סדר הפוך

פרולוג

החדר היה אפלולי למחצה, מזווית העין הבחין מתן במקטרתו של חבר הכנסת דגני מונחת על השולחן המרכזי. הוא מצא את עצמו מקווה שחבר הכנסת לא ישלח את עוזרו או יחזור בכבודו ובעצמו לקחת אותה.

ידיו רעדו מעט בחוסר שליטה וברכיו התנגשו זו בזו בעצבנות קלה. הוא אחז בקצה השולחן בתקווה להירגע, מושך את ידיו באחת כשנזכר שהוא אינו מצויד בכפפות.

המחשבה על כך העלתה חיוך בלתי רצוני על פניו.

הסיטואציה הייתה מאיימת אך גם מבדחת. במיוחד מפני שהוא הבין באותו רגע שהדרך הזו בה הוא התגנב פנימה, ללשכתו של חבר הכנסת דגני, כשמה כן היא.

כשקלט זאת, פקדה אותו תחושת פליאה עצמית: כיצד יתכן שהוא, שתמיד מחזיק את עצמו כאדם ישר והגון, נכנע למציאות המאלצת אותו להיכנס בחשאי ללשכה של חבר כנסת מכובד בישראל, ממש כגנב במחתרת?!

המחשבות שדהרו במוחו ריסנו במעט את החשש שהציף אותו, ותחתיו הזדחלה לאיטה ההבנה עד כמה הוא חש חוסר נעימות להיות כאן.

לרגע קט עלתה בו טרוניה על מוטי שהוביל אותו למצב הזה, אולם במשנהו הוא הודף את הרגש הזה. הוא צריך עכשיו ריכוז מוחלט.

״חוקים שקיבלו ייעוץ משפטי לפני חקיקה". הנה הקלסר השחור הרחב עם המדבקה הלבנה הגדולה, עליה נכתב משפט זה באותיות ברורות.

הוא לא ידע שדגני חבר כנסת פעיל כל כך.

הוא עבר על הדפים, בוחן אותם בעיון. כאן נמצא הנוסח המקורי של החוק. אם הוא מוצא אותו - נותר לו רק להשוות בינו לבין הסעיפים של החוק שעובר כעת בכנסת בקריאה שלישית.

הצל הארוך שנפל בפתח הלשכה, גרם לליבו להלום בפראות.

מתן לא חשב פעמיים, הוא התכופף ומיהר להתיישב מתחת לשולחן, מושך יחד איתו באינסטינקט מהיר את הקלסר השחור. הוא הרגיש כיצד זיעה קרה מבצבצת על מצחו, מה שגרם לו לקוות שהאיפור שהפך אותו דומה כשתי טיפות מים לחבר הכנסת סגל לא ייפגם.

הצל התברר עד מהרה כשייך לרם תבור, עוזרו של דגני.

הוא נכנס לחדר וכנראה נטל דבר מה מהשולחן.

מתן התנשם עמוקות וזז קלות, מקווה שהתזוזה הקלה לא נקלטה באוזניו של האיש.

רם העומד לצאת מהחדר נעצר בפתח החדר.

ממקום מושבו, מתן היה יכול לראות את רם מוציא טלפון סלולרי מכיס מכנסיו: "מיקי, הלשכה הייתה נעולה כשיצאת? לא, לא קרה שום דבר! אני תיכף מביא לך את המקטרת למליאה".

הזיעה נטפה ממצחו של מתן בנחילים זעירים. הוא עקב בדריכות שקטה אחר רם תבור שניתק את השיחה וחייג שוב, הפעם ארך זמן מה עד שהוא נענה: "יוגב, אתה במשכן הכנסת? בוא הנה ללשכתו של דגני בדחיפות! אני סבור שיש כאן פולש בלתי מזוהה! שבתי לכאן לקחת משהו והלשכה הייתה פתוחה. דגני טוען שהיא הייתה אמורה להיות נעולה. שמעתי גם רעש חשוד. אני לא נכנס, אל תדאג! מחכה לך בחוץ ומשגיח שהפולש לא יצא".

שתיקה קלה.

"אוקיי, אז תשלח מאבטח אחר, בבקשה!"

"תירגע, תירגע!" מתן לחש לעצמו, "דבר ראשון זה למצוא את החוק המקורי. תתרכז במשימה!"

הוא הוציא מכיסו עט שבקצהו מחובר פנס לד, תפס אותו בשיניו, ובאור הפנס המאיר בעוצמה קלושה את הסביבה, עבר על פני הדפים בעיון חפוז.

פניו חוורו כשהוא נתקל בחוק המבוקש. עיון בסעיפים הוכיח שההשערה שלו מדוייקת: יד נעלמת שינתה את הסעיפים החשובים.

וכעת החוק עובר בכנסת בפעם השלישית!

הוא חייב לצאת מכאן לפני שאיש הביטחון של הכנסת יגיע.

בעוד ליבו הולם בעוז הוא נחלץ במהירות מתחת לשולחן, לא לפני שהוציא את דפי החוק מהקלסר.

מה שנותר לו זה רק למצוא את הדרך לצאת מכאן, ומהר.

מספר חודשים קודם לכן, סימטה שקטה, ירושלים:

"מהפכות אמיתיות אינן מתרחשות בקול רעש ובצלצולים. הן באות בשקט, כתנועותיו של דג הכסף. מבליעות צופן של תקווה עבור אנשים הזקוקים להן, נושאות בססגוניות כנפיהן את החשש של אלו המתייראים משינויים".

כמה מתאים לסופר הקנדי רינגו סמית' לשלוח את המשפטים המעודדים הללו ברשימת התפוצה שלו דווקא כעת. הרמז היה דק אך בה בעת שקוף. המילים הללו מיועדות עבורו.

מילאן חייך לעצמו ונשא עיניים מהורהרות, חושב על המסע שעבר עד שהגיע הנה ועל הדרך הרבה שלפניו. מולו, מבעד לדלת הפתוחה, ניבטו קירות דירת הסטודיו של אלן פרייס. ציורי הפורטרט המרשימים שצייר אלן, נשאו אותו בזיכרונו אל התמונות המעטות בביתם של דוד ג'ון ודודה פילר במיאמי, תמונות שדיווחו בסמליותן על חייהם הקודמים בקובה.

התמונות הן אלו שהזרימו לו תקווה בוורידים, כמו אמרו לו: "אינך צריך לברוח ממקום הולדתך כדי להיות משוחרר! אתה יכול להביא את החופש לכל מקום!" ארץ הולדתו האהובה קוראת לו לעשות מהפכה, ובליבו של מילאן בלאץ נבנתה והתבססה השאיפה העזה הזו לשינוי אמיתי.

