התלמיד שנעלם מחצר בית הספר

1.
 

כאשר מוכר הלימונדה הקטן נעלם מחצר בית הספר, ויחד איתו גם תמר, המכתב שהשאירה תמר היה הרמז הראשון שעזר לנו לפתור את התעלומה.

אך קודם כול, אספר עלינו, מי אנחנו, מי הוא מקס, וגם אזכיר לאלו שלא מכירים, או אולי שכחו, מה עבר עלינו מאז תחילת הלימודים בכיתה ה'.

אנחנו לומדים בכיתה ה'. ה' 3. כמה ימים לאחר תחילת שנת הלימודים, החבורה הקטנה שלנו, תמר ואני, יחד עם שני חברים, אורית ואייל, נקלענו להרפתקה גדולה. חשפנו תעלומה במרתף בית הספר ועזרנו למשטרה ללכוד חבורה של פושעים. הפושעת הראשית כונתה ״הסינית״. היא באמת סינית, למרות שהיא מדברת עברית ומדברת רוסית, ובתעודת זהות היא החליפה את השם שלה לשולמית. לא באשמתנו היא הצליחה לברוח מהמשטרה.

בלילה שבו הסינית ברחה, אבא נכנס, התיישב לידי, הביט בי ובתמר, שבינתיים עברה לגור איתנו, כלומר עם המשפחה שלי, ואמר: ״התקשרו מהמשטרה.״

תמר שאלה: ״מה זאת אומרת? למה משטרה? הכול בסדר?״

״לא בדיוק. משהו קרה.״

״אבא,״ הפצרתי, ״תספר כבר.״

״אבל אל תדאגו. הכול יהיה בסדר.״

״נו...״

״הם לא יודעים איך זה קרה אבל...״

״הם?״

״המשטרה...״

״נו, מה?״

״הסינית ברחה מהמעצר.״

הסינית!

הבטן שלי התכווצה מהמחשבה שהפושעת הזאת, שאנחנו עזרנו למשטרה לתפוס ולעצור אותה, שאנחנו חשפנו את המעשים האסורים של הכנופייה שלה, שהפושעת המסוכנת הזו, ברחה.

●●●

הרבה זמן הסתובבה לנו בראש המחשבה, ובבטן החשש, שיש סיכוי שמתישהו, ביום כלשהו, ברגע לא צפוי־שהו, הסינית תחזור לנקום בנו.

בינתיים חלף זמן. כבר כמעט חצי שנה מאז שעברנו לבית הספר החדש. השנה הלימודים התחילו באיחור. בסוף חודש ספטמבר, בגלל שביתה של המורים, השביתה התחברה לחגים. החורף הקדים קצת. בינתיים החורף חלף ובעוד שבוע וחצי יגיע חג הפסח. מזג האוויר הפכפך, לפעמים קריר, לפעמים חמים, לפעמים חמסין ממש ולפעמים מטפטף גשם. כל כך הרבה עבר עלינו מאז תחילת הלימודים, ולמרות שלא שמחתי לעבור לבית ספר חדש, עכשיו אני מרוצה. יש לי חברים. יש לי את תמר. יש לנו חבורה מגובשת, תמר, אייל, אורית ואני, ואנחנו סוג של בלשים.

שקענו בחיים השגרתיים: לימודים, כדורגל וחברים, ועוד כדורגל, ועוד קצת כדורגל (כן, אני אוהב לשחק כדורגל ואני טוב בזה). הרבה שינויים התרחשו בחודשים שחלפו וחדלנו לדאוג, כי הרי אי אפשר להמשיך לדאוג לנצח. אחרי ההרפתקה של תחילת השנה, יש לנו שגרה רגילה לגמרי, מסלול של ילדים רגילים בכיתה ה'. אני אוהב שגרה. קיוויתי שהשגרה תימשך.

די מהר התברר שזה לא מה שיהיה.

~

כולנו עברנו לכאן מבית ספר קודם. תמר ואני לא הכרנו אחד את השני, אבל אורית ואייל יחד מאז גן חובה, אולי אפילו מהפעוטון, וגם לבית הספר החדש עברו יחד. הם תמיד מסתובבים יחד, מסתובבים ומקשקשים ביניהם. אייל גבוה, סופר־גבוה, יותר מדי גבוה. אורית בגובה רגיל ויש לה עיניים ירוקות ושיער ארוך, שרוב הזמן אסוף בצמות. היא תמיד מתלבשת בבגדים יפים ומסודרים, והיא היחידה שצוחקת מהבדיחות של אייל, שיש לו חוש הומור מיוחד, שבדרך כלל לא מצחיק אף אחד אחר. עכשיו הם חברים שלנו, של תמר ושלי.

החברות עם תמר היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. תמר עברה לגור איתנו, עם המשפחה שלי. זה קרה אחרי שהיא גילתה לי את הסוד הכמוס שלה, שהיא גרה לבד. אמא שלה נפטרה, אבא שלה נסע לחוץ לארץ ועדיין לא חזר, היא נשארה לחיות עם הסבתא ההולנדית שלה, אבל גם הסבתא נסעה ועדיין לא חזרה. סיפור ארוך שהיא שמרה בסוד, ואני הייתי הראשון שהיא סיפרה לו. רק לי. סיפרה והשביעה אותי לא לספר לאף אדם. הבטחתי לה וממש ניסיתי, ממש התאפקתי, כי זה באמת סוד רציני וגדול, אבל נשברתי.

הייתי חייב לספר לאמא שלי. כלומר, אמא הצליחה להוציא ממני את הסוד, כי יש לה כישרון כזה, להוציא מאנשים סודות. גם אני זה אנשים. אני לא יודע איך היא עושה את זה עם אחרים, אבל בי היא רק מביטה ואני מייד מגלה לה הכול. אבא שלי הוא כמוני. שנינו נשברים מולה תוך דקה.

לאמא שלי יש לב ענק. ככה אומרים על בן אדם טוב. אחרי שסיפרתי לה שתמר גרה לבד ובלי משפחה, היא תכף ומייד יצאה לְמשימה, כמו שהיא אוהבת. אבא לא תמיד מרוצה כשהיא דוחפת את האף, אבל במקרה הזה הוא תמך בכל מה שעשתה. אמא לא הייתה מוכנה לשמוע שום סירוב ואף תירוץ, ולא נחה עד שכל מי שהיה צריך לתת לזה אישור, נתן (אני מנחש שאלו פקידים ופקידות בדרגים הכי גבוהים בעירייה, בבית ספר, במשרד החינוך, ואני מנחש שבעוד מקומות מהסוג הזה), ותמר עברה לגור איתנו, הצטרפה למשפחה שלי. אפילו יצא, במקרה, שגם שם המשפחה שלה הוא שטיין. בדיוק כמו שלי.

אני נועם שטיין.