל אלה עלול להיות קשה מנשוא. הן יחסים אלה, ולעניינינו יחסינו עם הורינו, מבוססים כולם על סוג של אמונה עיוורת והנחה בלתי מעורערת שכל אחד מן הצדדים (הורים וילדים) יפעלו לממש את מיטב האינטרסים והצרכים של הצד השני. אין מערכת יחסים אחרת המבוססת על הנחות הדדיות טוטאלית שכזאת. פגיעה בהנחות היסוד הללו ובמוסכמות היסוד של חיינו האינטימיים היא טראומאטית ועלולה למוטט כל אחיזה.
כמובן, לא כל המאפיינים הללו חייבים להימצא במעשים הבלתי נסלחים, בפגיעות שספק אם נכון לפתוח את תהליך הסליחה לגביהן ודי בכמה ממאפיינים אלה שיהפכו אותן לבלתי נסלחות. עם זאת, המאפיין היסודי של פגיעה בלתי נסלחת הוא בתקיפה החריפה, הקיצונית והלא ניתנת לתיקון על מערכת האמונות היסודית ואחיזתה המוסרית בחיים של האדם המותקף.
לפגיעות ההרסניות, שאינן ניתנות לסליחה, השפעות טראומאטיות על כל תחומי חייו של הנפגע. הן הורסות את האמון שלו בבני אדם בכלל, הופכות אותו חשדן שלא מאמין שניתן לחזות מראש התנהגותם של אנשים ושניתן לקיים איתם יחסים המבוססים על אמון.
הנפגע מאבד את אמונו בנאמנותם של חבריו, בנאמנותה ובמסירותה של אשתו, באהבת ילדיו, בהדדיות הכנה של יחסים בתוך המשפחה. יתרה מזאת הנפגע מאבד גם את האמון שלו בעצמו, ביכולת שלו לשלוט בחייו, לערוך שיפוטים נכונים, לצפות התנהגויות אנושיות, לתכנן את העתיד תוך חיזוי נכון של ההתפתחויות. ואולי, קשה מכל, הנפגע מאבד את אמונו בערכים מחייבים או מנחים את החיים, במושגים של אמון, הוגנות, טוב, אהבה, אנושיות וכיו"ב.
מן הדין להדגיש כי הפגיעות של הורים בילדיהם בשונה מן הפגיעות בבוגרים הן חמורות עוד יותר. אין בהן פגיעה במערכת אמונות מגובשת, במוסר, בסדרי החיים אלא חמור מכך, הן אינן מאפשרות גיבושה של מערכת אמונות, יצירת תפישה מוסרית של החיים בהתהוותם של סדרי חיים אנושיים ומתוקנים. הן הורסות התפתחותם של ערכים, התרקמותן של אידיאות הנמצאות בראשית היווצרותן, התגבשותם של אמון וביטחון עצמי, עיצובן של תפישות טוב ורע. נורא מכך, בהיותה של הפגיעה ההורית נמשכת, כשמתקיימת מערכת חיים אלימה או נצלנית, או מרושעת, או פוגענית, או מתעלמת, או משפילה, ערכי הילד הגדל הופכים מעוותים, פגומים, מאניפולאטיביים, חמקניים, נפחדים או אף הם אלימים, אכזריים, תוקפניים וכיו"ב. בהיות הילדות התקופה המעצבת של האדם, אם הוא נתון בחוויה מתמשכת של זילזול, הזנחה, פגיעה, התעלמות, השפלה וכיו"ב הוא עלול להפנים דרך חיים מעוותת זאת, לאבד את מצפנו החברתי, האישי, ההתנהגותי ולהעביר את עיוותי הפגיעה בו אף ליחסיו העתידיים עם הקרובים לו, הסובבים אותו וכדומה. ההורים בדבריהם, במעשיהם, בהתייחסותם, הם המעצבים את תפישות "הטוב" ו"הרע" של הילד והוא מפנים אותן ועושה אותן למנחות את חייו העתידיים ההופכים מעוותים ופגועים. כך, למשל, ילד הגדל בבית אלים ותוקפני, עלול לראות באלימות ובתוקפנות דרך התנהגות מקובלת ואף רצויה. ילד החווה בילדותו סחטנות רגשית, אלימות מילולית, רמייה, צביעות, בוגדנות, מעילה באמון, עלול לראות באחת מהתנהגויות אלה או במיכלול שלהן דוגמה לדרך התנהגות עתידית רצוייה ומועדפת.
