העברית ולשונות אירופה

פתח דבר

הספר שלפנינו מוקדש לבחינת צמיחתה, יצירתה, התגבשותה וקבלתה של לשון ספרותית חדשה, ובכללה לשון הכתיבה הספרותית־האומנותית הן המקורית והן המתורגמת.

הספר כולל ארבעה פרקים: שניים מהם סקירות מקיפות, ושניים מהם בגדר מחקרים.

הפרק הראשון סוקר באורח ממצה (בסדר אלפביתי) את צמיחתן ויצירתן של הלשונות האירופיות הספרותיות, כל לשון ודרכי פיתוחה והתפתחותה. מטרת הסקירה האנציקלופדית הזאת אינה לחשוף או להוכיח את מציאותן של השפעות חיצוניות על דרכי התגבשותה של העברית הספרותית החדשה, כי אם להקבילה ולהשוותה אל לשונות ספרותיות אחרות שנוצרו בעת החדשה, כדי להאיר את הרקע האנושי והסביבתי הכללי וכדי להבין טוב יותר תופעות והתפתחויות שיש להן קווים מקבילים והיבטים שווים או דומים.

הפרק השני בספרנו מוקדש לבחינת הרקע של התרבות הגרמנית והלשון הגרמנית ושל בחירתם של משכילי גרמניה בלשון העברית בכלל ובלשון המקרא בפרט בתור הלשון המועדפת עליהם בכתיבה ספרותית.

בפרק השלישי נידונים חמישה ניסיונות מודעים ומכוונים שנעשו בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 ליצור עברית ספרותית החדשה בעבור הספרות הבֵּלֶטְרִיסְטִית (ובעיקר בעבור הפרוזה הסיפורית) מכאן ובעבור הספרות הפובליציסטית מכאן.

העמדת ראשית יצירתה של העברית הספרותית החדשה על רקע יצירתן (או תחייתן) של הלשונות הספרותיות האירופיות בעת החדשה, שנסקרה ונידונה בפרק הראשון, מאפשרת לנו לראות את פיתוחה ועיצובה של העברית הספרותית בעת החדשה לא רק כמאורע הבולט בייחודו או כחוליה בשרשרת ההתפתחות של הלשון העברית, אלא גם כאחת החוליות בתהליך כללי של יצירתן והתפתחותן של לשונות ספרותיות סטנדרטיות, בעיקר אותן לשנות שפיתוחן היה חלק בלתי נפרד מן התחייה הלאומית של עמי אירופה במאה ה־19.

הפרק הרביעי והאחרון של הספר מחזיק סקירה כרונולוגית של תרגומים ועיבודים לעברית של מחזות בלשונות אירופה. הסקירה מכוונת למחזות מתורגמים ומעובדים שנכתבו או ראו באור בתקופת ההשכלה היהודית ובתקופת ספרות "חיבת ציון", הַיינו מראשית העשור השמיני של המאה ה־18 עד סוף המאה ה־19.

חובה נעימה לי להודות לעידו אלעזר שהקליד את הספר, לעורכת הלשונית גלית גינסברג גולדרייך, למעמדת יהודית שטרנברג ולצוות ההפקה המיומן של הוצאת כרמל.

קריית מוצקין

חנוכה תשפ"א

פרק ראשון

הלשונות הספרותיות של אירופה

הקדמה

למן המאה ה־16 הייתה אירופה עדה ליצירתן של לשונות ספרותיות, חלקן חדשות, כלומר לא היו בשימוש כתוב קודם לכן, וחלקן מחודשות, כלומר לשונות שהייתה להן מסורת ספרותית כתובה קודמת שנקטעה או לשונות שהשימוש בהן נפסק, והן נוצרו מחדש.

במונח "לשון ספרותית" הכוונה ללשון המשמשת סוגים שונים של כתיבה, בין אומנותית ובין עניינית־שימושית, כגון: שירה, סיפורת, דרמה, מְשלים, חוק ומשפט, מִנהל ציבורי, פובליציסטיקה, מדע ועוד.¹ כל לשון ספרותית קשורה קשר בל יינתק בחברת דוברים מסוימת או בחלק מסוים שלה שהוא בעל השפעה ניכרת. היא זוכה לקבלה כללית באותה חברה (או בטריטוריה שלמה של מדינה או של קבוצה אתנית) רק אם יש בכוחה לספק את צורכי החברה ותביעותיה.