כעת, בעודו מתרווח על כורסא נמוכה בחצרו של אלן פרייס, הוא מרגיש בקצה של מתח נרגש עולה בו. מזכיר לו עד כמה הסבלנות משתלמת.

צלצול טלפון: "הגעתי עם רגב ליטמן, להיכנס?"

מילאן בלאץ התיישר והוריד את רגליו מהשולחן הנמוך שלפניו: "כן, תום, תכניס אותו! תודה לך".

מילאן סקר את הגבר הגבוה שהתקרב לפינת הישיבה בחצר, ומיהר לקום ממקומו ולנער את מושב הכיסא שלפניו עבור האורח החשוב, מעיף מספר עלים יבשים.

רגב ליטמן התיישב בחבטה קלה על כיסא הפלסטיק ומילאן עצם לרגע את עיניו, נזכר לרגע בפעם הראשונה בה התוודע אליו פנים מול פנים. היה זה בעת טקס חנוכת הבית של השגרירות, אז הצליח לזהות את הלהיטות ששידר, כבסיס לרצונו להגיע לשליטה מקסימלית על המציאות. היה זה תום אנדרסון הגאון שהציע לו להשתמש בתכונות של רגב ליטמן בסלילת הדרך לאנרכיה עולמית.

"בדרך כלל, טיפוסים שכאלה נוטים לרכב על אנרכיה ומצליחים ליצור באמצעותה שלטון דיקטטורי. אנחנו נגייס אותו למטרה שלנו, תוך כדי שנזיז אותו הצידה בעת הנכונה", הסביר לו אז תום אנדרסון, ומילאן בלאץ מצא את עצמו מצטחק חרישית.

ואכן, מול רגב ליטמן המאזין לו בקשב רופף בעוד עיניו נעות לכל כיוון בקוצר רוח גובר, התרשם מילאן בפעם האלף מיכולותיו של תום אנדרסון לאפיין אנשים באמצעות תווי הפנים שלהם.

מאוחר יותר הגיע לביתו של אלן פרייס גם חבר הכנסת דגני. הפעם קיבל אותו מילאן בלאץ בחדר הפנימי המיועד לפגישות מסווגות.

מילאן נזכר באותם רגעים עד כמה התלבט לגביו. האם חבר כנסת ישראלי יסכים לשתף פעולה עם ארגון 'שחרור עולמי'? למה ומדוע?

רינגו סמית' הוא זה שעודד אותו לקחת את דגני כשותף.

ואכן התברר לו שדגני שייך לזן ייחודי, הוא נלחם באמת ובתמים על זכויות בעלי החיים. מדובר באדם שיעשה הכל למען האמונות שלו. למילאן בלאץ נותר רק לגרום לו להאמין בדבר הנכון לאנושות: צדק, צדק, ושוב צדק.

דגני הוא האדם הנכון. הוא סומך עליו בעיניים עצומות. אנשים כמו דגני יכולים להיות מנהיגים טובים ואיכותיים. אלא שהאנרכיה נועדה כמובן לשלול שלטון או מנהיגות כלשהיא; אין צורך במנהיגים כלל אלא רק בפקידים טובים ומסורים, כך שדגני הסכים ליטול לידיו את התפקיד הרגיש ביותר בבוא העת.

בעודו סוקר את דגני חשב לעצמו מילאן, שאילו חבר הכנסת שלפניו היה יודע את האתגרים שאמורים להפריע לו בתפקידו, הוא ללא ספק היה מנסה להתחמק, אלא שאין לו ברירה: האנרכיה זקוקה לו, האזרחים זקוקים לו, העולם זקוק לו.

לאחר שמיקי דגני הלך לדרכו, פתח מילאן בלאץ את התיק שהשאיר חבר הכנסת על השולחן הנמוך. התיק הכיל מידע יקר ערך בדמות דפים עם תמונותיהם ופרטיהם של עובדי הכנסת.

הם ידעו את מי הם מחפשים.

תום אנדרסון התבקש לפענח את תווי הפנים. הוא עיין בתמונה וחשב רגע ארוך.

"האדם הזה נראה לי מתאים למשימה", אמר.

בתיק הייתה גם מעטפה סגורה. מילאן פתח אותה בתנועות מהירות, משתדל לשמור על תוכנה בשלמותו. "מוטי מאירי, העוזר של חבר הכנסת צביאלי, מתגורר בשכונת רמת גינות", הקריא בקול, בעודו סוקר את התמונה בעיון. הוא העביר את התמונה לאנדרסון תוך שהוא אומר: "טוב מאוד, תום! איך שזה נראה, עלינו לחלק את המשימות בינינו. אני אנסה להשיג מידע על האיש שבתמונה, ואתה תשיג במקביל את פרטיו של המאבטח".

מספר ימים קודם לכן:

מילאן סקר את האיש שמולו ואמר: "תקשיב לי, ליטמן! אני צריך אדם עם כישורי משחק, רצוי גם שיהיה עם רקע מתאים לפעילות ביטחונית, כזה שיוכל להכשיר את הקרקע לקראת הפעולה הגדולה, לאיים קצת בכנסת על מי שצריך, אדם שיגרום לאנשים בכנסת לפעול לפי התוכנית שיצרנו להם. הדמות הזאת צריכה להציג את עצמה כאיש ביטחון. דבר זה יעזור לך גם במלחמה נגד חוק האנטנות". הוסיף.

פרצופו של רגב ליטמן התכרכם לרגע, הוא סקר את מילאן, כמו רוצה לפענח מאין הלה יודע על חוק האנטנות הטורד את מנוחתו.

"חבר הכנסת מיקי דגני אחראי לחוק", אמר לבסוף בקול זהיר, "אם אינני טועה ראיתי אותו באסיפת הארגון, האם לא עדיף שתבקש ממנו בשם הארגון לוותר על החוק הזה? ניסיתי לבוא איתו בדברים, אלא שהוא טוען שהוא מחויב ל'ירוקים בצמרת'. אני מאמין שלך הוא יקשיב".

מילאן לא ענה מיד. כעבור מספר רגעים של היסוס הוא השיב: "אני יכול לנסות, ליטמן. אני יכול לדבר איתו, ואולי בהמשך אכן אדבר איתו... אבל אני חושב שכרגע עדיף להיאבק נגד החוק בדרך אחרת. ברגע זה כדאי להשיג אדם מיומן שינהל את המלחמה מתחת לפני השטח".

