המזונות הארציים

הקדמת המתרגם

המזונות הארציים הוא ספר קטן בממדיו, אך הוא בלי ספק אחת היצירות הידועות והמכוננות בספרות הצרפתית המודרנית. בשני העשורים שחלפו מאז ראה אור ב־1897 ועד פריצתו לתודעת קהל הקוראים הרחב הייתה לו השפעה מכרעת על החוג המצומצם של חלוצי הזרם המודרניסטי, ידידיו ובני דורו של אנדרה ז׳יד. ואילו אחרי מלחמת העולם הראשונה קיבל מעמד של מה שהיינו מכנים כיום ״ספר פולחן״ עבור דור שלם של צעירים מחפשי דרך, שראו בו ״אוונגליון חדש״, מניפסט של שחרור מן המוסכמות הכובלות והמחניקות של העולם הישן. סופרים מאוחרים יותר כמו אלבר קאמי – שהשפעת הפואטיקה של ז׳יד ניכרת במיוחד בכתביו המהללים את יפי הטבע והשמש של אלג׳יר – תיארו את המפגש הראשון המטלטל שלהם עם המזונות, שהשפיע עליהם עמוקות, הן אישית והן ספרותית. ציטוטים מתוך הספר – בראשם אולי ״משפחות, אני שונא אתכן״ – היו למטבעות לשון ספרותיים נפוצים. חדי־עין אף גילו שנשיא צרפת עמנואל מקרון בחר להניח את המזונות הארציים על שולחן העבודה שמאחוריו בדיוקן הנשיאותי הרשמי שלו.

למעשה, התרגום שלפניכם נולד גם הוא מאדוות ההשפעה של הספר הקטן אך הכביר הזה על התרבות הצרפתית, שמגיעות עד לישראל של ימינו אנו: נתנאל לַאלוּם, יוזמו של תרגום ראשון זה של המזונות הארציים לעברית, קרוי על שם נתנאל, הנמען הדמיוני שאליו מופנית ה״בשורה״ של המספר־הדובר. הספר היה יקר במיוחד ללב אימו שנטל לאלום, שהייתה בצרפת מורה לפילוסופיה ולספרות צרפתית, ולאחר עלייתה ארצה ב־1975 לימדה בתיכון הצרפתי בירושלים; בהיותה בהיריון החליטה שתקרא לבנה באותו שם יפה החוזר ונשנה לאורך הספר, שמו של החניך הקיים רק בדמיונו של מורהו והוא הנותן משמעות לכל תורתו.

מחקרים רבים הוקדשו ברבות השנים למזונות הארציים, ודווקא משום כך אני נשמר ביתר־שאת מלהקדים טקסט ארוך ואקדמי לספר שכולו פיוטיות חושנית ודחייה של הלמדנות השכלתנית. אולם כדי לפתוח לקורא העברית של ימינו ולו ״שער צר״ – בכל זאת ז׳יד – ליצירה זו שנכתבה לפני למעלה ממאה ועשרים שנה, צריך לומר כמה מילים על נסיבות חיבורה, על עולמות השראתה הספרותיים ועל ייחודיותה הפואטית־סגנונית.

״ספר, אם לא של חולה, אז לפחות של מחלים, של מי שנרפא, של מי שהיה חולה [...] של מי שחובק את החיים כמו דבר שכמעט ואיבד״: כך מתאר אנדרה ז׳יד (1869–1951) את המזונות בהקדמה שחיבר למהדורה המחודשת של ספרו. החוויה הביוגרפית שעומדת ביסוד הספר היא מסעו של ז׳יד הצעיר לצפון־אפריקה בשנים 1893–1894. מסע זה, שבראשיתו נפל ז׳יד למשכב ומצבו הרפואי החמיר והלך ככל שהדרים אל עומק תוניס, הפך בהמשכו לחוויה מכוננת של החלמה גופנית המלווה בהחלמה נפשית, עת השתחרר באחת מן הכבלים החונקים של חינוכו הפרוטסטנטי הסגפני וגילה את תענוגות החושים, ובעיקר את המיניות ההומוסקסואלית שלו. חוויה זו של ״החלמה״ מן החינוך הנוצרי המדכא – שבעיני ז׳יד הוא מחלה חשוכת מרפא שכבר הרסה ללא תקנה משהו בנפשו – עומדת גם במרכזם של הרומן חסר המוסר והאוטוביוגרפיה אם לא ימות הגרגר. ואכן, אין להפריז בחשיבותה לחייו וליצירתו של ז׳יד.