המחלוקות והוויכוחים בקרב אינטלקטואלים, סופרים ומנהיגים פוליטיים בנוגע לצורת הלשון הרצויה או הראויה שתהווה בסיס לסטנדרט של הלשון הספרותית, נידונו בשעתם במסגרת מה שמכונה "שאלת הלשון".²

הבעיה היסודית שבפניה ניצבו קהילות הדוברים במהלך מאות שנים הייתה זו: מה צריך להיות הבסיס הלשוני של הלשון הספרותית הסטנדרטית: האם זו המורשת הלשונית המקומית של בני הקהילה, או שמא לשון אחרת היא שתבצע את הפונקציות הכתובות?

אם האפשרות הראשונה היא המועדפת והנבחרת, עומדת השאלה אם כבסיס שייבחר ללשון הספרותית הסטנדרטית תהיה הלשון המקומית שמדברים בה בני הקהילה או וריאנטה ראשית שלה, אולי תהיה זאת לשון ספרותית קדומה יותר ובעלת יוקרה שתוחזר לשימוש שוטף (ובלשון אחר: צורה מוּחְיֵית של לשון ספרותית קדומה), או שמא היא עשויה לייצג צורה כתובה של אחד הדיאלקטים המדוברים בה.

ואם הלשון המקומית היא שתיבחר, האם הנורמה הלשונית צריכה להתייסד על בסיס דיאלקט בולט אחד, אולי היא צריכה להיות פשרה המבוססת על שני דיאלקטים או יותר, או שמא היא תצמח בחלקה על לשון דיבור חיה ובחלקה על לשון ספרותית קדומה יותר. לשונות ספרותיות מודרניות גילו נטייה חזקה לפיתוחן על בסיס לשון הדיבור או דיאלקט מדובר מסוים.

מכל מקום, כל האפשרויות הנזכרות לעיל באות לידי גילוי בלשונות הספרותיות של עמי אירופה, כפי שייראה בסקירה שלהלן.

לצורך הסקירה האנציקלופדית של הלשונות הספרותיות האירופיות נעזרתי הן באנציקלופדיות או בספרי עזר המוקדשים ללשונות העולם או ללשונות אירופה בלבד והן במחקרים פרטניים המוקדשים ללשון אירופית מסוימת או לקבוצה מוגדרת של לשונות אירופיות (כגון לשונות הבלקן).

רשמתי אותן ברשימה ביבליוגרפית מרוכזת שערכתי לפי סדר אלפביתי של שמות הלשונות וקבעתי אותה בסוף הסקירה הפרטנית.

הערות

1 באנגלית Literary language, בגרמנית Schrifts sprache (לשון ספר או לשון כתב).

2 לגבי הדיונים על העברית (בפרק השלישי של הספר), המונח "לשון ספרותית" מכוון בעיקר ללשון הספר בכלל וללשון הספרות היפה בפרט.

סקירה אנציקלופדית (בסדר אלפביתי)

אוקראינית

הלשון האוקראינית שייכת לענף המזרחי של הלשונות הסלביות.

בשנת 1569 עברה הטריטוריה האוקראינית, שהייתה עד אז שייכת לדוכסות הגדולה של ליטא, לשלטון פולין, שאת מקומו תפס השלטון הרוסי.

בשלהי המאה ה־19 התחוללה תחייה לאומית, ובעקבותיה הכריזה אוקראינה על עצמאותה ב־1918, אבל בשנת 1922 נכנעה אוקראינה לצבא הסובייטי והפכה לאחת הרפובליקות של ברית המועצות. בשנת 1991, עם התפרקות ברית המועצות, שבה אוקראינה להיות מדינה עצמאית.

במאות ה־17 וה־18 לא הייתה הלשון הספרותית של אוקראינה אלא צורה מקומית של סלבונית כנסייתית, שנתערבו בה לא מעט צורות פולניות. לשונות הלימוד בשטחי אוקראינה היו אז סלבונית כנסייתית, יוונית ולטינית.

עד לאמצע המאה ה־19 שימשה האוקראינית אך במעט תפקודים כתובים. הלשונות הספרותיות שהיו בשימוש האינטליגנציה היו רוסית (שהייתה לשונו של מיעוט רוסי נכבד בשטח האוקראיני שסופח לאימפריה הרוסית) ופולנית (בגליציה המערבית שסופחה לאחר חלוקת פולין לאימפריה האוסטרית). סופרים שנמנו עם פעילי התנועה הלאומית האוקראינית נאבקו במחצית השנייה של המאה ה־19 לביטול ההגמוניה התרבותית של הלשונות הללו.

המעמד הספרותי של לשון הדיבור האוקראינית התקבע לראשונה רק בשלהי המאה ה־18 בידי המשורר איוון קוטלארסק (1838-1769) באפוס שכתב בשנת 1798. האוקראינית הספרותית הוסיפה להתפתח במהלך המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 בעיקר בשני מרכזים: תחילה בקייב שבאימפריה הרוסית ולאחר מכן, כשהפעילות הספרותית עברה בשנים 1905-1876 מאוקראינה המזרחית לאוקראינה המערבית, בלבוב.3

לשון הדיבור האוקראינית המודרנית מייצגת עירוב של דיאלקטים מזרחיים (באוקראינה גופה) ושל דיאלקטיים מערביים (מחוץ לאוקראינה, היינו בגליציה).