"אני יכול להשיג עבורך לוביסט מצוין".

"לא, לוביסט זה לא מתאים לנו. אני צריך עבודה בדרך מתוחכמת".

"אם כך, מדוע שלא תדבר עם דגני ישירות?" רצה ליטמן להבין.

מילאן שתק לרגע ארוך. הוא לא התכונן שליטמן יציע לו הצעה פשוטה שכזו.

"שמעתי על חוק האנטנות דרך ידיד קנדי", אמר לבסוף, בורר את המילים בקפידה, "יש לו אינטרס שחוק האנטנות לא יעבור... הוא ביקש ממני לסייע לו ולך".

"מה האינטרס שלו?"

"יש לו מניות בחברת R.D.Y.", אמר מילאן, "הוא עוקב מקרוב אחרי הפעילות שלנו, וביקש שנמנע מהחוק לעבור בכנסת".

הקלה מעורבת בפליאה עזה הופיעה בפניו של ליטמן. הוא התרשם עמוקות מכך שבן שיחו כה מעורה בעניין עד כדי היכרות עם חברת R.D.Y.

מילאן רשם לעצמו נקודת ניצחון.

"אוקיי, מעולה! אם כך, למה שלא תדבר עם דגני ותגמור סיפור?" שאל רגב ליטמן שוב.

"אה... שאלה מצויינת, מעולה ממש. אתה באמת גאון!" מילאן ניסה למשוך זמן, "זה בגלל שאם דגני אכן יסכים למנוע את החוק, ארגון 'ירוקים בצמרת' יפנה לחבר כנסת אחר שיגיש את החוק. הבעיה שלנו היא לא חבר הכנסת דגני, אלא ארגון 'ירוקים בצמרת'", הסביר מילאן, מקווה שהתשובה תניח את דעתו של ליטמן.

רכב יוקרה נוצץ באפור התנהל באיטיות במעלה הרחוב. עיניים סקרניות ליוו אותו כשפילס דרך בין רכבי השכונה הפשוטים למדי.

הרכב עצר ליד בניין מספר חמש. מהומה קלה התחוללה במקום, כאשר מתוך הרכב יצא נהג לבוש במדי שרד מצועצעים, ופתח את הדלת לאדם ממוצע קומה בעל שער מאפיר ומשקפי פלסטיק ממותגים.

"נשיא ארצות הברית", התגלגלה השמועה מפה לאוזן, אך הופרכה עד מהרה.

האיש הלבוש בבגדי יוקרה מגונדרים התעלם מהתכונה שסביבו. הוא פסע בצעד קליל, כמכיר את השכונה היטב, אל עבר אחד הבניינים הסמוכים.

שוקי מלכה, העסקן השכונתי, נראה יוצא בריצה קלה לקבל את פניו של האורח. הוא לא הסתיר את התרגשותו כשלחץ את ידו של האיש והוביל אותו אחר כבוד לעבר ביתו.

"נו, טוב, שוקי מלכה כבר ידוע בשכונה כבעל קשרים ענפים עם כל המי ומי, זה קטן עליו", נדו כולם בראשם.

"בסך הכל מדובר בכותב ספרים מקנדה", אמר לעצמו שוקי.

בתוככי ליבו הוא חש את כובד הרגע. ליבו הזכיר לו שלא מדובר כאן "בסך הכל בכותב ספרים קנדי". רינגו סמית' הוא מנהיג פופולארי, הוא הנדבן העומד מאחורי העיתונים היומיים המופצים חינם ברחבי הארץ בשתי שפות: עברית וערבית.

הוא מיליארדר, הוא משפיען בינלאומי. אפילו לנשיאי מדינות אין את יכולות ההשפעה של סמית'.

והוא כאן כדי לבקש ממנו בקשה משונה. וגם קצת מוזרה.

שוקי הקשיב לו בעיניים מצומצמות, מזכיר לעצמו שלא משנה מה תהיה בקשתו של רינגו סמית', הוא חייב לסמוך עליו ולקיים את דבריו.

פרק 1

הוא התגלגל על הקרקע, אוחז את ראשו בשתי ידיו. כעבור רגע התעשת וקם על רגליו, נמלט מהמקום בריצה שפופה, מתעלם מקולות הפיצוץ־המשניים שבאו אחרי הרעם הקולני.

אבק סמיך ליווה אותו במרוצתו. הוא לא חשב על כלום, פעל על אוטומט.

רק כשהגיע לרחוב הסמוך ובחן במהירות את הנתונים שעלו מתמונת המצב שלפניו, הבין ששגה.

הבריחה המטופשת שלו הייתה טעות. יש סיכוי שמישהו ניסה לבחון אותו.

ואותו מישהו, אם ישנו, נוכח לראות שהוא מוג לב, שהוא לא מתאים למשימות שטח. מרבית הסיכויים שהוא כבר לא ייחשב בעיני שירותי הביטחון כסוכן מצטיין.

הוא הכניס את היד לכיס מכנסיו, ממשש את אקדח הגלוק 19 שלו ששכן שם דרך קבע.

הוא היה יכול לצאת גיבור. אלא שהוא לא כזה, מה לעשות.

בפסיעות קטנות עשה את דרכו אל תחנת האוטובוס הקרובה, מתבייש לגשת לרכבו שחנה באיזור ממנו נמלט.

הסלולרי שלו השמיע צלצול. הוא שלף אותו מכיסו. קול זר בקע ממנו.

"ניצן?"

"כן".

"אני ממתין לך ליד הרכב שלך, אנא גש הנה!"

ממתין לו? ליד הרכב?

בפסיעות מהירות פנה ניצן לאחוריו לכיוון המקום בו החנה את רכבו, מבחין באדם נמוך קומה שנשען על הרכב שלו ומשוחח בטלפון.

ניצן ניגש אליו, בעוד ידו אוחזת את האקדח שבכיסו.

"אהלן", הפטיר לכיוונו של האיש.

האיש סקר אותו בעודו מושיט את ידו ללחיצה, "שמי מייקל זינגר. פרופסור מייקל זינגר. שמעתי עליך המון דברים טובים. אשמח שתבוא לפגישה מחר במשרד של חמי, רגב ליטמן", הוא החליק לידיו של ניצן כרטיס ביקור.

ניצן היה מופתע למדי.

"אתה אחראי על קולות הנפץ?" שאל כעבור רגע של מחשבה.

האיש צחק כמו לעצמו, "נפצים של חודש מרץ", אמר.