הפגיעות של הורים בילדים עלולות להביא אף לשבר אישי ונפשי קשה של הילד, לתפישה מעוותת של עצמו, לראייתו את עצמו אשם בכל מה שקורה לו, כי הוא ראוי להתנהגות האלימה, כי פגיעותיהם של ההורים אינן אלא עונשים על מעשיו הרעים, כי יש בו משהו רע שהוריו מתקנים במעשיהם התוקפניים והמרושעים. בהיותו נתון, לכאורה, למערכת עונשים מתקנת הוא הופך נתון לרצונם של אחרים, נשלט, נטול רצון חופשי, מוכנע על־ידי כוח אלים והוא עלול לאבד את ביטחונו האישי, כוח רצונו ודימויו העצמי נהרס.
במקרים רבים, והם אף החמורים מכל, מעשיהם הפוגעניים של ההורים לסוגיהם השונים, אינם מודעים לילד, הם נראים לו טבעיים, דרכו של עולם, אורח נכון של חינוך והתנהגות. הוא מקבל אותם, מפנים אותם, נושא את הפצעים עמוק בנפשו. הוריו המופנמים ממשיכים לפעול דרכו בחייו העתידיים ופוגעים בכל מערכות התייחסותו לעצמו ולעולם, ולעתים רק אחרי שנים הוא נעשה מודע לעיוות הגדול של חייו ועשוי לפתוח במסע ארוך וקשה של בירור ובחינה, פתיחת שיח, ניסיון להבנה ואולי אף לגאולה על־ידי הסליחה.
בעיסוקנו בסליחה ראוי להעלות אף את הגישה המנוגדת השואלת "ואולי לא לסלוח?" האם אין נימוקים ראויים לפקפק ביתרונותיה של הסליחה ולבחון את היתרונות שבמימוש הכעסים, שבהענשה, שבמניעת הסליחה? לא מעט פסיכולוגים מצביעים על כך שיש הרבה חסרונות לסליחה, לא תמיד היא מומלצת ולעתים היא כשלעצמה בעייתית ואף מזיקה. מרפי (Murphy, 2000) מציין כי הסליחה עלולה לגרום פגיעה בהערכה העצמית של הסולח, במנגנוני ההגנה שלו, בתחושת הצדק שלו ובמחוייבותו לערכי הדין, הצדק והסדר המוסרי. לדבריו הרצון להעניש, להחזיר לפוגע כגמולו ואפילו לנקום הוא לא בהכרח רוע אנושי.
שרון למב (Lamb and Murphy, 2002) מציינת כי ההוגים והפסיכולוגים העוסקים בסליחה יוצאים מנקודת השקפה שרגשות כגון: דחייה, נקמנות וכעס הם רעים מפני שהם גורמים לאנשים לחוש רע, ואילו הסליחה מטפלת בכעס ומרככת אותו. למב טוענת כי כעס הוא טבעי לאדם, אין בו כשלעצמו רע ואם אכן נמענו של הכעס ראוי לכך, ואם אין הכועס עושה זאת מעמדה של נחיתות, הכעס הוא לגיטימי ואין בו כל רע. למעשה אין לנו מחקר השוואתי שיעמיד את תוצאות הסליחה מול תוצאות הכעס ואת מידת הטוב הנגרמת על־ידי כל אחד מהם.
ג'רום ניו במאמרו "להבין הכל זה לסלוח לכל — האם זה כך?" (Jerome Neu, וראהLamb and Murphy, 2002 ), מעלה את דבריו של הפילוסוף ג'.ל. אוסטין שהתייחס למימרה זו "להבין הכל זה לסלוח לכל", שמקורה בדבריה של מאדאם דה־סטאל, ואמר כי מימרה זו שגוייה לחלוטין. לעתים קרובות הבנה של הפגיעה שפגעו בנו לא יוצרת רק סימפטיה, חמלה או קבלה אלא, להיפך, היא מביאה אותו לתפוש את העלבון שמאחורי הפגיעה, את הרישעות שבעצם הפגיעה המתמשכת, את הזדון, חוסר ההתחשבות והאנוכיות שליוו אותה.
לסיומו של פרק מקדים קצר זה על הסליחה דומה כי כדאי להתבונן בדבריהם של כמה פילוסופים, פסיכולוגים וסופרים על הסליחה שמאירים את מיגוון הפנים של הסליחה ואי הסליחה.