אחרי המהפכה הרוסית של 1917 הוקמה בשנת 1918 רפובליקה אוקראינית עצמאית, ובתחומיה נתעשרה הספרות האוקראינית והתפתחה הלשון הספרותית השימושית.

בראשית שנות ה־30 הביא משטרו של סטאלין לידי נסיגה בשימוש באוקראינית. העצמאות המחודשת של אוקראינה, שהושגה ב־1991, אִפשרה לשנות את מעמדה של האוקראינית מלשון משפחתית בעלת מעמד חברתי נמוך ללשון לאומית.

איטלקית

לשון השייכת לקבוצת הלשונות הרומאניות, שמקורן בלשון הלטינית.

בראשית המאה ה־13 חדלו רוב הסופרים באיטליה לכתוב בלטינית ובצרפתית והחלו לכתוב יצירות ספרותיות באיטלקית.

את התשתית ליצירת הלשון הספרותית האיטלקית הניחו המשורר דַנְטֶה אָלִיגְיֵירִי (1321-1265) ביצירתו "הקומדיה האלוהית", שכתיבתה נסתיימה בשנות חייו האחרונות; פרנצֶ'סקו פֶּטְרַארְקָה (1374-1304), גדול המשוררים הליריים של איטליה בדורו, וידידו ג'ובאני בּוֹקאצ'ו (1375-1313), מחבר קובץ הסיפורים הידוע "דקמרון". בעוד דנטה ופטרארקה הניחו את היסוד ללשון השירה האיטלקית, בוקאצ'ו הניח את היסוד ללשון הפרוזה הספרותית האיטלקית.

בראשית המאה ה־14 הציע דנטה בחיבורו על צחות לשון הדיבור, שנכתב בלטינית, לבחור ולקבוע דיאלקט מקומי שיתאים לכתיבת ספרות. ואכן, במאה זו נתקבלה כלשון הספרותית (בטקסטים ספרותיים, הגותיים ומדעיים) לשון הדיבור המקומית של פירנצה, שיוקרתה התרבותית והספרותית נקנתה בזכות "שלושת הכתרים" (Tre corone), היינו דנטה, פטרארקה ובוקאצ'ו.

במחצית הראשונה של המאה ה־16 החל ויכוח בשאלת הלשון ונמשך יותר מ־300 שנים. ראשית הוויכוח בדרישה של סופרים, חברי התנועה "ההומניזם בלשון המדוברת", לחקות את לשון הדיבור הטוסקנית שאת נציגיה המעולים הם ראו בבוקאצ'ו ובפטרארקה. לדרישה זו נמצא חיזוק בשירתו של ההומניסט הוונציאני פְּייטרו בֶּמְבּוֹ (1547-1470) ובחיבורו העיוני "הלשון האיטלקית". הוא האמין שלשון החיבורים הספרותיים צריכה לקבל את המודל הזמין ה"טוב" ביותר, שהיה, לדעתו, הפלורֶנטינית, שנעשה בה שימוש מאתיים שנה קודם לכן ביצירתם של שלושת סופרי "תור הזהב" הדגולים, ובמיוחד של פטרארקה בשירה ובוקאצ'ו בפרוזה.

הפתרון הארכאי הזה אומץ בידי כמה מילונאים ומדקדקים ובידי האקדמיה דֵלָה קְרוּסְקָה במילון שנתחבר על ידיה (הוצאה ראשונה 1612). הפתרון של במבו הרחיק במאתיים השנים הבאות את הלשון הכתובה לא רק מן הדיאלקטים המקומיים, אלא גם מן האיטלקית שדוברה בפי משכילים ושימשה לתקשורת בין־רגיונלית.

כנגד הדרישה הדוגלת בטוסקנית של המאה ה־14 כבסיס לאיטלקית ספרותית אחידה, סופרים אחרים בני המאה ה־16 הציעו לכתוב בדיאלקט קדום אחר או לחלופין לכתוב בלשון בת הזמן.

בד בבד עם התנהלות הוויכוח הנוקב בשאלת הלשון הלך וגבר בספרות היפה, ובעיקר בשירה הלירית, השימוש בלשון איטלקית בנוסח הטוסקני, כפי שהונהג בשיריו של במבו, הן בשירה הלירית בעיקר ברוחו של פטרארקה, והן בסיפורת, ברובה של בוקאצ'ו. בתקופת הבארוק, שהחלה בראשית המאה ה־17, הסתמנה ירידה של הספרות היפה. מאמצע המאה ה־18, עם סיום השלטון הספרדי, חלה התעוררות פוליטית ותרבותית באיטליה, ושוב עלה הוויכוח על אודות הלשון הראויה הרצויה. בספרות היפה הוסיפו לכתוב בדיאלקטים מקומיים.