אנדרה הצעיר, שילדותו ונעוריו עברו עליו בין בית הוריו האמיד בפריז, אחוזתה הכפרית של משפחתו ההוּגֶנוֹטית האדוקה בנורמנדי, ופנימיות דתיות יוקרתיות ומחניקות, הסתופף בראשית שנות העשרים שלו בחוגי הסופרים והמשוררים הסימבוליסטים, ובראשם סטפן מַלַרמֶה. יצירות הביכורים שלו, מחברות אנדרה וולטר ומסע אוֹריָאן, רוויות הן בלהט סגפני של שאיפה לטוהר ומאבק בפיתויי הבשר, הן בחתירה סימבוליסטית למבט אומנותי מזוקק על עולם חידתי וגדוש מסתורין. מה שקרה תוך כדי המסע לאפריקה ובעקבותיו, ומתואר במרומז בספר הראשון של המזונות, לא היה שינוי הדרגתי, אלא התפוצצות משחררת, ״יציאה לחופשי״ ממחנק אישי ואומנותי. ז׳יד בן העשרים וחמש מתאר גם בכתביו הספרותיים וגם בדפי יומנו תחושה של קימה לתחייה ממיטת חוליו הממשית והסמלית, של שיכרון מגילוי העולם החדש שנפתח בפניו.

המזונות הארציים הם הביטוי היצירתי המזוקק ביותר לשיכרון הזה. האוונגליון הנוצרי מוחלף כאן באוונגליון פַּנתֵיאיסטי, בבשׂורת החיפוש אחר האלוהים בכל גילוייו החושניים של הטבע. במקום חיים ערטילאיים בין דפי הידע, חיים גשמיים דרך חושיו ותחושותיו של הגוף: ״יוחנן מפַּטמוֹס אכל ספר, כמו עכבר; אבל אני מעדיף פטל״. במקום ציות למסגרות המסורתיות של המשפחה והחברה – חירות ונדודים. במקום ייסורים וסגפנות – שמחה והנאה. במקום ההסתגרות הסימבוליסטית בדל"ת אמות של הספרות, והחתירה לצורות פואטיות טהורות ורחוקות ככל האפשר מקרקע המציאות – מילים פשוטות וגשמיות לתיאור עולם גשמי. ״לפרי הדקל קוראים תמר, וזה מאכל טעים להפליא״. אכן, במקום מזונות רוחניים ושמימיים – מזונות ארציים.

צורנית, ז׳יד מנפץ כאן לרסיסים את המבנים הסגורים ואת המוסכמות הז׳אנריות, ובורא יצירה שאין לה אח ורע: שילוב חד־פעמי של פרוזה, שירה, שירה בפרוזה, פרקי מסע, דפי יומן, תיאורים פסטורליים... אפילו סימני הפיסוק והטיפוגרפיה פורצים את התבניות המקובלות (אעיר שאחד הכללים הנהוגים במלאכת התרגום קובע שאין להיצמד יתר על המידה לפיסוק ולתחביר המקוריים, שכן התנהגותם בשפת המקור ממילא שונה מכפי שהיא בשפתנו. אך במקרה הנוכחי חתרתי לשמר ככל האפשר את המאפיינים הללו, כמו גם את הטיפוגרפיה הייחודית של ז׳יד ושימושו בגופנים שונים, שכן הם כה חריגים ובולטים אצלו גם ביחס למקובל בצרפתית).

כל הדברים הללו, יחד עם סגנון הכתיבה שְׁכוּר ההתלהבות, המתפרץ, שמקבל משנה כוח מן הפנייה בגוף שני אל הנמען הדמיוני נתנאל, הפכו כאמור את המזונות הארציים – אחרי שני עשורים ראשונים של אלמוניות כמעט גמורה – לאחת מיצירותיו הידועות (והנמכרות) ביותר של ז׳יד, במשך חלק גדול מן המאה העשרים ועד לימינו אנו.

אולם יש להיזהר מקריאה פשטנית, ״ניו־אייג׳ית״ של הספר, כאילו המזונות אינו אלא מניפסט נעורים נלהב המטיף להנאות גשמיות ולהתפעלות מיפי הטבע. ז׳יד עצמו, כסופר וכאדם, היה דמות מורכבת ומלאת סתירות, ולא בכדי הוא פותח את ההקדמה למהדורת 1927 – כשהספר בשיא תהילתו בקרב הדור הצעיר – בקובלנה על כך שנוהגים ״לסגור״ אותו דווקא בספר זה, שהוא מדריך ל״יציאה לחופשי״. ההשתחררות ממחנק החינוך הנוצרי־הבורגני של ילדותו ונעוריו ודאי שלא פתרה או עמעמה את הסכסוכים שבתוכו. נהפוך הוא. ב־1895, אחרי מסע נוסף לאלג׳יריה – שבמהלכו פגש את אוסקר ויילד ומאהבו לורד אלפרד דגלאס (בּוֹזי), וחווה בעידודם התנסות מינית מסעירה־מזעזעת עם נער ערבי צעיר – הוא הגשים פנטזיה מסוג אחר לגמרי: באותה שנה עצמה נשא לאישה את דודניתו מדלן, שנעתרה לבסוף לחיזוריו האפלטוניים ושעימה חלם לכונן קשר זוגי טהור, נעלה ונטול כל ממד מיני. יחסיו הקונפליקטואליים עם המוסר הנוצרי ועם דברי האוונגליון נשארו תמיד בלב יצירתו, כמו למשל בנובלות השער הצר והסימפוניה הפסטורלית.