הסופר מיגל דה אונאמונו מדגיש כי "המבין הכל אינו מבין דבר, והסולח הכל אינו סולח כלום". הסליחה הטוטאלית היא פיקציה, במקרה הטוב אשליה ורמייה עצמית ובמקרה הרע העמדת פנים שבשניהם הנזק לסולח הכל רב עד מאד. זיכרי הפגיעות יודחקו, תחושות ההשפלה או הכאב, או האימה, או ההתמרמרות, יוסיפו ללוות גם אם קיבלת אל עצמך את הסליחה המלאה.
א.ד. צ'אפין מציין את צד היתרון והשכר הנפשי והעלאת הדימוי העצמי של האדם היכול להביא את עצמו לסלוח. לדבריו: "לעולם אין נשמת האדם כה חזקה כמו בשעה שהיא מתגברת על רצון נקם ומעיזה לסלוח על פגיעה". הנכונות לסלוח והסליחה עצמה הם אקט הדורש תעצומות נפש, כוח החלטה, התנסות בתהליך מתמשך של ניסיון הבנה והבשלת הסליחה ובסיומה יוצא הסולח מחוזק, מרגיש בכוחו וחש כי בעצם הסליחה הוא פותח נתיב מועצם לעצמו ולחייו העתידיים.
צ'ארלס ווילאמס מתייחס לכישלונן של שיחות הפיוס וניסיונות הסליחה לאו דווקא משום קשיי הסליחה עצמה, אלא בגלל התמרמרותו של הפוגע הדוחה בפנימו את עצם היותו פוגע ואולי אף את ההשפלה המסויימת שבהיותו נסלח. כמו נפגע כבודו העצמי ועוד קשה מזה בעצם קבלתו את הסליחה הוא כמו הודה בפגיעות שפגע, נפסק דינו כפוגע, הוא נושא עליו את אות קיין של היותו פוגע על אף שנסלח לו. ומכיוון שכל תהליך סליחה הוא הדדי, אין הוא מזכה לחלוטין אף צד, הוא דו שיחי ואף הצד הסולח חייב לבחון את עצמו ואולי אף למצוא צדדים בהתנהגותו שדורשים חרטה, תיקון וסליחה, ואף הקושי שלו בעצם התהליך הוא ניכר. לא בכדי מדגיש וויליאמס כי "הרבה שיחות פיוס מבטיחות נכשלו מפני ששני הצדדים באו מוכנים לסלוח ושום צד לא בא מוכן שיסולח לו".
דוסטוייבסקי מהרהר ומערער על עצם הזכות והיכולת לסלוח. העירעור הוא על ההיבט המוסרי וההיבט הפסיכולוגי גם יחד. לדבריו: "כלום יש בכל העולם כולו אחד שיש לו היכולת והזכות בידו לסלוח"? לא זאת בלבד שאין יכולת וזכות כזאת אלא גם אילו היתה, הנסלח לא היה יכול נפשית לשאתה. אילו היה חטאו של ראסקולניקוב נסלח על־ידי הרשויות ולא היתה צפוייה לו תקופת מאסר בתום החקירה, לא היה ראסקולניקוב חדל מלהעניש את עצמו, לחטט עד כאב בחטאו, להעמיד עצמו למשפט בפני עצמו, להתנסות בעונש המתמשך הנפשי הפנימי. העונש החיצוני היה עשוי להיות הקלה, סגירת מעגל מול העונש הפנימי. הבלתי נסלח על־ידי עצמו הוא הכבדה, הוא השארת מעגל הייסורים והאשמה פתוח.
המדינאי ארתור ג'ימס בלפור הפריד בין השיכחה ובין הסליחה, כאשר בשיכחה מצוי אקט מכוון של ויתור, של החלטה מודעת לא לתת יותר את הדעת לפגיעה, אך אין בכך סליחה. הוא הדגיש: "לעולם אינני סולח אבל אני תמיד שוכח".
הוראס בושנאל אמר כי "סליחה היא הצורך הגדול ביותר של האדם והישגו הגדול ביותר". הסליחה לדבריו אינה רק החלטה מודעת לסלוח, אלא צורך עמוק באדם. כל עוד לא סלח הוא נושא עמו את משא הפגיעה, את מיטען ההשפלה והכעס, את התחושה של אי יכולת להשתחרר, לעבור לסדר היום, לפתוח דף חדש ובעיקר להירפא נפשית. מכאן, הסליחה היא אף ההישג הגדול ביותר, נצחונו על הכעס ורצון הנקם, יכולתו לפתוח שיח ולנסות להבין ובעיקר כוחו להרים מעל נפשו וחייו את המעמסה הנוראה של הפגיעה, ההופכת למשפיעה השפעה טראומאטית על חייו. בסלחו הוא מחזיר לעצמו את הריבונות על חייו, את השמחה בכוחו לסלוח ואת ההרגשה של שיחרור.