במחצית השנייה של המאה ה־19 רתמו הסופרים האיטלקים את יצירתם לשחרור הלאומי מעול השלטון האוסטרי. סופרים ואנשי רוח הצטרפו לתנועת הרומנטיציזם, שמרכזה היה במילאנו ומנהיגה היה הסופר, המשורר והדרמטורג אלסנדרו מַנצוני (1873-1785), שקיבל את הטוסקנית של זמנו בתור הלשון הספרותית.

השאיפה והמאבק לשחרור לאומי שאותו הובילה תנועת הריסורג'ימנטי הביאו לכך שסופרים ואנשי רוח נטו אחרי מנצוני והעדיפו בכתיבתם את הטוסקנית המטופחת בת הזמן, כפי שהודגמה ברומן המפורסם שלו "המאורסים" (1861 ,The Bentrothed) ובמילון המקיף שלו ("מילון חדש של הלשון האיטלקית לפי שימוש הלשון הפלורנטינית, ארבעה כרכים, 1897-1870).

לאחר איחוד איטליה בשנת 1861 והנהגת שלטון מרכזי התעורר גם הצורך לגשר על הפיצול בין לשונות הדיבור המקומיות לבין עצמן ובינן לבין האיטלקית הספרותית של המשכילים, שבה התנהלה הפעילות התרבותית.

אלסנדרו מנצוני, שעמד בראש ועדה ממלכתית שנתבקשה להכריז על לשון רשמית אחידה, המליץ שהדיאלקט הטוסקני־הפלורנטיני הוא שישמש כלשון הדיבור האחידה וכלשון הרשמית של המדינה הצעירה. אף שהממשלה אישרה את תוכניתו, היא נכשלה שכן מורי החינוך היסודי באיטליה, שהיו ברובם כמרים, לא סייעו בהפצת הפלורנטינית המדוברת והוסיפו ללמד את תלמידיהם ולדבר איתם בדיאלקטים המקומיים.

גם האיטלקית הסטנדרטית המשיכה להתפתח ללא תלות בהמלצתו של מנצוני לדבוק בפלורנטינית המטופחת בת הזמן.

אירית

הלשון האירית שייכת לענף הגאלי של המשפחה הקֶלְטִית, והיא לשון רשמית ברפובליקה של אירלנד. כאשר הוקמה מדינת אירלנד החופשית, בשנת 1922, נתקבעה האירית בחוקה בתור "לשון לאומית", אף כי רשמית הרפובליקה האירית נחשבת דו־לשונית, והלשון האירית אינה הלשון הרשמית הראשונה. במערב אירלנד קיימים עד היום אזורים (הנקראים Gaeltacht) שבהם האירית היא לשון אם של התושבים.

הגאלית שימשה מסורת לשונית ותרבותית משותפת לאירלנד ולסקוטלנד במשך 300 שנה, עד שלהי המאה ה־16. בתקופת האירית המודרנית הקלאסית, בין המאות ה־13 למאה ה־17, צמחה נורמה ספרותית חדשה שהייתה קרובה לגאלית המדוברת.

כאשר המסורת התרבותית הסקוטית נתנתקה מזו האירית, נזנחה במהלך המאה ה־17 האירית הספרותית הקלאסית, וצורותיה של הלשון הספרותית נהיו יותר ויותר בעלות גוון לוקאלי שהשתקף בהן המגוון הדיאלקטי של הלשון המדוברת (זוהי תקופת האירית המודרנית הפוסט־קלאסית).

במאה ה־19 ביקשו מנהיגי התחייה הלאומית להחיות את האירית ולעשותה שוב ללשון הדיבור וללשון הכתב של תושבי אירלנד. הם טיפחו את הלשון האירית הן כאמצעי ספרותי והן כלשון ההוראה במוסדות הלימוד וכלשון הפעילות הציבורית. על האירית היה להתחרות עם הלשון האנגלית, הלשון הדומיננטית, בהיותה בעלת חשיבות כלשון תרבות וסחר וכן אמצעי לפרנסה בעולם דובר אנגלית. חסידי התחייה הלשונית גייסו טיעונים תרבותיים ולאומיים שלא היה בכוחם להתמודד עם תומכי האנגלית. למרות המוטיבציה הפוליטית והלאומית ובהיעדר צורך אמיתי למלא ריק תקשורתי נכשל הניסיון להחיות את האירית.