ניצן שתק לרגע ארוך, המום, "למה? מה היה האינטרס שלך להפחיד אותי?" תוך כדי שאלה הבין שהלה לא ישתף אותו בתשובה אמיתית.

למרבה הפתעתו, בן שיחו ענה לו מיד.

"כי רצינו לבדוק אם אתה שייך לשירות הביטחון הישראלי", אמר בקריצה חביבה. מבטאו האמריקאי נשמע בבירור למספר רגעים. "רצינו לבחון אותך! סוכן ביטחון היה נשאר להתמודד ולהילחם!"

העקיצה לא נעמה לאוזנו של ניצן. הוא מצמץ בעיניו בעצבנות ושאל: "מי זה 'רצינו'? מי אתם?"

"תבוא מחר לפגישה ותשמע הכל", סיים האיש את השיחה והתרחק מהמקום.

ניצן שלח מבט אל כרטיס הביקור שהלה הותיר בידיו. הוא אמנם נמלט ברגע של בהלה, אבל בן שיחו לא מתאר לעצמו שהוא פטריוט ישראלי גאה, שהוא עובד עבור שירות הביטחון פעמים רבות, ושאין סיכוי שהוא ישתף פעולה עם משהו שיתנגש באינטרס של המדינה שלו או נגד החוק.

מהורהר, נכנס לרכב, ועשה את דרכו אל עבר הדירה הקטנה בה התגורר יחד עם שותפיו, מחליט ליצור קשר עם איש הקשר שלו בשב"כ ולעדכן אותו בפגישה שתתקיים מחר, כפי שנכתב בגב הכרטיס, במשרדי חברת R.D.Y.

"נתנאל הלל הוא בחור מיוחד, מי שתזכה בו תקבל יהלום נדיר".

---

"נכון, יש לו בעיה שיכולה להיות מוגדרת כשייכת לתחום הפסיכיאטרי, אנחנו כידוע לא מסתירים כלום, רק שימי לב, גברת כהן, שבדור שלנו אין כמעט אדם שלא מוגדר עם בעיה נפשית, תסמונת או הפרעה". קולה של אימו עלה, וזו הייתה ההוכחה עבור נתנאל הלל שהיא מתחילה לחוש שהשיחה מכבידה עליה.

הוא עמד לרגע נוסף ליד הדלת הפתוחה ונאנח בליבו. הוא לא היה אמור לשמוע את מה ששמע כרגע. אימו חושבת שהוא בדרך לעבודה, אלא שהוא נכנס לרגע לחדרו כדי להניח בו בינתיים את המגילה ששוקי מלכה ביקש ממנו להעביר.

בבקשתו של שוקי היו יותר מכמה סימני שאלה.

למה לו לשוקי מלכה לטרוח ולבקש ממנו להעביר את המגילה? האם אינו יכול ללכת בעצמו או לשלוח שליח אחר?

סך הכל, שוקי מלכה לא דיבר איתו מזה תקופה ארוכה, הוא כבר לא מבקש ממנו עזרה כמו בעבר, ונראה שהוא שכח ממנו לגמרי. אז מה זאת הבקשה המוזרה הזו פתאום? למה דווקא הוא נבחר להעביר את המגילה המהודרת לדייר המתגורר בבית האבות בו הוא מתנדב? הוא לא מכיר כלל את מר צבי רייניץ! כל הפנייה הזאת דווקא אליו נשמעה באוזניו מוזרה למדי. למרות זאת, הוא לא חשב שזו סיבה מספיק טובה לסרב לבקשה. הוא סומך על שוקי מלכה בעיניים עצומות. שוקי הוא בעצם האדם היחיד בעולם שהוא לא מפקפק אחריו, הוא נחשב בעיניו ממש כאחד מבני משפחתו הקרובים, מתוך היכרותו בעבר הלא רחוק עם אישיותו טובת הלב, כך שנתנאל הלל היה בטוח ששוקי לא חפץ לסבך אותו.

שוקי מלכה וצבי רייניץ אינם אשמים בעובדה שהוא חשדן חסר תקנה שנוטה להפוך כל זבוב להיפופוטם. הוא צריך להיות מודע לעצמו, ולהתגבר בזמנים בהם המחשבות שלו נושאות אותו לחשד לא סביר.

והשליחות הזאת, היא זו שגרמה לו לשמוע שברי מילים מהשיחה המרנינה.

הוא בהחלט שמח לשמוע מה שחושבים עליו. כי הרי אינו יכול להמתין עד בוש לאיזו הצעת שידוך בלתי מתאימה שאולי מישהו יציע לו. עליו לדעת בדיוק מה הסביבה חושבת על אנשים כמותו, ואין לו ברירה אלא להסכים עם העובדה שהוא ימשיך להיות תחת ההגדרות של החברה השופטת, הבוחנת והמתייגת.

הוא היה - וימשיך להיות - שונה. אחר. לא סטנדרטי.

הם לא רואים אותו. את טוב הלב שלו, את הרצון להיות בסדר, את המלחמות שלו. הם רואים רק את הבעיות שלו! וככל שבני אדם ימשיכו למדוד את הזולת לפי כמות חסרונותיו, הרי העולם ימשיך לייצר אכזבות בכמויות מסחריות.

"הלא לכל אדם יש ייחודיות משלו", הרהר לעצמו, "ואם כן, לצפות מכל בני האדם להתנהגות אחידה, זה ממש להכניס אותם לתוך בית כלא!" חשב בהברקה של רגע, שלא גרמה לו לחוש מאושר. תחושת המרירות שבו הייתה גדולה מידי.

הוא בהחלט מבין שהוא מתמודד. לפעמים הקושי שהוא סוחב בליבו כל כך גדול, שהוא מרגיש בכל מהותו עד כמה הוא שונה, עד כמה הוא חסר. המחשבות שלו גם הן דוהרות בצפיפות רבה מידי, ערב רב של סוסים דוהרים בתוך מוחו בלי סדר, נותנים לו להבין את המסקנה המתבקשת עד כמה הוא לא יציב, עד כמה כל מחשבה שלו צריכה בחינה מדוקדקת: האם היא נכונה, או שמא היא נובעת מתוך הבעיה הנפשית שלו.

ולמרות זאת, הוא יודע שהוא לא רק מתמודד. הוא גם שווה. לא סתם שווה, שווה בין שווים!

קבלו אותי כמו שאני, ותציעו לי שידוך מתאים. אני מחפש בחורה יראת שמים עם מידות טובות, זה הכל. למה צריך לבחון אותי בזכוכית מגדלת? הוא רצה לשאוג את השאלה הזו, אך במקום זאת נכנס בצעדים חרישיים לחדרו, הניח את תיק המגילה על המדף, ויצא מהבית חרישית.