דמותו של ויילד, אגב, עוררה בז׳יד משיכה והערצה אבל גם דחייה חזקה. מקובל לראות בו את ההשראה לדמותו של מֶנָאלק במזונות, אותו מנאלק שהיה מורו־חונכו של הדובר עצמו, ושמפניו מזהיר זה את חניכו נתנאל כבר בפתח הספר: ״מנאלק מסוכן; גור מפניו״.

ובכלל, נדמה שז׳יד וכתיבתו משתמטים מכל מסגרת שבה מנסים לכלוא אותם. מבין הסתירות הרבות שאפיינו את דמותו, זו שאולי רלוונטית מכול לספר שלפנינו היא יחסו לשלטונה של צרפת במושבותיה שמעבר לים. ספרים כמו מסע לקונגו, שבו ביקר בחריפות את עוולות השלטון הבלגי והצרפתי באפריקה, הוציאו לו מוניטין של לוחם בקולוניאליזם; אך הצרפתי הנאה וההדור, חבוש כובע השעם, המפתה נערים בתוניסיה ובאלג׳יריה, הוא בלי ספק בעל הכוח והשררה בעולם העוולות הזה, ואת תענוגותיו במסעותיו לצפון־אפריקה היינו מגדירים אולי היום כתיירות מין, גם אם בזמנו היו להם לגיטימציה אחרת, הקשר אחר ומסורת ספרותית ארוכה של ״המסע למזרח״. ואף־על־פי־כן, המילה ״צביעות״ היא האחרונה שאפשר להצמיד לאנדרה ז׳יד. הוא מעולם לא התכחש לסתירותיו, וכל חייו, כל יצירתו, היו חתירה אמיצה, ארוכה ובלתי פוסקת למודעות ולכנות עצמית. ״בבוחני את חיי,״ כתב בהקדמתו, ״המאפיין הבולט שאני מזהה בהם אינו כלל ועיקר חוסר עקביות, אלא להפך, שמירת אמונים״.

״נתנאל, מתי כבר נשרוף את הספרים!״ קורא הדובר לתלמידו, אך לאמיתו של דבר ז׳יד מכונן את כל בניינו של המזונות הארציים על ספרים: על ציטטות, סגנונות שאולים, פרודיות ופּסטישים. יש פער עצום בין הפשטות המוצהרת של הדובר לבין סבך הרֶפֶרֶנסים האינטרטקסטואליים שממנו מורכבים דבריו. אלה שאובים משלושה מקורות עיקריים: הספרות הלטינית של העת העתיקה, ובעיקר וֶרגיליוס; שירת המזרח וספרותו, ובעיקר תור הזהב של שירת פרס; ואחרון אך החשוב מכול – הביבלייה, ובעיקר הברית החדשה.

כרבים מבני דורו ומעמדו, ז׳יד רכש השכלה קלסית רחבה, וקרא את ספרות יוון ורומא בשפות המקור. אחד מחוטי השני התמטיים החשובים שעוברים במזונות, ובולטים לעין בייחוד בספרים החמישי, השישי והשביעי, הוא ההתייחסות הרבה לאֶקלוֹגוֹת, או בשמן האחר ה״בּוּקוֹליקָה״ – שירת הרועים הפסטורלית של וֶרגיליוס, גדול משוררי רומא, שאליו הייתה לז׳יד חיבה עמוקה במיוחד. ליצירת העולם הנוודי־פסטורלי של המזונות משתמש ז׳יד באלמנטים מתוך האקלוגות כמו חליל הרועים, העיזים, האהבה לרועה הצעיר, המנוחה באחו. גם השמות המוזרים של הדמויות המאכלסות אותו עולם לקוחים מוֶורגיליוס: טיטירוּס, מֶליבּיוּס, מוֹפּסוּס, פידרוֹס, וחשוב מכול – מֶנאלק, שבמקור היווני שממנו שאב וֶרגיליוס נקרא מנאלקאס, אך בחרתי להשאירו בגרסתו הצרפתית, שכן זו הפכה בזכות המזונות לשם בעל הדים תרבותיים משל עצמו.

השימוש שז׳יד עושה בכל השמות הללו נטול כל קשר לתפקידם המקורי אצל וֶרגיליוס. הם מרוּקנים מתוכנם, וכמו שאר הציטטות והאזכורים ממקורות רומיים ויווניים עלומים יותר, הם מתפקדים רק כמרבד ססגוני של רפרנסים חלולים.