לצורך מטרות לימודיות ורשמיות הוגדרה ב־1945 נורמה חדשה של כתיב, וב־1953 התפרסמה נורמה דקדוקית־מורפולוגית.

אלבנית

אלבנית היא השריד היחיד של אחד מענפי ההודו־אירופאית, שכלל, כנראה, את הלשון האילירית. היא מדוברת בבלקנים המערביים, בראש ובראשונה ברפובליקה של אלבניה, שבה יש לה שני דיאלקטים: גֵג (צפוני) וטוסְק (דרומי).

הטקסט הראשון העושה שימוש רב־משמעות בלשון האלבנית נכתב בגֵג ונדפס ב־1554. במאה ה־16 נתחבר גם החיבור הראשון בדיאלקט טוסק; זהו קָטֵכִיזְם משנת 1592 שנכתב בידי כומר איטלקי־אלבני. בצפון אלבניה נכתבו במאה ה־17 כמה חיבורים בעלי תוכן דתי קתולי שבמצורף לשירה עממית על נושאים דתיים מבשרים את ההתחלה של כתיבה בלטריסטית בלשון האלבנית. במאות ה־17 וה־18 צמחה בדרום אלבניה תנועה ספרותית שקידמה שירה איסלאמית חילונית. בשל העוינות הטורקית פרחה הספרות האלבנית במאה ה־19 מחוץ לגבולות אלבניה (ביוון, בבולגריה ובאיטליה).

לאחר הכיבוש הטורקי בראשית המאה ה־16 התאסלמו רוב האלבנים, ועל האוכלוסייה נכפה חינוך טורקי או ערבי. הלשון האלבנית נדחתה והוחרמה כלשון כתיבה. המעמד הקולוניאלי של המדינה בכפוף לשלטון העות'מאני מנע מכל אחד מן הדיאלקטים מלקבל תפקיד לאומי מוביל.

ההתעניינות של האלבנים (באלבניה) החלה להתרחב במחצית השנייה של המאה ה־19, כאשר הורגש שטיפוח הלשון האלבנית עשוי לעורר את התודעה הלאומית האלבנית.

שתי התפתחויות רבות־משמעות אפיינו את טיפוח הלשון האלבנית: האחת, צמיחת כמה גוונים סוּפֶּר־דיאלקטיים; והשנייה, מַעבר מלשון קדם־לאומית ללשון לאומית.

בשנת 1898 הציע פילולוג אלבני בשם פאיק קוניטצה ליצור דקדוק שבו כל היסודות הדיאלקטולוגיים יצורפו יחד בשיטה לאומית ומדעית ויהוו מקור ללשון משותפת לכל האלבנים (בדומה לקוֹיְנֶה היוונית). אף שדקדוק כזה היה מוסכם על משכילים אלבנים, סופרים אלבנים הוסיפו לכתוב בדיאלקטים המדוברים שלהם, בטוסק ובגֵג, וכך שני הדיאלקטים המרכזיים האלה המשיכו להתפתח זה לצד זה תוך התפלגות הנורמה הכתובה לשתי לשונות ספרותיות המבוססות עליהם.

ב־1917 נעשה ניסיון ליצור לשון משותפת רשמית לכל המדינה על בסיס הדיאלקט הדרומי גֵג, אלא שגם הניסיון הזה לא צלח, וספרי דקדוק רבים שהתבססו על הדיאלקט הצפוני טוסק המשיכו להיכתב ולהתפרסם, וסופרים וכותבים אחרים הוסיפו לכתוב בדיאלקטים אחרים.

מצב זה המשיך עד הכרזת הרפובליקה ב־1946. הקומוניסטים שהגיעו אז לשלטון נטלו על עצמם את המשימה של סטנדרטיזציה (תִקנוּן) של הלשון. השלטון הקומוניסטי, שרוב מנהיגיו באומדרום אלבניה, כפה סטנדרט מבוסס טוסק כלשון הרשמית של כל המדינה האלבנית. בד בבד נעלם הדיאלקט גֵג מהשימוש הספרותי.

עם הסתלקות הקומוניזם ב־1991 החלה תחייה של ספרות בדיאלקט גֵג, ועימה התחדשו המאמצים להגיע ללשון ספרותית מבוססת טוסק, אבל עם תרומה של גֵג להעשרתו והרחבתו של המילון. מכל מקום, למרות המאמצים שנעשו אין לדבר על טוסק כעל הלשון הספרותית של אלבניה. ככל הנראה, עקב תקופת העצמאות הקצרה האלבנית לא הייתה יכולה להגיע אלא לדיאלקטים ספרותיים פופולריים.

אסטונית

הלשון האסטונית שייכת לענף הבַּלְטי־פיני של קבוצת הלשונות הפינו־אוּגריות.