ענין מיוחד יש בדבריו של המשורר האנגלי אלכסנדר פופ שאמר: "אדם אמיץ אינו חושב לעולם כעליון עליו את זה שפוגע בו, כי יש לו הכוח להתעלות עליו על־ידי זה שיסלח לו". הדגש כאן על כוחו של הסולח כשהסליחה היא העוצמה שלו וההתעלות שלו. כל עוד אתה כורע תחת משא הפגיעה, נושא את השפעתה המשפילה, או המכאיבה, או הוא המזלזלת, אתה מתפלש בחולשתך וכוח הפגיעה שנפגעת מחמיר ומתמשך ואף מרעיל את חייך. בהיותך סולח אתה משחרר חייך מכל אלה וכוחך הנפשי לסלוח מרפא את חייך.
מארק טוויין מעלה את המורכבות של הסליחה בהתייחסו למתרחש בנפשו של הנסלח ושל הסולח לאחר הסליחה. לדבריו: "דבר עדין מאד הוא לסלוח לאדם בלי להפחית את ערכו בעיני עצמו ובעיניך אתה". זה אולי אף המאפיין את הקושי הדו־צדדי בתהליך הסליחה. כוחך לסלוח לפוגע בך הופך אותך לנעלה עליו ואותו נחות לעומתך גם בעיניך שלך, וקשה מזה — בעיניו שלו, ומכאן הרתיעה לעתים בפתיחת השיח המבקש להבין ולסלוח ובנכונות לקבל את הסליחה.
ומן ההגות והעיון אל היצירה הספרותית ממנה עולות וניצבות במלוא חיותן, הבעייתיות וריבוי פניהן של השאלות המשמעותיות של לסלוח או לא לסלוח.
ליזה גיבורת ספרה של איריס לעאל "אש בבית" (לעאל, 2008) מתמודדת עם יחסים מורכבים, פוגעים, לא פתוחים המטביעים את חותמם הקשה על חייה העתידים. בפתיחתו של הספר היא עוברת אבחנה פסקנית של שגיב הקובעת כי יש לה בעיות בצ'אקרת הלב. היא קולטת תמונה ברורה של כעס וטינה שהצטברו כמו אבנית סביב צ'אקרת הלב שלה, משבשים את הזרימה הטבעית של אנרגיית הצ'י אל כל חלקי גופה. היא מתארת אותה כחסומה. כדי לשנות את הקארמה שלה היא מאלצת אותה לחזור אחריה בקול רם: "אני מתמלאת אהבה כלפי עצמי, לעצמי, אני מבינה וסולחת לאמי ולאבי על כישלונם לספק את צרכי, אני שולחת להם אהבה ותודה על שלקחו חלק בתהליך החלמתי ולימדו אותי את שיעור המחילה".
שאלת הסליחה והמחילה ניצבת במלוא חומרתה בפני ליזה, האם תסלח לאיבון אמה, האם תוכל לסלוח לה, האם תרצה לסלוח לה, האם הסליחה לא תיעקר אותה. כדבריה: "לסלוח לאיבון? הצחקתם אותה. זה אפילו לא עלה על דעתה. לסלוח לה היה מעשה לא אחראי שמשמעותו ויתור על כוח החיות העיקרי שלה, על המפרנסים של אש התמיד הפנימית שלה, על סיבת קיומה: הזעם והשינאה".
ואכן שאלותיה של ליזה, הן אף השאלות שאנו חייבים להתמודד עמהן בשעה שאנו בוחנים את סוגיות הסליחה או אי־הסליחה. האם יש ריפוי, גאולה או החלמה בסליחה או עיקור, סירוס, ריקון של החיים מן הזעם, השינאה, הטינה, רצון ההענשה שהם האש הפנימית, תוכן הקיום וסביבתו.
לעאל מתארת תיאורם קשים את איבון, אמה של ליזה על שיכרותה, התמכרותה לעראק. "הנה איבון שוכבת על ריצפת המטבח, כפתורי החלוק פרומים, דומה שלא פרמה אותם בכלל כשניגשה למטלה הרצינית של חיסול שלושה רבעים מהבקבוק, או תלשה את כולם כשנאבקה בהתקף שיכרות שכמעט חיסל אותה כששאפה קיא לריאותיה; עיניה מתגלגלות, קצף על שפתיה, ריחם הנורא של הקיא והאניס ממלא את חלל המטבח, וליזה, נשימתה שטוחה, ליבה שקט לגמרי, כמו חיה המתכוננת לשנת חורף, עוקבת אחרי הוורידים הארגמניים המשתרגים בשוקיה של איבון (זה מתנה ממך, מותק, כל ההיריון לבשתי גרביים אלסטיים והזעתי כמו חמור. זה ובטן מלאה סימני מתיחה כמו אקורדיון. את גבית מהגוף שלי מחיר של רביעייה, מותק, אבל זה היה שווה את זה, בטח שבסוף זה היה שווה)".
