1
איך הכרתי אותה, את שואלת? זאת הייתה היוזמה שלה. היא אמרה שלום, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי סופי ואני חייבת להשמיע לך משהו עזבתי את הלימודים בחוג מזמן בשנה השנייה בגלל כל מיני דברים לא חשוב ואני רוצה זה יעניין אותך אם אתה מסכים. ככה דיברה, בשטף פראי כזה, והאמת, חשבתי עוד משוגעת ורציתי לנתק, אבל משהו בנימת הקול שלה עורר בי סקרנות.
סקרנות? זה הכול?
כן, סקרנות. מה עוד? שתקתי, כמו שאת שותקת עכשיו. תשמעי, עשרות שיחות כאלה קיבלתי במהלך השנים. אמרתי לה שאני לא מקבל תלמידים פרטיים.
איזה תלמידים, אמרה, אני רק רוצה שתשמע אותי פעם מנגנת.
והיה משהו חינני בעקשנות שלה. היא אמרה שרק אני יכול להבין אותה, את המוזיקה שלה זאת אומרת, והיא יודעת את זה. אם רק אתן לה להשמיע לי את מה שהלחינה.
מה? לא! זה לא הרגיז אותי, לא לעגתי לה, לא נלחצתי מזה, וזה בכלל לא החמיא לי – אם זה מה שאת רומזת. הודיתי לה בנימוס וניתקתי. הוקל לי שנפטרתי ממנה, אבל כן, אני מודה, כל אותו היום לא הפסקתי לחשוב עליה.
זה טבעי שתחשוב עליה. שתדמיין. אתה גבר.
מה הקשר, אולי... בגלל המצב שהייתי בו, אז.
אתה רוצה לספר משהו על המצב שלך אז?
לא. לא רוצה לספר על המצב שלי אז. יותר חשוב שתתחילו לברר מה קרה לה – עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני רוצה לדעת מה אתם מתכננים ואיך...
ומה היו התוכניות שלך? בכל זאת, גבר ובגילך, כבר לא, אתה יודע, עם צעירה ממך, אם היא כל-כך מתלהבת ממך, הזדמנות, לא?
הזדמנות? זה מה שאת חושבת? את מתחילה להעיק. זהו. אמרו לי שלבוא לכאן זה בזבוז זמן, שתקשקשו קצת כמה ימים ותסגרו את התיק. לא, אני לא רוצה כוס מים, תודה רבה. כבר שעה אנחנו כאן, רשמת את כל הפרטים שלי ושלה ומתי זה קרה ומי ומה, וכל השיחה הזאת כאן איתך נראית לי הזויה. ככה מלמדים אתכם לחקור? לשחק אותה פסיכולוגים?
שטויות. אני לא יהיר, אני פשוט לא מבין למה את מתעקשת לדבר על מה שלא רלוונטי. אני כבר לא יודע מה יותר גרוע, השאלות שלך או השתיקות הדרמטיות האלו. כאילו את בסדרה בנטפליקס ורוצה ליצור מתח. כבר אמרתי לך, גברתי, היא מאוד מאוד רגישה. מאוד. נפגעת מכל דבר. לפני עשר שנים, הרבה לפני שהכרתי אותה, היא כבר נעלמה פעם, את יודעת? ואני, לפעמים אני אומר דברים בלי לחשוב, ויכול להיות, אולי אמרתי משהו שלא הייתי צריך, ונפגעה ממני.
אז הנה, מתקדמים... מה אמרת? רק אמרת? אולי גם עשית איזו תנועה, ככה בלי לחשוב, רק להרגיע אותה?
תגידי, מאיפה הבאת את זה? תסתכלי עליי בבקשה גברתי השוטרת, אני נראה לך אדם אלים? בפעם החמישית אני אומר לך! לא היה שום דבר! כלום! בגלל זה אני מודאג, היא זקוקה לעזרה, עכשיו, דחוף. בגלל זה באתי הנה. ואני מתחיל להתחרט.
כן, כן, ברור שאני רוצה לשתף פעולה, אבל אני לא מבין איך כל השאלות האלו עוזרות לך. כל מה שסיפרתי קרה לפני שהכרתי אותה, כבר הסברתי לך. לא הייתי חולה, לא פוטרתי, לא הפסדתי כסף, ואף אחד לא מת לי. אולי הייתי קצת לחוץ, בגלל העבודה, לא יודע למה, לך זה לא קורה אף פעם?
אתה לחוץ? למה אתה צועק?
אני לא צועק! ככה אני מדבר! רוצה לשמוע מה היה, אז אני אגיד לך בדיוק מה היה. הייתי במצב מסוים. את לא תביני. כן, היה לי משבר קטן בתקופה ההיא, לא משהו מז'ורי. בסדר?
איפה בדיוק היה המשבר הזה אצלך, אצל גברים זה משנה.