עדות ראשונה לכתיבה באסטונית מגיעה מספר להוראת הדת הקתולית שנדפס ב־1535. בשנת 1686 הופיע תרגום אסטוני של הברית החדשה שנכתב בדיאלקט טַארְטוּ. בשנת 1715 התפרסם התרגום בדיאלקט טאלין. בשנת 1637 הופיע לראשונה דקדוק של הלשון האסטונית המבוסס על הדיאלקט טאלין (הדיאלקט הצפוני), ובשנת 1648 התפרסם דקדוק אסטוני המבוסס על הדיאלקט טארטו (הדיאלקט הדרומי).

עד המאה ה־19 הוסיפו הדיאקלטים הספרותיים הנ"ל להיות בשימוש בעיקר בספרי דת לצד הגרמנית ששימשה במשך כ־500 שנים כלשון התרבות, הממשל, המִנהל והחינוך של העילית החברתית.4

במאה ה־19 הופיעו סופרים ומחברים אסטונים שהאסטונית הייתה הלשון הראשונה שלהם. הלשון הספרותית שהחלה לצמוח ולשמש בספרות חילונית, כולל שירה, התבססה על הדיאלקט הצפוני של האסטונית ואומצה בידי תומכי התנועה הלאומית, שראו בה חלק בלתי נפרד מהתרבות הלאומית החדשה ולפיכך אף מנעו את הרחבתה והעשרתה ממקורות זרים (להוציא פריטים לקסיקליים שנשאלו מבת משפחתה, הפינית).

במִפנה המאות ה־19 וה־20 הפכה האסטונית ללשון הסטנדרטית, ועם הכרזת העצמאות של אסטוניה היא הוכרה כלשון הרשמית במדינה.

אחרי המהפכה של 1905 נוסדה תנועת "אסטוניה הצעירה", שיצאה לחזק ולהגביר את השפעת התרבות והספרות של מערב אירופה. עם סיגולה ההולך וגובר של התרבות האירופית המערבית הלכה והתרחבה הכתיבה הספרותית בלשון האסטונית הספרותית. אף ששימושה של האסטונית הוגבל בתקופה שבה אסטוניה הייתה רפובליקה סובייטית במסגרת ברית המועצות (מאז 1940), היא נשארה הלשון העיקרית בחינוך, בתרבות ובמִנהל הציבורי הפנים־מדינתי.

נספח:

בשנת 1914 הוצעה אפשרות הרחבה לקסיקלית מהפכנית במסגרת הרפורמה הלשונית של האסטונית. המֵתודה החדשה, שלא הייתה בתכנון הלשוני של לשונות אירופה האחרות, הוצעה בידי הבלשן האסטוני יוהנס אביק (1973-1880).

בספרו "האפשרויות הקיצוניות של רפורמה לשונית" (1924), שבו פרשׂ את משנתו הפילוסופית־לשונית, העלה אביק את ההשקפה שלשון אינה אלא אמצעי או מכשיר, וכשם שאנשים משפרים בהתמדה את כליהם ומוסדותיהם, כך הם חייבים לשפר באופן מלאכותי ומכוון את לשונם, שהרי לשונות טבעיות אינן מושלמות ולוקות בחסר. אביק אף גרס, שאומה שאינה חיה במדינה עצמאית משלה ושאין לה תרבות לאומית ייחודית, סובלת גם ממחסור במילים. בנסיבות כאלה וכאשר כל השיטות והמקורות המסורתיים להרחבת הלשון אינם מספקים, מותרת ואף נדרשת יצירת מילים חדשות באופן מלאכותי, יצירת יש מאין. "יצירה מלאכותית" (כניסוחו של אביק) פירושה יצירת מילות שורש חדשות לחלוטין בלשון. אביק ראה בהעשרת מלאי מילות השורש של האסטונית מטרה מרכזית של התכנון הלקסיקלי באסטוניה, שהחל ב־1912, אף כי הוא עצמו טבע תחדישים מבסיסים קיימים הן בדרך של גזירה והן בדרך של הרכב (compounding) ואף הציע לעשות שימוש מחודש בסופיות קדומות שלא היו יותר פרודוקטיביות. מילות השורש החדשות נוצרו מצירופים של הברות ופוֹנֵמות, שעדיין לא היו קיימים בלשון האסטונית. אביק עצמו כינה את המתודה הזאת ליצירת תחדישים "המיתודה הקומבינטורית".

ארמנית

לשון הודו־אירופית מקבוצת Satem שכוללת לשונות איראניות, בלטיות וסלבוניות.