אימו לא הבחינה ביציאתו כמו בכניסתו, ולא ידעה דבר על ביקורו הקצר.

נתנאל הלל התלבט לרגע אם ללכת לעבודתו הקבועה בלשכתו של חבר הכנסת צביאלי, או שמא עדיף לו ללכת לאחד המקומות בהם הוא מתנדב בתקופה האחרונה. מרגיש כי לאחר המילים ששמע אין לו חשק לעבוד היום.

הוא בחן לרגע קט את יעדיו האפשריים.

לקפוץ למעון הורים זה מה שמתאים לו כרגע, רק שהיום זה יום הביקורים הרשמי של בני המשפחה שם, וזה מיותר.

המחשבה ללכת להתנדבות שלו בארגון "חושבים קדימה" ירדה מעל הפרק, שכן הפעילות שם תתחיל בשעת בוקר מאוחרת יותר.

נתנאל הלל החליט שאין לו ברירה ועליו לשים פעמיו אל משכן הכנסת.

הדרך הייתה מייגעת מתמיד. נתנאל הלל חש שהוא כועס, מתוסכל ועצבני על כל העולם.

איזו מחשבה זניחה הזכירה לו שהאנשים סביבו לא אשמים במצוקה שלו. אף אחד מהם לא החליט שאנשים כמוהו יהיו בשולי החברה, אף אחד לא קבע את הנורמות החברתיות, ועוד יותר מזה: אם הוא היה נורמלי, מרבית הסיכויים שהוא לא היה שם לב להרבה דברים שכיום מציקים לו.

אילו הוא היה רגיל, סטנדרטי, הוא היה ללא ספק חי את חייו ברוגע, זוכה לשידוך הגון ובקלות, לקשיים רגילים ונורמליים, ואפילו מצליח לקטר עליהם ולהרגיש מסכן כשלא היה מצליח לרכוש את הדירה השניה שלו, מה רע?...

גם יש לך הכל וגם להרגיש שאין לך כלום? גן עדן בהתגלמותו.

הוא חייך בבוז כשחשב זאת.

לי באמת אין כלום, אמר לעצמו.

אין לי לא כשרון ללימוד, לא מרפקים ולא שכל לומר את הדבר הנכון במקום הנכון, אין לי עתיד! בכל מקום אני עושה בושות לי ולסביבה שלי, יש לי חשיבה משונה, מידות רעות, ואין לי סיכוי למצוא שידוך סטנדרטי.

יש לי עבודה בכנסת, צצה מחשבה נוספת במוחו, כמו רוצה להתנגד לתחושת המסכנות שלו. יש לי מעגל מכרים נחמד שם, יש לי חסכון חביב בבנק, יש לי חדר פרטי משל עצמי, הורים מסורים וכעת יש לי להעביר מגילה לצבי רייניץ — ואני נחשב בעצם לשליחו של שוקי מלכה שהפך להיות פופולארי בשכונה בגלל הפעילות הענפה שלו, וכולם בשכונה מדברים שיש לו קשרים סודיים עם ראש הממשלה, עם המוסד, ואולי אפילו עם נשיא ארצות הברית. המזכיר שלו בא לבקר אותו לא פעם, אומרות השמועות.

ומעל הכל: יש לי את עצמי.

למה אני לא מתחבר למה שיש לי?

כך, מתוך מחשבות מהירות, הוא נכנס למשכן הכנסת ופסע בצעד קל לעבר הלשכה של צביאלי.

רגע לפני שנכנס, נעצר על מקומו בדריכות.

הדי השיחה שעלו מהחדר היו בלתי שגרתיים, והוא מצא את עצמו עוקב אחר דו שיח שנראה שהתפתח בתוך הלשכה דקות מעטות ממש לפני שהגיע הנה.

קולו של מוטי מאירי, העוזר של צביאלי, נשמע בבירור, הוא דיבר עם אדם בעל מבטא שנתנאל הלל לא הצליח לזהות.

הם שוחחו, מוטי נשמע לו מעט לחוץ ועצבני, ניכר היה שהוא מעדיף שהדובר אליו יעזוב את הלשכה כמה שיותר מהר.

נתנאל הלל חש בדריכות המטפסת בו.

הוא לא יודע מדוע, אבל שוב פעם תחושת רדיפה פוקדת אותו. "פראנויה", זו האבחנה שקיבל מהפסיכיאטר, "החשיבה הזו היא חשיבה פראנואידית".

'זו רק פראנויה' אמר לעצמו נתנאל הלל, ולא הבין מדוע המילים הללו אינן מרגיעות אותו. האם פראנואידים לא נתקלים במצבים מורכבים? האם כל חשש שלו קשור לחשיבה הנרדפת שלו? והאם אין אנשים רעים בעולם, כאלה שצריך להיזהר מהם?

והאם אסור לו לחוש בעוצמה עד כמה הוא מרגיש מפוחד, נסער ומאוים?

הוא לא נע. עמד סמוך לדלת הפתוחה למחצה וניסה להאזין.

כך, בעודו עומד בדריכות ומצותת לכל מילה, לא הבחין באיש ממוצע הקומה שפסע לכיוונו בצעד מהיר וחייך אליו חיוך רחב. רק כשהלה עמד ממש מולו, התעורר נתנאל הלל משרעפיו ובחן את האיש בהפתעה. אם איננו טועה זה רם תבור, עוזרו של חבר הכנסת מיקי דגני.

"סלח לי, האם תוכל לבוא עמי? אני צריך את עזרתך!" ביקש.

נתנאל הלל סקר אותו קלות, "את העזרה שלי? במה?" שאל, בעוד מחשבותיו נושאות אותו שוב אל השיחה שגלשה לה מבעד לדלת הפתוחה למחצה ומנעו ממנו לשמוע את התשובה. למרות זאת, לנוכח המבט המפציר מצד עוזרו של דגני, מצא את עצמו נענה לבקשה ופוסע בעקבותיו של האיש לכיוון היציאה ממשכן הכנסת.

אני שומע", בעוד הסלולרי בידו האחת, הכניס מוטי בידו השניה את ספר המשניות הקטן לכיס החליפה. הוא נטל מהשולחן את כוס הקפה שהכינה לו רבקה, והניד בראשו ספק בתודה ספק לשלום. הדפיקה על הדלת נשמעה שניה לפני שפתח אותה בעצמו בדרכו ליציאה לעבודה.