המוטו למזונות הארציים הוא פסוק מן הקוראן, שהקשרו הוא הפירות שיאכלו המאמינים בגן העדן, אך הוא מוּצא מהקשרו המקורי. אלמנטים מעולם הדימויים הקוּראני והמוסלמי, כמו הבוסתנים המושקים במים קרירים ממעיינות מקודשים, משמשים את ז׳יד ביצירה זו, המהללת בחלקים גדולים שלה את התגלויות המזרח לנוסע המערבי, אך מנותקים ממשמעותם המטפורית המקורית. בייחוד מרבה ז׳יד להתייחס לחפיז, המשורר הפרסי בן המאה הארבע־עשרה, שאליו התוודע לראשונה דרך דיוואן מזרח־מערב של גתה (עוד משורר שהיווה, בתיאורי מסעות החניכה שלו לדרום החושני, מקור השראה חשוב למזונות). אצל חפיז, המיסטיקן הסופי, ההיפתחות והלבלוב של הקיום האנושי דרך תענוגות החושים וההתבוננות ביפי הטבע היא מטפורה לשמחת הנשמה לקראת מפגשה עם האל, אבל המסע שבמזונות אינו מקביל למסע הרוחני־הדתי הזה.

אם כבר הזכרנו את פָּרס, קוראים רבים של המזונות מצאו בו את זרתוּסטרא – לא האל העתיק, אלא גיבורו הספרותי־הפילוסופי של פרידריך ניטשה. קשה לדעת מה הייתה מידת ההשפעה של ניטשה על ז׳יד בעת ההיא, אם בכלל קרא אותו (סביר שכן), אבל בין שתי היצירות אכן קיימת קִרבה בנימה ובסגנון, והיה מי שאמר שהמזונות הארציים הוא הגרסה הצרפתית לכֹה אמר זרתוסטרא.

אך המעיין הסגנוני השופע ביותר שמזין את גנו הפנתיאיסטי־פגאני של ז׳יד הוא בלי ספק דווקא הביבלייה היהודית־נוצרית. חוץ מאזכורים תנ״כיים שונים כמו אתונו של בלעם, דוד המלך במערת עדולם ואלישע המחיה את בן השונמית, הדובר של ז׳יד מרבה להשתמש בסגנון ובטון אוונגליים (״באמת אני אומר לך״) כדי לבשר את בשורתו שלו, ולתלמידו הבדיוני הוא קורא כאמור נתנאל – כשם אחד מתלמידיו הראשונים של ישו, אשר תחילה פקפק בו, ואחר כך האמין ללא סייג, כמסופר בבשורה לפי יוחנן (א, 52-46). פעמיים הוא משתמש לתיאור חוויית לידתו מחדש אחרי מחלתו במילה הנדירה palingénésie, שקיימת כמעט בלעדית בברית החדשה, כמו ב״אם לא יוולד איש מחדש לא יוכל לראות את מלכות האלוהים״ (יוחנן ג, 3). ההתפרקות מכל רכוש וחפץ, שאליה מטיף מנאלק, מזכירה את דרשותיו של ישו, וכמו תלמידיו של זה האחרון, גם תלמידיו של מנאלק עוזבים את ביתם ואת משפחתם ואת כל אשר להם כדי ללכת אחריו.

אלא שהשימוש בסגנון האוַנגֶלי נעשה כולו בהיפוך, בפרודיה ובאירוניה, וכשם שהאדם המתנצר צריך להתכחש לחטא, כך מי שממיר את דתו לדת החירות צריך להתכחש לדת האלוהות הטרנסצנדנטית, לדיברות שלה, לאורתודוקסיה שלה, ולעצם רעיון החטא. ז׳יד עושה שימוש חתרני באוונגליון כדי לכתוב בסגנונו את האוונגליון החדש שלו, המבשר את חיי הגוף והחושים.

המזונות הארציים הוא אפוא אריג השזור מחוטי התרבות הקלסית של העת העתיקה, כתבי הקודש של הדתות המונותאיסטיות, ודימויים משירת פרס, אשר נפרמים ממשמעותם המקורית ויוצרים יחדיו תמונה חדשה לגמרי. תמונה זו צריכה אולי להיקרא, ככל שהדבר אפשרי, בשני אופנים שונים בעת ובעונה אחת: מצד אחד באופן מתוחכם ואירוני, ומצד שני בפשטות יחפה ותמימה, שאוזנה כרויה באמת להקשיב לבשורה: ״דחוף היה בעיניי להחזירהּ לקרקע״, כתב ז׳יד על הספרות שלו; ״שפשוט תניח כף־רגל יחפה על האדמה.״