האמצעי הספרותי העיקרי למן המאה החמישית ועד למאה ה־19 היה הדיאלקט (להג) הקלאסי של הלשון הארמנית העתיקה הקרוי "הייקן" או "גרבר", וזאת אף שלמן המאה ה־12 ואילך נכתבו כמה וכמה חיבורים, ובהם שירה ומשלים, בלשון ספרותית הקרובה יותר ללשון המדוברת. כבר במחצית הראשונה של המאה החמישית תורגם התנ"ך לארמנית, ומעט לאחר מכן תורגמו מיוונית כתבי אבות הכנסייה היוונים. בלשון הארמנית הספרותית העתיקה נמזגו יסודות לשוניים רבים שמקורם בפרסית עתיקה ובלשונות שמיות אחדות. לשון זו משמשת עד היום כלשון הכנסייה הארמנית.

בשנת 1375 נפלה הממלכה הארמנית וחולקה בין פרס לטורקיה. קריסת הממלכה הביאה לשקיעת הארמנית הבינונית.

הארמנית המודרנית החלה להתפתח בתחילת המאה ה־17, כשהיא מתבססת על שני דיאלקטים שונים של הארמנית "החילונית", המייצגת עירוב של ארמנית קלאסית וארמנית מדוברת. הבסיס של הארמנית הספרותית המזרחית הוא דיאלקט אררט, ואילו זה של הארמנית הספרותית המערבית הוא הדיאלקט של קוּשְׁטָא ואסיה הקטנה.

מאז אמצע המאה ה־19 (ולאחר שארמניה סופחה לרוסיה ב־1828) ננטשה בספרות החילונית הלשון הקלאסית, שלא הייתה מובנת לרוב הארמנים, ואת מקומה תפסה הארמנית המודרנית. את הכתיבה בלשון הספרותית המודרנית המבוססת על הלשון המדוברת השרישו הסופר רפי (1882-1837) והעיתונאי ראופן זרטאריא (1915-1874) בעיתונו "מאבק לחופש", שהיה האכסנייה המרכזית של התנועה האינטלקטואלית בארמניה.

בימינו יש לארמנית שתי לשונות ספרותיות סטנדרטיות מבוססות דיאלקטים:

הארמנית המזרחית היא הלשון הרשמית של הרפובליקה של ארמניה, ואילו הארמנית המערבית נפוצה בגולה הארמנית במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית. הקשר בין הארמנים לתפוצותיהם מקוים בזכות הזהות הלשונית המשותפת המחוזקת על ידי השימוש בארמנית ה"חילונית" (Asxarhabar).

באסקית

באסקית היא העתיקה בלשונות אירופה. מוצאה אינו ברור; היא אינה שייכת לאף לא אחת ממשפחות הלשונות המוכרות.

היצירה הראשונה שנתחברה כולה בבאסקית כוללת אוסף של שירים שנכתבו בדיאלקט לאבורטאני (נדפס: בורדו, 1545). השירים הללו מסמנים את התחלת המסורת הספרותית הכתובה בלשון הבאסקית.

רוב הבאסקים חיים בחבל הבאסקים שבצפון ספרד, ומיעוטם חי בחלק הצרפתי של מפרץ ביסְקאיה. ארץ הבאסקים הייתה עצמאית בימי הביניים, אך בסוף ימי הביניים היא איבדה את עצמאותה והפכה חלק מן הממלכה הקאסטיליאנית.

הבאסקים שואפים ומשתדלים במשך מאות שנים לשמר את ייחודם הלאומי ואת לשונם המקורית. בשנת 1978 הוענקה לחבל הבאסקים אוטונומיה מידי ממשלת ספרד.

עד המאה ה־19 הוגבלה הספרות הבאסקית, שהייתה מועטה יחסית, ליצירות דתיות. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 החלה התעוררות של הלאומיות הבאסקית. למן שנות ה־20 מסתמנת תחייה של ממש של הספרות הבאסקית, שהתעכבה בשנים שלאחר מלחמת האזרחים (1939-1936).5 הלאומיות הבאסקית התבטאה גם במאמצים להחייאת הלשון הלאומית. בשנות ה־60 נעשו ניסיונות חלקיים להחיות את הלשון הבאסקית במחוזות הבאסקיים שבספרד.

בשנת 1982 אישרה ממשלת חבל הבאסקים את חוק השימוש בלשון הבאסקית. כיום יש לבאסקית מעמד רשמי לצד הקסטיליאנית־הספרדית במערכת החינוך, בתחומי המִנהל הציבורי ובתקשורת.

הנורמה הרשמית של הבאסקית מבוססת על הדיאלקט guipuzcoano, אחד משלושת הדיאלקטים הספרותיים העיקריים של הבאסקית.

בולגרית

הלשון הבולגרית שייכת (לצד הסלובנית, הסרבו־קרואטית והמקדונית) לַתת־קבוצה הדרומית של הלשונות הסלביות.