מה, מה את רוצה, אלוהים! מה זה קשור! זה היה בתוכי, בפנים, אוקיי? פתאום היה רק חלל, אין צלילים, חלל אפל. אבל למה זה מעניין אותך? כבר אמרתי: זה היה, בכלל, הרבה לפני שהיא באה. אני כבר לא זוכר הכול כי אז היא הופיעה, ומאותו הרגע –
אבל קודם סיפרת שלא רצית לראות אותה, אז למה הסכמת שתבוא? איך בכל זאת?
איך בכל זאת – מה? היא התקשרה. שוב ושוב ושוב.
ומה זה שייך עם מי יצאתי ומה אני חושב על הנשים שהכרתי? בן חמישים ותשע, לא הייתי נשוי אף פעם. טוב לך? וכן, היא אהבת חיי. את זה לפחות את קולטת?
2
טלוויזיה רועשת מדי, שיער לבן פזור, בגדים שחורים. מבט חשדני סוקר אותה מתוך עיניים בכחול צונן. העיניים שקועות בפנים חיוורות-אפורות, מחורצות בצידיהן בקמטי דאגה. שטיח ארגמני מלבני קטן בדוגמת קילים על רצפת שיש נוצצת.
לא, לא מספיק, בעלת הבית מצביעה על רגליה של האורחת שצועדת במקום בצייתנות על שטיח הכניסה (חדש, כתוב עליו: וולקאם). את יודעת מה המצב היום, ואני בקבוצת סיכון, אז בבקשה.
לא! לא עם הנעליים! תורידי כאן. את המסכה תשאירי.
גרביים זה בסדר?
הגרביים הלבנות נקיות. תודה לאל.
נו, טוב תיכנסי, האישה רצה למטבח חוזרת, מתנשפת, עם חבילת מטליות חד-פעמיות תשעים אחוז אלכוהול, שולפת שתיים ומנקה את ידית הדלת. מבחוץ. אני מקשיבה, אבל תקצרי, התכוונתי לצאת להליכה היומית שלי. כל זמן שעוד מרשים לצאת.
אצבעות הרגליים שלה נלחצות זו אל זו בתוך הגרביים הלבנות. רק רוצה לשאול אותך כמה שאלות. היא עוקבת אחרי הידיים הזריזות שאינן נחות לרגע. בעלת הבית זיהתה כתם נסתר בדלת ואצה לתקוף אותו.
שאלות? מה כבר יש לשאול אותי? את עושה איזה סקר? את ממשרד הבריאות?
על השכן שלך, הפרופסור בדלת ליד, מר ר' חורש.
הזרוע הנמרצת עם כתמי זקנה עוצרת. המבע החביב נמוג מהפנים באחת. השכן שלי? אה, השכן, כן, מה את רוצה ממנו?
היא מציגה עצמה, מושיטה את היד.
טליה שם יפה, אבל אני לא לוחצת עכשיו ידיים, מצטערת. היד המבוגרת עוד רגע שומטת את חבילת המגבונים אילולי שרירי הניקיון המתגייסים. מה, מה קרה לו?
מעניין, מציינת לעצמה טליה. לא, לא קרה לו כלום גברתי, את יכולה להירגע. זה בקשר לסופי, בת הזוג שלו, ומכיוון שאת שכנה רציתי..
פפפ..סופי... רק צרות הבחורה הזאת.
למה את אומרת את זה?
מפלצת קטנה.
באמת? באיזה מובן?
במובן של מפלצת. ממררת לו את החיים. תאמיני לי, שמעתי. הטיית ראש קלה לקיר שמימינה.
שמעת?
איך היא מדברת אליו. הסחטנית הזאת. אין לה שום כבוד לפרופסור.
סחטנית?
למה את חוזרת על כל מילה שלי? אני לא מבינה איך הוא יכול להמשיך כך. עם כל הבחורות האלה שמנגנות שעולות ויורדות כאן כל היום וכל הלילה, וגם אמרתי לו.
אמרה לו, רושמת לעצמה טליה. בטח מטריפה אותו השכנה החטטנית הזאת.
אז הם רבו? על מה?
לא יודעת, הקיר דק אבל השמיעה שלי כבר לא כל כך..
גברת ליפסקי סוקרת את פניה של החוקרת שמולה – די נאה, כבר לא ילדה קטנה, זה בטוח. לבושה פחות או יותר בסדר – אבל את הקול שלה שמעתי, היא אומרת.
משהו עכור עומד באוויר. המבט של הגברת ליפסקי מזכיר מבט של אישה מבוגרת שהייתה איתה פעם, וכבר לא כאן. היא מנערת מעצמה מחשבות פרטיות.
והוא, הפרופסור? את מכירה אותו הרבה זמן?
הקמטים משנים זווית עם התרחבות החיוך, מכירה אותו... צוחקת, תמיד חי לבד. הוא לא צריך אף אחת. טוב לו ככה לבד.
אז בטח היה קשה לו לגור עם סופי הזאת, אפשר להבין, זה בטח שיגע אותו... בן אדם קצת עצבני, לא?