"כן כן, מצטער. זה לא בתחום האחריות של צביאלי, גם אנחנו באותו מצב".

מולו עמד צעיר לא מוכר, עמידתו בטוחה ופניו מחוייכות, גומת חן מצויירת על פרצופו המגולח וכיפה ענקית מכסה את שערות ראשו.

מוטי נעצר, גבותיו מורמות בשאלה. הוא סימן לו להמתין.

"כל טוב, כל טוב", סיים את השיחה בחפזה, "כן, שלום, מה תרצה?"

הלה בחן אותו, ניצוץ לא ברור מרצד בעיניו: "רציתי לשאול אם אתה צריך עזרה". מבטאו של הצעיר זר, והעברית שבפיו מהדהדת בכבדות. גם הכיפה לא תואמת למראה בגדיו.

"עזרה? אני?"

"כן. מיסטר הוא מוטי מאירי, העוזר של חבר הכנסת צביאלי, נכון?"

"אכן".

"אז רציתי לעזור לך. אולי אתה צריך עזרה בכנסת?"

מוטי הגיב בחיוך תמה, רוצה לומר שאין לו זמן כרגע. הוא בירך "שהכל" ולגם לגימה זהירה מהקפה בעודו מסמן לבחור לבוא בעקבותיו, לכיוון החניה.

"מי שלח אותך אלי?"

הצעיר לא השיב מיד.

"אה?" מוטי שואל שוב. נעצר ליד רכבו השחור וממתין לתשובה.

הבחור שתק.

"מה שמך?"

"נוחי בלאו".

"יפה, נוחי. הקשב, אין לי בעיה שתעזור לי. אמנם יש לי עוזר נחמד בשם נתנאל הלל גרץ, אך הוא מגיע רק פעמיים בשבוע, ובשאר הימים אני מוצא את עצמי לבדי פעמים רבות ואני לא מצליח לעמוד ביעדים. אתה מתגורר כאן בשכונה? עולה חדש?"

"כן, עליתי לישראל לפני מספר חודשים מארצות הברית, ממיאמי". התשובה הפתיעה את מוטי, המבטא הזר לא נשמע אמריקאי, גם הפנים השחומות העידו על מוצא שונה.

הוא שלח מבט מהיר בשעונו, "אפשר לנסות. קח את מספר הטלפון שלי ותאמר לאביך לדבר איתי היום. נשמע מה בפיו, ונראה לאן נתקדם".

הוא הושיט לצעיר את כרטיס הביקור של צביאלי. ונופף לכיוונו לשלום.

"אבא שלי לא כאן, הוא גר רחוק, ואני רוצה לבוא איתך עכשיו לבית המחוקקים".

מוטי נעצר. ניכר היה שהצעיר מתאמץ לשכנע אותו באמצעות קסמו האישי, ומוטי ניסה להבין מהיכן נפל עליו הסיפור הזה על הבוקר.

הוא התלבט מה להשיב לו, אך הלה, במקום להמתין לתשובה, פתח את דלת הרכב והתיישב לצד מושב הנהג. מוטי נעמד לרגע, רוצה לעכל את מה שרואות עיניו. מעולם לא נתקל בהתנהגות כל כך בלתי מנומסת, הוא חש שמדובר בתעתוע ראיה. האופן שבו נוחי נכנס לרכב שלו ומביע נכונות לבוא איתו למקום העבודה שלו, לא מצא חן בעיניו כלל.

הוא נאנח לעצמו בתסכול, שולח מבט מהיר לשעונו. ויכוח מיותר עם הצעיר הזה עלול להתברר כבלתי יעיל וסתם יבזבז את זמנו הדחוק ממילא. נותר לו רק לקוות שמאבטחי הכנסת לא יהיו אדיבים כמותו, ויסרבו לתת לצעיר הזה אישור כניסה.

לפני שהוא נכנס לרכב נתקלו עיניו בכוס הקפה שבידו. הוא הופתע לראות חרק מעופף השוחה לו בנוזל החמים והלבנבן. בהבעת סלידה מיהר להשליך את הקפה לפח הסמוך, לא משער לעצמו שהקפה ההפוך הזה היה רק התחלה ליום מייגע במיוחד שממתין לו.

הבידוק הבטחוני בכניסה לכנסת נעשה במהירות יחסית. אנשי הביטחון מכירים אותו. הם בחנו את אישור הכניסה הקבוע, שלחו חצי מבט לעברו של הנוסע הנוסף, ובירכו אותו בברכת 'יום טוב'.

"יום מבורך", השיב להם כבכל יום בברכה הקבועה שלו. ובעוד חלון הרכב נסגר באיטיות, הספיק לשמוע את אחד המאבטחים פולט לחבירו: "איזה יום משעמם".

מוטי חייך לעצמו. תבורך השגרה.

מסדרונות הכנסת קיבלו את פניהם בהמולה הרגילה. פה ושם ניתן להבחין בשיחות מסדרון בין חברי הכנסת ועמיתיהם, או לחילופי דברים עם אנשי תקשורת. מוטי חש שנוכחותו של נוחי בלאו ממש מכבידה עליו, למרות שלא הצליח להגדיר לעצמו מדוע.

בסך הכל מדובר באדם שרוצה לסייע לו בעבודה בכנסת, אז למה הוא חש בכל פסיעה לצידו שהוא נמצא סמוך ליריב בעל כוונות לא ברורות? אולי מכיוון שכל ההתנהגות שלו תימהונית לגמרי, תירץ לעצמו את תחושות המועקה והתסכול שגברו בו.

לשכתו של צביאלי הייתה מאווררת יתר על המידה. רוח עזה נכנסה מבעד לחלון הפתוח. מוטי מיהר לסגור את החלון וללחוץ על השלט של המזגן.

בלשכה עצמה שררה מהומה קלה: הדפים שהתעופפו לכל עבר בגלל החלון הפתוח, יצרו מראה מבולגן למדי, הוא מיהר לאסוף את הדפים ונוחי בלאו נחפז לסייע לו.

צביאלי עדיין לא הגיע, כנראה שהוא מתעכב היכן שהוא בשיחה חשובה. גם נתנאל הלל לא כאן. מוטי פתח את יומן הפגישות, בודק את סדר היום תוך כדי שהוא עובר על תזכירים שערך לעצמו במהלך השבוע, לראות שלא שכח או פספס דבר מה חשוב. הוא מצא את עצמו מתעלם מהצעיר החביב, מתוך תקווה שהלה יבין את הרמז ויתעופף לו מהעיניים.