ספרות בולגרית קיימת מאז כינון הנצרות בבלקן, במאה התשיעית. במאה התשיעית תרגמו האחים קירילְיוּס ומֵתוּדְיוּס את כתבי הקודש לבולגרית. תרגום זה היה היסוד לספרות הבולגרית, ולשונו — סלבונית כנסייתית עתיקה (או בולגרית עתיקה) — הפכה ללשון הספרותית של כל העמים הסלביים הדרומיים למשך מאות בשנים (היא עדיין משמשת כלשון הכנסייה היוונית־אורתודוקסית).

בימי הכיבוש הטורקי, שהחל בשנת 1396, נטמעה המדינה הבולגרית באימפריה העות'מאנית. התרבות הבולגרית, שפרחה במאות ה־14-13, שקעה, והלשון הבולגרית נדחקה עקב התגברות השפעת הלשון היוונית. במחצית השנייה של המאה ה־18 החלו יסודות של הלשון הבולגרית המדוברת לחדור אל הלשון הסלבונית הכנסייתית, שעדיין הייתה הלשון הספרותית הרשמית.

צורתה הספרותית המודרנית של הלשון הבולגרית החלה להתעצב לקראת אמצע המאה ה־19. בחירת הלשון הספרותית הבולגרית המודרנית הייתה כרוכה בוויכוחים עזים וממושכים.

בשנים 1840-1820 התנהלו בבולגריה ויכוחים ב"שאלת הלשון", שעיקרה היה אם הבסיס הלשוני של הסטנדרט הכתוב צריך להיות לשונו של מקור היסטורי, היינו הסלבונית הכנסייתית הרוסית של המאות ה־17 וה־18, ששימשה בכנסייה האורתודוקסית בת הזמן, או שמא עליו להיות מקור בן הזמן, היינו דיאלקט מדובר משפיע, ואם לשון הדיבור שתועדף תהיה מבוססת על דיאלקטים מזרחיים או על דיאלקטים מערביים. בראש התומכים בפתרון המבוסס על לשון דיבור עמד המלומד נֵאופיט רילְסְקי (1881-1793) שהיה איש חינוך.6 הוא הציע טיפוס חדש של לשון ספרותית ("בולגרית חדשה") המבוסס על קונצנזוס של דיאלקטים, כלומר ברירה ביקורתית של יסודות לשוניים המשותפים לכל הדיאלקטים, בגיבוי של סלבונית כנסייתית ובתיווכה במקרים שבהם הדיאלקטים חלוקים ביניהם. דקדוק הלשון הבולגרית של רילסקי, שהתפרסם בשנת 1835 כחלק מפעילותו הפדגוגית, היווה קודיפיקציה של הטיפוס החדש של הלשון הספרותית.7

את הפתרון של רילסקי דחו אישים שהחזיקו בדעה המושפעת מרעיונות לאומיים, ולפיה יש להשתית את הלשון הספרותית על לשון דיבור מקומית מודרנית.

וסיל אפרילוב (1847-1789) הציע פשרה אחרת לבעיית הלשון הבולגרית הספרותית. הפתרון שלו גרס שהסטנדרט צריך להיווצר על בסיס הלשון המדוברת, שתהיה מיוצגת על ידי הדיאלקטים המזרחיים, ואת מה שיחסר באוצר המילים תשלים הלשון המדוברת מן הלקסיקון של הסלבונית הכנסייתית הרוסית.

ואכן, הצמיחה של צפון־מזרח בולגריה באמצע המאה ה־19 כמרכז תרבותי וכלכלי של המדינה הביאה לקבלתם של דיאלקטים מזרחיים כבסיס ללשון הספרותית, ודיאלקט בולט אחד בהם, זה של טַרְנוֹבוֹ (לשעבר בירת האימפריה הבולגרית השנייה), אומץ כמודל ללשון הספרותית החדשה ההולכת ומתעצבת.

המעבר של עיר הבירה מטרנובו לסופיה בשנת 1879 הביא להסתגלות של הבולגרית הספרותית לדיאלקט הרגיונלי של הבירה החדשה.

החיבורים הספרותיים בבולגרית חדשה, ראשיתם במאה ה־19, כאשר הספרות קיבלה את השראתה מאידאלים לאומיים. סופרים כמו חְריסְטו בּוֹטֶב ואיוואן ואזוֹב היו היוצרים המשפיעים ביותר בעיצוב הלשון הספרותית החדשה ובד בבד פותחו סוגות ספרותיות מודרניות. ה"אירופיזיציה" של הספרות הבולגרית בשלהי המאה ה־19 הביאה לפיתוח מהיר של הלשון השירית.

המשך הסקירה בספר המלא