השיח שביניהן קשה, פוגעני, משפיל וכואב. איבון יודעת להפוך כל פרט בחייה קשי היום והמרוסקים ליתרון ואילו כל יתרון אצל בתה ליזה היא ידעה להפוך לפגם ביעילות מרושעת. היא אפילו לא מסוגלת לשאת את היופי הרב של בתה. היא מאשימה אותה שקיבלה יותר מדי יופי. והמספרת כותבת: "היא בהחלט היתה יפה, ליזה, יופי מרתיע, מרוכז, מחציף פנים, מתפוצץ בפנים. הדיוק הנחרץ של התווים, העור הבהיר הנקי שנמתח עליהם, הברק הכהה הספירי של עיניה, לא סחטו תשואות אלא עוררו רוגז, כאילו לא היה מה לעשות עם סוג כזה של יופי אלא לדחותו כמו מתנה מעליבה. 'היא לא משלנו זאתי', היתה איבון מצטמררת למראה בתה, 'הדי נצראניה, נראית נוצרייה כמו הקטנה של גורליה, המשפחה ממרסיי, בדיוק אותו הדבר'.
מילדות הוכיחה אותה, רומזת שמוקדם מאוד בחייה עשתה ליזה הכרעה גרועה כשחמדה לעצמה את כל היופי המיותר הזה: 'מי צריך כל כך הרבה יופי? אישה צריכה להיות אלגנטית, נקייה, מלובשת, היא לא מוכרחה להיות יפה: את מלחיצה אנשים, עליזה!' "
בשיכרותה של איבון, כאשר היא מוזגת לעצמה כוס אחר כוס של עראק, היא פולטת דברים שאמרה להשמיע באוזני ליזה כשהיתה ילדה קטנה, מכניסה אותה לדברים שאינה מוכנה להם בעינייני מין, כוח גברא, יצרים, צרכים סקסואליים וכדומה. ליזה צופה נכאבת ונרעשת במריבות הראוותניות שלה עם סמי האב. היא מצליחה להוציא אותו מביישנותו והסתגרותו ולאבד את שלוותו כשעצביו מתערערים והוא צורח ומרים את ידו באיום מול פניה של איבון, מכה בעוצמה על החזה שלה ועל החזה שלו "וליזה צופה בהם מבוהלת הבינה, לחרדתה, כיצד אפשר לחצות את הגבול בין תיאטרליות לרצח, אבל לרוב, מה שהפחיד אותה באמת היה ההשלמה שבה ספג את אגרופיה ואת פיה המלוכלך של איבון, הקלות שבה מחל לה".
חוויות ילדות קשות אלה לא זאת בלבד שמלוות את ליזה בחייה העתידיים, אלא הם אף מעוותים ומשבשים את יחסיה עם בן זוגה ועם דמויות נוספות בעולמה. כך יחסיה עם אדי בעלה, מושתתים על תאווה ודחייה, תשוקה והתעלמות, אדישות והשפלה הדדית, תלות ומרדנות, תוקפנות ואינטימיות, כמו מהדורה מחודשת של מערכת היחסים בין ליזה ואמה.
בראיון שערכה נעמי אלון עם המספרת איריס לעאל (אלון, 2008), התייחסה לעאל לביוגראפיה שלה המשיקה לרומן. לדבריה: "אמא שלי ילדה אותי בגיל שבע־עשרה, הרגישה שזה משא שהיא לא יכולה לקחת על עצמה ונטשה אותי. כיום אני מבינה שיש מצב שאסלח לאמא, שאשלים איתה". דומה כי ספרה "אש בבית" הוא התהליך העמוק של הסליחה, הניסיון להבין, לשקף את היחסים שנשתבשו במראת יחסיהן של ליזה ואיבון, לקיים את השיח האמיתי, הפותח, המלבן, הפורק כעסים אך איננו נטול חמלה ואמפאתיה, שיח שאיננו חיצוני בלבד אלא שיח פנימי המתממש ביצירה.