קולו של נוחי בלאו נשמע לפתע, מזכיר לו את קיומו: "אני לא חייב לעבוד בכנסת אם אתה לא צריך עזרה, אני בסך הכל רוצה להכיר את אורח החיים החרדי, הייתי שייך לקהילה הרפורמית במיאמי", אמר.

מוטי הביט אליו, מופתע, סוקר אותו כאילו הבחין בו לראשונה, זיק של הקלה ניבט בעיניו: "אוקיי, היית צריך לומר זאת. אני מכיר ארגון לקירוב רחוקים, נוחי. הם ישמחו להכיר לך את היהדות כפי שעברה אלינו מדור לדור ובלי שינויים".

הצעיר שהציג עצמו כנוחי בלאו הביט לרגע קצר אל מסך הסלולרי שלו שצלצל בעקשנות. המתקשר ללא ספק מחפש אותו כמילאן בלאץ. הוא שתק לרגע כדי לסדר את מחשבותיו, ואז אמר בקול נעים:

"אני מעדיף שאתה תלמד אותי".

"מעדיף שדווקא אני אלמד אותך? למה?" מוטי חש שוב פעם בתחושה הכבדה הזו, הוא העיף מבט אל תיקיית המסמכים. הוא צריך עזרה, ונתנאל הלל גרץ לא כל כך יעיל לאחרונה, נראה שהוא באמת צריך עוזר נוסף.

מצד שני, אולי הצעיר הזה נשלח אליו משמים. הוא יכול לגייס אותו לעזרה עד שנתנאל הלל יגיע. "אתה יודע לקרוא עברית?" שאל.

"אני משתדל ללמוד לקרוא", הייתה התשובה.

"אה... ולמה אתה רוצה שדווקא אני אלמד אותך?"

מילאן חייך לעצמו ורצה להשיב את האמת: "בגלל שאתה עובד בכנסת". הוא בלם את התשובה הישירה ומוחו תר אחר תשובה הולמת. איזה יתרון יש למוטי מאירי על פני ארגון קירוב?

לראשונה מזה זמן רב לא מצא מילאן תשובה מיידית לשאלה שנשאל עליה. צלצול הסלולרי שהתחדש היה פתרון מתאים. הוא סינן את המטלפן במיומנות בעודו מעמיד פנים כמשיב לשיחה.

"יס, דאדי, אני כאן. יש כאן אורתודוקסי נחמד, אני חושב ללמוד אצלו יהדות", אמר בקול מהיר, פוזל לכיוונו של מוטי.

"אתקשר אליך אחר כך", הוסיף ואמר. החזיר את הסלולרי לכיסו והיישיר מבט לעברו של מוטי: "אבא שלי מאוד רוצה שאלמד יהדות, כבוד הרבאיי", אמר.

מוטי העיף מבט מיואש לעבר היומן.

"שב בבקשה", אמר, בעודו חושב לעצמו למי הוא יוכל להתקשר לבקש סיוע, מדוע נתנאל הלל מתעכב?

נתנאל הלל ענה לו כבר בצלצול הראשון, "כן, מוטי, מה שלומך? אני כאן, משתדל לסדר את כל הקרש..." צליל ניתוק נשמע.

כעבור רגע, ניסה להתקשר שוב לנתנאל הלל, הוא מצא את עצמו אומר במהירות לתוך השפופרת:

"היית אמור לבוא! אני מיואש ויודע שלא אצליח היום להתנהל פה בלשכה כמתוכנן. אשמח אם תבוא לעזור כאן, אשתי מחכה לי והבטחתי לבוא מוקדם, יש לנו אירוע היום, זוכר שהיום החתונה של אחיו של מתן?"

נתנאל הלל שתק לרגע, שולח מבט לעבר רם תבור שהגיש לו קרש ארוך ורחב, הוא סימן לרם תבור בידו שימתין רגע ופנה לצד, מדבר לתוך הפומית במהירות:

"הייתי שמח לעזור, מוטי. באמת הייתי שמח לבוא ולהקל מעליך את העבודה. אבל אולי תביא עוזר אחר, יותר נורמלי? אתה מכיר אותי, אני לא באמת מצליח לבצע את התפקידים שלי כמו שצריך. אני זקוק כל הזמן לאנשים טובים שיסתכלו עלי ויקדמו אותי. אני לא מוצלח. אולי תמצא מישהו אחר".

מוטי חש בחוסר סבלנות גובר לשמע דבריו של נתנאל הלל. מה בסך הכל ביקש ממנו ומה הוא עונה לו?! הוא מאוד מקווה שנתנאל הלל לא מצפה לשמוע ממנו מילות עידוד בנוסח של: אתה דווקא תותח ואין כמוך.

אין לו כוח ורצון להיות נחמד. במיוחד לא כעת. בעודו שקוע במחשבותיו, לא הבחין כיצד נוחי בלאו פסע בצעד חרישי לכיוון היציאה, גם לא קלט את דמותו יוצאת מהלשכה בלאט.

בהמשך היום הוא מצא את עצמו שוכח מהצעיר לגמרי. וצביאלי, שמגיע מאוחר ויוצא מוקדם, גורם לו לחוש דאגת אמת לצד תסכול נוסף. שכן הלה אומר לו שאינו חש בטוב והוא מבקש ממנו לדחות את הפגישות בימים הקרובים.

מוטי חש במרירות הגוברת בו, כי לדחות את הפגישות זה אומר שוב פעם לנסות להכניס עבודה רבה ללו"ז צפוף מידי, ורבקה בטח מחכה שישוב כבר והם יוכלו ללכת לחתונה ביחד.

במקרים רגילים הוא היה זה שאמור לחוש ממורמר מהעיכוב הזה, שכן מדובר בקרוב משפחה שלו ולא של רבקה, רק שבמקרה הזה רבקה מכירה היטב את האמא של הכלה, והיא אפילו זו שגרמה לשידוך לצאת אל הפועל, כך שהוא יכול בהחלט להבין שרבקה תכעס על האיחור, ולא משנה עד כמה זה לא באשמתו.

יש אנשים שהכל הולך להם בחיים. הם נולדו עם כפית של זהב בפה, ועוד כפיות זהב נוספות למקרה שיצטרכו. הם נולדו במשפחות הנכונות, יש להם את הכשרונות הנכונים, הם יודעים להיות מדוייקים מאוד בהכל, יש להם חברים ויחסי אנוש מעולים, כולם מקבלים אותם בזרועות פתוחות והם אף פעם לא טועים.