עצבני? מבט כחול חומל. התמימה הזאת. עצבני? חה חה. הכי עדין. הכי רגיש. ג'נטלמן. אבל רגע, את יכולה בכל זאת להראות לי איזו תעודה? את לא במדים, נכנסת לכאן שואלת שאלות פרטיות, מה זה... וכבר מאוחר לי. מציצה בשעון.
אין בעיה גברת ליפסקי, רק תגידי לי בבקשה, שלשום, שמעת אותם רבים?
שלשום? מבט שוטם בתג, צחקוק מריר, כן, אז את שוטרת, את חושבת שאני זוכרת מה אכלתי אתמול בבוקר? נראה לך שאני רושמת מתי הם רבים?
כן, נראה לי שאת זוכרת ושאת רושמת. את זה טליה רק חושבת, לא אומרת. היא מחייכת: נו, הרי אנחנו נשים, ואת יודעת איך זה עם גברים כשאישה מעצבנת אותם. הם מסוגלים לעשות כל דבר.
הגברת לא נופלת בפח. כבר אמרתי לך, לא זוכרת מה היה, לא אתמול, לא שלשום ולא... רגע! מה כל השאלות האלה? מה את רוצה?
היא נעדרת.
נהדרת? היא? נהדרת? מה...
לא, לא, נעדרת בע'
נעדרת... מה את אומרת! נו, מתאים לה...הוא יותר מדי טוב, אז היא הלכה. נו אז מה?
לרגע נדמה לה שהגברת עולצת.
זה לא כל כך פשוט גברתי. יכול להיות שקרה לה משהו, אי-אפשר לדעת מה קרה בריב הזה...
איזה ריב? אני אמרתי משהו על ריב. מה את, מאלה מהמי טו? הוא בן אדם עדין אף פעם לא מרים את הקול. רק היא מדברת. אז היא הלכה. נו. מישהו בכלל התלונן?
כן.
מי?
החבר שלה בעצמו, כן, השכן שלך.
בעצמו הלך למשטרה? עוד דואג לה! עוילם גוילם. איזה לב יש לו. תאמיני לי, מלאך.
זה מפתיע אותך?
כן... לא... אני... אני רק יודעת שהוא כל כך מתחשב הבנאדם הזה, את שומעת... חיוך מבטיח, הטיית ראש לאחור. לפני כמה חודשים השכנה מהפנטהאוז למעלה נקעה את הקרסול ואחר כך הלכה עם מקל. בכל פעם שראה אותה בחדר המדרגות עזב הכול ונשא את התיק שלה במקומה. וראית, זה בניין ישן, המעלית מתחילה רק מהקומה השנייה אז את החצי קומה הראשונה מוכרחים לעלות ברגל. לא שזה מפריע לי. רק שתביני איזה בן אדם הוא.
אהה, והחברה שלו? אני מבינה שיצא לך לשוחח גם איתה?
עם זאת? הבעה מוזרה על הפנים החיוורות. השפתיים הדקות נמתחות לימין. הכעס מכער אותה אך גם מצעיר, חושבת טליה.
כמה שעות מאוחר יותר, לפנות ערב, ישבה במשרד, בהתה במסך – מגפת קורונה, מספרים, אזהרות, פאניקה ברחובות – וגלגלה את אירועי היום בראשה.
"החשוד", הקלידה, "מר ר' חורש, פרופסור למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומלחין ידוע, כמעט שישים, בן זוגה של הנעדרת בשמונת החודשים האחרונים. האחרון, על פי דבריו, שראה אותה, והוא מי שדיווח על היעלמותה. לטענתו זה קרה ביום חמישי כשיצאו מקונצרט. היא אמרה לו שהיא הולכת רגע לשירותים ומאז לא ראה אותה. הוא חיכה חצי שעה, התקשר לנייד שלה שהיה סגור, חזר הביתה אבל היא לא הייתה שם ואז חשב שאולי הלכה לישון אצל חברתה אלכס – אמרו שאולי יכריזו על סגר ולכן, על אף שדאג לה נורא, חיכה עד הבוקר. למחרת טלפן לאלכס שלא ענתה לו ורק אחרי יומיים (למה חיכה?) החליט לפנות למשטרה."
האם שיקר והיא נעלמה הרבה לפני כן? על פי העפעוף המהיר חשדה שהוא משקר. אבל מדוע? האם באמת לא רבו כפי שטען?
החקירה הראשונית לא התנהלה כפי שתכננה. כשנכנס לחדר החקירות לא ניסה אפילו להעמיד פנים שהוא נסער. אחרי שגמר להסביר מדוע הגיע, החל להשיב בלקוניות על השאלות הרגילות ורק כששאלה אותו איך הכיר אותה – רק אז משהו התחיל לזוז אצלו בפנים. היא נאלצה לאלתר שאלות חדשות וכיוונים אחרים אבל אין לה מספיק ניסיון, או שהוא מתוחכם מדי.
המשך הפרק בספר המלא