אה, וגם כשהם טועים הם מרגישים מעולה עם עצמם, כי מבחינתם הם לא טעו ולא יטעו.

כל המחשבות הללו רצו במהירות בראשו של נתנאל הלל כשמצא את עצמו יושב ברכב השרד של חבר הכנסת מיקי דגני, בו נהג במיומנות העוזר החביב רם תבור.

"מה אני עושה כאן?" שאל את עצמו, חש זעף ותסכול. זה יכול לקרות רק לו. רק הוא כזה תמים, חביב, ומאמין בכוונותיהם הטובות של כל האנשים החביבים שבעולם.

הרי ברור לו שלא כל האנשים בעלי ההתנהגות הנדיבה והטובה באמת כאלה גם בפנימיות שלהם. למען האמת, ברור לו שכולם לא כאלה. והוא, נתנאל הלל, שבחיצוניותו משקף את האדם הטוב עלי אדמות, מכיר את עצמו מספיק טוב כדי לדעת שפיו וליבו אינם שווים. אם כך, כיצד הוא יוכל לתת אמון מוחלט בבני אדם, בשעה שרק בורא העולם הוא הטוב היחיד ורק בו ראוי להאמין באמת?

ולמה הוא התפתה לבקשתו של רם תבור להתלוות אליו מחוץ למשכן הכנסת?

נתנאל הלל בחן אותו קלות. האיש החביב חייך קלות לעצמו, מבטו מרוכז בכביש, והוא נוסע באיטיות מוגזמת. מה יכולה להיות הסיבה לכך?

"לאן נוסעים?" החליט לשאול שוב, למרות שרם תבור אמר לו לפני מספר רגעים שהוא תיכף יגלה בעצמו.

"אני צריך עזרה, גרץ. חשבתי שתסכים לסייע לי תמורת כסף", ענה לו רם תבור בקול ידידותי.

"עזרה? במה?" נתנאל הלל הרגיש שסבלנותו פוקעת. למה כל כך קשה לומר לו במה יתבקש לסייע?

"אוקיי, יש לנו מספר קרשים מעצבנים בחצר, והבטחתי לוועד לפנות אותם. אשתי התקשרה כעת ואמרה שהם רוצים להעניש אותנו בקנס לא מבוטל, זאת מלבד העובדה שזה ממש לא נעים מהשכנים. תעזור לי לפנות את הקרשים, סבבה? בטח יש לך ניסיון עם קרשים".

"ניסיון עם קרשים?" שב נתנאל הלל על הדברים כהד.

"כן, בחג סוכות! אתם הדתיים ממש אלופים בבניית יחידות דיור", השיב רם תבור ספק בלגלוג.

"אתה לא בונה סוכה?" העוזר החביב אמנם גלוי ראש אבל באמת שאין לדעת, חילונים רבים שומרים לפחות על מה שהם מגדירים 'פולקלור יהודי־מסורתי'.

"אני בטח בונה סוכה, הקרשים נותרו בחצר מחג סוכות", אמר רם תבור והגביר מהירות במפתיע.

כעבור מספר רגעים עצר בצד הדרך ויצא מהרכב לשוחח בטלפון. נתנאל הלל סקר אותו ממושכות בעודו מנסה לקרוא את תנועות שפתיו, ללא הצלחה.

מספר שעות מאוחר יותר חש מוטי באופטימיות זהירה, המחוגים המתקדמים באיטיות הוכיחו לו, שאם יזדרז מעט יותר, הוא עוד יספיק לסיים את עיסוקיו הלא מעטים ויוכל לצאת באיחור סביר, כזה שרבקה תסכים שהוא לא כל כך משמעותי.

הוא נע במהירות בין המחשב ומספר דפים צבעוניים ריבועיים המכילים מידע שהיה צריך כבר מזמן להיות מוקלד, לבין יומן עב כרס בעל כריכת עור שחורה המונח לפניו. משקפי הקריאה שלו מונחים על אפו ברישול לא מכוון, והוא מקווה לטוב.

כשנשמעת נקישה קולנית על דלת הלשכה. הוא לא חשב פעמיים לפני שענה "יבוא" בקול רם, הדלת שנפתחה ללא גינונים לא גרמה לו להביט לכיוון הנכנס. הוא המשיך לעיין ביומן הדיגיטלי במהירות, לסדר את השעות, שולח הודעות ומנסה לסכם איכשהו את התשובות לרשימה ברורה ומסודרת.

כשהרים לבסוף את מבטו, התרוממה אחת מגבותיו בהפתעה ועיניו המתעגלות סקרו את הנכנס בהלם קל.

כמה זמן אפשר לחכות בלי תוצאה? מה היא לא עושה כדי שמוטי יראה את המאמצים שלה וישקיע גם הוא את רצונו הטוב?

האם לא הגיע הזמן להבין שהיא מחכה לשווא?

מרגע לרגע מבינה רבקה שהסיכוי שמוטי ישוב היום מוקדם שואף לאפס.

האיחור הקטן הזה עלול להתארך והוא נובע ללא ספק בגלל חוסר אכפתיות, בגללו הם יפסידו את החופה ואולי אפילו יגיעו באיחור ניכר, כזה שיגרום לה לשבת באיזה שולחן זניח, הרחק הרחק מחברותיה ומכרותיה.

מחשבותיה של רבקה צבעו את האיחור בגוונים עזים, והיא חשה מרגע לרגע עד כמה העבודה של מוטי בלתי אפשרית.

תגידי תודה שיש לבעלך עבודה, אמרה לעצמה, תגידי תודה שיש לך למי לצפות, תגידי תודה שהכל בסדר איתו.

תגידי תודה.

אז הנה היא מנסה.

מנסה לומר תודה.

עיניה חולפות על פני הבית המרוהט בטוב טעם. יש לה הכל, אך הלב שלה ריק ואין לה כלום.

מחייגת למוטי, והוא אינו עונה. מתחמק שוב מלעמוד באופן ברור אחרי המילה שלו!

האם כדאי לצאת לחתונה בכוחות עצמה, במונית או באוטובוס? היא מחליטה באותם רגעים לשאול את השכנה אם תוכל להשאיר אצלה את מכשיר הבייביסיטר ונענית בחיוב, כצפוי.

מרגע לרגע מתחזקת אצלה ההחלטה שזה מה שהיא צריכה לעשות, אם מוטי מתעכב בלי להתחשב בה, היא צריכה לגלות עצמאות. כן, בהחלט! זה מה שהיא תעשה! לא לפני שתכתוב למוטי מכתב מחאה נזעם ותשאיר אותו במקום בולט בבית.